פרקים 3.2.2 – מדיטציה או בהאוונא

          3.2.3 סָמַאדְהִי או 'סַמַטְהַא בּהַאוַונַא'

אין התודעה מושא ידיעתה, היא ממקמת בלבד, היא האקט של תשומת הלב"

                                                                                        אלבר קאמי[1]

 

"אין כמעט חלקים אחרים של תורת הבודהה שהובנו בצורה כה מוטעית כפי שהובנה המדיטציה, גם בקרב בודהיסטים וגם בקרב לא בודהיסטים. ברגע שמוזכרת המילה מדיטציה, אנשים חושבים על בריחה מעיסוקי היומיום, על כניסה לתנוחה מסוימת, כמו פסל… על שקיעה בשרעפים… או בטראנס מיסטי. המשמעות של מדיטציה בודהיסטית אמיתי אינה בריחה שכזו, כלל ועיקר". באמירה זו פותח ראהולה את הפרק בספרו הדן ב"מדיטציה"[2]. מדיטציה הנה הכלי המרכזי – הטכניקה המרכזית לפיתוח והתמרה בתורת הבודהה. היא גם כלי שיש בו מן החידוש למעשה החינוכי במערב. טכניקות של התמרה באמצעות לימוד או באמצעות שינוי התנהגותי מוכרות היטב וקיימת פחות אי-בהירות לגביהן. המדיטציה מוכרת בעיקר כְּצוּרָה. צורה חיצונית. אנו יודעים שמדובר על אדם שיושב בגֵו זקוף ובעיניים עצומות, זהו גם הדימוי המרכזי בו מוצג הבודהה. אולם אין לנו דרך לדעת מה מתחולל בפנים. מה התוכן של הצורה? מסביר ראהולה: "המילה מדיטציה היא תחליף דל ביותר למונח המקורי בּהַאוַונַא, שמובנו 'אימון' או 'פיתוח', כלומר אימון התודעה או פיתוח מנטאלי"[3].  המדיטציה הנה אפוא אימון התודעה. כפי שראינו לעיל, הלימוד הראשוני וההקפדה על כללי המוסר הנם התרגול המכין לתהליכים של ריכוז שמביאים ליציבות מנטאלית, שמאפשרת בתורה פיתוח תובנה או חוכמה המבינה את הריקות. בהוואנה הנה אפוא הטכניקה המרכזית בה מתרגלים על מנת לפתח ריכוז – משמעות מנטאלית; והטכניקה המרכזית בה מטפחים חוכמה. התנאים האידיאליים לאימון התודעה הנם כשיש מינימום של גירויים חיצוניים לתודעה. מצב זה מושג על ידי עצימת העיניים ומציאת תנוחה יציבה ורפויה ככל האפשר[4]. בטרם ניכנס לפירוט שיטות המדיטציה, חשוב להדגיש כי ביקורת שמופנית כלפי מעשה המדיטציה, כמו ביקורתו של וימלקירטי או ביקורת של כמה ממורי הזן הגדולים, צריכה לקבל התייחסות בקונטקסט של מרכזיותה של שיטה זו בתרגול הבודהיסטי. הביקורת מטרתה לדאוג שלא תהיה הצמדות כלפי המדיטציה אך לא לבטלה. לאחר פירוט הביקורות שהשמיעו מורי זן על מדיטציה מבהיר רז: "ועם זאת אין בבודהיזם זרם המדגיש את אימון המדיטציה בישיבה כמו זרם הזן, ומכאן שמו".[5] זן פירושו מדיטציה.

ישנם סוגים רבים של מדיטציה, רק בעולם הבודהיסטי ניתן למנות טכניקות מדיטטיביות שכוללות תהליכים אנאליטיים או קונטמפלטיביים, מדיטציות בהן מתבצעת ויזואליזציה, מדיטציות ריכוז, ומדיטציות של תשומת-לב או קשב פתוח[6]. מדיטציות בעלות שמות זהים מוצגות באופן שונה בין הזרמים השונים ואף בקרב אותו זרם. לצרכיה של עבודה זו די יהיה להציג את שתי המדיטציות המרכזיות בתורת הבודהה אשר מופיעות בכל הזרמים. אציג את השיטות הללו כפי שהן מוצגות במסורת התהרוואדה. במסורת זו מקובל להתייחס לשני סוגים עיקריים של בהוואנה:

• סַמַאדְהִי או סַמַטְהַא בהאוונא – מדיטציה שמטרתה פיתוח הכשרים המנטאליים.
• §         וִיפַּסַּנַא בהאוונא – מדיטציה שמטרתה פיתוח חוכמה.

עוד בטרם אפרט באשר לכל אחת מהשיטות, אציין כי לא קיימת דיכוטומיה מוחלטת בין השיטות. מדיטציה שמטרתה פיתוח כשרים מנטאליים אשר מתמקדת במושא כמו אהבה או ריקות, תורמת כמובן לפיתוח החוכמה; בה-בעת, בשעה שאנו עוסקים במדיטציה שמטרתה פיתוח החוכמה, אנו מחזקים את הכשרים המנטאליים שלנו. גם כשהאתלט מפתח סיבולת לב-ריאה הוא מחזק את שריריו, וגם בשעה שהוא עושה תרגילי כוח הוא מחזק את הסיבולת. השאלה היא מה מטרת-העל של התרגול ומה חשוב יותר. מה המוקד והתכלית.

