הרשומה הזו היא המשך של החלק הראשון של התזה שמציג את התורה הבודהיסטית ונמצא כאן. בחלק זה סקרתי את ארבעת האמיתות הנאצלות.

בפוסט הזה, החלק הראשון (1.5) מציג את הדרך הבודהיסטית כדרך שעיקרה חמלה. החלק השני (1.6) מנסה להציג פרדיגמה בודהיסטית של אי-נחת.

1.5  קַרוּנַא מַגַּה – דרך החמלה:

הגדרת המושג 'חמלה' ומרכזיותו בתורת הבודהה:-  כדרך, כ"משנת חיים של ריפוי ונחמה", כשיטה חינוכית, שמה תורת הבודהה במוקד העיסוק שלה את הסבל ואת השחרור ממנו. השאיפה הזו – להקל או לשחרר מסבל – מוגדרת בתורת הבודהה כ'חמלה'. החמלה מוגדרת בתורת הבודהה כנביעה הכרחית של הכרה באי-הנחת מחד ובהתהוות הגומלין מאידך. זוהי תגובתו של איבר בגוף למצוקתו של איבר אחר, תגובה שנובעת מיחסי האחווה בין האיברים השונים. על-סמך הגדרה זו ניתן לומר, שתורת-הבודהה היא למעשה תורה של חמלה. תורה שמכירה בסבל האנושי ומתווה דרך להקלה ולשחרור ממנו. טענה זו דורשת הגדרה מדויקת של המושג חמלה: בספרו "התמרת התודעה" מתייחס הדלאי-לאמה לחמלה כך: "הביטוי חמלה (כאן), פירושו השאיפה שכל היצורים האחרים יהיו חופשיים מסבל"^[1]. חמלה, אם-כן, הנה השאיפה להביא להקלה של סבל, להביא לחופש מסבל. כדי לפתח חמלה שכזו הכרחית היכרות עם הסבל אותו חווים היצורים החשים. בהתייחסות לסבל של כל היצורים החשים, מקופלת הנחה לפיה קיים סבל שהנו מאפיין קיומי אוניברסאלי המאפיין באופן שוויוני את כל היצורים החשים. סבל זה הוא הסבל עליו מדבר הבודהה. על כך מוסיף הדלאי-לאמה: "חמלה היא השאיפה שאחרים יהיו משוחררים מסבל, אבל אם נתבונן בחמלה מקרוב, נראה שיש לה שתי רמות. היא יכולה להתקיים פשוט ברמת השאיפה – אנחנו רק שואפים שהאחר יהיה משוחרר מסבל – אבל היא יכולה להתקיים גם ברמה גבוהה יותר, שם הרגש לא מסתפק בשאיפה לכלול מימד נוסף של רצון מעשי לעשות משהו בנוגע לסבלם של אחרים. במקרה כזה, תחושת אחריות ומחויבות אישית נכנסת לתוך המחשבה והרגש…"^[2]. על-פי הגדרתו של הדלאי-לאמה, חמלה הנה: מחשבה ורגש המאופיינים מחד בשאיפה ומאידך ברצון מעשי ומחויב לעשות מעשה על מנת להקל על סבלם של אחרים ולסייע להם להשיג שחרור מוחלט מהסבל. רז מגיש ציטוט קצרצר ומעורר השראה של הבודהה להגדרת חמלה – קרונא:

 "'מה שגורם ללבו של האדם לרעוד בשל צערו של האחר'. זוהי הפעולה שבאה בשל ההיענות למה שהוא איבר אחר בגוף הכולל. החמלה המלווה בחכמה היא ההתעוררות, הארה"^[3].

בפסקה זו מתייחס רז לתפישת "התהוות הגומלין": לתלות הדדית של הכול בכל; להתהוות המתמדת של יחסי גומלין. האחר ואנחנו – כולנו – איברים באותו גוף שהכול הוא חלק ממנו. תחושות. כאשר אנו מבינים שלא קיימת כל נפרדות בינינו לבין האחר, שחוויית הנפרדות היא רק אשליה, מתעוררים רגשות של אהבה וחמלה.

