תודה מקרב לב לדניאלה שמגר שהעלתה לכתב וערכה.
האיכויות ללא גבול, (או איכויות הלב, Brahma Viharas בפאלי), נחשבות על פי ההגות הבודהיסטית למקום המיטיב שבו שוהה התודעה שלנו כאשר היא מצליחה להשתחרר מהרעלים של כעס, שנאה ובלבול. הטענה היא שהתודעה הערה נוטה באופן טבעי לשהות באותם 'משכנים' – אותם מצבים מנטאליים מיטיבים. הדאהרמה מתייחסת לארבעה משכנים: מטה – התכוונות אוהבת, קארונה – חמלה אוהבת, מודיטה –שמחה בשמחת האחר או שמחה מפרגנת ואופקהה –השתוות הנפש, מרחב פנימי שאינו מתערער.
יש פה למעשה טענה עמוקה באשר לטבע האנושי לפיה ברגע שאנחנו מצליחים להרפות מהתנגדויות דוגמת כעס, בלבול, עצב, פחד או תשוקה, התודעה נפתחת להוויה של אהבה. טענה זו נוכחת כמובן בלימוד הבודהיסטי, אך לא רק בו. תאורטיקנים רבים שמו דגש על הטבע האוהב, ביניהם אריך פרום שכתב את "אמנות האהבה", או עמנואל לוינס, הפילוסוף היהודי- צרפתי. התאוריות האלה מתייחסות לאדם כיצור של אהבה, שמוקד העשייה שלו הוא להיות באהבה מול כל היצורים החיים.
דרך הויפאסאנה מאפשרת תרגול בסיסי של תשומת לב שבו אנחנו מנסים להרפות משלושת הרעלים – שנאה, תאווה ובורות. ההנחה היא שכאשר זה מתרחש, האהבה מופיעה באופן ספונטני. אבל ישנה דרך נוספת לפתוח צוהר לאהבה, והיא על ידי תרגול מכוון של ארבע האיכויות, אליהן ניתן להתייחס גם כ'איכויות הלב', משום שכולם מעוגנות באהבה. מדובר בשני תרגולים שיש ביניהם היזון ויחסים הדדיים. במסורת הבודהיזם הקדום, ועל אחת כמה וכמה במסורת הבודהיזם המאוחר, ההמלצה היא לצעוד בשני הנתיבים במקביל. כלומר, במקביל ללימוד ויפאסנה יוקדש זמן רב גם לתרגול מטה.
תרגול המטה רווֹח בתרגול התראוודה ובבודהיזם המוקדם. במסורות רבות של הבודהיזם המאוחר הופך תרגול איכויות הלב למשמעותי אפילו יותר. תרגול של חמלה אוהבת מרכזי בבודהיזם הטיבטי, כמו גם בזן, שהם חלק מזרם המהאיאנה בו מתייחסים אל ההתכוונות החומלת והאלטרואיסטית כאחת משתי הכנפיים המרכזיות של התרגול.
זרעים של שמחה – מודיטה
ההתייחסות לתרגול של הכרה בטוב כתרגול בסיסי מקורה ב-'לם רים' – הדרך המדורגת להתעוררות. העיקרון המנחה של תפיסה זו הוא שהדרך לשינוי או התמרת התודעה דורשת מאיתנו תעצומות נפש גדולות. זוהי עבודה שדורשת כוחות ואנרגיה לא מבוטלים, ואחד הכוחות המשמעותיים ביותר שברשותנו הוא שמחה. שמחה 'טוענת' את התודעה באנרגיות ונותנת כוחות שמאפשרים להתמיד בתרגול. תרגול הכרה בטוב מעורר את התודעה לשמחה, ואנחנו משתמשים בכוח זה כחומר המדשן את התרגול ומאפשר לנו לאזור ולאגור כוחות חדשים. הדלאי לאמה מתייחס לתרגול הזה כמודעות לברכה, למזל הטוב שבחיים האנושיים "fortunate human life", השמחה המתפרצת מתוכנו על עצם קיומנו כיצורים חשים על פני האדמה.
לכן אנו גם שמים דגש על תרגול מודיטה או שמחה מפרגנת גם לעצמנו. מנקודת מבט בודהיסטית, מתוך ההבנה של אנטה, היעדר עצמי נפרד וקבוע, אין אבחנה בין עצמי לאחר. ועל כן הדרך הבודהיסטית מדגישה שאנחנו לא צריכים להפלות את עצמנו. כלומר, אם אנחנו מתרגלים אהבה לאחר, אנחנו מתרגלים אהבה גם לעצמנו, כפי שאם נתרגל חמלה, אנו ראשית מתרגלים חמלה כלפיי עצמנו. כך גם התרגול של מודיטה, שמחה מפרגנת, כולל גם אותנו.
חשוב לציין שאם יש לנו איכות של נדיבות, אהבה או פרגון כלפי אחרים, אך אנו מעניקים אותה במשורה לעצמנו, הרי שמהפרספקטיבה הבודהיסטית זהו מצב של בלבול וחוסר הבנה של המציאות הקיומית. מצב זה אופייני למשל להורים, שיכולתם להעניק אהבה, סבלנות ורוך לילדיהם עצומה בהשוואה ליכולתם להפנות את אותה חמלה וכוונה אוהבת כלפיי עצמם. התרגול של איכויות הלב מנסה לאזן את הנטייה הזו ומציע לנו להתייחס לעצמנו כאל ילד אהוב. זוהי אפשרות הנותנת פתח לתרגול רב משמעות.
כאמור, התרגול של הכרה בטוב הוא תרגול המעורר שמחה. הן השמחה שמתעוררת בתוך התרגול והן השמחה שמתעוררת בנו כשאנו נעשים מודעים לצדדים החיוביים בחיינו. האימון מציע לנו את האפשרות להרגיש הודיה על הקיים כעת.
לפעמים החיים שלנו מלאים בדברים חיוביים ואנחנו פשוט לא מבחינים בהם.
בשנים האחרונות גם במערב ישנה בולטות לגישה דומה, עם התפתחות ענף הפסיכולוגיה החיובית. מחקרים מוכיחים כי התרגול שהכי משפיע על חווית האושר שלנו הוא הכרת תודה. שם מציעים טכניקות שונות ובתוכן ניהול יומן הכרה בטוב, פרקטיקה שדורשת לא יותר ממש דקות ביום.
מאנה – נטיית התודעה להשוות
הפסיכולוגיה הבודהיסטית מניחה שאחד הכוחות שכובלים את תודעתנו לסבל היא הנטייה להשוות – מאנה. אנחנו תמיד משווים את מה שיש לנו, את מי שאנחנו או את מה שהיה לנו בעבר לאיזשהו אידיאל או רעיון של איך הדברים צריכים להיות. ככל שהמרחק בין חווית המציאות שלנו לאידיאל מעמיק, כך מעמיקה חווית הסבל.
כלומר, אם אני חושב שבגילי או בהתחשב בוותק שלי בקריירה הייתי אמור להיות בנקודה מסויימת ואני לא נמצא בה, הרווח הזה מציף דוקהה גדולה. לעיתים גם ההולכים בדרך הבודהיסטית משווים את עצמם וחשים שהיו אמורים להיות במקום רוחני מפותח יותר.
את הנטייה להשוואתנות ניתן לדמות למנוע שפועל בתודעתנו באופן תמידי, זוהי נטייתה הטבעית של התודעה (כחלק מאמת האצילים השניה). למשל, בצעירותי הייתי אדם מאוד בריא עם חוסן גופני מרשים. כל המערכות עבדו, יכולתי לתפקד לאחר לילות ללא שינה ללא כל בעיה. אבל הדברים הללו משתנים. המצב הגופני שלי היום לא דומה לכפי שהייתי אז. ומצבי בעוד 20 שנה יהיה פחות טוב מכעת. זה משהו בלתי נמנע, תהליך טבעי שמתרחש בגוף שמפחית את החוסן הגופני.
