סמינר השוואתי על שלוש שיטות ויפאסנה

זה סמינר שכתבתי ממש, ממש מזמן. יש בו 7,000 טעויות, אבל אני מעלה אותו כי מה שעדיין רלבנטי הוא התיאור של שלושת המסורות וההשוואה ביניהן. נדמה לי שהכי קל לקרוא אותו בהורדת קובץ וורד כאן:סמינריון ויפסנה ערוך סוף.

"שמאטה-בהוונה או ויפאסנה- בהוונה

האם השחרור הוא עניין של ידע מדיטטיבי או של טהור סגפני?"

המתח בין מדיטציית שמאטה למדיטציית ויפאסנה כפי שהוא מתבטא בשלוש שיטות תרגול במסורת הבודהיזם התרוואדי.


תוכן העניינים:

מבוא …………………………………………………………………………………………………………..עמ' 3

פרק א –  פירוט הגישות:……………………………………………………………………………………עמ' 4

פרק ב – ההתמודדות עם המתח שמאטה-ויפאסנה כפי שהיא מתבטאת אצל מורים לויפאסנה: …………………………………………………………………………………………………………………..עמ' 6

1. המורים ובתי הספר:. ………………………………………………………………………………….. עמ' 6

2. מקורות:.. …………………………………………………………………………………………………עמ' 7

3. סקירה השוואתית של טכניקות המדיטציה:.. ……………………………………………………..עמ' 8

3.א. המשותף:… …………………………………………………………………………………………….עמ' 8

3.ב. השונה והייחודי:……………………………………………………………………………………….עמ' 9

3.ב.1. בודהאדאסה בהיקו:….. …………………………………………………………………………..עמ' 9

3.ב.2. רוזמרי וסטיב וייזמן………………………………………………………………………………עמ' 12

3.ב.3. מאפייני התרגול המעדיף את הויפאסנה: …………………………………………………….עמ' 15

3.ב.4. שיטתו הייחודית של ס.נ. גואנקה:……………………………………………………………. עמ' 16

פרק ג –  דיון השוואתי:…………………………………………………………………………………..עמ' 21

סיכום…………………………………………………………………………………………………………עמ' 25

רשימה ביבליוגרפית:.…………………………………………………………………………….עמ' 27

מבוא:

What is the result, O monks, of the development of tranquility [samatha]? The mind is developed. What is the result of a developed mind? Passion [tahna] is abandoned. What is the result, O monks, of the development of insight? Wisdom is developed. What is the result of the development of wisdom? Ignorance is abandoned (AN 1.61 from Griffiths 619).

על פי סטיבו (11) הבודהיזם התרוואדי מכיל באופן מסורתי שתי שיטות מרכזיות לטיפוח התודעה: טכניקות שמכוונות להשקטת התודעה (באמצעים של שליטה בגוף) וטכניקות שמטרתן לספק הבחנה אינטואיטיבית אינטלקטואלית של הדברים כפי שהם באמת. הטכניקה הראשונה מתייחסת לשמאטה, בשעה שהשניה מכונה ויפאסנה.

פירושה המילולי של המילה שמאטה הנו שלווה, רוגע. מדיטציה זו מכוונת להגעה למצב של שלווה על ידי מיקוד התודעה באובייקט אחד, (one pointed mind) ועל ידי פיתוח מצב תודעה המכונה "ג’הנה" שהנו מצב של ריכוז עילאי. ויפאסנה מתורגמת לעברית במילה תובנה (insight), פירושה המילולי הנו seeing clearly – לראות בבהירות – לראות את הדברים כפי שהם באמת.

מדיטציית ויפאסנה מכוונת לפיתוח תבונה – הבנת העולם והמציאות כפי שהם באמת.

ע"פ קאזינס, (4) למרות הפערים שנוצרו בין מצדדי השיטות השונות, מוסכם על הכל שהבודהיזם רואה את שתי שיטות המדיטציה כנחוצות או לכל הפחות בעלות ערך. ההבדלים הנם בשאלה של הפרופורציה בין שתי השיטות ובשאלה של סדר ההתפתחות. המחלוקות מתעוררות כשלגישה מסוימת ניתנת קדימות על פני השניה.

שיטות מסוימות של מדיטציה מבוססות על טענה לפיה רמה מתקדמת של מדיטציית שמאטה מזרזת והנה דרישת-קדם לויפאסנה (11), אחרות, טוענות ששמאטה איננה הכרחית כלל (11) ויש גישות הגורסות ששתי השיטות שלובות זו בזו יחד באופן שאינו ניתן להפרדה.

נראה כי בגבולות שלוש השקפות אלה, התפתחו בתוך הבודהיזם שיטות סותרות של מדיטציה, מה שמעורר את השאלה: האם השחרור הוא עניין של ידע מדיטטיבי או של טהור סגפני?


פרק א –  פירוט הגישות:

כעת אנסה להרחיב מעט על שלושת גישות הטיפול בבודהיזם התראוודי:

  1. "yoked as a pair”: לאחר דיון נרחב בנושא, מסקנתו של קאזינס (4) הנה כי למעשה לא קיים מתח בין שמאטה לויפאסנה. קאזינס מגדיר כי שתי השיטות "רתומות כזוג שוורים" ("yoked as a pair" ). שתי השיטות הנן שיטות המשלימות זו את זו: מדיטציית השמאטה הכרחית על מנת להגיע להרגעה של התודעה והתגברות על ההשתוקקות ואילו ויפאסנה הכרחית על מנת לפתח תבונה שתאפשר התגברות על אי-הידיעה. ההשתוקקות ואי-הידיעה הנן, ע"פ הכתבים, הגורמים לדוקהה. ההשתוקקות מוזכרת כגורם דוקהה בארבע האמיתות הנאצלות, ואילו אי-הידיעה מוצגת כגורם לדוקהה בפאטיצ'ה סאמופאדה. שילוב שני התרגולים מאפשר התמודדות עם שני הגורמים לדוקהה. נוסף על כך, הגעה לרמה מינימלית של רוגע הנה שלב הכרחי בדרך לתובנה: תרגול ג’הנה הנו אפוא, ע"פ קאזינס, אמצעי בלבד להבנה קוגנטיבית ולא מטרה לכשעצמה.               ע"פ קאזינס, טקסטים מסוימים מצביעים על כך שנטייתו של אדם לתרגל שיטה זו או אחרת מוסברת בטבעו ואופיו הייחודי של אדם. חלק יעדיפו להצמיח תובנה באמצעות השגת הרוגע שבשמאטה ואילו אחרים, יעדיפו למצוא רוגע ושלום פנימי לאור תובנה. עם זאת, בשורה התחתונה, שלווה ותבונה רתומים יחדיו.
  2. עדיפות למדיטציית שמאטה: ע"פ סאיאדאו אוטאמאסארה (10) המורים בעת העתיקה הורו לתלמידיהם להתחיל בתרגול שמאטה. רק לאחר שהתלמידים רכשו תודעה ממוקדת, (one-pointed mind), הורו להם ויפאסנה. הוראת ויפאסנה המתבססת בעיקר על ארבע האמיתות הנאצלות, (מבלי להסתמך על הפאטיצ'ה סאמופאדה), עשויה לטעון כי טיפוח ג’הנה וביעור ההשתוקקות היא דרך התרגול הנכונה. אוטאמאסארה מדגיש את כוחות הפלא שרוכש המודט שמצא את הג’הנה ואת היכולת לפתח ויפאסנה אמיתית רק משרכשת ג’הנה.                                                                                                     ע"פ גריפית'ס (8) גישות בעלות העדפה חזקה אף יותר לשמאטה מדגישות כי בשלב  ההשגה של הג’הנה קיים מצב של ריקון התודעה מכל תכולה רגשית ומחשבתית ששיאה העדר עליון של השתוקקות. מצב זה הנו השגה של "הפסקה", מצב של "ניבאנה בחיים": הפסקה מלאה של קוגניציה ותחושה. מצב תודעתי של ריקון התודעה מכל תכולה, מצב בו אין כל השתוקקות כלפי שום גורם חיצוני, יהווה על פי המצדדים בגישה זו הגשמה של מטרת התרגול או לכל הפחות כשלב מכריע ביותר בדרך. (שם, 607-608).                            יש להדגיש כי גם הנותנים עדיפות לשמאטה אינם שוללים את הויפאסנה, ההפך הוא הנכון: קיימת הסכמה כללית כי התבונה הנה מטרת העל וכי מדיטציית ויפאסנה היא הדרך לרכוש אותה, המחלוקת היא על הדרך לתבונה:

האם ניתן למצוא תבונה ללא תודעה ממוקדת? מצדדי השמאטה יטענו כי התשובה היא שלילית וכי תודעה ממוקדת וטיפוח ג’הנה הנן תנאי הכרחי לויפאסנה. מצדדי עמדה זו, ישקיעו אפוא, שנים בטיפוח ריכוז ושלווה.

מצדדי מדיטציית שמאטה (אוטאמאסארה) יוסיפו ויטענו כי תרגול שמאטה אינו מתמצה בטיפוח ריכוז בלבד: כאשר המודט המתרגל שמאטה בוחן באופן מתמיד את אובייקט המדיטציה לאור הויפאסנה, (אניצ'ה, אנאטה, דוקהה) הופכת מדיטציית השמאטה לבעלת אפקט כפול של פיתוח שמאטה וויפאסנה בה בעת.  גישה זו קיימת אצל כל המורים למדיטציה המצוינים בנייר זה: אוטאמאסארה, בודהאדאסה, גואנקה והוויזמנים. כולם מדגישים שילוב של ויפאסנה במדיטציית השמאטה. ההבדלים הם בהסתפקות של חלק מהמורים בתרגול כפול זה לבדו, לעומת אחרים הטוענים כי בכך אין די.

  1. המצדדים בהעדפה לויפאסנה על פני שמאטה עושים זאת ממספר סיבות. חלקם, מדגישים את העובדה שמסיבות שונות לא כל אחד יכול לפתח ג’הנה. טענה זו נכונה גם לגבי הסנגהה, קל וחומר לגבי אלה שאינם נזירים. ללא תרגול ויפאסנה, יאלצו אלה להסתפק בניסיון לטפח שמאטה ללא הועיל, וללא יכולת לטפח את האמת הנאצלת הראשונה (12). טענה עמוקה יותר שמזכיר גריפית'ס, הנה שהבודהה עצמו בסוטת המהאסאטיפאטאנה טען שהארה יכולה להיות מושגת באמצעות מודעות, (mindfulness), לבדה ללא תרגול שמאטה (8). קאזינס (5) מוסיף על כך כי על פי הנידסה תרגול ג’הנה בבודהיזם איננו מטרה לכשעצמה אלא אמצעי בלבד להכנת התודעה להבנה קוגנטיבית. זאת ועוד, ניתן להתעלות אל התובנה מבלי להיכנס אי-פעם לג’הנה. לבסוף, מציין קאזינס, המתרגל ג’הנה יאלץ לשוב לאחור בבואו לתרגל ויפאסנה. (117-123: 1973).                 מורים מסוימים (12) אף מזהירים מפני פיתוח ג’הנה ללא תובנה מספקת. טיפוח שכזה, עלול להוביל ל"היתקעות" בשלווה: תחושת הגיל הנוצרת עם השגת הג’הנה, (כמצוין בסוטת  אנאפאנאסאטי כשלב החמישי של המדיטציה, עם השגת הג’הנה) הנה תחושה ממכרת והמודט עלול להתפתות ולהישאר בה. לבסוף, מדגישים מורים אלה כי ללא פיתוח תבונה עלול טיפוח השלווה להתעכב. אין זה מקרה, יטענו הם, שחלק מהמתרגלים אינם מפתחים ג’הנה. האופי המגוון של ההתניות של התודעה, מחייב שיטות תרגול מגוונות. ישנם מתרגלים שעבורם תרגול ויפאסנה הכרחי על מנת להתקדם בשמאטה.


פרק ב – ההתמודדות עם המתח שמאטה-ויפאסנה כפי שהיא מתבטאת אצל מורים לויפאסנה:

כעת, משסקרנו את שלושת הגישות ננסה להתבונן בשיטות התרגול על פי שלושה מורים שונים לויפאסנה. ננסה להבין מהי תשובתו של כל מורה לשאלת המתח שמאטה-ויפאסנה.

ננתח את שיטות הלימוד של שלושת המורים הללו:

  • שיטתו של ס.נ. גואנקה מהמרכז לויפאסנה.
  • שיטתו של אג'הן בודהאדאסה מוואט סואן-מוקאבאלאראמה, תאילנד.
  • שיטתם של רוזמרי וסטיב וויזמן, המלמדים בוואט קאו-טאהם, תאילנד.

1. המורים ובתי הספר:

ס.נ. גואנקה הנו המייסד של המרכז הבינלאומי לויפאסנה. עמותה זו זוכה לשגשוג רב בעולם ויש לה עשרות מרכזים בכל רחבי העולם כולל מרכז קבע פעיל בישראל (חצבה). גואנקה-ג'י הנו הודי יליד בורמה שהיה איש עסקים עשיר עד שהחל ללמוד ויפאסנה כחלק מניסיון להתגבר על מיגרנות בלתי-נסבלות. גואנקה-ג’י למד ויפאסנה מהמורה הבורמזי הנודע סאיאג’י או-בה-קין, ובעידודו, פתח את המרכז הראשון שלו בהודו. גואנקה-ג’י הכשיר עשרות מורי-עזר שמנחים את הקורסים בכל רחבי העולם. ההרצאות וההנחיות למדיטציה ניתנות בקלטות אודיו ווידאו באנגלית על ידי גואנקה עצמו. מורי העזר מובילים את ישיבות המדיטציה, מקיימים ראיונות ועוזרים לתלמידים שנתקלים בקשיים.

בודהאדאסה בהיקו – אג’הן בודהאדאסה הנו נזיר תאילנדי נודע שהיה נחשב למהפכן. בראשית דרכו הוא יצא למתקפה חזיתית נגד הממסד הבודהיסטי וטען שאופן ההתנהלות של הסנגהה איננו קוהרנטי לתורת הבודהה ואינו מקדם את השחרור. בודהאדאסה הקים מנזר יער בדרום תאילנד – וואט סואן מוקאבאלארמה (גן השחרור) והורה בו שיטת לימוד אחרת. הוא חזר וקרא בקאנון הפאלי בשפת המקור ופיתח שיטת מדיטציה משל עצמו המבוססת על סוטרות האנאפאנאסאטי והסאטיפאטאנה. בודהאדאסה נוטה להדגיש את עקרון ההתהוות המותנית – הפאטיצ'ה סאמופאדה.

מאוחר יותר בדרכו נקט בודהאדאסה עמדה פוליטית והטיף לסוציאליזם דהרמי. הוא הוקע על ידי הממסד על עירוב פוליטיקה ובודהיזם[1]. בשנות ה-70 החל בודהאדאסה ללמד תלמידים מערבים וכמה מורים מערביים נודעים לויפאסנה היו תלמידיו[2], אחד הפרויקטים המרכזיים של בודהאדאסה היה הקמת מרכז בינלאומי למדיטציה בסואן מוק. במשכן זה מועברים מדי חודש קורסי ויפאסנה בני עשרה ימים באנגלית על ידי ממשיכיו של בודהאדאסה שנפטר ב-1993.

רוזמרי וסטיב וויזמן מוגדרים "מורים תושבים" (resident teachers) בוואט קו-טאהם שבאי קו-פנגאן, תאילנד. הם מלמדים שם מאז 1987. רוזמרי וסטיב למדו אצל מורים רבים, בינהם הנזירה האחות איה קהמה. לאחר ניסיונות רבים הם בחרו במסורת התרוואדה כדרכם העיקרית. מידע על רוזמרי וסטיב מצביע על השפעה מרכזית של מורה תאילנדי מסוים ששם דגש רב על תרגול מדיטציית חמלה אך לא ברור באיזה מורה מדובר. טכניקת תרגול השמאטה, עם זאת, דומה לזו שהורה מהאסי סאיאדאו. הזוג וויסמן מעביר קורסים חודשיים למערביים באי קו-פאנגן ושני קורסים בשנה באירופה ואוסטרליה. הקורסים הנם קורסים מצומצמים לכ -50 תלמידים וניכרת השקעה רבה יחסית בפרט: במהלך הקורס מתקיימים שלושה ראיונות חובה עם כל תלמיד שמטרתם קידומו במדיטציה, (זאת להבדיל מהקורסים האחרים שבהם הראיונות הם אופציה בלבד). מתקיימים שני קורסים בשנה שמוקדשים לתלמידים ותיקים וקיימת אפשרות לקורס שרות בן שלושה חודשים. כל אלה מצביעים לדעתי, על ניסיון לייצר מסלול התפתחות משמעותי.

2. מקורות:

להיכרותי עם שלושת בתי הספר שני מקורות: בראש ובראשונה היכרות "מעשית": השתתפתי בשלושה קורסים של גואנקה, בארבעה קורסים בוואט סואן-מוק ובשלושה קורסים בוואט קוו-טאהם.

נוסף על כך, לכל אחד מהמורים ספר מרכזי שמגדיר את שיטת המדיטציה שלו:

שיטתו של גואנקה מתוארת בספר " האמנות לחיות: מדיטציית ויפאסנה כפי שמלמד ס.נ. גואנקה" שנכתב ע"י וויליאם הארט בהנחייתו ועידודו של גואנקה (13). נוסף על כך, קיים ספר ובו הרצאות הערב של הקורס (7).

הספר  “The A, B, C of Buddhism”(2)שנכתב על ידי בודהאדאסה בהיקו עדיין משמש ספר היסוד של הקורסים בוואט סואן-מוק והוא מחולק לתלמידים במהלך הקורס. הספר מכיל פרק מבוא בשם The A, B, C of Buddhism בו מוצג הרעיון של "חוק הטבע" כחוק הסיבתיות כפי שהיא מתבטאת במעגל ההתהוות המותנית, (פאטיצ'ה סאמופאדה). פרק נוסף מפרט את הפיתוח המדיטטיבי של מודעות לנשימה (anapanasati) ובסופו נמצא הפרק על "דרך הקיצור" ועל הדרך המשולבת שאליה אתייחס בהמשך. הפרק השלישי מציע את סוטת האנאפאנאסאטי. נוסף על כך קיים ספר מבוא מפורט יותר בשם "mindfulness with breathing" (3).

הספר “… with Compassionate Understanding, A Meditation Retreat” (11) מגיש את כל ההרצאות והנחיות המדיטציה של הקורס של רוזמרי וסטיב בעטיפה רכה. מדובר למעשה בספר הקורס.

דגש חשוב: המקורות שבידי רחוקים מלספק תמונה מלאה של שיטת הלימוד של כל אחד משלושת המורים. כל שידוע לי הוא על שיטת הויפאסנה הבסיסית אותה הם מקנם לתלמידיהם. לגואנקה יש קורסים מתקדמים רבים שאין אליהם כל התייחסות כאן, בינהם קורס בשם "סאטיפאטאנה" שמיועד לתלמידים שמתרגלים באופן קבוע מספר שנים ושסיימו שלושה קורסים רגילים. בוואט סואן-מוק אמנם אין קורסים מתקדמים, אך קיימת האפשרות להישאר במנזר לתקופה בלתי מוגבלת ולקבל הנחיה אישית בזמן הזה. בספרים שציינתי מציג בודהאדאסה את הדרך כולה, למרות זאת, לא אוכל להתיימר להכיר את כל שיטת הלימוד.

לרוזמרי וסטיב שני סוגים של קורסים מתקדמים וספרים שמלווים אותם שמוכרים לי ומצויים ברשותי. עם זאת, קיים "קורס השירות" שהנו קורס בן שלושה חדשים שמטרתו אינטגרציה של המדיטציה לחיי היום-יום והכולל הנחיה אישית נרחבת. את הקורס הזה אינני מכיר.

לסיכום, חשוב לי לציין שאינני מתיימר להכיר באופן מושלם אף אחת מהשיטות, עם זאת, נדמה לי שיש לי היכרות טובה למדי של שיטותיהם של רוזמרי וסטיב ושל אג'הן בודהאדאסה. הדרך השלמה של גואנקה, אני חייב להודות, מוכרת לי פחות.

גילוי נאות: כפי שציינתי זכיתי ללמוד אצל שלושת המורים המצוינים לעיל. כמתרגל יש לי את ההעדפות שלי ויתכן שהן תשפענה על כושר השיפוט שלי גם כלפי נושא העבודה. חשוב לי לציין שרוזמרי וסטיב וויזמן נתפשים בעיני כיום כמורי העיקריים. להבדיל, אני נמנע בשנים האחרונות מהשתתפות בקורסים במסורת של ס.נ. גואנקה. לוואט סואן-מוק, המקום הראשון בו פגשתי בבודהיזם, תמיד תישמר פינה חמה בלבי ואני ממשיך לבקר וללמוד שם, אך אני מעדיף היום את המתודות של רוזמרי וסטיב וויזמן.

3. סקירה השוואתית של טכניקות המדיטציה:

3.א. המשותף:

ויפאסנה: העובדה הראשונה שבולטת לעין הנה ששלושת בתי הספר מגדירים עצמם כמלמדים ויפאסנה. עובדה זו קוהרנטית לאמור בפרק אנאפאנאסאטי: גם גישות שנותנות עדיפות למדיטציית שמאטה עושות זאת כהכנה בלבד למדיטציית ויפאסנה או תוך תרגול כפול[3]. משתמע כי אין ויכוח על עליונותה של הויפאסנה כמטרת העל.

שמאטה: עובדה מעניינת שניה, היא שבכל בתי הספר מוקדשים ארבעת ימי הקורס הראשונים באופן אקסקלוסיבי למדיטציית שמאטה[4]. עובדה זו מצביעה על הסכמה לגבי חשיבותה ויעילותה של השמאטה על שלושת המורים ועל החשיבות שהם מייחסים לפיתוח שלווה כתנאי לויפאסנה.

שתי העובדות הללו מצמצמות את טווח המשחק של הגישות: קיימת הסכמה על עליונותה של הויפאסנה, קיימת הסכמה על יעילותה וחשיבותה של השמאטה. ההבדלים בין הגישות יהיו בתוך קווי מתאר אלה.

תכנים משותפים – סאטיפאטאנה סוטה: מכנה משותף נוסף הנה ההתבססות של שלושת בתי הספר על הסאטיפאטאנה והוראת התכנים המרכזיים של הסוטה.

כחלק מתרגול השמאטה מדגישים כמובן שלושת המורים את עניין המודעות לגוף כגוף, לתחושות כתחושות ולתודעה כתודעה. נוסף על כך מועברים תכנים הקשורים לעצמי התודעה .

רוזמרי וסטיב מקדישים הרצאת ערב להוראת הסוטה, הקורס המתקדם של גואנקה הנו קורס סאטיפאטאנה ואילו בדגש של בודהאדאסא על אנאפאנאסאטי מועברים מרבית תכני הסאטיפאטאנה.

נוסף על כך, כל התכנים הבאים מועברים ע"י שלושת המורים: כאמור, חמשת עצמי-התודעה (mind objects) על פי הסאטיפאטאנה: חמשת המעצורים, חמשת המצרפים, ששת בסיסי החושים הפנימיים והחיצוניים, שבעת הפקטורים של ההארה וארבע האמיתות הנאצלות, תוך דגש מיוחד לדרך השמונה הנאצלת;

חוק הקארמה מועבר באופן נרחב על ידי כולם;

“שלושת המאפיינים” (אניצ'ה אנאטה, דוקהה) מועברים אף הם בדגשים שונים: דגש רב יחסית של גואנקה על אניצ'ה, דגש רב של בודהאדאסה על אנאטה ודגש רב של הוויזמנים על דוקהה.

כל המורים עוסקים בברהמה ויהרה'ס ואצל כולם מתקיימים בשלבים שונים של הקורס מדיטציות חמלה/ אהבה.

נראה אם כן כי רב המשותף בין שלושת בתי הספר. ההסכמה על עליונותה של הויפאסנה מחד ועל חשיבותה הרבה של השמאטה מאידך, ההתבססות הנרחבת על הסאטיפאטאנה ועל חוק הקארמה והנגיעה בתכנים של חמלה ואהבה. עם זאת, נראה להלן כי הלכה למעשה, הבדלים בדגשים מייצרים פערים משמעותיים בן הגישות.

3.ב. השונה והייחודי:

3.ב.1. בודהאדאסה בהיקו:

בחרתי להתחיל דווקא בשיטתו של בודהאדאסה בהיקו שנמצאת בעיניי בתווך בין שתי השיטות האחרות. על ידי הגדרת התווך, נוכל להבין טוב יותר את הקצוות.

כאמור, מורה בודהאדאסה את שיטת אנאפאנאסאטי ורואה בה דרך תרגול יעילה להגשמת ארבעת יסודות המודעות המהווה על פי בודהאדאסה, הלכה למעשה, שיטה שלימד הבודהה למטרה זו בדיוק.

אנאפאנאסאטי, מילולית: מודעות לנשימה ולנשיפה, הנה שיטת מדיטציה המכילה שישה עשרה שלבים. את שישה עשר השלבים הללו מחלק בודהאדאסה לארבעה אשכולות המקבילים לארבעת יסודות המודעות: אשכול הגוף, אשכול התחושות, אשכול התודעה ואשכול עצמי התודעה.

בכל אשכול ארבעה שלבים שמהווים מודעות מזוככת יותר של נשוא האשכול.

מדובר בשיטה שלמה והדרגתית שהמודט פוסע בה צעד אחרי צעד ובה כל שלב קשור ישירות לשלב שלפניו ונובע ממנו וכל אשכול קשור לאשכול שלפניו: כך הגוף הוא מעצב (conditioner), התחושות, התחושות הנן מעצבות התודעה והתודעה הנה המעצבת את תכני התודעה.

שליטה בגוף תביא לשליטה בתחושות, שליטה בתחושות תביא לשליטה בתודעה ושליטה בתודעה תביא לשליטה בתכני התודעה. שליטה מלאה בתכני התודעה, תביא להפסקה מוחלטת של היקשרות ולשחרור מלא מהיקשרות. פיתוח ארבעת יסודות המודעות באופן מלא, יביא לשכלול מושלם של שבעת הפקטורים של ההארה מה שיביא לידע אינטואיטיבי ולשחרור שהוא מטרת התרגול.

בהתייחס לסוגיה שמאטה מול ויפאסנה, חשוב לשים לב, שהשלב החמישי באנאפאנאסאטי הנו שלב בו כבר הושגה הג’הנה הראשונה: סיומו של האשכול הראשון, על פי בודהאדאסה, מהווה שלב של הגעה לשליטה מלאה ב"כל הגופים" – הגוף הפיזי וגוף הנשימה. שליטה זו, מביאה לחוויה של גיל (rapture) כמו שמגדיר זאת בודהאדאסה, או "סיפוק מלא" כמו שמוגדר שלב זה בסוטה.

למעשה סיומו של כל אשכול מודעות מהווה הגעה לג’הנה גבוהה יותר, והמודט שהגיע לפסגת המודעות עם הנשימה, הגיע למעשה לג’הנה הרביעית.

ניתן לומר, כי דרך מדיטטיבית שכזו, המכילה בתוכה פיתוח של ארבע הג’הנה, הנה דרך הרואה בשמאטה אמצעי מרכזי לפיתוח תבונה. על המודט לעמול עמל רב על מנת לפתח את הג’הנה ולהקדיש לכך את מרבית זמנו.

מרבית השלבים בתרגול אינם מכילים כל עיסוק בתבונה הבודהיסטית: מודעות לגוף ולנשימה, מודעות לתחושות ואפילו מודעות לאופייה של התודעה עד לשלב של ריכוז מלא של התודעה ושחרור התודעה, אינו מכיל בתוכו בהכרח רכיבי ויפאסנה בודהיסטית. למעשה, רק באשכול האחרון אשכול תכני התודעה – או בשמו הפאלי – אשכול דהמהנופאסאנה – ראיה בהירה של הדהמות, אנו מגיעים לתובנה. בודהאדאסה עצמו מגדיר את האשכול הזה כ"אשכול הויפאסנה".

מכל האמור, ניתן להסיק כי הדרך המלאה של המודעות עם הנשימה הנה דרך ששמה דגש רב על מדיטציית שמאטה, ורואה בפיתוח מתקדם של שמאטה תנאי הכרחי לפיתוח ויפאסנה.

את רוב דרכו מקדיש המתרגל לפיתוח שליטה בגוף, בתחושות ובתודעה ורק אז, בשלבים מאוד מתקדמים של טיפוח הוא מתחיל לחקור את הדהמה.

אין הכוונה כאן, לכך שאין כל תובנה או תבונה במהלך הדרך. הגעה לשליטה מלאה בשלושת היסודות הראשוניים דורשת תבונה רבה ויכולות מפליגות של התודעה, עם זאת, אין בשלבים אלה עיסוק ממוקד בתכנים של התבונה.

"דרך הקיצור": למרות זאת, בחרתי בבודהאדאסה למייצג "דרך האמצע". הסיבה לכך הנה שבודהאדאסה איננו מסתפק בהוראת הדרך המלאה של המודעות עם הנשימה.

מייד בסיימו להציג את הדרך המלאה פונה(51) בודהאדאסה להציג שתי דרכים נוספות: "דרך הקיצור"  ו"הדרך המשולבת".

"דרך הקיצור" מונה שלושה שלבים: ראשית מפתחים ריכוז מספק – כל אחד כפי יכולתו – בעקבות אשכול התרגול הראשון.

לאחר שיש מספיק ריכוז פונים ישירות לשלב שלוש-עשרה ומפתחים ויפאסנה של "זמניות" – בוחנים את הזמניות הקיימת בכל הדברים בדגש על האשליה הקרויה "אני" על חמשת מצרפיה.

השלב השלישי הוא ללמוד להגיב מתוך תובנה של זמניות כאשר מתעוררת אי-נחת – דוקהה ועל ידי כך להפחית את ההיאחזות. שלב זה מקביל לשלב הארבעה עשר.

תרגול זה, על פי בודהאדאסה,  מביא הלכה למעשה לשחרור מדוקהה. ניתן לשים לב, שמדובר למעשה בפיתוח תובנה ל”שלושת המאפיינים” של הקיום: אניצ'ה, אנאטה, דוקהה עד לשחרור.

בודהאדאסה מציין שאין מדובר פה בשחרור מלא (53), אלא בסיום השלב הארבעה עשר, אליו מתייחס בודהאדאסה כמספק בהחלט. למעשה בודהאדאסה מדגיש כי השלב החשוב ביות הנו השלב השלושה עשר וממנו נגזרים שלושת השלבים הנותרים: "שלב זה, השלושה –עשר, הוא החשוב ביותר מכולם. זהו השלב שבו אנו שורדים או נכשלים. אם אדם איננו רואה את הארעיות,  אזי לא יהיו כל פירות לתרגול. אם הארעיות נראית, אזי יבואו פירות ההמשך של התרגול. ככל שאדם תופש את הארעיות באופן יציב יותר, עמוק יותר, בהיר יותר ועם יותר פרטים בכל רגע, אזי תיווצר התוצאה שתביא לכינונו של השלב הבא, ההגות באי-ההשתוקקות שהיא ההתפוגגות של ההיאחזות". זהו השלב החשוב ביותר, עם כן. כתוצאה ממנו תתפוגג ההשתוקקות ונגיע לשלב החמישה עשר – ההפסקה שבעקבותיה תבוא הנטישה המלאה.

תובנת הזמניות הינה התובנה החשובה ביותר שתוביל לכל השאר.

בודהאדאסה מציע לנו אם כן, באם איננו יכולים לבחור בדרך ההדרגתית, לגשת מייד לויפאסנה החשובה ביותר – ארעיות.

ניתן לפרש המלצה זו כמתן עדיפות עליונה יותר לויפאסנה: אם אין לך את היכולת לתרגל שמאטה באופן הדרגתי, אל תוותר על הויפאסנה אלא עבור ישירות אליה.

גישה זו מועברת גם בקורסים. ביום הרביעי של הקורס, לאחר ארבעה ימים של שמאטה, ולפני המעבר לאשכול השני, מוצגת בפני התלמידים דרך הקיצור ונאמר להם שיש באפשרותם לבחור: המשך הדרך ההדרגתית או מעבר ישיר לויפאסנה.

בספר אחר, (3) מביע בודהאדאסה את עמדה קיצונית יותר, לפיה הריכוז איננו חשוב כלל. לכל אחד יש ריכוז אומר בודהאדאסה. כדי לעשות תרגיל במתמטיקה או לקנות במכולת ריכוז הכרחי. מוטב, יאמר הוא, להשתמש בריכוז הבסיסי הה ולגשת ישירות לויפאסנה על פני להשחית את כל זמנך על פיתוח ריכוז. אם אין לך את הזמן והיכולת לפתח שמאטה – גש ישירות לויפאסנה, אפילו במחיר ויתור מלא על השמאטה.

עמדה זו מבהירה באופן חד משמעי את העדפתו של בודהאדאסה לויפאסנה כדרך חשובה ביותר. תלמיד של בודהאדאסה לא יוכל להיוותר בשלב של השמאטה היותר שבודהאדאסה מבהיר למעלה מכל ספק ששמאטה איננה אלא כלי בדרך למטרה החשובה ביותר ויפאסנה. אם אינך יכול להשתמש בכלי, או אם אתה מתקשה בכך – דלג ישירות לויפאסנה.

דרך המודעות – sati: "הדרך המשולבת" שמציג בודהאדאסה הנה דרך בסיסית אף יותר מ"דרך הקיצור" עבור "תודעות עיקשות" (53). זוהי דרך המודעות. אם אינך יכול לתרגל אפילו את דרך הקיצור, היה מודע לכל מעשיך: לדיבור, לפעולה ולמחשבה. בודהאדאסה טוען שגם זו אנאפאנאסאטי כי אתה מודע לכל עם הנשימה.

חשוב היה לי להזכיר גם את דרך המודעות, היות שציון דרך זו כאחת הדרכים לשחרור מצביע על העדיפות שמייחס בודהאדאסה למודעות על פני הריכוז, גישה שנמצא גם אצל רוזמרי וסטיב וויזמן.

על פי רוזמרי וסטיב וויזמן, מודעות, בשונה מריכוז הנה המנוף לתובנה והיא מביאה לתובנה הן בתרגול והן בחיי היום-יום. אם הנך מודע, אתה למד ומבין מהם הגורמים לאי נחת, כיצד לנטוש אותם וכיצד למנוע הישנותם בעתיד. אתה למד מה מביא למצבים של שלום נפשי, כיצד לטפח אותם וכיצד לשמר אותם, (ארבעת המאמצים).

ריכוז הנוצר בשמאטה על פי גישה זו, על אף היותו מנוף רב-משמעות במעבר לשלב הויפאסנה, איננו תנאי הכרחי לפיתוח תובנה.

זאת ועוד, יכול אדם להקדיש משאבים רבים לטיפוח ריכוז ושמאטה מבלי לפתח כל תובנה.

גישה זו קוהרנטית לביוגרפיה של הבודהא ופערים בין הגישה הוודית לזו הבודהיסטית: גם בתרבות הוודית הייתה (ועודנה ישנה) מסורת של טיפוח שמאטה וריכוז. אך הבודהה נטש תרגול זה למרות הגעתו לשלביו העליונים ביותר, משום שהוא חש שתרגול זה אינו מספק פתרון מלא לבעיה האנושית של אי הנחת. ניתן אפוא, להגיע לג’הנה הגבוהה ביותר, מבלי למצוא שחרור מלא. מאידך, אפשרי למצוא שחרור, ללא טיפוח שמאטה.

נובע מכל הנ"ל שהתנאים ההכרחיים לשחרור המלא, הנם טיפוח מודעות וההרהור בדהמות – בתכני התודעה. בדוגמא שלפנינו נראה ביטוי קיצוני של עמדה זו.

3.ב.2. רוזמרי וסטיב וייזמן

רוזמרי וסטיב וייזמן מייצגים לדעתי, את הגישה הנותנת עדיפות מובהקת לויפאסנה ולמודעות. הדרך שהם מציגים היא מלכתחילה דרך משולבת המציע תרגול של 50/50 – 50% שמאטה, 50% ויפאסנה.

זה הזמן לציין, שגם בודהאדאסה, בלמדו את "דרך הקיצור" מציע להקדיש בכל ישיבה 50% מהזמן לאשכול הראשון – שמאטה ו-50% להרהור ב”שלושת המאפיינים” – ויפאסנה.

כבר בערב היום השלישי, לאחר שני ימי תרגול בלבד, מציגים רוזמרי וסטיב וויזמן את מדיטציית החמלה למתרגלים וממליצים להם לאמץ אותה כחלק מכל אחת מהמדיטציות שהם עושים, (על הקשר בין חמלה לויפאסנה על פי רוזמרי וסטיב וויזמן בהמשך). בערב היום השביעי מציגים רוזמרי וסטיב וויזמן את "חמשת הריפלקציות" – חמישה נושאים למדיטציית הגות, אותה הם מציגים כחלק בלתי נפרד מהשיטה. המלצתם היא כאמור, להקדיש 50% מהזמן לשמאטה ו-50% לנושאי הויפאסנה.

אנו רואים אם כן, כי בניגוד לבודהאדאסה, רוזמרי וסטיב וויזמן אינם מציעים אופציה של קיצור, אלא מלמדים שיטה שכוללת בתוכה באופן מובנה הגות מדיטטיבית על נושאי התובנה. בנוסף, כאמור לעיל, רוזמרי וסטיב וויזמן שמים דגש רב על מודעות.

הסתייגות: חשוב להדגיש, כי יתכן ששיטת הלימוד שמלמדים רוזמרי וסטיב וויזמן מושפעת מהעובדה שהם מלמדים תלמידים מערביים בלבד שאינם נזירים. זאת בניגוד לבודהאדאסה, למשל, שלימד גם נזירים וגם כאלה שאינם.

הדרך המלאה של התרגול הנה דרך המתאימה לאנשים המסוגלים להתחייב באופן טוטאלי לתרגול. עבור אלה, נזירים ולא נזירים, שאינם יכולים להתחייב באופן מלא מסיבות שונות, (פרקטיות או נפשיות), מציע בודהאדאסה את דרך הקיצור. יתכן, שהדרך שמציעים רוזמרי וסטיב וויזמן מותאמת מראש לקהל היעד אותו הם מלמדים. עם זאת, מעדויות שלהם על התרגול הפרטי שלהם עולה שהם מיישמים הלכה למעשה את שיטתם האינטגרטיבית.

"…עם הבנה של חמלה"- שם ספרם של רוזמרי וסטיב מציג את מהות שיטתם. השיטה נותנת את הדגש העיקרי לראשונה משמונה האמיתות הנאצלות "הבנה נכונה" וגורסת כי "הבנה נכונה" הנה "הבנה של חמלה": הבנה של המציאות כולה דרך משקפיים של חמלה ואהבה. הויפאסנה העיקרית אותה יש לפתח לפי תפישה זו הנה החמלה. לכן, מתחילים רוזמרי וסטיב בטיפוח חמלה כבר בערבו של היום השני. הלימוד איננו מתמצה בשיחה על חמלה, אלא, במדיטציה מודרכת בה ניתנות שאלות למחשבה והגות שמטרתן פיתוח חמלה.

כל שיטת ההוראה של רוזמרי וסטיב מבוססת על חמלה. כבר בהרצאת הערב הראשון בהציגם את מטרות הקורס ואת הסיבות שבשלן ייתכן שאדם יבחר לקחת חלק בקורס שכזה, הם מציגים את החמלה כמוטיבציה מרכזית: רק מודעות לאי הנחת שבחיים ופיתוחה של חמלה בסיסית לעצמך לאור תובנה זו עשויה לגרום לאדם לקחת חלק באופן רציני בקורס כה אינטנסיבי וקשה.

יסודו העמוק של הבודהיזם, הם אומרים, הנה החמלה: שיטה שכל מטרתה הפחתה של סבל הנה שיטה שמקורה חמלה. אמת זאת, שהנה בגדר מובן מאליו לבודהיסטים החיים בארצות בודהיסטיות, איננה מובנת פעמים רבות לתלמידים מערביים. החמלה נטועה היטב ברוח הבודהיזם ובפרקטיקות של חיי היום-יום, השם מטה (loving kindness) הנו אחד השמות הנפוצים בתאילנד. אלה שלא נחשפים לבודהיזם ולרוח הבודהיזם ביום-יום, אלא רק לתרגול המדיטטיבי, עלולים להתבלבל ולחשוב שהבודהיזם התרוואדי אינו שם דגש על חמלה. איך ניתן לטעון ששיטה שהתמה שלה הנה "סבל, והדרך לסיים את הסבל" איננה שיטה של חמלה?

טענה מעניינת זו של רוזמרי וסטיב לפיה חמלה הנה אחד מיסודותיו המרכזיים של הבודהיזם התראוודי דורשת בחינה מעמיקה יותר ולא כאן המקום לעשות זאת, אך מנקודת מבט ביקורתית, חשוב לציין שהעובדה שמרבית מורי הויפאסנה אינם שמים דגש דומה על טיפוח חמלה, מעמידה טענה זו בספק. לתרגול חמלה יש מקום בחלק משיטות הויפאסנה, אך אף אחת מהן, איננה שמה דגש חזק כל כך על כך כמו רוזמרי וסטיב. (כך גואנקה מקדיש את ההרצאה והמדיטציה האחרונה בקורס לטיפוח חמלה ואהבה ובסואן-מוק נערכת מדי יום מדיטציית חמלה קצרה).

טיפוח "הבנה נכונה" – טיפוח החמלה נעשה כאמור על ידי ריפלקסיה – הגות, הרהור. המודט שוקע במדיטציית שמאטה למשך מספר דקות ואחר כך מפנה את הריכוז והמודעות שלו להגות ברעיונות ובשאלות הקשורים לחמלה.

אופי דומה נושא תרגול "חמש הריפלקסיות" שהוזכר. כאמור לעיל, פיתחו רוזמרי וסטיב חמש ריפלקציות שמהוות בעיניהם את חמש הויפאסנות החשובות ביותר. באופן דומה לחמלה על המתרגל להגות בנושאים אלה לאחר שהוא מיקד את תודעתו. חמש הריפלקסיות עוסקות בתכנים הבאים: המזל הרב שנפל בחלקי בחיים האלה; מוות; חוק הגורם והתוצאה – חוק הקארמה; קיומה של דוקהא – אי-נחת; איזון נפשי (equanimity) – חשיבות האיזון בין חמלה לתבונה.

ניתוח של הנושאים מראה שמדובר בהגות בחוק הקארמה שהנו האנאפאנאסאטי, בודהאדאסה של הבודהיזם, באיזון נפשי שאותו מדגישים רוזמרי וסטיב כחיסון הכרחי לטיפוח החמלה[5] ונושא שייחודי להם – המזל הרב שנפל בחלקי[6].

שני הנושאים האחרונים: מוות ואי-נחת הנם שניים מתוך "שלושת המאפיינים": אניצ'ה ודוקהא.

הנושא השלישי- אנאטה – העדר עצמיות איננו מוצג על ידי רוזמרי וסטיב בתואנה שבשלב שבו נמצאים המתרגלים, מדובר בנושא מופשט שאיננו בר-השגה כך שאין טעם להגות בו. (זאת בניגוד גמור לדרך הקיצור של בודהאדאסה ששמה דגש רב על אנאטה).

רוזמרי וסטיב מדגישים שוב ושוב כי "הבנה נכונה" הנה האמת הנאצלת הראשונה והחשובה ביותר. טיפוחה של הבנה נכונה הנו, ע"פ רוזמרי וסטיב החלק החשוב ביותר בדרך. טיפוח החמלה כרוך אצל רוזמרי וסטיב בטיפוח התבונה היות שאנו מדברים על "הבנה של חמלה".

דגש על טיפוח מודעות: פרט לעליונות של התבונה מדגישים רוזמרי וסטיב את ההעדפה לטיפוח מודעות על פני טיפוח ריכוז. הם מדגישים שוב ושוב כי "ריכוז נכון" הנה האמת הנאצלת השמינית ושבניגוד למודעות, מדובר במצב שאינו יכול להיות תמידי. בלתי אפשרי לשמר תמיד רמה גבוהה של ריכוז.

הדגש מושם אפוא, על טיפוח מודעות.

המודעות על פי רוזמרי וסטיב הנה המנוף העיקרי לטיפוח תובנה. רק מודעות מתמדת לתהליכי גוף-תודעה ובחינתם עשויה להוביל לתובנה אמיתית שאיננה "ידע אינטלקטואלי". מודעות מתמדת היא המסגרת בה נעשים ארבעת המאמצים ובה נעשית הלמידה: מה מוביל לאי-נחת, כיצד ניתן למנוע זאת, כיצד ניתן להתגבר על מצבים של אי-נחת שנוצרו. כיצד ניתן לטפח מצבים של נחת ושלום פנימי וכיצד ניתן לשמרם. ארבע התובנות הללו הנן, על פי רוזמרי וסטיב, התובנות המובילות אותנו להפחתה הדרגתית של אי-נחת בחיינו ולהגברה של נחת ושלום פנימי. זו הסיבה שבשלה מעודדים רוזמרי וסטיב את תלמידיהם לתרגל מודעות הן ביושבם על הכרית והן בחיי היום-יום שלהם.

ביטוי נוסף להעדפה למודעות הנה הזמן המוקדש למדיטציית עמידה והליכה. בשתי המדיטציות הללו ובוודאי במדיטציית ההליכה, אין אפשרות לטפח דרגות ריכוז גבוהות שכן לא קיימת האפשרות למקד את התודעה באובייקט נקודתי זעיר. הקדשת זמן רב לתרגול הליכה מצביעה על העדפה לטיפוח מודעות.

נקודה זו מחברת אותנו ל"מתח בתוך מתח": פרט למתח שמאטה/ ויפאסנה, קיים מתח לגבי אופן התרגול של מדיטציית שמאטה. האם הדגש הוא על פיתוח ריכוז או שמא הדגש הוא על פיתוח מודעות.

אין ספק שבסופו של דבר על המתרגל לטפח הן "ריכוז נכון" והן "מודעות נכונה", אך שוב מתעוררות השאלות –  מהי הדרך? היכן מתחילים? על מה שמים דגש?

מחד, האשכול המכיל בתוכו "מאמץ נכון" "מודעות נכונה" ו"ריכוז נכון" הנו אשכול הריכוז מה שמרמז על העדפה לריכוז. מאידך, הסוטה העיקרית שעליה מבוססת הדרך הנה הסאטיפאטאנה והדרך בה השתמש הבודהה על מנת להגיע להארה הנה אנאפאנאסאטי. מהי אם כן הדרך הנכונה?

כחלק מהדגש על מודעות ממליצים רוזמרי וסטיב למתרגלים להשתמש בשיטת "הציון התודעתי" (mental noting) שיטה לפיה עליך לציין כל דבר שמתרחש בתודעה – ציון שמלווה באופן רך את המודעות. מדובר בשיטה שזוכה להתקפות על ידי חסידי הריכוז כשיטה מפחיתה מהיכולת להגיע לריכוז מלא באובייקט המדיטציה. עם זאת, מדובר בשיטה יעילה לטיפוח מודעות: גם כשהריכוז נמוך ביותר וכשקיים קושי רב להתמקד באובייקט המדיטציה, קל יחסית לציין כל פעילות וכל מצב נפשי. שיטה זו עשויה, אפוא, להיות לתועלת בתרגול מודעות בחיי היום-יום, למרות חסרונותיה בתרגול "על הכרית".

שמאטה מול ויפאסנה: הדרך האינטגרטיבית של רוזמרי וסטיב וויזמן גורסת ששמאטה וויפאסנה שלובים זה בזה. התקדמות בשמאטה מקדמת את היכולת לטפח ויפאסנה ומאידך, התקדמות בויפאסנה עוזרת להתגבר על חמשת המעצורים ולהגיע לשמאטה רבה יותר.

על פי גישה זו, לא יתכן, אפילו בשלבים הראשונים תרגול של שמאטה בלבד. גם אם נתרגל אנאפאנאסאטי, יהיה עלינו, בעודנו באשכול הראשון, לתרגל ויפאסנה על מנת להצליח להתקדם באופן היעיל ביותר.

תרגול חמלה למשל, הנו תרגול קריטי להתקדמות על הדרך: אם נניח שהמוטיבציה המרכזית לתרגול נכון הנו התפתחותה של "חמלה עצמית" – רצון להפחית את אי הנחת הקיימת בחיינו, הרי שככל שנגביר את החמלה לעצמנו, כך תגבר המוטיבציה שלנו לתרגל. מוטיבציה, כמו שיעידו מודטים רבים, הנה אחד המצרכים החשובים והנדירים ביותר בתרגול…

בה במידה, כל אחת מהויפאסנות האחרות עשויות לקדם אותנו בטיפוח שמאטה. אם אנו נתקלים במעצור של ההשתוקקות, הרי שתובנה וזיכרון של המוות והזמניות עשוי לרסן אותנו מעט. אם אנו נתקלים במעצור של עצב ודיכאון, יתכן שתובנה וזיכרון של המזל לו זכינו עשוי לעודד אותנו.

ככל שנפנים את התובנות הללו ונשנה את ההתניות של תודעתנו כך נגביר תבונה מחד ונפחית מעצורים מאידך. כך נתקדם במקביל הן בויפאסנה והן בשמאטה – כמו שתי כנפיים של ציפור.

למעשה, הדרך שמציעים רוזמרי וסטיב וויזמן הנה דרך המשלבת את דרך הקיצור של בודהאדאסה בתוך הדרך ההדרגתית: הליכה בדרך ההדרגתית תוך תרגול ויפאסנה בכל שלב ושלב[7].

היומיים הראשונים בקורס של רוזמרי וסטיב  מוקדשים באופן אקסקלוסיבי לשמאטה. לאחר יומיים מוצגת מדיטציית החמלה/ אהבה וההמלצה לתרגל זאת בפתיחת או בסיום כל ישיבה. בתום היום השביעי מוצגות בפני המתרגלים חמשת הריפלקציות של התבונה וההמלצה להקדיש 50% מהזמן לתרגול שמאטה ו-50% מהזמן לתרגולים רפלקטיביים.

יש לציין כי מתרגלים המגיעים לקורסים נוספים נדרשים לתרגל לאורך כל הקורס בשיטת ה-50/50.

3.ב.3. מאפייני התרגול המעדיף את הויפאסנה:

בטרם ניגש לניתוח שיטתו של גואנקה, ננסה עתה להבין את המאפיינים של התרגול שנותן העדפה לויפאסנה. שלב ביניים זה יקל עלינו בבואנו לנתח את שיטתו של גואנקה.

לאחר שהתבוננו בשיטתם של רוזמרי וסטיב וויזמן ובשיטתו של בודהאדאסה, נוכל, על ידי מציאת המשותף, להצביע על מספר מאפיינים של תרגול המעדיף ויפאסנה.

העובדה שבודהאדאסה מציע שתי דרכים אפשריות לתרגול ויפאסנה: הדרך המלאה ודרך הקיצור  מסייעת לנו להגדיר את ההבדלים בין תרגול המעמיד את הויפאסנה כמטרה ארוכת טווח אליה מגיעים לאחר פיתוח סמהאדי גבוה, לבין תרגול  הגורס מסיבות שונות, כי ויפאסנה הכרחית כאן ועכשיו.

א.      יוניסומניסוקרה[8] (wise reflection): כפי שהוזכר לעיל, מציבים סטיב ורוזמרי וויזמן את ריפלקציות התבונה השונות במרכז התרגול שלהם. גם "דרך הקיצור" של בודהאדאסה מציעה למעשה, באופן פחות מובנה, את אותה הצעה: תרגלו שמאטה, פתחו מודעות וריכוז הכרחיים ואז נצלו זאת לתרגול ויפאסנה.     אמנם גם בדרך המלאה של האנאפאנאסאטי מגיעה שלב של טיפוח הדהמות אולם קשה להגדירו כשלב של "הגות". בשלב זה, (כפי שמתאר אותו בודהאדאסה), לאחר שהגענו לשליטה וריכוז מלא של התודעה, אנו מתבוננים באופייה הזמני, נעדר העצמי, חסר הנחת. אין זו "הגות" או חשיבה, אלא התבוננות קשובה על התודעה. זאת בניגוד להגות אליה מכוון המושג יוניסומניסוקרה שאותו מגדירים רוזמרי וסטיב כמדיטציה שמתבצעת בה חשיבה אנליטית, (שם, 183).

ב.      דגש לטיפוח מודעות (על פני ריכוז): כפי שציינתי רוזמרי וסטיב שמים דגש רב על מודעות ואף טורחים להדגיש את עליונותה על פני הריכוז. ריכוז לפי שיטתם לא יכול להיות המטרה היות שעבור רוב המתרגלים השגת דרגת הריכוז הנדרשת איננה אפשרית מה שעלול להוביל לוויתור על העיקר כפי שהם תופשים אותו – טיפוח הבנה נכונה. בודהאדאסה שם אף הוא דגש רב על המודעות בשלבים הראשונים. בשלושת השלבים הראשונים של אנאפאנאסאטי הוא מדגיש את טיפוח המודעות. רק השלב הרביעי מסמל הגעה לרמת ריכוז גבוהה. ניתן לראות כי בטקסט של בודהאדאסה עד סוף תאור השלב השלישי מופיעות מילים המסמלות מודעות ((sati, awareness, mindfulness פעמים רבות בשעה שהמילה "ריכוז" מופיעה פעם אחת בלבד, ואילו את השלב הרביעי, מתאר בודהאדאסה כהשגה של ריכוז ואז מרבות להופיע מלים הקשורות לריכוז. עולה מכך, כי גם בודהאדאסה שם דגש מרכזי על מודעות בשלבים הראשונים של התרגול. אם נחבר לכך את העובדה שהשלב השלישי הוא השלב שבו ממליץ בודהאדאסה לעבור לדרך הקיצור, הרי שבדומה לרוזמרי וסטיב ממליץ בודהאדאסה למתרגלים שאינם יכולים להקדיש את חייהם לתרגול פורמאלי להתמקד בתרגול מודעות.                                      ניתן לסכם, אם כן, כי הן בודהאדאסה והן רוזמרי וסטיב נותנים עדיפות גבוהה לתרגול מודעות בתחילת הדרך. אין הדבר מצביע על וויתור על ריכוז. שני המורים מדגישים כי ריכוז נכון הנו שלב בדרך השמונה הנאצלת ואחד הפקטורים של ההארה. מלבד כך, האשכול של תרגול המודעות הנו אשכול הסמהאדי – הריכוז.עם זאת, בתחילת הדרך ולמתרגלים שאינם רואים במדיטציה מטרת חייהם ממליצים מורים אלה להתמקד במודעות כמוקד התרגול במדיטציית שמאטה.

3.ב.4. שיטתו הייחודית של ס.נ. גואנקה:

כמשתמע מהאופן בו הדברים כתובים, אטען כי על הציר שמאטה-ויפאסנה, נמצא גואנקה-ג’י על הצד הנותן, בשלבים הראשונים, העדפה לטיפוח שמאטה.

ראשית אתאר את שיטתו הייחודית של גואנקה ואחר כך אנתח אותה על פי שני הפרמטרים שהוצגו. לאור ייחודה של שיטת גואנקה אאלץ להקדיש לה הסבר נרחב יחסית.

שיטתו של גואנקה מקורה במסורת התרגול של לֶדִי סאיאדאו מורה בורמזי מפורסם שלימד בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים. שרשרת המורים מלֶדִי סָאיאָדו מונה את מָאסַאיה אוּ תְהֶט ואת מורהו הישיר של גואנקה סָאיָאג’י אוּ בַּה קִין.

בשיחת היום העשירי מציג גואנקה את הדרך המלאה של שיטתו. גואנקה, בדומה לכל מורי הויפאסנה מתבסס על סוטת הסאטיפאטאנה (the discourse summaries, pp. 54-60).

כמו שאר המורים, מתחיל הקורס של גואנקה בתרגול אינטנסיבי של טיפוח שמאטה על ידי מדיטציית אנאפאנאסאטי למשך ארבעה ימים, אך תרגול מודעות עם נשימה – אנאפאנאסאטי – הנה עבור גואנקה תרגול פרלימינרי בלבד.

 אחר כך עובר גואנקה לויפאסנה ולתרגול הייחודי לשיטתו הכולל מודעות מאוזנת לוודנה. על כך בהמשך.

כבר בשלב האנאפאנאסאטי מתגלים ההבדלים הראשונים:

ישיבה אינטנסיבית: הייחוד הראשון של גואנקה הנו בעובדה שכל המדיטציות הנן מדיטציות בישיבה.

מדובר בקורס שנחשב לאינטנסיבי ביותר הכולל קרוב לאחת עשרה שעות מדיטציית ישיבה ביום[9]. לשם השוואה, הקורס של סאטיפאטאנה כולל שמונה שעות מדיטציה ואילו הקורסים בסואן-מוק כוללים כשבע שעות מדיטציה בלבד[10]. מאלה רק כ-50% מוקדשים למדיטציית ישיבה והשאר מוקדשים להליכה או עמידה.

דגש ראשוני על ריכוז: "במהלך שלושה וחצי הימים הראשונים של הקורס מתרגלים המשתתפים ריכוז מחשבתי" (האמנות לחיות, עמ' 7), הן בתיאור זה של הקורס, הן מתוך שיחת הערב הראשונה והן מתוך ה"ראיון עם ס.נ. גואנקה[11]" (14). המילה ריכוז חוזרת שוב ושוב בהקשרים של המטרה, המילה מודעות מופיע הפעם אחת בלבד, כתשובה לשאלה.

טכניקת הויפאסנה של גואנקה:

למרות הנזכר לעיל, לטעון ששיטתו של גואנקה איננה שמה דגש על מודעות יהיה בלתי מדויק. שיטת הויפאסנה אותה מציג גואנקה לתלמידיו היום הרביעי מבוססת על מודעות לתחושות, לוודנה.

לאחר השגת ריכוז אינטנסיבי בארבעת הימים הראשונים, מפנים התלמידים את כושר הריכוז שלהם לסריקה של תחושות הגוף. הם מתחילים בקודקוד ויורדים עד לכפות הרגלים מבלי להתעלם מאף חלק בגופם.

שיטה זו מבוססת על פיתוח מודעות לגוף כולו ולא רק ל"גוף הנשימה" ובעיקר על מודעות לתחושות כפי שהן מתבטאות על הגוף ולא רק לתחושת הסיפוק שבהשגת הג’הנה (המופיעה בשיטתו של בודהאדאסה).

התלמידים סורקים את גופם הלוך ושוב משך כל זמן המדיטציה, מבלי לתת העדפה לחלקים מסוימים ומבלי לדלג על אף חלק. הם אינם סוטים מנתיב הסריקה ואינם פונים ומתבוננים על תחושות נעימות או בלתי-נעימות שעולות בחלקים של הגוף שאינם בנתיב הסריקה הנוכחי[12].

אך כאמור, מדובר בטכניקה של ויפאסנה ולא בטכניקה של סאטי: המודעות לוודנה הנה רק הבסיס של התרגול, המוקד שלו הנו טיפוח תבונה המודעת לטיבם הזמני של הגוף ושל התחושות ובפיתוח איזון נפשי – אופקה, כלפי כלל התחושות: נעימות, לא-נעימות וניטראליות.

ביטויה של התבונה הנו בשחרור מתגובות, שמירה על תודעה מאוזנת: "אמת המידה להצלחה במדיטציה… (הנה) מידת ההשתחררות מתגובות. תרגול ויפאסנה כולו מיועד לשמור על נפש מאוזנת, תוך הבנה ברורה שהדברים משתנים כל הזמן" (14). השחרור מהתגובות מתבטא ביכולת "להתייחס לכל סוגי התחושות בצורה שווה, בין אם הן נעימות או לא נעימות. "רק התבונן… הישאר ערני, הישאר קשוב.""(14)

ניתן למעשה לנתח את התרגול הזה כטיפוח תובנה של שלושת המאפיינים על ידי בדיקתם אל מול הוודנה: תובנת הארעיות – האניצ'ה של הוודנה, התובנה שמפתחת את היכולת "…להתבונן בכימיה ובפיזיקה של גופנו מבלי להזדהות איתן כ-'אני, שליוניסומניסוקרה " – תובנת האנאטה והתובנה הבסיסית בדבר אי הנחת אליה מובילה תגובה בלתי-תבונית לוודנה.

ביום העשירי של הקורס מתווה גואנקה, כאמור, את הדרך המלאה. הוא מתאר את הסאטיפאטאנה סוטה, ואת השלבים שעתידים להתרחש בהמשך התרגול:

התרגול הבסיסי הנו שלב של מודעות להיווצרות ולהתפוגגות של הוודנה. לאחר תרגול קפדני, הגברת הריכוז והגברת המודעות לוודנה, עתיד להגיע שלב שבו ההיווצרות וההתפוגגות מתרחשות בו זמנית, ללא כל הפסקה בינהן. זהו שלב הפירוק, ה- "בהנגה" (dissolution).

על פי תאור שלב הבהנגה ניתן להסיק כי מדובר בחוויה אקסטטית: חוויה של סיפוק וגיל. תאור החוויה מזכיר את האופן שבו מתאר בודהאדאסה את החוויה של השגת הג’הנה (השווה עמ' 59 ומקור 3 עמ' 37-38). גם גואנקה בדומה לבודהאדאסה מתרה במתרגלים לבל יתענגו על חוויה זו. תחושות העונג של הבהנגה הן סוג חדש של תחושות וגם עליהן יש להתבונן באופן אובייקטיבי, תוך שמירה על איזון נפשי. עד חווית הבהנגה חווה המודט בעיקר תחושות בלתי-נעימות ולומד להתבונן עליהם באופן אובייקטיבי תוך שמירת איזון נפשי, כעת על המודט להתבונן בתחושות נועם ולהתבונן אף עליהן באותו אופן.

לאחר שלב הבהנגה מגיע שלב סאנקארה-אופאקה: שלב זה הוא שלב שבו עולות וודנות שהן תולדה של סאנקרות (רגשות והתניות) בלתי טהורות שמצויות בעומק התודעה. התבוננות בוודנות הללו עם אופקה – איזון נפשי – מכלה את מנת הסאנקרות הקיימות עד להתפוגגותן המוחלטת.

על ידי מודעות מאוזנת לכל הסאנקרות – אלה המעוררות מיאוס ואלה המעוררות השתוקקות, מטהר המודט את החלקים העמוקים ביותר של תודעתו ובכך מתקרב יותר ויותר לניבאנה.

ניתן לטעון, כי שלב זה מקביל לשלבים 14-15 באנאפאנאסאטי: שלב ההתפוגגות של ההיקשרות ושלב ההתפוגגות של ההיקשרות עד לשלב 16 בו מתרחש השחרור מכל היקשרות.

אם נקבל את ההנחה שהשלב היסודי – שלב ההתבוננות בוודנה מתוך איזון נפשי ותוך מודעות לזמניות מקביל לשלב 13 של אנאפאנאסאטי, הרי שנראה כי שלבי התרגול מקבילים לשלבים 13-16 באנאפאנאסאטי.

ניתן לתאר איפה את הויפאסנה של גואנקה כך: תרגול מכין- אנאפאנא – שלבים 1-3, מעבר להתבוננות בוודנה – שלב 13, עד שלב הבהנגה שהנו שלב של ג’הנה ואז מעבר לשלבים 14-16.

בנספחים לספר "האמנות לחיות", מביא הארט מובאות מסוטות שונות, המחזקות ומספקות הצדקה לשיטתו של גואנקה ולשימוש הנרחב שהוא עושה בהתבוננות בוודנה. הארט מציג מובאות מסוטות שונות בהקשרים שונים, אך הוא לא מציג סוטה ממנה שאובה השיטה כולה.

ניתן להסיק מכך, כי בניגוד לאנאפאנאסאטי שהנה שיטה אותה לימד הבודהה[13], מדובר פה בשיטה שלא פותחה ולומדה על ידו. גואנקה טוען שדרך זו נגזרת באופן ישיר מהאסאטיפאטאנה ושהשימוש במודעות לוודנה מספק תשובות לקשיים שעולים מפרשנויות לסאטיפאטאנה. קשה להתווכח עם טענה זו שהסאטיפאטאנה איננה מציבה שיטה מסודרת, אלא מפרטת את  היסודות הנדרשים על מנת להגיע לשחרור.

עם זאת, מהצורך האפולוגטי של הארט ושל גואנקה עצמו, לספק צידוקים לשימוש הנרחב בהתבוננות ניתן ללמוד על ייחודה של שיטה זו בנוף לימוד הויפאסנה ואף על הקונטרוורסאליות של שיטה זו.

לפני סיום הקורס ושבירת השתיקה, מציג גואנקה בפני תלמידיו שיטה שלישית של מדיטציה – מטה בהוונה. מדיטציה זו של חמלה ואהבה (loving kindness) מוצגת כאמצעי לחלוק עם אחרים את השלווה וההרמוניה שרכש המודט (13). גואנקה ממליץ לתלמידיו להקדיש מספר דקות בסיום כל תרגול למטה בהוונה. חשוב לציין שלמדיטציה זו מוקדש זמן קצר מאוד בקורס, וטכניקה זו אף אינה מוזכרת בשני הספרים העיקריים של השיטה.

ניתוח השיטה:

דגש על מודעות לוודנה: הנקודה הבולטת ביותר הנה כמובן הדגש על מודעות לוודנה. שלב זה של התבוננות בתחושות מתוך איזון נפשי, מתוך מודעות לזמניות ומתוך ניסיון להבין שהוודנה אינן "אני" מכנה גואנקה ויפאסנה.

גואנקה מגנה כל מדיטציה של הגות. הוא מכנה מדיטציה שכזו "משחקים אינטלקטואליים" וטוען שהתרגול היחידי שתקף הוא תרגול של התבוננות על דברים שעולים מהגוף והבנת המאפיינים אל-מול דברים אלה. קל וחומר, שאין הוא מציע ואף אינו רואה מקום למדיטציית הגות וליוניסומניסוקרה.

דגש על טיפוח איזון נפשי – אופקה: אף על פי שלא ציינתי זאת בהרחבה עד כה, מהווה טיפוח איזון נפשי – אופקה (equanimity) אחד הטיפוחים המרכזיים בויפאסנה של גואנקה.

התרגול הוא למעשה התבוננות בוודנה מתוך איזון נפשי. תובנות האניצ'ה, האנאטה והדוקהה הם כלים על מנת לעזור למתרגל לסגל שוויון נפש כלפי הוודנה.

בהרצאותיו חוזר גואנקה שוב ושוב על חשיבות האופקה ועל הדרישה לטפח אותה.

תרגול אינטנסיבי: התרגול האינטנסיבי מתבטא כאמור לעיל בעובדה שהקורס מכיל 11 שעות ישיבה ביום בשונה מהקורסים האחרים אין מדיטציות עמידה או הליכה, יש פחות הרצאות ויש פחות מנוחה. נוסף על כך, החל מהיום הרביעי מוצגת בפני מתרגלים הדרישה לתרגל אחת ליום, משך שעה "אדהיטן" – נחישות: לשבת משך שעה שלמה מבלי לזוז. לבסוף, זה גם הקורס היחידי בו קיימת הדרישה ל"שתיקה נאצלת" Noble Science – לא רק שאין לדבר עם המתרגלים האחרים – מילולית או בסימנים, בקורס של גואנקה גם נאסר על המתרגלים ליצור קשר עין זה עם זה ונאסרת עליהם כל סוג של כתיבה, כולל כתיבת נקודות הקשורות לתרגול[14] (ראה קוד המשמעת).

בהמלצותיו למתרגלים בסוף הקורס, ממליץ גואנקה למתרגלים לתרגל שעתיים לפחות מדי יום ולקחת חלק בקורס ויפאסנה בן עשרה ימים לפחות מדי שנה.

יש להניח שתרגול אינטנסיבי כל כך מביא לרמות גבוהות יחסית של תרגול ומודעות למתרגלים בשיטה זו.

דגש מופחת על מטה בהוונה: כאמור לעיל.


פרק ג –  דיון השוואתי:

את הדיון ההשוואתי אפתח בהשוואת שיטתו של גואנקה לשיטות האחרות, תוך קישור לשני הפרמטרים שהוצבו לתרגול המעדיף ויפאסנה על פני שמאטה. אעשה זאת, לאור טענתי, שהתרגול של גואנקה מהווה דוגמה לתרגול שממוקם בנקודה על הציר שבה יש העדפה לשמאטה. בשלב זה, בניגוד לפרק הקודם – התיאורי, אנסה לנתח את השיטות באופן שחורג מהאופן שבו מציגים המורים את שיטתם.

לאחר מכן, אנסה לגזור מניתוח ההבדלים מסקנות לגבי אופי התרגול המעדיף ויפאסנה ואופי התרגול המעדיף שמאטה.

שיטתו של גואנקה אל מול מאפייני התרגול המעדיף את הויפאסנה:

אם נתבונן על שני הפרמטרים שהצגנו ל"תרגול המעדיף ויפאסנה" נראה כי על פני השטח קשה למצוא פערים בין השיטות השונות:

א.      יוניסומניסוקרה: גואנקה-ג’י אמנם איננו ממליץ על יוניסומניסוקרה ואף מגנה מדיטציה רפלקטיבית, אך גם הוא מתחיל ביום הרביעי של הקורס בתרגול ויפאסנה ועל המתרגלים להתבונן בוודנה תוך מודעות לשלושת המאפיינים.

ב.      דגש לטיפוח מודעות (על פני ריכוז): גם בסעיף זה נתקשה למצוא פער. אמנם גואנקה שם דגש בימים הראשונים על טיפוח ריכוז, בשונה משתי השיטות האחרות, אך עם זאת, החל מהיום הרביעי מתמקד התרגול במודעות לוודנה וזהו התרגול המרכזי. כיצד נוכל לטעון שתרגול שמרכזו מודעות לוודנה איננו תרגול המעדיף מודעות על פני ריכוז???

מודעות לוודנה: ויפאסנה או שמאטה?

בחינה מדוקדקת של שיטתו של גואנקה עשויה להוביל למסקנות שונות:

טענה אפשרית, הנה כי תרגול הויפאסנה על פי גואנקה הנו למעשה תרגול שמאטה כאשר אובייקט המודעות הנו הוודנה. בשונה מהשיטות שצוינו, בהן אובייקט המדיטציה הנו הנשימה אובייקט המדיטציה כאן הנו הוודנה.

אמנם, גואנקה מציע לתלמידיו להתבונן על התחושות מתוך הבנה של הארעיות ואי-העצמיות, אך הצעה לאופן תרגול שכזה מתאימה לא פחות למודט המתבונן על הנשימה בשלב הרביעי של תרגול אנאפאנאסאטי.

למעשה, גישה זו זהה לשיטת "האפקט הכפול" שמציג סאיאדאו אוטאמאסארה[15] – טיפוח שמאטה תוך בחינת אובייקט המדיטציה לאור הויפאסנה.

אם נשתמש באנאפאנאסאטי סוטה, (שאין כל ויכוח על העובדה שהבודהא לימד אותה), הרי שכוונת הבודהה בהתייחסו לחקר הוודנה באשכול השני הייתה שונה במקצת ממשמעות מילה זו בחמשת המצרפים. כאחד מחמשת המצרפים, הוודנה היא כל תחושה שעולה בגוף לאחר מגע של אובייקט עם הבסיס החושי המתאים. זוהי הוודנה עליה מדבר גואנקה. אך באנאפאנאסאטי סוטה, מתייחס בודהה לוודנה של גיל וסיפוק (שלב 5) ולוודנה של שמחה (שלב 6). כמוזכר, לאשכול השני נכנס המודט לאחר שהגיע לג’הנה וחווה את הגיל והסיפוק שבג’הנה. אז מתבונן המודט על הסיפוק הזה מזכך אותו עד שהוא הופך לשמחה אותה הוא מזכך בתורה עד שליטה מלאה ב"מעצב התודעה" – הוודנה. לאחר מכן, עובר המודט לאשכול השלישי – אשכול התודעה.

התייחסות זו לוודנה, מעמידה אותה כחוליה מקשרת בין גוף לתודעה, (בניגוד לתפישה הקלאסית של חמשת המצרפים לפיה הוודנה היא אחת מארבעת מצרפי התודעה). התייחסות שכזו לוודנה, מעמדיה אותה בקו אחד עם הנשימה שאף אליה מתייחסים, (3), כחוליית מעבר בין גוף לתודעה. גואנקה עצמו מתייחס לוודנה בדרך זו, (7).

נשימה וודנה הנן, אם כן, חוליות מעבר בין גוף לתודעה והרגעה שלהן תביא לרגיעה של התודעה.

אם נמשיך בפרשנות על פי שיטתו של בודהאדאסה, הרי שניתן לטעון כי שיטתו של גואנקה היא למעשה שינוי של השלב השלישי והרביעי באנאפאנאסאטי. במקום להמשיך ולהתמקד בנשימה עד השגת ג’הנה, עובר המודט להתבונן בוודנה עד לשלב הבהנגה שראינו את הדמיון שלו לג’הנה. המשך הדרך שמציע גואנקה לאחר השגת הבהנגה דומה במידה רבה לשלבים 5-8 באנאפאנאסאטי. כאמור לעיל, השלב השלישי בשיטתו של גואנקה מקביל לאשכול הרביעי.

אם נקבל את ההנחות הללו, הרי שאנו מגיעים לפרשנות שונה לחלוטין של שיטתו של גואנקה.

א.      דגש על טיפוח ריכוז (על פני מודעות): בדומה לדרך המלאה של אנאפאנאסאטי, משקיע המודט את כל מרצו עד שלב הבהנגה בריכוז. לכאורה אנו עוסקים במודעות לוודנה, אך עובדה זו אינה סותרת את הטענה: בכל אחת משיטות השמאטה מדובר על השגת סמהאדי – ריכוז במשמעותו הרחבה, הכוללת בתוכה מודעות נכונה, השקעה נכונה וריכוז נכון. השגת הבהנגה מתרחשת כאשר מתקיימת מודעות מרוכזת ללא כל הפרעה – כאשר המודט מצליח להישאר עם אובייקט המדיטציה מבלי לעזבו. בכל שיטות השמאטה מדובר על מודעות מרוכזת.             טענה זו מתיישבת עם הנתונים שהוזכרו באשר לשיטת גואנקה: ההעדפה לריכוז בימים הראשונים והאינטנסיביות של התרגול הפורמאלי בישיבה. שיטתו של גואנקה איננה כוללת ניסיון להטמעה של מודעות בחיי היום-יום על ידי דגש על מודעות ועל ידי תרגול פעילות מודעת, (עבודה, הליכה), אלא חותרת להגעה לריכוז של המודעות.

ב.      יוניסומניסוקרה: כפי שהזכרתי לעיל בלתי אפשרי להגדיר את הפעולה התודעתית בזמן ההתבוננות על הוודנה  כיוניסומניסוקרה וגואנקה מקבל טענה זו. לא מדובר פה בהגות על תכני התודעה אלא בהתבוננות על אובייקט המדיטציה לאור שלושת המאפיינים. כאמור, אין תרגול זה שונה מהדרך בה יתבונן מתרגל אנאפאנאסאטי על הנשימה המשתנה, הלא-אישית הטבולה באי-נחת.

גואנקה מגדיר את שלב ההתבוננות על הוודנה כשלב של ויפאסנה, אך יש קושי בקבלת טענה זו. בהסתמך על אנאפאנאסאטי סוטה, שלב הויפאסנה מתקיים רק לאחר השגת רמות גבוהות מאוד של ריכוז. בלתי אפשרי, אפוא, לדבר על ויפאסנה לפני השגת בנגהה. הדרך לויפאסנה לפני השגת רמות ריכוז גבוהות שכאלה, הנה כאמור, יוניסומניסוקרה שלה מתנגד גואנקה.

נראה אם כן שגואנקה מציג בפנינו דרך מלאה המקבילה לדרך האנאפאנאסאטי.

דרך מלאה ל"רציניים בלבד":

כפי שראינו הקורס של גואנקה הוא הקורס האינטנסיבי ביותר וכזה הוא גם התרגול היומי המומלץ למודט המתחיל. עובדה זו בשילוב עם הטענות שהוצגו לעיל, עשויה לסייע לנו בהבנת השיטה.

שיטתו של גואנקה הנה דרך מלאה ללא קיצורי דרך. זוהי דרך החותרת אל הניבאנה ללא פשרות ומתאימה למתרגלים המסוגלים להתחייב לדרך שכזו. תרגול אינטנסיבי כזה המוצע, עשוי בהחלט להוביל לרמות גבוהות מאוד של סמהאדי ועשוי להוביל את המתרגלים מהר יותר מכל דרך אחרת להשגת שמאטה וג’הנה (או בהנגה…).

בניגוד לרוזמרי וסטיב המניחים מראש כי המתרגל המערבי לא יוכל להתחייב לדרך אינטנסיבית כל כך, בניגוד לבודהאדאסה שמציג שתי דרכים אפשריות, מציג גואנקה דרך "לרציניים בלבד". גואנקה אף איננו מסתיר זאת. בתקנון המשמעת של הקורס (14) מודגש שוב ושוב כי מדובר בקורס קשה ואינטנסיבי.

האם ניתן להגדיר מחדש את הבעיה?

מיקום שלושת המורים על הציר שמאטה-ויפאסנה לא עזר לנו להכריע "האם השחרור הוא עניין של ידע מדיטטיבי או של טהור סגפני?". עם זאת, הוא הציב בפנינו דרך חליפית להגדרת הבעיה מחדש:

במקום הציר "שמאטה-ויפאסנה", נוכל להגדיר ציר שבקצהו האחר תוצב הדרך ההדרגתית ובקצהו השני תוצב דרך קיצור חלקית.

הדרך המלאה משהה את הויפאסנה בשלבי התרגול הראשונים לטובת השגה של ויפאסנה משמעותית יותר בשלבים המתקדמים ואילו הדרך החלקית בוחרת בויפאסנה כאן ועכשיו תוך ויתור על השגת "ויפאסנה משמעותית" או ניבאנה.

הגדרה זו קוהרנטית לתפישתו של "איש האמצע" שלנו בודהאדאסה בהיקו שהציב את שתי הדרכים בפני תלמידיו. לרציניים והמחויבים מבין תלמידיו המליץ בודהאדאסה על הדרך הארוכה ואילו לאלה שאינם נזירים ולאלה שאינם יכולים או מעונינים לקחת את הדרך המלאה הציע בודהאדאסה את דרך הקיצור.

אם נקבל את אופן ההגדרה הזה, הרי שהמודט בבוחרו בדרך איננו בוחר בין שמאטה לויפאסנה, אלא מחליט מה מתאים יותר לאופיו: האם הוא מעוניין ומסוגל להתחייב לדרישותיה של הדרך המלאה, או שמא עדיף עבורו לקחת דרך קצרה יותר שתספק לו את פירות התבונה כבר בשלבים מוקדמים של התרגול.

דרך חליפית זו להצגת הבעיה עשויה להיות מקובלת על חסידי השמאטה ואף על אלה הדוגלים בגישת ה- " yoked as a pair”, אך דרך זו איננה יכולה להיות מקובלת על חסידי ההעדפה לויפאסנה. כיצד יכולה דרך חליפית להתיישב זו עם טענתו של גריפית'ס שהבודהה עצמו בסוטת המהאסאטיפאטאנה טען שהארה יכולה להיות מושגת באמצעות מודעות לבדה ללא תרגול שמאטה (8)? כיצד מסתדרת הגדרה זו עם טענתם של רוזמרי וסטיב כי ללא התקדמות בתבונה יתקשה המתרגל להתקדם בשמאטה? או עם טענתו של קאזינס (5) כי על פי הנידסה ניתן להתעלות אל התובנה מבלי להיכנס אי-פעם לג’הנה?

הוגים אלה טוענים שלא רק שטיפוח ויפאסנה בשלבים מוקדמים  אפשרי, לא רק שהוא עשוי להביא להתקדמות מהירה יותר בדרך, אלא אפילו שתרגול אחר עלול להיות מסוכן! היות שפיתוח ג’הנה ללא תובנה מספקת עלול להוביל ל"היתקעות" בשלווה והתמכרות לה, (וזה אכן נשמע מצב ממכר…) (5).

אף על פי כן אטען, כי התבוננות על שלושת השיטות עשויה להבהיר לנו כי הלכה למעשה קיימות שתי גישות אפשריות בלבד. גישת " yoked as a pair” יכולה להתיישב עם כל אחת מהגישות: הן עם זאת המעדיפה שמאטה והן עם זאת המעדיפה ויפאסנה שכן, כל אחת מהגישות הללו משלבת בתוכה אלמנטים מהגישה השנייה: גם מתרגלי הויפאסנה מצדדים בתרגול שמאטה וגם מתרגלי השמאטה עושים זאת רק על מנת להגיע לריכוז מספק לתרגול ויפאסנה.

ניתוח הנתונים על פי מצדדי הויפאסנה:

חסידי הויפאסנה היו עשויים לנתח את המידע לעיל באופן אחר לחלוטין. על פי גריפית'ס(8)[16]: "…ישנו המתח הנודע במסורת הבודהיסטית המוקדמת בין שני סוגי מדיטציה: האחת עוסקת בטיפוח שלווה (שמטה-בהוונה), האחרת עוסקת בטיפוח תובנה (ויפאסנה-בהוונה). הראשונה מדגישה את המרדף אחרי השחרור על ידי טכניקות אנסטטיות[17] המעוצבות להרס התשוקות על ידי נסיגה מכל מגע עם העולם החיצון. השניה מדגישה את המרדף אחרי השחרור באמצעות טכניקות אנליטיות המעוצבות להסרת הבערות על ידי תפישה של הדברים כפי שהם באמת".

גריפית'ס טוען אפוא, כי טיפוח ויפאסנה על ידי יוניסומניסוקרה איננו דרך קיצור, אלא דרך אלטרנטיבית המכילה בתוכה טכניקה אנליטית.

על פי פרדיגמה זו, פוסעים גואנקה ובודהאדאסה בדרכו המלאה, בדרך אנסטטית – בדרך של טהור סגפני, בשעה שדרכם של רוזמרי וסטיב וויזמן ודרך הקיצור של בודהאדאסה הנה דרך אנליטית המכוונת לטיפוח ידע מדיטטיבי.


סיכום:

כוונתה של עבודה זו מעולם לא הייתה להשיב לשאלה: "האם השחרור הוא עניין של ידע מדיטטיבי או של טהור סגפני". כוונתי הייתה להציג את הדילמה ולנסות לנתח את שלושת בתי הספר דרך הדילמה שהוצגה. אני מאמין שיש לניתוח שכזה ערך שכן הוא עשוי לספק למודט מתחיל הבנה של ההבדלים בין השיטות שתאפשר לו לבחור בזו המתאימה לו ביותר.

לאור העובדה שכל אחד מהמורים הגדולים שהוזכרו, התבסס על הבודהה-דהמה, אני נוטה לקבל את טענתו של קאזינס כי הבודהה לימד דרכים מגוונות לאנשים שונים.

לנזירים דבקים כגון אלה המתוארים באנאפאנאסאטי סוטה, התאימה דרך האנאפאנאסאטי: דרך הדרגתית ומפרכת שמובילה בסופה לשחרור מלא. עבור אחרים שמסיבות שונות לא יכלו להיות נזירים או דבקים הציב הבודהה דרכים אחרות מתאימות יותר: דרכים המטפחות מודעות ומתבססות על טכניקות אנליטיות להסרת הבערות.

המיתוסים הבודהיסטים מעידים שלא מדובר רק בדבקות, אלא גם בהתאמה אישית – המסורת הבודהיסטית עשירה בסיפורים על אנשים שלא תרגלו שמאטה מעולם ומצאו הארה בפוגשם את הבודהה[18]. יש להניח כי לכל אדם שיטת תרגול המתאימה לו יותר בשל הקארמה שלו…(4).

"המתח שמאטה-ויפאסנה" קיים אפוא, אך הוא איננו מתח בין שיטות תרגול טובות יותר או פחות, אלא דרכי תרגול שונות המתאימות לאנשים שונים.

יתכן שלאנשים בעלי יכולת ריכוז התחלתית גבוהה תתאים יותר דרך השמאטה בשעה שלאנשים בעלי נטיות אנליטיות חזקות תתאים יותר דרך הויפאסנה.

אני תקווה שהסקירה שהצבתי לעיל, תסייע לאנשים למצוא את הדרך המתאימה ביותר להם ולקארמה שלהם.

בשלב הסיכום ארשה לעצמי לומר מספר מילים החורגות מגבולות הפרדיגמה האקדמית.

למרות שאינני יכול לבסס זאת על מחקר פורמאלי, אני מוצא, כי מתרגלים רבים ויתרו על הדהמה בשל התנסות בשיטה שפחות התאימה להם. שלושה מחבריי הקרובים התנסו בשיטתו של ס.נ. גואנקה והיה זה מפגשם האחרון עם הדהמה. עבור שלושתם (ורבים אחרים עמם שוחחתי) הייתה זו חוויה יוצאת דופן, מיוחדת ומשכנעת מחד, אך מרתיעה ומפחידה, מאידך. שניים מהם המשיכו לפסוע בדרכי התפתחות רוחנית, אך מתוך חשש, לא חזרו שוב לתרגל בקורס של גואנקה[19].

הפריחה של המרכז לויפאסנה בשיטתו של גואנקה מצביעה על כך שאנשים רבים בכל רחבי העולם מוצאים פירות רבים בתרגול בשיטה זו עד שהם מקדישים מזמנם וממונם להקמת עוד ועוד מרכזים. ההתפתחות המואצת של שיטה זו עשויה אף להעיד על כך שרבים הצליחו למצוא  שחרור בדרך זו והם מקדישים עתה את חייהם להפצת השיטה. תופעות אלה עשויות להעיד על כך שמדובר בשיטה מאוד אפקטיבית.

מהצד השני, מרכזיו של גואנקה אינם המרכזים היחידים אליהם מגיעים אנשים ל"חוויה חד-פעמית". האופנה הרוחנית במערב הפכה את קורסי הויפאסנה לסוג נוסף של "התנסות". עבור מטיילים ישראלים רבים בדרום מזרח אסיה למשל, מדובר בעוד "תחנת חובה" בטיול. עוד X שצריך לסמן.

למרות זאת, נדמה לי שעבור רבים אין דרך זו הדרך המתאימה וצעידה בה רק מרחיקה אותם מהיכרות עם הדהמה[20].

מובן מאליו שקיים פרדוקס אינהרנטי בטענה זו, שכן כיצד יוכל המודט לדעת אם הוא מוכן או מעוניין להתחייב לתרגול האינטנסיבי שמציע גואנקה לפני שטעם את טעם הדהמה? כיצד הוא יוכל לרצות להתחייב לפני שטעם את התוצאות מרחיקות הלכת של קורס אינטנסיבי כל-כך כמו הקורס של גואנקה?

אומר אפוא רק זאת: יתכן שתרגול דורשני כל-כך, עלול להיות מתאים פחות למתרגלים בתחילת דרכם שאינם מחפשים דרך לדבוק בה. יתכן שלאחר התנסויות בשיטות אחרות, ולאחר שהמתרגל ימצא שזו דרכו יהיה נכון עבורו למצוא דרך ארוכה, מלאה וקשה יותר.

עבור רוב המתרגלים שפגשתי ועבורי עצמי הייתה "דרך האמצע" – הדרך המשלבת ויפאסנה כבר בשלבים הראשונים של התרגול, דרך מתאימה יותר להתחיל בה. אך חובת הגילוי הנאות מחייבת לומר שיתכן שעובדה זו מעידה על חוסר מחויבות מספקת לדרך.

מי ייתן וכל מתרגל ימצא את השיטה המתאימה לו ביותר

מי ייתן וכל אחד ימצא את הדרך להפחתת אי הנחת ולהגברת השמחה והשלום הנפשי בחייו


רשימה ביבליוגרפית:

 

  1. Bond, G.D.,  “Wisdom and Compassion: Two Paradigms of Humanistic Buddhist Movements”, Hsi Lai Journal of Humanistic Buddhism V. 1, 2000, pp. 139-168, (International Academy of Buddhism, Hsi Lai University).
  2. Buddhadasa bhikkhu, ”Anapanasati, Mindfulness With Breathing, Unveiling The Secrets Of Life”, 1987, Suan Mokkhabalarama, (Thailand).
  3. Buddhadasa bhikkhu, “The A, B, C of Buddhism”, 1982, Suan Mokkhabalarama, Thailand.
  4. Cousins, L.S. "Samatha-Yana and Vipassana-Yana," in: G. Dhammapala et al. Eds., Buddhist Studies in Honour of Hamma Lava Sadhatissa, 1984, Nugegoda, pp. 56-68.
  5. Cousins, L.S. "Buddhist Jhana: Its Nature and Attainment According to the Pali Sources", Religion 3, autumn 1973, pp. 115-131.
  6. Foulk, Griffith T., History of the Soto Zen School, 2000.

http://www.stanford.edu/group/scbs/Calendar/calendar1999-00/dogen_zen/papers/foulk.html#anchorTop

  1. Goenka, S.N., “The Discourse Summaries”, 1987,Vipassana research institute, India.
  2. Griffiths, Paul. "Concentration or Insight: The Problematic of Theravada Buddhist Meditation-Theory," The Journal of the American Academy of Religion XLIX, 1981, pp. 605-624.
  3. Perrett, Roy W., “Personal identity, minimalism, and Madhyamaka”, Philosophy East and West, v52 n.3, Jul 2002, pp. 373-385.

10. Sayadaw U Uttamasara, “SAMATHA AND VIPASSANA”, in: 'The Buddhist Way of Life', 1989, Dhama Gift. Also at: http://web.ukonline.co.uk/buddhism/uttama2a.htm

11. Steavu, D., Samatha-vipassana, in:  http://www.russbo.com/scholar/samathavipassana.htm

12. Weissman, S & R, “… with Compassionate Understanding, A Meditation Retreat”, 1999, Paragon House, Minnesota.

  1. הארט, ו., האמנות לחיות: מדיטציית ויפאסנה כפי שמלמד ס.נ. גואנקה, 1994, זמורה, ביתן.
  2. "ערכת המידע לקורסים" (כוללת: "ראיון עם ס.נ. גואנקה"; "קוד המשמעת". ניתן למוצאה בכתובת: http://www.il.dhamma.org/


[1] בלתי אפשרי לאתר היום בסואן מוק עותקים של חוברת בשם "סוציאליזם דהרמי" שנכתבה ע"י בודהאדאסה. עותקים שלה לא קיימים בספריה או בחנות הספרים, זאת בניגוד לכל כתביו האחרים שמשוכפלים שוב ושוב ומתועדים היטב. עותקים של החוברת בסינית עודם נמצאים בספריה…

[2] בינהם כריסטופר טיטמוס, טאן-סנטיקרו ואחרים.

[3] כנזכר בפרק אנאפאנאסאטי – תרגול שמאטה תוך הרהורים על שלושת דהמות הויפאסנה כלפי אובייקט המדיטציה. תרגול זה מכונה ע"י סאיאדאו אוטאמאסארה כתרגול בעל  אפקט כפול.

[4] רוזמרי וסטיב חורגים קמעה ממסגרת זו בשני מובנים: ראשית הקורס שלהם קצר יותר. בשעה ששני הקורסים האחרים הנם בני עשרה ימים נטו, הקורס של הוויזמנים הנו בן תשעה ימים נטו. המעבר לויפאסנה מתחיל בקורס זה בבוקר היום השישי של הקורס, שהוא למעשה בוקר היום החמישי. עם זאת רק בערב השביעי (=ערב שישי) מתבצע מעבר מלא לויפאסנה. הבדל שני הוא שכבר בערב היום השלישי (=ערב היום השני) מופנית המלצה לשלב מדיטציית חמלה בתרגול היומיומי.

[5] פיתוח חמלה ללא תבונה ואיזון נפשי עלול להוביל לפיתוח חמלה שאיננה "חמלה נכונה" חמלה שמובילה לכעס, ייאוש או רחמים.

[6] יתכן שנושא זה לקוח מהתרגול המהאיאני.

[7] חשוב להדגיש כי למרות העובדה שרוזמרי וסטיב מציגים במהלך הקורס את המהאסאטיפאטאנה סוטה, אין הם מציגים דרך הדרגתית מלאה לתרגול, (זאת בשונה מבודהאדאסה שמציג את האנאפאנאסאטי ומהדרך ההדרגתית שמציג גואנקה, להלן).

[9]  אינטנסיביות זו אף הובילה לכינוי הקורסים הללו בשם "קומנדו ויפאסנה" על ידי חברים בקהילת המתרגלים.

[10] לא כללתי במניין זה שני תרגולים מרכזיים בקורסים הללו: בשני הקורסים ישנה "מדיטציית עבודה" של כחצי שעה ושעה של "אימון עם מודעות". מניית אלה מעלה את זמן התרגול בשעה וחצי, אך עדיין מדובר בפחות תרגול מבקורס של גואנקה.

[11] "כושר הריכוז מתחדד במהלך שלושת הימים הראשונים, באמצעות התבוננות מתמשכת בנשימה"…

[12]  "לאחר מספר ימים של התבוננות ממוקדת בנשימה, מוכן התלמיד ללמוד ויפאסנה. גואנקה מורה לתלמידים להעביר את תשומת הלב מהאזור שמתחת לנחיריים לאזור שעל הקרקפת. הוא מלמד אותם להתבונן בכאב לחץ, חום, קור, דגדוג, רטט או בכל תחושה אחרת שהם מרגישים באותו רגע; גואנקה מדריך אותם לעבור בהדרגה על פני כל חלק בגוף: פנים, צוואר, כתף שמאל, זרוע שמאל, כתף ימין, זרוע ימין, למטה עד לכפות הרגליים" (14).

[13] ואשר על פי המסורת התראוודית באמצעותה הגיע להארה.

[14] בקורסים האחרים מורשים המתרגלים לכתוב נקודות הקשורות לתרגול.

[15] הוזכרה בפרק א, סעיף 2.

[16] התרגום שלי.

[17] ההפך מאקסטטיות.

[18] כגון: הסיפור על האישה המשוגעת שבפוגשה את הבודהה זכתה להארה שכן עוד בטרם הפגישה הייתה לה הבנה מעמיקה של האמת הנאצלת הראשונה בדבר הסבל ומאחר שעצם השיגעון שלה היווה שחרור מכל היקשרות לעולם הזה. או הסיפור על הרוצח שרצה לרצוח את הבודהא אך מצא הארה מהירה.

[19] אחד מהם התלהב כל-כך מהדרך שהוא הלך ושירת בשני קורסים. עם זאת, הוא סרב לשבת ולתרגל בקורס. עד כדי כך היה זה קשה עבורו.

[20] זו טענה שדורשת לדעתי מחקר נוסף הבודק אחוזי התמדה בתרגול של מתרגלים במסורות שונות. אני נוטה להאמין שמחקר כזה יהיה בעל ערך רב לאלה מביננו השואפים להפצת הבודהה-דהמה באופן היעיל ביותר.

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “סמינר השוואתי על שלוש שיטות ויפאסנה

    1. תודה רבה סרגיי
      זו עבודה שכתבתי ממש מזמן והיום אני לא מסכים עם הרבה מהדברים שכתובים בה.
      אם היה לי זמן הייתי מתקן.
      אני שם אותה כאן רק משום שהיא נותנת קצת רקע על שלושת השיטות – זה החלק שטוב בה.
      מבחינת פרשנות – יש הרבה שגיאות. אבל עברו הרבה שנים מאז…
      שוב תודה
      סטי

      אהבתי

  1. בחלקים שאתה משווה את הטכניקה של הוויפאסנה של סטיב ושל בודהאדאסה, האם מדובר רק על וויפאסאנה ללא שמאטה בכלל? האם הכוונה לפי מה שאתה יודע, שלא צריך שמאטה בכלל אלא רק תובנה? תודה על זמנך

    אהבתי

    1. שלום סרגיי,
      יש פה בכלל עניין עקרוני אם יש דבר כזה ויפאסנה ללא שמאטה. תמיד יש ריכוז. גם ברמה היסודית ביותר יש ריכוז רגעי.
      בודההדאסה מעודד פיתוח ריכוז. השיטה המלאה שלו עוברת דרך הג'הנות שהן רמות של שקיעה מדיטטיבית (בריכוז).
      הוא רק מוסיף, שאם אין לך זמן לעבור דרך התהליך הזה (שדורש חדשים), עדיף שתשתמש ברמת הריכוז הראשונית שלך כדי ללכת למדיטציות של הרהור ולא תסתפק בהתבוננות בגוף.
      המסר של סטיב ורוזמרי מאוד דומה. הם פשוט לא מרחיבים בנושא.
      ככלל, למיטב הבנתי, כדי שיוניסומנה סיקרה (הרהור נבון) תהיה משמעותית נדרשת שקיעה מדיטטיבית. אחרת מדובר במחשבות בעלמא שכוחן הטרנספורמטיבי פחות.
      צריך למצוא את המינון הנכון בין תרגול סטי, תרגול שמאטה ותרגול הרהור נבון.
      גם בודההדאסה וגם רוזמרי/סטיב ממליצים להקדיש כחצי מהזמן לתרגול מיינדפולנס וחצי מהזמן להרהור.
      ההנחה היא שתרגול מיינדפולנס מצמיח ריכוז ברמה מספקת ושהוא חשוב כשלעצמו.
      מקווה שעניתי,
      אסף

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s