רז מבהיר את שני רכיבי האימון – 'חמלה המלווה בחכמה היא ההתעוררות, הארה'. על כך אומר הדלאי לאמה "עם תרגול כפול של חמלה ותבונה, אוחז בידו המתרגל את השיטה השלמה להגעה למטרה הרוחנית הגבוהה ביותר"^[4]. הוגים המשתייכים לאסכולות שונות של הדרך הבודהיסטית, מסכימים כי במרכז האימון של תורת הבודהה עומדות החוכמה והחמלה. למרות זאת, מסביר טל, חשו אנשי המהאיאנה "כי רעיון החמלה, תרגולי המדיטציה של החמלה ויישומם של שני אלה בחיי היום יום, אינם תופסים מקום מרכזי די הצורך באימון הקונקרטי של הבודהיזם המוקדם… ובזרמי מהאיאנה רבים הפכה החמלה לגולת הכותרת של התורה והאימון הבודהיסטיים"^[5]. ניתן לגזור מכך כי חילוקי הדעות מתגלעים באשר למרכזיות של החמלה בתרגול ובאימון ולא באשר למרכזיותה בתורה עצמה.

 הקשר ההכרחי אי-נחת – חמלה: תורת-הבודהה מניחה אם-כן, כי קיימת דוקהה, שיש לה גורם וכי קיימת אפשרות לשחרור ממנה. על סמך הנחות אלה, מתווה הבודהה דרך להשגת השחרור. ההתכוונות העומדת בבסיס הדרך והתורה כולה, היא התכוונות של חמלה, לכן טענתי שתורת- הבודהה היא תורה של חמלה^[6]. ניתן כעת לראות את הקשר בין הנחות היסוד הקיומיות של תורת הבודהה לאופייה של הדרך. הנחת המוצא של דוקהה הנה היסוד להתפתחותה של חמלה. אולם כדי שנוכל לבחור בדרך-חיים, באופנים של פעולה, בתורת-מעשה, עלינו לדעת: מה קיים בעולם; מה עשוי להיות בעולם; ומה ניתן לעשות על מנת להגיע למצב זה. כך, אם היינו מניחים לדוגמה כי החיים הם דוקהה, אך אין כל-דבר שניתן לעשות באשר לכך, ניהיליזם היה יכול להיות דרך תקפה. אם אין כל-דבר אותו ניתן לעשות כדי להתגבר על הסבל הקיומי, כיצד ניתן למצוא משמעות. אם לחלופין היינו מניחים, כי החיים הם נחת או אושר אותם יש להשיג, היינו עשויים לבחור בדרך שמתמקדת בהשגת אותו אושר. בדרך שכזו היו עשויים ערכים כגון הישגיות או מצוינות לעמוד בראש סדר העדיפויות משום שאלה הם המאפשרים לנו להשיג ולשלוט על מקורות הנחת. לחלופין הייתה תורה שכזו עשויה לשים במוקד שלה את האהבה והרצון לסייע לאנשים להגדיל את אושרם^[7]. בדוגמאות לעיל, ניסיתי להראות את מרכזיותה של הנחת הדוקהה לדרך הבודהיסטית. אמת הדוקהה אינה רדיקלית יותר מהאמת השנייה ובוודאי שלא מהשלישית, אולם היא זו שמגדירה את אופייה של דרך-החמלה. ללא אי-נחת, כיצד ניתן לכונן דרך של חמלה?

הראיתי אם-כן, שתורת-הבודהה איננה פסימית^[8]. קיומה של נירוואנה ושל דרך המובילה אליה שוללת התייחסות אל תורה זו כפסימית. לתורת-הבודהה אמירה קיומית נוקבת: דוקהה. יש להניח שהבודהה מיקם אותה בראש הנחות היסוד על מנת למנוע הכחשה או הדחקה של אמת נוקבת זו^[9]. בְּמַקמו את הדוקהה כַּאמת הנאצלה הראשונה מבהיר הבודהה לתלמידיו באופן חד וברור את אופייה של המציאות הקיומית אתה מתמודדת הדרך הבודהיסטית^[10].

