אחד הדברים המטרידים בהתייחסות המערבית לתרגול הבודהיסטי הוא התפיסה של הבודהיזם כגישה אסקפיסטית, גישה שנמנעת מפוליטיקה ומאמירה חברתית. אין דבר שרחוק יותר מן האמת לגבי הפילוסופיה הבודהיסטית. ישנם כמה מנהיגים בודהיסטים בולטים בני-ימינו שמדגישים את הפן החברתי והפוליטי של הבודהיזם, בראשם הדלאי לאמה, טיק נאת האן ומורה הויפאסנה הנודע אג'האן בודההדאסה.
המנהיגים-הוגים הללו מדגישים כי לעקרונות הבודהיסטיים של אי-אלימות וחמלה ישנן השלכות פוליטיות וחברתיות ברורות והם מחייבים לא-רק אתיקה אישית של נדיבות ואכפתיות, אלא גם מבנים חברתיים שיטפחו קיום הדדי הרמוני ומיטיב ויעודדו את הפרט לחיות חיים מוסריים ומלאי חמלה. בניסיון להתאים את העקרונות הבודהיסטיים למבנים הפוליטיים בני ימינו, מפורסם הדגש של הדלאי לאמה על חשיבות הדמוקרטיה והניסיון שלו להפוך את השלטון בגולה הטיבטית לדמוקרטי (על חשבון מעמדו שלו כמנהיג פוליטי). פחות ידוע הניסיון של אג'האן בודההדאסה לפתח גישה פוליטית סדורה – 'סוציאליזם דהרמי'.
אג'האן בודההדאסה נחשב לאחד המנהיגים הבודהיסטים הבולטים בתאילנד במאה העשרים. הוא נחשב לאחד מאלה שהחיו מחדש את מסורת הויפאסנה הבודהיסטית בתאילנד ובעולם כולו והוא אף חידש שיטה ייחודית של תרגול ויפאסנה המבוססת על האנאפאנהסאטי סוטה. כשבודההדאסה פרסם את הספר 'סוציאליזם דהרמי' ועשה מהלכים לטיפוח פוליטיקה דהרמית, הוא זכה לביקורות נוקבות מהממסד הבודהיסטי בתאילנד. נסביר קודם כל את מקורות ההתנגדות:
תיקון פנימי על-פי הבודהיזם:
הגישה הבודהיסטית היסודית מניחה כי טבעם של החיים האנושיים הנו 'דוקהה' – אי נחת. באופן כללי אנחנו כל הזמן לא מקבלים דברים שאנחנו רוצים או נמצאים עם דברים שאינם רצויים בעיננו. אי-הנחת הבודהיסטית איננה מתייחסת רק למציאות האקזיסטנציאליסטית של מוות, ניכור או חוסר משמעות אלא לכל קושי, כאב או גירוד באף שאנחנו חווים. בכל רגע כמעט ישנה אי-נחת והחוויה של אי-הנחת מכוננת את ההתנהלות שלנו ומשפיעה על דרך החיים שלנו. ניסיונות להקל על אי-הנחת על פי הגישה הזו משולים לטיפול קוסמטי, הם מסוגלים לגעת בעטיפה אך לא במהות הבעיה. הדרך הבודהיסטית דורשת טיפול רדיקאלי בשורשי הבעיה שהנם התפיסה המוטעית שלנו את המציאות, ההיאחזות שלנו באובייקטים שמספקים לנו נחת, והדחייה שלנו כלפי אובייקטים לא-נעימים.הפתרון היסודי של הבודהיזם הנו שירוש התפיסה המוטעית – התעתוע והפסקה של ההיאחזות והדחייה. כלומר, התיקון הבודהיסטי הנו תיקון של התודעה, של האופן בו אנו תופסים וחווים את המציאות ולא תיקון של העולם – תיקון של המציאות. לאורה של גישה זו מתבהר לנו מדוע שינוי פוליטי ייתפס בעיני הבודהיזם כמשני. אי-הנחת שהמצב החברתי מעורר הנה אי-נחת אחת מיני רבות, אין טעם לטבוע בתוכה ולעסוק בה. את מירב תשומת הלב שלנו עדיף להקדיש לשינוי הפנימי – לטרנספורמציה של התודעה.
