לרשומה שני חלקים: חלק א': מדיטציית תשומת-לב (Mindfulness) וחלק ב': יוניסו מאנהסיקרה – מדיטציה של 'קשב מעמיק':

3.2.1          וִיפַּסַּנַא בהאוונא – מדיטציוֹת שמטרתן פיתוח חוכמה או תוֹבנה:

המילה ויפסנא מורכבת מהתחילית המעצימה 'וי' ומהשורש פַּסַּנַא שמשמעו התבוננות או ראייה. יחד המשמעות היא לראות לעומק, לראות בבהירות או 'התבוננות צלולה'. הכוונה היא לראייה צלולה של טבע המציאות[1]. באנגלית מתורגמת ויפסנא כ- Insight, ובעברית כ'תּוֹבַנָה'. תרגומים אלה עלולים להיות מטעים משום שלא נוכחת בהם פעולת ההתבוננות כמקור לתובנה. הבודהה לא בחר במושג 'מדיטציית-חוכמה', אלא בחר לתאר מדיטציה זו כתיאור פעולה – התבוננות צלולה. "תכליתה של מדיטציה זו אינה שהייה בשלווה, אלא ראיית המציאות נכוחה. כלומר… (לראות) את ההשתנות הבלתי פוסקת של התופעות כולן, את היעדר עצמיותן של התופעות ולפיכך גם את היעדר הסיפוק שבניסיון להיאחז בתופעות החולפות וחסרות העצמיות"[2].  תכליתה של ויפסנא הנה אפוא פיתוח חוכמה, שְמה מצביע על האופן בו מתבצע פיתוח החוכמה – ההתבוננות הצלולה על התופעות.

"ויפסנא איננה טכניקה של מדיטציה. זו איכות של התודעה: היכולת לראות אירועים באופן בהיר ברגע ההווה. (מדיטציית) תשומת-לב אמנם עוזרת בטיפוח ויפסנא, אך אין בה די לפיתוח ויפסנא עד לנקודה של שחרור מוחלט. טכניקות וגישות נוספות נדרשות אף-הן. באופן מיוחד נדרשת לכידות של ויפסנא יחד עם סמטהא – היכולת ליישב את התודעה באופן נינוח. בהתבסס על מומחיות שכזו, מיושמות סמטהא וּוִיפסנא לתוכנית מיומנת של חקירה המכונה 'קשב מעמיק' (yoniso manasikara), המכוונת אל כל החוויות: חקירה של כל המתרחש לא במושגים של אני/ לא-אני או קיום/ אי-קיום, אלא במושגים של ארבע האמיתות הנאצלות…"

את הצגת הויפסנא בחרתי לפתוח במאמר ביקורתי של ט'ניסרו, נזיר מערבי שהנו מבכירי החוקרים והמתרגמים של הקאנון הפאלי לאנגלית[3]. ט'ניסרו טוען שויפסנא איננה טכניקה אלא איכות של התודעה ומתייחס ספציפית לשלוש טכניקות הנדרשות כדי להביא את ה'התבוננות-הצלולה' לנקודה של השחרור המוחלט: סמטהא, אליה התייחסנו; מדיטציית תשומת-לב (mindfulness); ומדיטציה אנליטית המכונה 'קשב יסודי' או קשב מעמיק – yoniso manasikara. ט'ניסרו מתפלמס עם גישות במחקר המדיטציה הבודהיסטית אשר רואות במדיטציית תשומת-הלב חזות הכל ומניחות שפיתוח תשומת-לב פתוחה יביא באופן ספונטאני לשחרור מוחלט. על פי ט'ניסרו, ללא מדיטציות אנליטיות שחוקרות באופן יסודי את התופעות עלולה להיוותר בורות. מטרתו של המאמר להדגיש כאמור, כי מדיטציית תשומת-לב לא יכולה להספיק מחד; כמו-גם להבהיר את חשיבותן של שיטות נוספות ובעיקר של מדיטציית סמטהא ושל שיטות אנליטיות-סיסטמתיות. אתייחס אפוא לשתי הטכניקות אליהן מתייחס ט'ניסרו פרט לסמטהא ואחר-כך לטכניקה שהציג הבודהה שמאגדת בתוכה את שלושת התרגולים.

• מדיטציית תשומת-לב (Mindfulness):

על פי קונץ: "מדיטציה הנה מושג אירופאי המתייחס לשלושה דברים שונים, אשר תמיד מובחנים על ידי הבודהיסטים עצמם, כלומר: תשומת-לב, ריכוז וחוכמה. הקשר ההדדי בין השלושה אינו תמיד מובן באופן מיידי למערביים שאינם מכירים את המסורת והטרמינולוגיה… (מדיטציית) תשומת-לב הכרחית לשלבים ההתחלתיים"[4]. קונץ מתייחס למדיטציית תשומת-לב כמדיטציה שיוצרת את התנאים המאפשרים לפיתוח של ריכוז ותובנה. הוא מציג את חשיבותה בתוך התפיסה הליניארית של חמשת מקורות העוצמה[5]: מאמץ הִנוֹ תנאי הכרחי לפיתוח תשומת-הלב שהנה תנאי לפיתוח ריכוז. כאשר מתפתח ריכוז ובנוכחות תשומת-הלב מתקיימים התנאים המאפשרים לצמיחת חוכמה. תשומת-לב מהווה אפוא גורם מאפשר ותנאי הכרחי לפיתוח של ריכוז ולפיתוח חוכמה. סטגנציות במדיטציה נובעות על פי גישה זו מעודף מאמץ או מעודף ריכוז, תשומת-הלב הנה הכוח המאזן בין המאמץ לריכוז והיא אף-פעם לא מצויה בעודף. תשומת-לב הנה אפוא גורם מרכזי בפיתוח התודעה היא הגורם המאפשר התפתחות ריכוז וחוכמה וגורם מאזן בין הפקטורים המאפשרים. היא נחוצה לכל אורך הדרך. את הקשר בין שלושת הכשרים המנטאליים נהוג לדמות לגרזן: משקלו של הגרזן – הכוח שלו – הנו המאמץ, הלהב הנו הריכוז ואילו תשומת-הלב הנה הגורם המכוון. כדי שתתפתח חוכמה, יש למקם את הריכוז באופן מדויק שוב ושוב. זו הפונקציה של תשומת הלב. צריך גם לאזן בין כוחו של הגרזן וחדותו להשגת תפוקה מקסימאלית. עודף כוח ללא חדות יביא לתוצאות עלובות, כמו שחדות רבה ללא עוצמה לא תוכל להביא לתוצאה המקווה. תשומת הלב דואגת לפיתוח ומינון מאוזן של שני הרכיבים הללו. תשומת-לב מרוכזת המתבוננת על המציאות, על התופעות היא האיכות המביאה לחוכמה – ויפסנא.

כדי להסביר למה הכוונה במדיטציית תשומת-לב אתייחס למדיטציה הידועה והרווחת ביותר בתורת הבודהה: מדיטציה של תשומת-לב לנשימה[6]. אתאר אותה באמצעות הוראות התרגול שנותן ראהולה:

"נשמו פנימה והחוצה כרגיל, ללא כל מאמץ או מתח. עכשיו מקדו את תשומת לבכם בשאיפה ובנשיפה; הניחו לתודעתכם להתבונן בנשימתכם, פנימה והחוצה; אפשרו לתודעתכם להיות ערנית ודרוכה בנשימה פנימה והחוצה. כאשר שואפים, לפעמים השאיפות הן עמוקות, לפעמים לא. זה כלל לא חשוב. נשמו באופן רגיל וטבעי. הדבר היחיד החשוב הוא, שכאשר אתם שואפים שאיפות עמוקות, עליכם להיות מודעים לכך שאלה שאיפות עמוקות. במלים אחרות, על התודעה להיות כה מרוכזת בנשימתה, עד שתהיו מודעים לכל התנועות והשינויים בה. שכחו את כל הדברים האחרים, את כל מה שנמצע סביבכם; אל תרימו עיניכם ואל תביטו בדבר… בהתחלה תגלו שקשה מאוד למקד את תשומת הלב בנשימה. תמצאו את עצמכם משתאים, כשתיווכחו איך התודעה בורחת, אינה עוצרת. אתם מתחילים לחשוב על כל מיני דברים. אתם שומעים כל רעשים מבחוץ. תודעתכם מוסחת ומופרעת… אך אם תמשיכו לתרגל כך… אט אט, בהדרגה, תתחילו למקד את תודעתכם בנשימתכם. אחרי תקופה מסוימת תוכלו להתנסות בתחושה של שבריר השנייה שבו תודעתכן כולה מרוכזת בנשימה, כאשר אינכם שומעים אפילו את הצלילים הקרובים, כשהעולם החיצוני אינו קיים מבחינתכם. שבריר השנייה הזה הוא חוויה כל כך מדהימה, מלאת אושר, מלאת שמחה ושלווה… זה הרגע שבו אתם מאבדים את עצמכם לחלוטין במודעות לנשימה…"[7].

ניתן לשים לב לכך שהתיאור שנותן ראהולה לחוויה של ריכוז עמוק בנשימה, הנו תיאור של השקיעה הראשונה בסמאדהי הכוללת גיל, שמחה ושלווה[8]. תשומת-לב היא כאמור תנאי מאפשר לריכוז. רז מתאר את ההתבוננות בנשימה כך: "בעזרת התבוננות בנשימה אנחנו מחוברים אל אחת משתי הפעולות הבסיסיות של הגוף-רוח שלנו. המתאמן מתבונן בה, מתוודע אליה לכל פרטיה. הנשימה היא עכשיו, לא קודם, לא אחר כך. השאיפה אינה מחזיקה באוויר היוצא. אם תרצו זו כל התורה. בנשימה – שאלות של שליטה או חירות, ספונטניות או פעולה מכוונת, ועוד שאלות כגון אלה – מאבדות את תקפותן. בהתבוננות ממושכת בנשימה אנחנו מאבדים גם את תקפות השאלה של זהות ה'נושם' את הנשימה. אפילו קיומו של ה'נושם' נעלם; היושב הוא פשוט נשימה"[9]. התיאור של רז הוא תיאור של התבוננות צלולה שיש בה פיתוח של חוכמה: ארעיות, נוכחות בהווה, העדר השתוקקות, וויתור ואף היעדר-עצמיות. את כל אלה ניתן לראות בהתנסות ישירה בנשימה.  תשומת-הלב לנשימה היא התנאי המאפשר לשתי אלה והיא מאופיינת כפי שמדגיש זאת ראהולה בתשומת-לב מתמשכת לאובייקט נבחר. ללא הסחות, ללא הפרעות. התבוננות מעמיקה וחקרנית באובייקט. מודעות מתמדת לכל מה שמתרחש עם האובייקט. כמו ריכוז, תשומת-לב נדרשת לכל פעולה יומיומית, אפילו להכנת כוס תה. האימון בתשומת-לב מתאפיין בהישארות עם אותו אובייקט לאורך זמן, בהעמקה החקרנית באובייקט ובשקיעה המוחלטת לתוכו עד שאנו 'שוכחים את עצמנו' כשאנו ספוגים לחלוטין באובייקט. שוב, אני מאמין שחוויה זו מוכרת לרובנו חוויה של שקיעה מוחלטת במושא עד שאנו שוכחים את עצמנו. זה קורה לעתים במהלך פעילות גופנית (ריצה, ריקוד) או כשאנו שקועים לחלוטין בתהליך של יצירה. האימון בתשומת-לב מתאפיין בכך שהחוויה איננה מקרית, כמו-גם בכך שאין לה חשיבות לכשעצמה, אלא כבסיס בלבד להמשך האימון על מנת להעמיק את תשומת הלב, לפתח ריכוז או לפתח חוכמה. מאמץ יתר עלול להתאפיין בדחייה של המציאות כדי לשקוע לתוכה. מאמץ שיש בו מן הפרדוקס. מבהיר טל: "הקשב הפתוח הוא המאפיין העיקרי של האימון בתובנה… באימון זה, המתבונן… אינו נאחז בדבר ואינו מגרש דבר אלא שוהה עם כל התופעות שהייה פשוטה, בהירה, לא מבחינה, לא ערכית, לא מנתחת ולא שופטת"[10] .

• Ø      יוניסו מאנהסיקרה – מדיטציה של 'קשב מעמיק':

"כללית, מבין שני סוגי המדיטציה, הייתי אומר כי נראה שלמדיטציה

האנליטית השפעה גדולה יותר על יצירת התמרת הלב והתודעה"[11].

ראינו שפיתוח תשומת-לב מהווה תנאי הכרחי לפיתוח ריכוז. לאחר השלב הראשון בו נבנה הריכוז באמצעות תשומת-לב, מאופיינת השקיעה בסמאדהי בזניחה של תהליכים מחשבתיים וקוגניטיביים ובשקיעה עמוקה יותר ויותר לתוך האובייקט. מדיטציות אנליטיות של חקירה המכונות 'קשב מעמיק' משמרות רכיבים של חשיבה, אם כי מדובר על הלך-מחשבה שונה מזה שאנו משתמשים בו ביום-יום. הלך מחשבה מתבונן שיש בו קשב והעמקה; שיש בו נוכחות עם האובייקט, הישארות אתו; חדירה מתבוננת וסבלנית לתוכו. 'יוֹנִי' הוא רחם. 'יוֹנִיסוֹ' פירושו 'מהרחם' או 'מהמקור' והכוונה היא ליסודיות – לירידה לשורשם של דברים. הביטוי 'יוֹנִיסוֹ מַאנַהסִיקָרַה' פירושו קשב או תהליך מחשבתי שיורד לשורשם של דברים. קשב סיסטמתי, יסודי[12]. מדיטציה של 'קשב מעמיק' הנה אפוא מדיטציה אנליטית שחוקרת את מושאה עד היסוד באופן שיטתי.

תהליכי טיפוח של 'קשב מעמיק מתמקדים בחקירה ישירה – חווייתית של תופעות אשר מצויות בתחום החוויה ולא לחקירה תיאורטית. כך למשל, אם נחקור את מושג ארבע האמיתות הנאצלות, נבחר להתמקד בחוויות אישיות של אי-נחת אותן חווינו,או עדיף, חוויות אי-נחת שאנו חווים ברגע זה ממש. נתבונן בעיון על חוויית אי-הנחת – נלמד אותה; נחפש אחר מקור אי-הנחת; נבחן באילו דרכים עשויה אי-הנחת להסתיים; ונתרגל באופן שיביא לסיומה. כך למשל, אם אנו יושבים במדיטציית נשימה וחשים בכאב ברגלינו, הכאב הזה הוא האובייקט המתאים ביותר לחקירה: נבחן באופן יסודי את אי-הנחת שעולה בנו כשעולה כאב, נבדוק את מקורותיה, נבחן מתי אי-הנחת גוברת ומתי היא פוחתת וננסה להבין מה יכול להיות אפוא, סיומה; לאור זאת, ננסה להגשים את הסיום. על פי תורת הבודהה, במהלך מדיטציה אנו עשויים לגלות ששקיעה מוחלטת באובייקט של תשומת-לב  – בנשימה או בכאב עצמו – עשויה להביא להפגת אי-הנחת הקשורה לכאב. אנו עשויים להבחין גם שהפחתה של ההזדהות עם הכאב כ'עצמי' או כַּ'כְּאֵב שלי' מביא להפחתת אי-הנחת. הכאב שהנו לכאורה אובייקט לא רצוי, הופך במדיטציית תשומת-לב למושא של חקירה. מדיטציית ויפסנא מאופיינת בקשב פתוח שאינו דוחה שום תופעה. כל תופעה שעולה בתודעה, יכולה להיות אובייקט. אין בכאב רכיב שלילי אינהרנטי, אי-הנחת נחווית בגלל דחיית הכאב כלא רצוי וההשתוקקות להיפסקותו. מדיטציית תשומת-לב אינה דוחה את הכאב ומתייחסת אליו כתופעה ככל התופעות אותה יש לחקור בקשב מעמיק. התייחסות זו מדגישה את היחס בין תרגול להגשמה הקיים בתרגול ויפסנא. ההתייחסות האובייקטיבית לכל מושא של התודעה, כמושא לתשומת-הלב החקרנית היא גם תרגול של התבוננות וחקירה וגם הגשמה. כאשר אנו מפתחים התבוננות צלולה אנו מגשימים ראייה צלולה.

אחד ההבדלים המרכזיים בין מדיטציה שמטרתה ריכוז לבין מדיטציית 'קשב מעמיק' הנה שמטרתו המרכזית של השנייה היא החקירה. כך, אם חווינו כאב והצלחנו לפוגג אותו בעזרת שקיעה בריכוז, נבחר לאחר זמן לוותר על המשך השקיעה בריכוז על מנת לבחון שוב את אי-הנחת כאובייקט מחקר. על מנת להתבונן על תהליך ההתפוגגות ולהבין אותו על מנת להתבונן, להבחין ולהבין כיצד אי-הנחת עולה שוב ומהם הגורמים שמביאים לעלייתה. המטרה פה היא החקירה הנכונה שיוצרת הבנה ולא הריכוז. קשב מעמיק הנו אפוא קשב חקרני לתופעות המצויות בהווה. כדי שהחקירה תאופיין באיכות של 'התבוננות-צלולה' על המציאות, נדרשים כמובן תשומת-לב וריכוז בסיסיים. כדי לראות את ההשתנות המתמדת והארעיות בתהליך הנשימה נדרשת תשומת-לב רבה לנשימה. כדי לחוות התפוגגות של כאב נדרש כוח ריכוז. אולם אלה נדרשים ברמה המאפשרת את תחילת החקירה. הריכוז ותשומת הלב הנם אפוא תנאים מאפשרים הכרחיים ל'קשב המעמיק' שמביא לפיתוחה של חוכמה. מורים שונים בהתאם לצרכיהם של תלמידים שונים מלמדים שילובים שונים של שלושת השיטות לעיל. חלק מהמורים טוענים שנדרשת יכולת ריכוז גבוהה מאוד לפני שמתחילים לתרגל 'קשב מעמיק', אחרים טוענים שמספיק ריכוז ראשוני בלבד כדי להתחיל בתהליכי חקירה. המינון צריך להיות מותאם לתלמיד, לנטיותיו, לכמות הזמן שעומד לרשותו וליכולותיו.

האובייקטים של החקירה בקשב מעמיק הנם הרעיונות המרכזיים בתורת הבודהה. ט'ניסרו מדגיש כי החקירה במדיטציית 'הקשב המעמיק' תתבצע תמיד דרך הפרדיגמה של ארבע האמיתות הנאצלות[13] אך נראה להלן כי קיימים מושאים נוספים של חקירה.

תהליך ההתמרה שמצטייר מהשיטות השונות שהוצגו מתחיל בלימוד ראשוני של ארבע האמיתות הנאצלות כאשר במקביל או מייד אחר-כך מתרגלים פיתוח של תשומת-לב וריכוז ראשוניים. לאחר-מכן ניתן להמשיך למדיטציית 'קשב-מעמיק' ולחקור את ארבע האמיתות דרך חוויה ישירה. דרך התבוננות על חוויות בהווה של אי-נחת; חקירה של הסיבות הגורמות לה; וחוויה של סיום אי-נחת שבאה בעקבות יישום והגשמה של האימון. תהליך ההתמרה הנו תהליך ספיראלי: החקירה מחזקת את ההבנה וההפנמה של ארבע האמיתות הנאצלות שמאפשרת הגשמה שלהן בפועל. כך למשל, הפנמה של ארבע האמיתות תיצור יחס סבלני יותר לסבל ולכאב שיאפשר התבוננות ממוקדת יותר בכאב ושקיעה בו כאובייקט. הגשמה זו יש בה מן החיזוק  של התרגולים בתשומת-לב, ריכוז וחקירה, שמאפשרים בתורם, העמקה נוספת בדהרמה עד ההגשמה המלאה. בין השיטות השונות קיימים אפוא יחסים הדדיים של העצמה[14].   מאד יפה וחשוב.

אם אנו מתבוננים על התרגול המשולב של מדיטציית תשומת לב ומדיטציית קשב מעמיק, הרי שהשילוב של שתיהן, בהתבסס על סמטהא, יוצר את איכות התודעה עליה דיבר ט'ניסרו: היכולת לראות אירועים באופן בהיר ברגע ההווה. התבוננות-צלולה, וי-פסנא. חשוב להדגיש שאיכות זו היא, בפני עצמה מדיטציה ולא תוצר. אנו ממשיכים לפתח את התודעה באמצעות ההתבוננות הצלולה. זוהי מדיטציית ויפסנא. התבוננות שהיא אימון והגשמה.

הבודהה לימד שיטות אינטגרטיביות המשלבות את שלוש הטכניקות גם יחד :

הפוסט הזה הוא חלק מהפרק השלישי בעבודת התזה שלי:

הפרק הקודם:            3.2.2 "מדיטציה" –אימון התודעה או פיתוח מנטאלי – בּהַאוַונַא:

 הפרק הבא:              3.2.5  סטיפתהאנה-ויפסנא

מתוך העבודה: 'אי-נחת, חמלה והתמרה – חקירה של תורת הבודהה כתורה חינוכית'; חלק III – התמרה על פי תורת הבודהה – הדגמה באמצעות דרך הבּוֹדְהִיצִ'יטַה; (אסף סאטי אל-בר).

---

y:"Tim��%e (61�o-char-type:symbol;mso-symbol-font-family: Wingdings'>ß), ריכוז,  השתוות הנפש.