"רופא יכול לתאר באזני חולה את מחלתו בצורה מוגזמת, ובכך לדכא כל תקווה שהיא. רופא אחר יצהיר, מתוך ידיעה שגויה, שאין כל מחלה ולפיכך גם אין צורך בכל טיפול ובכך יוליך את החולה שולל וינחם אותו בשקר… אבל רופא שלישי עשוי לאבחן נכון את התסמינים, להבין את סיבת המחלה ואת טבעה, לראות באופן ברור שהיא ניתנת לריפוי ולהציע תהליך טיפולי שיציל את החולה שלו"^[11]. הגדרה ברורה של התסמינים כשהיא מובאת בד-בבד עם זיהוי מקור המחלה, הגדרת סיומה ומתן המרשם, הריפוי – הדרך, מצביעה על העובדה שדרך הבודהה אינה דרך פסימית. בהקשר של עבודה זו חשובה לא פחות העובדה כי זוהי דרך של חמלה. דרך שעניינה ריפויה של מצוקה קיומית.

 בּוֹדְהִיצִ'יטַה – התכוונות של חמלה: האימון בחוכמה בדרך כפולת השמונה מחולק לשני רכיבים: הבנה נכונה והתכוונות נכונה. ההבנה הנכונה מוגדרת כהבנה של ארבע האמיתות הנאצלות. דרך הבודהיצ'יטה אשר נפוצה בבודהיזם הטיבטי מגדירה את ההתכוונות הנכונה כהתכוונות של חוכמה: ההתכוונות להגיע להתעוררות למען טובת כל הברואים. התכוונות זו מעוגנת בחוכמה: בהבנה שיש סבל, שיש התעוררות ושיש דרך; והיא התכוונות של חמלה. דרך הבודהיצ'יטה אותה אציג באופן מפורט בפרק השלישי היא דוגמא לדרך בזרם המהאיאנה ששמה דגש רב על טיפוח חמלה.

 1.2  הפרדיגמה הבודהיסטית של אי-הנחת:

ניסיתי להראות לעיל, שהבנת התפיסה ביחס לדוקהה – מושג אי-הנחת הבודהיסטי – הכרחי לשם הבנת תורת הבודהה. הנחת היסוד של עבודה זו, בהמשך לתורת הבודהה, הנה שהיחס לאי-הנחת הקיומית, (בין אם מוצהר ובין אם לאו), הנו פרמטר יסודי בכל תורת-מעשה. פרמטר שמשפיע באופן מהותי על דרך המחשבה, הגדרת המטרות וכיווני הפעולה של אותה תורה. תורת הבודהה, באמצעות ארבע האמיתות הנאצלות, מגדירה פרדיגמה באמצעותה ניתן לבחון כל תורת מעשה. לאור יחסה לרעיון אי-הנחת, לִמקורותיו, לסיומו האפשרי ואל הדרך המובילה אל הסיום.

ב"האדם המורד", טוען קאמי שעובדת התעוררותן של השאלות בדבר מהות העולם ואופן ההתנהגות הראוי, נובעת מקריסת תפישת העולם שהייתה הגמונית במשך מאות רבות – התפיסה הדתית המונותיאיסטית^[12]. קיימים הבדלים בין התפיסות השונות של הדתות המונותיאיסטיות ואף בין זרמים בתוכן, אך אם נבחן זאת, נוכל לראות כי נוכל למצוא בדת תפיסה מוגדרת לא-רק לגבי אי-הנחת בעולם, אלא גם לגבי הגורמים לה, השחרור ממנה והדרך המובילה לשחרור. המצב הרצוי – מצב הנחת – יכול להיות גן-העדן, הגאולה או ימי המשיח. הדרך עשויה להיות שמירת מצוות, עשיית חסדים או ג'יהאד; הגדרת אי-הנחת והסיבות לה עשויות אף הן להיות שונות באופן חד בין התפיסה הקתולית לאתוס הפרוטסטנטי או המוסלמי. עם-זאת, נוכל לזהות מכנה משותף כללי המכיל מחד, יחס של חוסר סיפוק כלפי המציאות הקיומית האנושית; ומאידך, הגדרה של מצב בו קיים או יכול להתקיים סיפוק. כאמור, נוכל לזהות בבירור גם דרך. מצב העניינים אינו שונה גם בספרה הפוליטית: אידיאולוגיות יתייחסו בדרך כלל למצב של אי-נחת. יהא זה המצב הטבעי, אי-נחת לאומית (מצב של חוסר עליונות של העם שלנו), מצב של אי-שוויון, הסדר החברתי או מצב כלכלי. הן יגדירו את הגורמים למצב זה ואף ישאפו להגדיר את האופן בו עשוי מצב אי-הנחת להסתיים. לבסוף, יתוו האידיאולוגיות דרך באמצעותה ניתן להגיע למצב של  סיום אי-הנחת.