3.2.2          סָמַאדְהִי או 'סַמַטְהַא בּהַאוַונַא'[7]:

'סמאדהי' הנה בה-בעת השלישית מבין האימונים וגם איבר בתוך אימון זה. האימון בסמאדהי כולל: מאמץ נכון, תשומת-לב נכונה וריכוז – סמאדהי – נכון. במשמעותה הצרה משמעה אפוא ריכוז; במשמעותה הרחבה, כאימון, היא כוללת בתוכה פיתוח של כלל הכשרים המנטאליים. "בסוג אימון זה, מתרכז המתאמן באובייקט כלשהו, חיצוני או פנימי (לדוגמה דסקית צבעונית או מחזור הנשימה), ובתוך כך עובר בזה אחר זה דרך שורה של מצבי נפש שונים"[8]. במסורת התהרוואדה מתייחסים ל-40 אובייקטים של מדיטציית ריכוז (קַאמַהתְהַאנַה)[9] המתאימים לשלבים שונים של תרגול ולאנשים בעלי נטיות שונות. על פי קונץ, מבין ה-40 רק שני אובייקטים מועילים בכל הנסיבות לכל בני האדם: 'מֶטַּה' – אהבה ידידותית[10] ותשומת-לב או התבוננות בְמוות[11]. עם זאת, כדי לשקוע בריכוז עמוק נדרשים האובייקטים הפשוטים יותר, שאין בהם רכיבים של מחשבה, כמו למשל הנשימה[12].

תרגול הריכוז מטרתו להחזיק או לתפוש את האובייקט הנבחר בצורה שלמה ללא כל הפרעות או הסחות[13]. הריכוז אותו יש לרכוש מוגדר כריכוז חד-נקודתי או כשקיעה מוחלטת[14]. המושג ריכוז פה, משמעו נוכחות שלמה ובלתי-מופרעת עם אובייקט, באופן שאובייקט זה הוא כל מה שנתפס על ידי התודעה. אם האובייקט הוא תחושה בגוף יצומצם מיקוד התודעה לנקודה קטנה ככל האפשר ולתחושות מעודנות ככל האפשר; אם האובייקט הוא דסקית כחולה, כל מה שנחווה בתודעתנו הוא הדסקית הכחולה, ללא כל הפרעות וללא כל הסחות. מהדוגמאות שנתנו עד כה ברור שהאובייקטים של סמאדהי הם מגוונים: מצבים רגשיים (כמו אהבה ידידותית – 'מֵטַּה'); אובייקטים של התבוננות בּתְשוּמת-לב[15] (כמו המוות); אובייקטים מכשיריים (של חפץ, כגון דסקית כחולה); ואובייקטים בגוף (כמו הנשימה). ישנם סוגים נוספים של אובייקטים, המטרה בהצגת המגוון היא ליצור בהירות באשר לאופיו של הריכוז בסמאדהי – מיקוד חד-נקודתי באובייקט, שקיעה מוחלטת בתוכו. אנו יכולים לשקוע ולהתמקד בסוגים שונים של אובייקטים. הרעיון אותו יש להבין הוא המיקוד החד באובייקט, הנוכחות המלאה עמו, שקיעה בו. הצורך בריכוז שכזה מוסבר בדימוי של התודעה לקוף מקפץ ובלתי-נשלט: התודעה, על פי הפסיכולוגיה הבודהיסטית, מאופיינת בתזזיתיות, חוסר-רוגע והעדר-מיקוד. לכן היא לא מסוגלת לשקוע באובייקט נבחר, להתייחד עם הווייתו. הצורך בהשקטת התודעה ובהשקעתה באובייקט נבחר יכול להיות מובן אינטואיטיבית. הוא נצרך כדי לבצע כל פעולה מורכבת החל מתרגיל בחשבון הדורש החזקה של מספר מספרים בזיכרון ועד להשחלת חוט למחט. הריכוז עליו מדובר הנו 'קביעות שלווה' – סַמַטְהַא: שהייה עם האובייקט בקביעות, שקיעה בו, מתוך שלווה – ללא שהתודעה תְּקַפּץ. הדלאי-לאמה מסביר זאת כך: "אם נהרהר בכך לרגע, נגלה שבאופן רגיל, התודעה שלנו אינה ממוקדת כלל. אנחנו חושבים על משהו ואז, לפתע, אנחנו מגלים שדעתנו הוסחה משום שמשהו אחר צף ועלה בתודעתנו. המחשבות שלנו רודפות אחר דבר כזה או אחר, ללא הרף, משום שאין בנו את משמעת ההתמקדות. מה שנשיג באמצעות המדיטציה, אם כן, הוא היכולת למקם את תודעתנו על דבר נתון ולמקד בו את תשומת –הלב שלנו מרצוננו החופשי… באמצעות היכרות כזו, נתקרב יותר ויותר לנשוא המדיטציה שלנו ונרגיש קרבה אליו".[16]