זכור לי באחד הריטריטים שהשתתפתי בו לפני שנים. המורה אמרה שאם אתה מתעורר אחרי גיל 50 ולא חש כאב, אז אתה כנראה מת. אני לא הבנתי במה מדובר, כי לא ידעתי מה זה לקום בבוקר עם כאבים, אבל שמתי לב שהקהל כולו, (שהיה מורכב מאנשים שהיו מבוגרים ממני), מתפקע מצחוק. אז הסקתי שיש בכך אמת, אבל לא הבנתי אז, מחווייה ישירה את מצב הזקנה.
גם פה בא לידי ביטוי המאנה – הנטייה להשוואתנות. התודעה שלי זוכרת את הבריאות שלי בצעירותי וכל הזמן משווה לבריאות שלי כעת. זוהי נטייה אוטומטית של התודעה. ואותה נטייה אוטומטית מביאה לחוויה מתמדת של חסר. ישנו בתודעה שלנו דימוי של משהו שאולי היה, ואנחנו לא מפסיקים להשוות את ההווה לאותה רגע שלא קיים אלא כזיכרון.
אם נתייחס לדימוי של חצי הכוס המלאה, בגיל 21 שרטטתי כוס עם כמות המים הראוייה לבריאות נכונה, ומאז המים רק מתמעטים בה. ולכן לתרגל התבוננות על חצי הכוס המלאה זה עדיין לא מספיק. כי אותה הכוס עדיין קיימת, ואנחנו רוצים להביא לכדי התבוננות על המים ולמוסס את הכוס, למוסס את הדימוי שמגדיר רמה מסוימת, את הדימוי שמאפשר את ההשוואה.
הויתור על הכוס, על ההשוואה חיוני בעיקר במצבים שבהם קשה להכיר תודה על הקיים. אנשים רבים הסובלים ממחלות כרוניות ואף מחלות סופניות מוצאים את דרכם לדהרמה ולתרגול לאור טבעו. במצבים אלה קשה מאוד להתבונן על חצי הכוס המלאה, אבל אם הכוס נעלמת ונותרים רק המים, נוכל הלכיר בטוב.
כלומר, כל עוד יש לנו את היכולת הפיזית לעמוד, ללכת, לשבת, אז יש לנו חוסן גופני מסויים שהוא אינו מובן מאליו ואינו טריוויאלי. התודעה שלנו היא זו שנוטה להקל בו ראש, כיוון שהיא פונה תמיד למה שחסר. וזו למעשה החשיבות של תרגול הכרה בטוב, אנחנו מאמנים את התודעה להתבונן על הקיים ועל מה שטוב בחיינו כעת..
סבילות לטוב לעומת הכרה בטוב הקיים
נדבך נוסף לעניין הוא שהתודעה האנושית גורמת לנו לפתח מה שניתן לכנות 'סבילות לטוב'. ממש כפי שאנחנו מפתחים סבילות לתרופות, לסמים ואפילו לסוכר, כך גם התודעה מתרגלת בזריזות לטוב הקיים, ומתרכזת בחסר. ולכן פעמים רבות הדברים הטובים בחיינו, לא רק שאיננו נהנים מהם, אנחנו אפילו סובלים מהם.
רובנו מתייחסים לעובדה שיש לנו חמש אצבעות כמובן מאליו. אלא שאם מישהו מאתנו חווה בעבר פציעה רצינית באגודל, הוא וודאי יודע שזה פוגע משמעותית ביכולת המוטורית. העובדה שיש לנו שתי רגליים, שאנחנו מסוגלים להפעיל אותן, אלה דברים שאנחנו לוקחים כמובן מאליו. מכיוון שאנחנו לא מייחסים חשיבות לדברים המובנים מאליהם, התודעה שלנו נוטה לשים דגש דווקא על מה שחסר. וככל שתחושת החסר שלנו עולה, אנחנו נתייחס בעיקר אליה ולא אל ה-יש.
הסבילות לטוב פועלת בצורה מתוחכמת למדי. כאשר יש לנו שאיפה כלשהי, כמו לסיים תואר או להתקבל תפקיד חדש, כאשר אותו דבר נכסף מושג, הוא הופך, כמעט מיד, למובן מאליו. למעשה, הסבילות לטוב לא מופיעה ברגע ההצלחה, אלא אפילו לפני כן, בישורת האחרונה, כאשר אני כבר יודע שאני עומד לסיים משימה מאתגרת, כשאנחנו 'רואים את הסוף'. התהליך התודעתי הזה פוגם ביכולת שלנו לחגוג הצלחות. אם זכיתי במה ששאפתי אליו, אני לא מקדיש את הזמן להכיר בטוב שבזה, אלא מתמקד במה שעדיין חסר לי. כבר מזמן הבנתי שזה הולך לקרות, אז אני כבר לא רואה סיבה לחגוג זאת. החגיגה היא למעשה נוכחות בהווה, היא הכרה בטוב. היא הנוכחות בעובדה שמשהו טוב קרה.
דוגמה מובהקת לכך היא בתחום הזוגיות. בתחילה יש השתוקקות נורא גדולה לעצם הזוגיות, השתוקקות גדולה בשלבים הראשונים והלא בטוחים של הקשר, אך ברגע שהקשר מתבסס, אנחנו רואים אותו כמובן מאליו ולעיתים אפילו כבעיה. אנחנו שוכחים להכיר בטוב שבקשר ועלולים לראות או להתמקד רק במגרעותיו.
ניקח לדוגמה את הסיטואציה של יום תרגול – האם ניתן להכיר על כך תודה. לזכור עד כמה זה מיוחד ונדיר. ניתן לשים לב לעובדה שישנם אנשים רבים שהתרגול אינו נגיש להם, או שאינם יכולים להגיע אליו או שאין להם נגישות לידע או אפילו את היכולת המאפשרת תרגול בדממה. גם אנו כמתרגלים נוטים פעמים רבות להשוות את עצמנו לאחרים ולעיתים קרובות לחוש שאנחנו לא עומדים בסטנדרטים שלהם, להשוות את עצמנו לעצמי אחר שהופיע מתישהו, להשוות את עצמנו למה שנראה לנו נכון, ראוי.
התודעה שלנו עסוקה כל העת בהשוואות. האם אנחנו יכולים לשמוח עם עצם המאמץ הנכון לתרגל? אם עצם המחויבות הנדרשת כדי להגיע ליום תרגול ביום החופשי שלנו? מבלי להשוות ומבלי להיאחז בתוצאה מסויימת? או, מכיוון אחר, האם בתוך התרגול אנחנו מצליחים לשמוח באינטליגנציה שלנו? או כל הזמן לענות את עצמנו בתחושה שאנחנו לא מבינים מספיק?
מחקרים העוסקים באופן שבו הגיע בודהיזם למערב, או במפגש של מורים מהמזרח עם תלמידים מהמערב מדגישים את החוויה שלנו כמערביים כתחושה של 'אני לא מספיק', התחושה שמי שאני אינו מספק וכן "שמה שיש לי אינו מספיק".
מה שעשוי להקל על הנטייה להשוואה היא ההנחה הבודהיסטית הבסיסית לפיה אין לנו את היכולת לדעת במדויק היכן אנחנו נמצאים, שהיא חלק מעובדת היעדר הקביעות. אפילו מורי דהרמה מנוסים נמצאים ברגעים מסוימים יותר בנוכחות, וברגעים אחרים פחות. נוכח מחלה או מצוקה ממשית, גם אנחנו מאותגרים ביכולת שלנו לשמור על השתוות הנפש.
כיצד נתרגל שמחה?
המחשבה על חוסר מהותי של אנשים אחרים מוביל אותנו בקלות לרגש של חמלה. אבל האם אנחנו מסוגלים לשמוח שאנחנו נמצאים במקום בטוח, לשמוח על הדברים הקיימים בחיינו מבלי לעורר רגשות של חמלה או אשמה?