גם כשתפיסה מסוימת אינה מגדירה אי-נחת קיומית, היא תגדיר, לכל-הפחות, מצב של נחת מרבית או נשאפת: תפיסות המניחות כי החיים והקיום הם נחת, עשויות למשל, להציג מצב נשאף בו ממוקסמת הנחת ודרך בה ניתן להגיע למצב זה. תפיסות מטריאליסטיות מסוימות, עשויות למשל, להציג את החיים כמקור של עונג, הנאה וסיפוק, אותם ניתן למקסם על ידי השגה ושליטה על מקורות הסיפוק – כסף, כוח, מין, כוחות תודעה שונים או כל גורם אחר שעשוי להגביר את הסיפוק, ההנאה והעונג שבחיים האלה. על-אף העובדה שגישות שכאלה אינן מגדירות בהכרח אי-נחת קיומית, הרי שהן מציגות מצב של נחת נשאפת ולעומתה, מצב של העדרה. כלומר, על פי גישות אלה: אם לא ניזהר ונתכונן בערב שבת, עלול להיווצר מצב של אי-שביעות רצון. קיים אפוא, מצב של שביעות רצון וקיימת דרך להשגתו.

ניסיתי להראות פה, שגישות שכאלה, על-אף שונותן המהותית מתפיסות קיומיות, עדיין מבססות את כללי הפעולה שלהן ביחס לנחת או להיעדרה. למעשה אין בהגדרה זו כל דבר מפתיע. תורת מעשה, מעצם טבעה, מחויבת להגדיר את המעשה הרצוי – את הדרך. כדי להגדיר דרך, היא מחויבת להגדיר מה קיים בעולם – מהי המציאות הקיומית איתה מתמודדת דרך זו ואת הסיבות למציאות זו. כמו-כן היא מחויבת להגדיר מטרה אליה מובילה דרך זו. פרדיגמה זו מגדירה אפוא את המציאות (הבלתי-רצויה), את מקורותיה, מטרה שמהווה סיום מציאות זו, ואופן להשגת מטרה זו – דרך. למעשה שאב הבודהה את המסגרת להגדרת ארבע האמיתות מהפרדיגמה הרפואית שהייתה מקובלת בימיו: המחלה, הגורם לה, סיומה, והדרך המובילה אל הסיום^[13].

כפי שציינתי קודם לכן, אקיים את הדיאלוג בין הבודהה לבין קאמי באמצעות פרדיגמה זו. דיאלוג שכזה יחדד את מידת הקִרבה בין הגותו של קאמי לבין תורת הבודהה. לדעתי, קירבה זו היא שהופכת את הדיאלוג למשמעותי, מעניין ומחדש. הדיאלוג והבחינה ההדדית של מושגיו של קאמי אל-מול מושגיו של הבודהה, יש בה כדי להרחיב ולהעמיק את ההבנה של המושגים של שתי התורות. לתפיסתי, יש ערך בהעמקה במושגים שיש ביניהם קווי דמיון אך גם הבדלים. הניגוד בין המושגים מחדד ומבהיר את אופיו של כל אחד מהם. ציינתי זאת בהסתייגויות המתודולוגיות בפרק המבוא (6) ואני מוצא לנכון להבהיר שוב כי לתפיסתי ארבע האמיתות נותנות אך ורק מסגרת התייחסות נוחה לדיון. בדיון במסגרת זו אקפיד לתת להגותו של קאמי את המקום הראוי מבלי לכפות עליו את הפרדיגמה של הבודהה. העובדה שמושגיו המרכזיים של קאמי: אבסורד, מרד וניצחון אבסורדי מקבילים לשלושה מתוך ארבעת האיברים של הפרדיגמה מחזקת טענה זו^[14].

ניתן לראות את מסגרת החשיבה בטבלה להלן:

 טבלה מס' 1: הפרדיגמה של אי-הנחת – במבוסס על ארבע האמיתות הנאצלות: