על פי טל "בסטיפתהאנה סוטה… אחד הכתבים הבודהיסטים המכוננים, מתוארות בפירוט רב שיטות המדיטציה הבסיסיות של מסורת התהרוואדה"[1]. ראהולה גורס כי זו "הדרשה החשובה ביותר שנשא אי פעם הבודהה על פיתוח התודעה (מדיטציה) [2]".

בסטיפתהאנה סוטרה, "הדרשה על כינון תשומת הלב" מתייחס הבודהה לארבע מסגרות התייחסות אליהן יש לכוון את תשומת-הלב[3]. ארבע המסגרות הן: הגוף; התחושות הגופניות; התודעה; ומושאי התודעה. בהקשר לתשומת-לב לגוף מציין הבודהה את תשומת הלב לנשימה כתרגול הראשון בסוטרה ומקדיש לו פירוט נרחב. אובייקט מרכזי נוסף אליו מתייחס הבודהה בהקשר לגוף הוא ארעיותו וסופיותו. בסדרה של תשע מדיטציות המכונות הרהורי בית-העלמין'[4] מיושמת מדיטציית קשב מעמיק כשהמתרגל מתבונן על גופות במצבי ריקבון שונים וחושב: "גוף זה הוא בעל טבע זהה; הוא יהיה כמו זה; אין הוא יכול לחמוק מגורל זה"[5]. המתרגל עושה זאת אחרי שבחן את הטבע של גופו וראה שהוא מורכב מאברים ומיסודות שונים. התהליך המתאר פה הוא תהליך חקירה הבוחן את ארעיותו של הגוף תוך התייחסות ספציפית לסיומו – המוות. בתוך התבוננות זו מקופלים גם היעדר העצמיות של הגוף, כמו-גם העובדה שאין בו נחת – הוא יִכְלֵה.

בהקשר לתחושות הגופניות מציע הבודהה להבחין בין שלושה סוגי תחושות – תחושה גופנית נעימה; תחושה גופנית לא-נעימה; ותחושה גופנית ניטרלית. ההתבוננות בתחושות היא חלק מתהליך של פירוק ה'עצמי' למרכיביו על פי הפסיכולוגיה הבודהיסטית[6]. זוהי מדיטציה אנליטית שמפרקת את החוויה למפגש חושי-גופני שלאחריו עולה תחושה גופנית. מטרת האנליזה, לפתח תחושה של אי-הזדהות עם התחושות על ידי התבוננות עליהן מהצד. אי-ההזדהות מיועדת להביא להפחתת ההשתוקקות לתחושות גופניות נעימות והדחייה כלפי תחושות גופניות לא נעימות. מסגרת ההתייחסות השלישית היא התודעה. באשר לתודעה מבקש הבודהה שנלמד לזהות ולהבחין בין מצבי תודעה שונים והיפוכם. להכיר לדוגמה: "תודעה אחוזת השתוקקות כאחוזת השתוקקות, תודעה נטולת השתוקקות כנטולת השתוקקות". גם חקירה זו מכוונת לפירוק התפיסה הקשיחה של עצמיוּת על ידי התבוננות בהשתנות. התודעה היא רצף של מצבים משתנים היא יכולה להיות דבר והיפוכו. היא לא 'חכמה' או 'לא חכמה'. לעתים היא מבולבלת ולעתים היא נטולת בלבול. חקירה זו מכוונת להיכרות של התודעה דרך הדימוי של מים שיכולים להיצבע בצבעים שונים, אך הצבעים אינם המים והזיהוי של המים ככחולים אינו ער לעובדה כי הצבע אינו המים כי אם מצב של המים.

המסגרת האחרונה הנה תשומת-לב למושאי התודעה. הבודהה מתייחס לחמישה מושאים. הארבעה הראשונים מתייחסים להיכרות עם פונקציות ואופני פעולה של התודעה: הוא מתייחס לחקירה והיכרות של מצבים תודעתיים שמעכבים את פיתוח התודעה, כמו-גם לחקירה של מצבי תודעה שיביאו להתעוררות. החקירה צריכה אפוא להתמקד גם בתופעות שנתפשות כמעכבות, גם במכשולים כמו שעמום, עצלות או כעס; וגם בהיכרות וחקירה של תופעות – מצבי תודעה – שנתפשות כמיטיבות כמו שמחה או הנאה. העובדה שאלה גם-אלה מושאים לחקירה מחזקת את רוח ההתבוננות האובייקטיבית והקשב הפתוח הנדרש בויפסנא. זוג מושאים שני בוחן את הרכיבים המצרפיים שמרכיבים את הקונסטרוקט אליו אנו מתייחסים כ'עצמי'. הפסיכולוגיה הבודהיסטית מפרקת את ה'עצמי' לחמישה רכיבים והבודהה מבקש מאתנו לחקור בקשב מעמיק את האופן בו פועלים מצרפים אלה.

המושא האחרון של התודעה והמושא האחרון של הסוטרה הנו ארבע האמיתות הנאצלות. אי-נחת; הגורמים לה; סיומה; והדרך[7]. במקמו את ארבע האמיתות בסוטרה מצביע הבודהה על כך שארבע האמיתות הן למעשה מושאים של התודעה. חוויית הסבל היא מושא של התודעה; הגורמים לסבל הם מושא של התודעה; סיום הסבל, ניבאנה, הנה מושא של התודעה; וגם הדרך היא מושא של התודעה. ישנם זרמים הרואים בכך רמז לגישה אידיאליסטית של הבודהה. ארבע האמיתות אליהן התייחס ט'ניסרו כפרדיגמה המחשבתית של החקירה בקשב מעמיק הן המושא האחרון של תשומת-הלב. המושא האחרון של פיתוח התודעה.

לפני סיום, ראוי לציין את אחת משיטות המדיטציה הרווחות ביותר בזרם התהרוואדה המקובלת הן כמדיטציית יסוד לפיתוח תשומת-לב וריכוז והן כשיטה בה ניתן לתרגל את כל ארבעת מסגרות תשומת-הלב[8]: מדיטציית אנאפאנסטי – 'תשומת-לב עם הנשימה'[9]. מדיטציה זו היא הטכניקה הראשונה שמציין הבודהה בסוטרה על כינון תשומת-הלב. היא גם אחד מהאובייקטים הבודדים שיכולים להביא להגשמה מלאה של תרגול הריכוז – סמאדהי[10]. סיבה נוספת למרכזיותה של שיטה זו היא פשטותה, זמינותה והקלות היחסית בה ניתן לראות בתוכה את הקשרים בין גוף לתודעה. בהתבוננות בנשימה, אנו יכולים להבחין באופן מיידי בשינויים בנשימה כאשר מצב התודעה משתנה, עובדה זו הופכת את הנשימה לאובייקט חשוב של יוניסו מאנהסיקרה, שכן באמצעות הנשימה ניתן להתבונן על ריקותם של חמשת המצרפים.

הסוטרה פותחת אפוא בפירוט ארוך של מדיטציית תשומת-הלב לנשימה – שיטת פיתוח מרכזית; ומסיימת בחקירה של קשב-מעמיק לארבע האמיתות. הסוטרה מציינת אמנם כי פיתוח עד לרמה של שלמות של תשומת לב; חקר מושאי התודעה; וריכוז הכרחי על מנת להגיע להתעוררות[11], ובכל זאת, בוחר הבודהה לכנות את הסוטרה בשם 'כינון תשומת-הלב'. יש להניח שיש לכך מספר סיבות: הראשונה היא שתשומת הלב הנה התרגול הראשוני בכל אחת מהמדיטציות האחרות. השנייה היא שהיא מהווה גורם המאזן בין מאמץ יתר לריכוז יתר בכל תהליכי הפיתוח של התודעה. הסיבה האחרונה והמרכזית הנה שסטיפתהאנה ויפסנא על פי הבודהה היא דרך חיים ולא תרגול במובנו הפורמאלי. בפרק על תשומת הלב לגוף מתייחס הבודהה לתשומת לב לכל פעילויות היום-יום – כל מנחי הגוף, כל הפעולות היומיומיות – מבט, התכופפות, נשיאה של חפצים, אכילה, שתייה, הטלת צואה או שתן. הליכה, עמידה, ישיבה, הרדמות, התעוררות, דיבור, שתיקה. מודעות בהירה בכל רגע. ארבע האמיתות אליהן הוא מתייחס בסוף הסוטרה הנה הפרדיגמה המחשבתית באמצעותה מציע הבודהה לחקור את כל התופעות כחלק מדרך חיים זו. הבודהה מדגיש כי פיתוח ריכוז הִנוֹ כלי בלבד שחייב להיות משולב בתרגול חוכמה וטוב לב[12]. חוכמה או ויפסנא הן איכויות של התודעה ואף הן אינן יכולות להיות דרך חיים. הבודהה בוחר בַּתְנַאי המכונן איכויות אלה – תשומת-הלב – ושם אותה במוקדה של דרך החיים הבודהיסטית. על כך אומר מורה הזן האקואין:

 "מהי מדיטציה אמיתית? זה לעשות כל דבר – שיעול, בליעה, נפנוף ידיים, תנועה, דום, מילים, מעשים, הטוב והרע, שפע ובושה, רווח והפסד, נכון ולא נכון – לקואן אחד ויחיד"[13]. תשומת הלב המתמדת הופכת את כל פעילויות החיים למושא של חקירה נבונה בדרך להתעוררות.

גישה זו של תרגול כדרך-חיים מובילה אותנו לשיטה נוספת של התמרה שהיא שיטה ודרך חיים – התמרה באמצעות פעולה מכוונת:

הפוסט הזה הוא חלק מהפרק השלישי בעבודת התזה שלי:

הפרק הקודם:             3.2.4  וִיפַּסַּנַא בהאוונא – מדיטציוֹת שמטרתן פיתוח חוכמה או תוֹבנה

 הפרק הבא:                3.3.   התמרה באמצעות פעולה מכוונת –פיתוח 'מעלות'

מתוך העבודה: 'אי-נחת, חמלה והתמרה – חקירה של תורת הבודהה כתורה חינוכית'; חלק III – התמרה על פי תורת הבודהה – הדגמה באמצעות דרך הבּוֹדְהִיצִ'יטַה; (אסף סאטי אל-בר).

---