תהליך השקיעה באובייקט המדיטציה מתואר באופן מפורט בספרות הבודהיסטית. תיאורו עשוי לשפוך אור על הכוונה בריכוז 'חד-נקודתי': בתחילת תהליך המדיטציה, בשלב בו אנו מנסים להפנות את תשומת-הלב אל האובייקט, עדיין ישנן מחשבות אודות האובייקט שמסייעות לנו להתכוונן אליו. כאשר מתרחשת השקיעה הראשונית באובייקט מתעוררת בתודעה התלהבות והנאה (1). שלבים מתקדמים בתרגול מתוארים ככאלה בהם כל פעילות מחשבתית נעלמת בהדרגה (2). לאחר מכן ההתלהבות מתפוגגת לתוך שלווה פנימית עמוקה (3) ואחר-כך נטמעת גם תחושת ההנאה ונותרת רק השלווה (4). בשלב זה התודעה מרוכזת לחלוטין בנקודה אחת שהיא מודעות פשוטה של השתווּת-נפש[17]. מצב זה מהווה בסיס להמשך האימון בריכוז אליו לא אתייחס כאן[18].

השלבים הראשונים שתוארו לעיל, עשויים להיות מובנים אינטואיטיבית. הם מתרחשים כאשר קיים ריכוז מוחלט, שקיעה מוחלטת בְּאוֹבּייקט. יהא זה רעיון, משוואה או תּבְשִיל.  הכניסה למצב מנטאלי של נוכחות מלאה עם אובייקט בו אנו מגלים עניין מלווה ברגשות של התלהבות והנאה. זו, על-פי הפסיכולוגיה הבודהיסטית, הסיבה שאנו אוהבים להיות מרוכזים. עם-זאת, פעולה יומיומית שכזו, גם אם יש בה אימון של ריכוז, אין בה בהכרח אימון במשמעת. זאת משום שהנטייה ביום-יום עשויה להיות לבחור באובייקט אותו אנו אוהבים וּלְהִישאר אתו כל עוד קיימות התלהבות והנאה. האימון במשמעת קשור לריכוז מתמשך באובייקט, ללא תלות בתגובות הנעימות וללא תלות בחיבתנו הראשונית אליו. האימון המתקדם בריכוז ובמשמעת קשור גם לשחרור הדרגתי של ההיאחזות בהתלהבות ובהנאה כחלק מתהליך המיקוד והחידוד של הריכוז[19].

חשוב להדגיש כי ניסיתי לתאר פה בקצרה ובאופן שטוח תרגול שבפועל דורש, על-פי תורת הבודהה, ימים ושבועות רצופים של אימון.

ראהולה, בהתייחסו לסמטהא-בהאוונא טוען כי "אין היא הכרחית להגשמת הנירוואנה"[20]. טקסטים אחרים, כמו הסוטרה על עירור האמונה במהאיאנה, טוענת לעומת זאת כי: "מעולם לא היה מקרה בו אדם רגיל, מבלי שתרגל סמאדהי, היה מסוגל להצטרף לקבוצה של אלה המיועדים להתעורר"[21]. ההסתייגות של ראהולה כמו של מורים בודהיסטים נוספים מסמטהא-בהאוונא נובעת מביקורת על הנטייה להתמקד בתרגול שיטה זו באופן בלעדי. שיטה שאין ביכולתה להביא לשחרור מדוקהה אלא רק לשלווה ואושר זמניים משום שהיא איננה מביאה לשירוש ההשתוקקות[22]. עם זאת, מורים רבים במסורת התהרוואדה מתייחסים לסמטהא כנדבך הכרחי בתרגול בשני שלבים מרכזיים: התרגול הראשוני בו יוצרים את הריכוז ההתחלתי הנדרש לפיתוח חוכמה וכן בשלבים מתקדמים של התרגול[23]. הסוטרה על עירור האמונה במהאיאנה, כמו-גם מורים רבים מאסכולת התהרוואדה לעומת זאת טוענים שהתרגול צריך להיות תמיד בו-זמני – סמטהא וויפסנא[24]. נוכל אם-כן לסכם, כי מדיטציית סמטהא הנה שיטה חשובה ומרכזית בתרגול, עם זאת, קיימת הסכמה על חשיבותה היתרה של המדיטציה המשמשת לטיפוח חוכמה – ויפסנא[25].

הפוסט הזה הוא חלק מהפרק השלישי בעבודת התזה שלי:

הפרק הקודם: 3.2   שיטות ההתמרה בתורת הבודהה –    מדיטציה או בהאוונא

הפרק הבא: 3.2.4  וִיפַּסַּנַא בהאוונא – מדיטציוֹת שמטרתן פיתוח חוכמה או תוֹבנה

מתוך העבודה: 'אי-נחת, חמלה והתמרה – חקירה של תורת הבודהה כתורה חינוכית'; חלק III – התמרה על פי תורת הבודהה – הדגמה באמצעות דרך הבּוֹדְהִיצִ'יטַה; (אסף סאטי אל-בר).

---