התרגול של הכרה בטוב הוא הזמנה להרפות מחמלה, אשמה ורגשות טורדניים אחרים.ופשוט לשמוח בכך שאנחנו חיים בביטחון, שיש לנו חופש, למשל. חופש ביטוי, חופש דת ומצפון, חופש תנועה. זה לא טריביאלי.
האם אנחנו יכולים ל לשמוח בכך שיש לנו חיי רווחה? לחלק מהאנשים קשה להכיל את האמירה לפיה כולנו עשירים. אפשר לחשוב על זה במובנים של שפע. העובדה שיש לנו בית, או אפילו מספיק אוכל. העובדה שאנחנו כאן – היכולת להקדיש משאבים רבים כל כך לתרגול – לוותר על יום עבודה, להעניק דאנה – זוהי פריבילגיה שאין לכולם.
חשוב גם להכיר תודה על העובדה שיש לנו את הפנאי הנדרש לתרגול. אם אנחנו מתרגלים, כנראה שיש בחיינו איזו רווחה. ואם אין רווחה ואתם פה בכל זאת, כנראה שיש עושר מסוג אחר – השתוקקות מיטיבה אל הדהרמה או מחוייבות עמוקה לתרגול. לא דברים טריביאליים.
בתרגול הכרת תודה אנחנו מעלים בפני התודעה רפלקסיות או שאלות, ושוהים איתן בהרהור. זו לא החשיבה הליניארית-דיסקורסיבית שאנחנו מורגלים בה. אנחנו נותנים לדברים לעלות כמו-מעצמם, נותנים אמון בתודעה. לא רצים אל התשובה המוכרת אלא נותנים בנחת את הדעת (יוניסומנהסיקהרה), רואים מה עולה – אולי מחשבות, אולי רגשות, אולי זיכרונות. מפעם לפעם אנחנו מציפים שוב את השאלה, מבלי לכפות דבר וללא מאמץ יתר.
בתרגול של הכרה בטוב אנחנו מעוררים ומחיִים את השמחה לגביי בריאותנו, לגבי פנאי, חירות וחופש שיש בחיינו, לגביי עושר גשמי או רוחני. אנחנו מסבים את תשומת הלב ושמחים בתכונות חיוביות שקיימות בנו ולאנשים יקרים שנמצאים לצדנו ותומכים בנו. זהו תרגול שממוקד בהודיה על הקיים.
מוקד חשוב נוסף של הודיה היא העובדה שיש לנו דרך רוחנית. בדרך רוחנית אינני מתכוון ספציפית לדרך הבודהיסטית אלא לעובדה שמצאנו מרחב שבו ניתן לפתח ולטפח את התודעה. חלק מרכזי מההודיה כאן הנה על האמון שיש בנו שניתן לפתח את התודעה. בלעדיו לא היינו מגיעים לתרגול כלל.
שש הריפלקסיות המוצעות הנן אפוא:
כמה אני בר/בת מזל/ כמה טוב ש…
- יש- לי דרך/ דהרמה
- בריאות שמאפשרת לי לתרגל
- עושר/ פנאי/ רווחה שמאפשרים לי לעסוק בפיתוח וטיפוח התודעה.
- חירות/ חופש
- אנשים שדאגו ו/או דואגים לי, רוצים בטובתי, נתנו או נותנים לי אהבה על ביטוייה השונים – רגשיים ומעשיים. בתרגול המסורתי הרפלקסיה הזו מתייחסת למורי הדהרמה ומאפשרי הדהרמה שמאפשרים את התרגול, אולם אנחנו מודים פה לכל מי שעזר לנו להיות אנשים שמאמינים שניתן לטפח את התודעה ושיש חשיבות לאהבה – הורים, מדריכים, מורות, חברים וכו'.
- ההרהור השישי הוא הרהור חופשי – אם יש משהו שהוא מקור גדול לטוב עבורי ולא עלה בחמש הרפלקסיות הראשונות, ניתן להביא את תשומת הלב אליו בהרהור האחרון.
הקלטה לדוגמה – תודה לורד כספי שהקימה את הערוץ והעלתה את חומרי הקורס.