לאורה של גישה זו, ולאחר דורות של התמודדות עם שלטון עוין (כולל השמדת הבודהיזם בהודו), הממסד הבודהיסטי בדרום מזרח אסיה, פיתח גישה של אי-מעורבות בפוליטיקה. לכן כשבודההדאסה הפר את הקונצנזוס הזה הוא זכה לביקורות רבות. אבל:
וזהו אבל גדול מאוד שמתחלק לשני חלקים: הראשון, גם כאשר הממסד הבודהיסטי נמנע ממעורבות ישירה בפוליטיקה הוא תמיד עסק במעורבות עקיפה בשני אופנים לפחות. הראשון, עיסוק ברווחה – כמו מערכות דתיות רבות בעולם, הממסד הבודהיסטי דאג תמיד לחולים, לעניים, ליתומים ולמדוכאים. לאלה תמיד היו המנזרים הבודהיסטים מקום מפלט. שנית, גם אם הממסד הבודהיסטי נמנעה מעיסוק פוליטי הרי שההגות הבודהיסטית מעולם לא נמנעה מהעיסוק האתי. ערכים של נדיבות, חמלה ואהבה היוו ערכים מכוננים בתרבויות הבודהיסטיות. מצב כמו המצב בו אנו חיים בו כיום שבו העשירים הולכים ומתעשרים, כאשר העניים הולכים ומושפלים וכאשר מעמד הביניים הולך ומתאדה הנו מצב בלתי נסבל.אין בו נדיבות ואין בו חמלה. המצב שבו תמותת תינוקות בפריפריה בישראל גבוהה פי ארבעה (!) מזו שבמרכז, שתוחלת החיים בפריפריה נמוכה בשש שנים, מצב שבו זקנים וקשישים חיים בעוני נורא, שמיליון וחצי איש חיים מתחת לקו העוני הוא מצב בלתי נסבל.
המערכת הקפיטליסטית מקיימת מערך שגובל בסגידה והערצה לקפיטליסטים. ההגות הבודהיסטית השוויונית של החמלה לא הייתה מסוגלת לסבול מצב שבו 18 משפחות בישראל הולכות ומתעשרות כאשר מצבו של מרבית העם הולך ומדרדר. היות שלבודהיזם אין שום יחס של סגידה לעושר (אם כבר ההפך),הרי שמנהיגים בודהיסטיים לא היו מהססים לצאת בגינויים נוקבים כלפי אותן משפחות ויחידים.
תיקון עולם על פי הגישה הבודהיסטית:
הגישה שתיארתי לעיל איננה עומדת בסתירה לגישה של התיקון הפנימי שהצגתי קודם. הבודהיזם מגדיר באופן חד וברור שישנה קדימות לתיקון הפנימי. עם-זאת, התיקון החיצוני הוא חלק הכרחי בתיקון הפנימי.
ישנה עובדת-חיים מרכזית אחת שחומקת פעמים רבות מעיני המתרגלים במערב. הזמן של תרגול המדיטציה והלימוד שלנו הוא זמן מוגבל. במרבית הזמן שלנו אנחנו מעורבים בעולם. הדרך הבודהיסטית היא דרך טוטאלית. התרגול אמור להתרחש בכל רגע ורגע. הוא לעולם לא נפסק. בזמנים שבהם אנחנו לא במדיטציה או בלימוד, הרי שהתרגול שלנו מתרחש באמצעות פעולה נכונה בעולם. מבין שלושת הנדבכים של הדרך הבודהיסטית, המדיטציה היא רק נדבך אחד. נדבך שני הוא הנדבך האתי (סילה) שבו מגדיר הבודהה דרישה ל'פעולה נכונה', 'דיבור נכון' ו'פרנסה נכונה'. האם אפשר לומר שהפרנסה של עידן עופר היא פרנסה נכונה? האם רווח הון של שני מיליארד לשנה ממפעלי ים המלח, כאשר אלפי פועלים של המפעלים חיים חיי עוני מחפירים עם משכורת מינימום יכול להסתדר עם הרעיון של 'פרנסה נכונה'? לא ממש. ההגדרה האתית הבסיסית של האתיקה הבודהיסטית היא של 'לא לפגוע' (no harm). הגדרה שקשורה לעיקרון של אי-האלימות (א-הימסה). אין שום אפשרות להצדיק יחסי ניצול שבהם אני מתעשר באופן קיצוני על חשבונם של אלפים.
אולם התרגול האתי הבודהיסטי איננו מסתכם בהימנעות מפגיעה, זוהי רק המדרגה הראשונה. המדרגה השנייה הנה המדרגה של עשיית טוב, עשיית טוב כתרגול. הדרך ההדרגתית הבודהיסטית היא דרך של תיקון של המידות – חינוך האופי. אנחנו עושים זאת במדיטציה, אך את המידות ניתן לתקן גם באמצעות התנהלות ופעולה נכונה בעולם. התרגול בעולם הוא לא רק תרגול של תשומת-לב והתבוננות אלא-גם תרגול של חמלה, אהבה ונדיבות.
הלכה למעשה הדרך הבודהיסטית מציגה גישה דיאלקטית שבה תיקון האדם ותיקון העולם שזורים זה-בזה באופן הדדי. תיקון העולם מהווה נדבך מרכזי של תיקון האדם; תיקון האדם בתורו, מעצים את היכולת שלנו להביא תועלת לעולם ולהימנע מפגיעה באחרים.
הבודהה כמהפכן סוציאליסטי:
חזרה לבודההדאסה: לאור כל האמור לעיל, הגיע אג'האן בודההדאסה למסקנה כי השיטה הפוליטית המתאימה ביותר לתפיסה של הדהרמה הנה הגישה הסוציאליסטית. ההומניזם הבודהיסטי התופס את כל הברואים כשווים וכבעלי 'טבע בודהה' מחייב, כך בודההדאסה, גישה פוליטית שמגשימה את השוויון הזה במציאות. רק שוויון חברתי ורווחה חברתית לכל שכבות האוכלוסייה עשויה לאפשר לכולם לתרגל ולקחת חלק בתיקון האדם. אחרת, הופך תיקון האדם לנחלתה של אליטה צרה ולא לנחלת הכלל. (להתייחסות נוספת לגישתו של בודההדאסה ראו כאן).
הלכה למעשה, בודההדאסה נתלה באילנות גבוהים, בבודהה ההיסטורי עצמו שהיה הלכה למעשה מהפכן סוציאליסטי שהביא להודו בשורה של שוויון: כידוע המערכת החברתית ההודית בימיו של הבודהה הייתה מערכת של 'קַסְטוֹת', החברה הייתה מחולקת באופן חד למעמדות שאין ביניהם שום תנועה או אפשרות ניוד ומעבר. המערכת הדתית הַוֶודִית שלתוכה צמח הבודהיזם טענה שדרך החיים הנכונה היא לקבל את ההגורל, את ה'קרמה' שלך: לחיות את המציאות לתוכה נולדת ללא כל התנגדות. אל תוך המערכת הקפואה הזו התפרץ הבודהה והצהיר כי הוא מלמד את כולם. צריך לזכור שבחברה שבה הלימוד של הדהרמה היה אחד הרכיבים שכוננו את הפער החברתי, (בדומה ללימוד תורה לגברים בלבד, למשל), מדובר היה במהלך קיצוני ורדיקלי. מהלך שיצר שנאה וכעס עצומים כלפי הבודהה מצדו של הממסד הדתי הַוֶודִי, שנאה שהביאה לעשרות ניסיונות רצח של הבודהה. (אגב, בשלב מאוחר יותר הבודהה פתח את הצוהר ללימוד הדהרמה גם לנשים, מהלך פמיניסטי חסר תקדים לתקופה).
כנסיך ושליט בדימוס, הבודהה הבין היטב שאין רוחניות ללא משמעויות פוליטיות. הוא הבין שלתכנים של ההוראה שלו ישנה משמעות פוליטית ושהרוחניות שהוא מביא אל העולם מייצרת השלכות פוליטיות קיצוניות.
אולם הבודהה לא הסתפק רק בשינוי החברתי הרוחני ובמקרים קיצוניים עסק במעורבות חברתית הלכה למעשה. למרות הקדימות הברורה שהבודהה נתן ל'תיקון האדם', מתועדים מקרים שבהם הבודהה 'נטש את משמרתו' כמורה דהרמה על מנת לפשר במצבים בהם עמדה לפרוץ מלחמה. בבחירה הזו מבהיר לנו הבודהה שישנם מצבים בעולם החיצוני – מצבים פוליטיים – שהם בלתי נסבלים. מצבים שבהם אי אפשר להמשיך ולתת קדימות לתרגול הפנימי והכרחי לדהור ולמנוע סבל עצום, דוגמת הסבל שכרוך במלחמה.[1] אמירה שמהדהדת לתהייתו של טיק נאת האן – "כאשר כפר מופצץ, וילדים ומבוגרים סובלים מפציעות ומוות, האם יכול בודהיסט לשבת בדממה במקדשו הבלתי-מופצץ? (1987, עמ' 35).
כבר שלושה עשורים שמדינת הרווחה הישראלית נופלת במדרון הקפיטליסטי התלול. סוף-סוף קמה זעקה אותנטית מקרב העם שלא מוכן לשאת זאת יותר. זעקה שחוצה את כל השכבות – מהשכבות המדוכאות ועד מעמד הביניים ומעמד הביניים הגבוה. פועלים, רופאים, עובדים סוציאליים, אמנים ופסיכולוגים. הורים שרוצים להקדיש תשומת לב לילדיהם ואינם יכולים לעשות זאת בתוך הסטרס העצום של המציאות הכלכלית.
החברה שבתוכה אנו חיים הנה חלק מהקרמה שלנו, אם נמשיך לתת לילדים שלנו להיוולד לתוך חיים של סטרס גדול כל-כך, לא נוכל להציע להם לעולם שחרור אמיתי. החובה של כולנו כמתרגלי דהרמה וויפאסנה, של כל מי שפוסע בדרך הבודהיסטית היא להצטרף למהלך הזה בכל דרך שאפשרית עבורנו.
מי יתן וכל הברואים יהיו מאושרים
מי יתן שכולם יהיו חופשיים מסבל ואי-נחת
מי יתן שכל הברואים יחיו בשלום
[1] "This emphasis on absolute nonviolence is exemplified in the Buddha’s intervention while his home country of the Sakyans was to be invaded by a neighboring country. The Buddha in his old age sat at the border of the two kingdoms to try to talk the warlike king out of his plan. His persuasive argument successfully convinced the king for two times but the third time he failed. The king marched his army and killed almost all the Sakyans who, following the Buddha’s teaching of not taking life, did not fight back at all. Yet the story did not end in a negative tone since the principle of dependent origination was brought in and the causes and conditions leading to the horrific suffering of the Sakyan clan were explained (Taisho 2: 125)". Source: Theresa Der-lan Yeh, THE WAY TO PEACE: A BUDDHIST PERSPECTIVE, in: International Journal of Peace Studies, Volume 11, Number 1, Spring/Summer 2006, PP 91-112:
