ארבע האמיתות הנאצלות:

זהו פרק מתוך החלק הראשון של עבודת התזה שמציג את התורה הבודהיסטית. ברשומה הזו אני מתייחס לארבעת האמיתות (סעיפים 1.1-1.4) ברשומה הבאה כאן, אני מציג את הדרך הבודהיסטית כדרך של חמלה שמייצרת פרדיגמה של אי-נחת דרכה ניתן להתבונן על הקיום.

ארבע האמיתות הנאצלות:

בדרשה על הנעת גלגל הדהרמה, הדרשה הראשונה אותה, על פי המסורת, נשא הבודהה[1], הורה הבודהה את ארבע האמיתות הנאצלות. בדרשה זו, שמהווה עד היום בסיס משותף למרבית הזרמים הבודהיסטיים, מבהיר הבודהה את תפיסתו לגבי המצב הקיומי: קיומה של דוקהה – אי-נחת קיומית, מקורה של הדוקהה, סיומה או כיבויה של הדוקהה והדרך המובילה אל הסיום.

"משמעות המילה בּוּדְּהַה היא 'זה שהתעורר'. כלומר, אדם שנעשה 'בודהה' נעשה ערני, ער להתנהלות תודעתו, להתנהלות תודעתם של אחרים ולהתנהלות המציאות, בצורה שונה מזו שבה אנו מורגלים. אדם שהוא בודהה רואה את המציאות נכוחה וער לטבעם של הדברים בפשטותם העירומה. ככה, כמו שהם. לא יותר. לא פחות"[2]. הוא רואה ומבין את הדוקהה, את אי-הנחת הקיומית, הוא מכיר ונוטש את הגורמים לאי-הנחת, הוא מכיר וחווה את סיומה, והוא מביא לידי מימוש את הדרך לסיומה.

על פי תורת הבודהה, ידיעה אמיתית–חווייתית של אמיתות אלה – תובנה אל תוך אמיתות אלה – מהווה תנאי מספיק להתעוררות[3]. בסטיפתהאנה-סוטרה – הסוטרה על כִּינוּן תשומת-הלב – אחת הסוטרות המרכזיות בזרם התהרוואדה (22DN), מופיעות ארבע האמיתות כאחד האובייקטים החשובים והמרכזיים אליהם יש להפנות תשומת-לב. תשומת-לב ותובנה אל ארבע האמיתות עצמן הנה האובייקט האחרון המופיע בסוטרה, הבנויה כמעבר מהאובייקטים הגסים ביותר (גוף) לאובייקטים המעודנים ביותר. לפירוט אופן ההתבוננות באובייקט זה מוקדש גם כשליש מסוטרה מרכזית זו.

באמיתות הנאצלות נִמְצָא תפיסה רדיקלית של החוויה הקיומית. כך, לדוגמא, הטענה כי הקיום הוא דוקהה– אי-נחת אשר כוללת בתוכה תפיסה לפיה גם הדברים אותם אנו תופסים כעונג או כאושר הם דוקהה.

עיסוק אינטלקטואלי בדהרמה (תורת הבודהה) עשוי להביא להבנה של ההיגיון בבסיס טענה זו: אם נקבל את ההנחה שכל הדברים ארעיים, הרי שכל אובייקט אותו אנו חווים כמקור של אושר דינו להיעלם. היעלמותו תביא לאי-נחת, אך גם בעצם הידיעה שאובייקט זה עתיד להיעלם מצויה אי-הנחת. זוהי הדוקהה שמקורה בארעיות.  אולם קיים פער בין הבנה אינטלקטואלית שכזו לבין הבנה חווייתית – תובנה של אמת זו: נוכחות עם אובייקט מענג תוך ידיעה ברורה, חדה וצלולה שאובייקט זה הוא דוקהה[4].

מרכזיותן של ארבע האמיתות בתורת הבודהה הופכת אותן למקור מתאים לחקירה של מטרות החינוך בתורה זו. חקירה זו תאפשר לנו להבין את הנחות היסוד של תורת-הבודהה ואת מטרתה הטרנספורמטיבית.

היות שמדובר, לתפיסתי, ברעיונות רדיקליים שקשה לתווכם באופן מדויק ובהיר באמצעות הצגה מושגית ליניארית, עשוי דיאלוג עם תורה אחרת והנחות יסוד אחרות שיש בהן קרבה לתורה זו, להדהד ולחדד רעיונות אלה ולהיות מועיל להבנתם.

בטרם נעמיק במחקר ארבע האמיתות, חשוב להדגיש שמהותן היא בראש ובראשונה קיומית ולא אונטולוגית. המילטון מדגישה את סירובו של הבודהה להתייחס לשאלות אונטולוגיות ואת הדגש שלו על החוויה הסובייקטיבית: "הבודהה נמנע באופן עקבי מלענות לשאלות הללו (ה'שאלות ללא מענה') על רקע ההנחה שלעשות זאת יהיה מטעה או לא רלבנטי. בטקסטים חוזרת ונשנית האמירה שלבודהה היה עניין אך ורק במה שיהיה מועיל להשגת שחרור ממעגל החיים ושהשאלות הללו אינן מקדמות… (הבודהה) מעביר באופן מכוון את תשומת הלב הרחק משאלות אובייקטיביות על מה הם הדברים להבנה של החוויה הסובייקטיבית של הקיום של היצור האנושי"[5]. על כך מוסיף טל:

"אף שלעתים השיח הבודהיסטי עלול להישמע כשיח פילוסופי, יש לזכור שדבריו של הבודהה הם בראש ובראשונה דברים שמצביעים על דרך לריפוי הנפש מסבלותיה – תורת נפש. מטרתה של תורת הנפש הבודהיסטית אחת היא: לפתור את בעיית הסבל"[6].

1.1  דוּקְְּהַה אַרִיַסַצַ'ה – האמת אודות דוקהה[7] 

"להיוולד זה דוקהה, להזדקן זה דוקהה, לחלות זה דוקהה, למות זה דוקהה, עצב ומרירות, כאב, מועקה וייאוש גם הם דוקהה, להיות במגע עם השנוא זה דוקהה, להיות מופרד מהאהוב זה דוקהה, לא לקבל מה שרוצים זה גם דוקהה, בקצרה, חמשת מצרפי האחיזה הם דוקהה"[8].

 על פי ראהולה האופן בו נוהגים מלומדים רבים לתרגם ולפרש את האמת הנאצלה הראשונה – 'דוּקְְּהַה אַרִיַסַצַ'ה' אינו מספק ואף מטעה[9]. תרגום המילה 'דוּקְְּהַה' כ-'סבל', 'צער' או 'אי-סיפוק' יוצר את הרושם כי תורת הבודהה הנה תורה פסימית. תרגום זה נכון אמנם מילולית, ממשיך ראהולה, אולם הוא מוטעה ומטעה כאשר מתרגמים אותו בהקשר של 'האמת הנאצלה הראשונה'. אמת זו מייצגת היבט מרכזי בתפיסת העולם של הבודהה ולה משמעות פילוסופית עמוקה יותר. משמעות הכוללת רעיונות מורכבים כמו ארעיות, העדר-שלמות וריקות מקיום עצמי בלתי-תלוי.

כך לדוגמה, האמת בדבר דוקהה, איננה שוללת את קיומה של חוויית האושר. ההיפך הוא הנכון. תורה זו גורסת כי ישנן צורות שונות של אושר רוחני וחומרי. אך כל אלה כלולות אף-הן באמת הנאצלה של הדוקהה, לא משום שיש בהם 'סבל' לכשעצמן, אלא משום שאף בהן יש יסוד של אי-נחת הנובע מארעיותן. הנטייה להיקשר, להתלות ולהיאחז באובייקטים של אושר, והעובדה שאובייקטים אלה ארעיים, הופכת את האובייקטים הללו ואת האושר הנלווה להם, לדוקהה.

האמת הנאצלה הראשונה איננה טוענת אפוא כי 'הכול סבל', אלא טוענת שלאור מאפייני הקיום, קיים יסוד של אי-נחת בכל. טל מדגים זאת היטב: "נניח שאני אדם שאוהב במיוחד שוקולד. אני אוכל שוקולד שוויצרי משובח ומתענג על כל נגיסה, וכמו כל דבר אחר בחיים, אחרי זמן מה, השוקולד נגמר והמתיקות חולפת. אני רוצה עוד, אבל מה לעשות? אין. נגמר. ולא נחמד לי עם זה. אני מודד את הסיפוק שלי במונחים של נחת מול אי נחת. של טוב כנגד לא טוב. יש שוקולד – טוב; אין שוקולד – לא טוב. כשאני רואה את האישיות שלי כנפרדת מכל שאר הדברים, וכשאני נאחז ברעיון שדברים שמוצאים חן בעיניי יכולים או צריכים להישאר שלי, או איתי, אני נופל לתוך מלכודת הסבל" [10].

ההיאחזות בקביעותם של הדברים שמוצאים חן בעיננו, היא אפוא זו שבשלה אנו נופלים למלכודת של הסבל. השוקולד הוא לכאורה מקור לאושר, אך העובדה שאנו נאחזים בו ומשתוקקים לקביעותו היא שמביאה לסבל. תפיסה זו תקפה גם לגבי דברים שאנו סולדים מהם ורוצים שהם ייעלמו. אנו עלולים לסלוד מערכו הקלורי של השוקולד שפוגם ביכולת שלנו ליהנות מהשוקולד, אך ערך זה לא יכול להעלם. גורם מרכזי לאי-נחת, אותו נפגוש באופן בולט גם אצל קאמי, הנו המוות: "מכיוון שאם נולדתי – אין ספק שבסופו של דבר גם אמות. ואני הרי רוצה לחיות, ולא רוצה למות. אני יודע שככל שאני מזדקן, ושככל שמצב הבריאות שלי נעשה ירוד, כך אני מתקרב עוד ועוד ליום מותי. אז מה אומר הבודהה על כל זה? 'כל זה הוא סבל'. למה? מכיוון שכל זמן שאני מפחד למות, להזדקן, או לחלות, אני בעצם מפחד גם לחיות. לחיות בְּאֶמֵת"[11].

שלושת המאפיינים: תורת הבודהה מתארת את העולם באמצעות שלושה מאפיינים או סימנים עיקריים[12]. המאפיין הראשון הוא הארעיות – אַנִיצַּ'ה –  אליה התייחסתי לעיל. העובדה שהכל בר-חלוף, הכל משתנה. העובדה שהאין בעולם דבר שיישאר בלא שינוי, שאין שום דבר שאפשר לאחוז כיציב וקבוע. המוות הוא אחד הביטויים של מאפיין זה. הארעיות היא אחד מהגורמים למאפיין השני – דוקהה. עובדת אי-הנחת. אי-הנחת מצויה לכשעצמה ומצויה גם במושאי העונג לאור ארעיותם. המאפיין השלישי הוא אַנַטַּה – היעצר עצמיות נפרדת וקבועה. העובדה ש"אי אפשר למצוא בעולם משהו, דבר או אירוע, שהוא בעל קיום עצמי נפרד וקבוע. דבר אינו נפרד. דבר אינו קבוע"[13]. גישה זו גורסת כי קיים "הבדל יסודי בין הדרך בה אנחנו תופסים את העולם, לבין הדברים הקיימים עצמם. הדברים לא קיימים באופן בו אנחנו נוטים להאמין, כמציאות חיצונית, עצמאית ואובייקטיבית"[14]. הדברים אינם קיימים באופן נפרד וכך גם אותו דבר אותו אנו מכנים 'עצמי'. תורת הבודהה גורסת כי אנו נוטים לייחס ל'עצמי' קְבִיעוּת ונִפְרדוּת כאשר למעשה, ה'עצמי', ככל התופעות ארעי, משתנה, גמיש. ההתייחסות לעצי כקבוע, ככל התעלמות ממאפיין הארעיות היא גורם לסבל.

הדבר אותו אנו מכנים 'עצמי' הוא גם תוצר. תוצר של גורמים ותוצאות שמשפיעים עליו ויוצרים אותו מחדש בכל רגע. תוצר שמצוי כל הזמן בתהליכי התהוות. אין לו 'אוטונומיה' נפרדת. בכל רגע ורגע הוא מתהווה על ידי החברה בה הוא שותף, על ידי נסיבות בלתי-נשלטות, על ידי הגוף ודרישותיו. תורת הבודהה מתייחסת אל רעיון ה'עצמי' כאל אשליה, כל מה שקיים הוא התהוות המותנית על ידי תנאים וגורמים שונים. התהוות המצויה בקשרי גומלין תמידיים עם סביבתה. התהוות גומלין.

מבין שלושת המאפיינים, בחר הבודהה בדוקהה כאמת הנאצלת הראשונה. עובדה זו קשורה כאמור למאפיין הקיומי של תורה זו. ניתן למצוא עניין אונטולוגי ברעיון הארעיות או עניין אפיסטמולוגי ברעיון היעדר העצמיות. אך הבודהה מתעניין בקיום האנושי, בעיותיו וּבַּפתרונות לבעיות אלה. למעשה, עניינה הראשי של תורת הבודהה אינו דוקהה, סבל, אי-נחת, אבסורד, כאב קיומי או אנגסט. גם לא לידה, מחלה, גסיסה או מוות; לא עצב ומרירות, כאב, מועקה וייאוש. הסיבה שהבודהה מתאר את ה'דוקהה' בכל כך הרבה אופנים ותארים, היא שהוא מתעניין בהפך הגמור. עניינו המרכזי של תורת הבודהה היא במושג ה"התעוררות". התעוררות ממציאות הסבל; התעוררות מאשליית העצמי; שִחְרוּר מדוקהה שמתבטא בחוויות של ְגִיל, שמחה, שלווה, נדיבות, אהבה וחמלה כמטרה וכדרך לשחרור.

עם-זאת, טוענת תורת הבודהה, כדי לחפש ולמצוא שחרור, יש לדעת ממה משתחררים. כדי למצוא שמחה, יש להכיר את המצב של העדרה –  עצב, כאב, מועקה או ייאוש. כדי לפתח ולטפח חמלה יש לדעת ולהכיר, דרך חוויה ישירה והתנסות, את הסבל. הבנה של דוקהה הנה אם-כן תנאי הכרחי לפיתוח האיכויות שציינתי לעיל. כדי למצוא שחרור יש אפוא, להכיר את האמת הנאצלה הראשונה[15].

1.2  דוּקְְּהַה סַמוּדַיַה אַרִיַסַצַ'ה – האמת אודות מקור הדוקהה:

"וזוהי האמת הנאצלה של מקור הסבל. הסבל עולה מתוך הצמא (השתוקקות), שמוביל להתהוות מחדש, שמלווה בתשוקה שלובה בעונג, ומהנהייה אחרי עונג שעכשיו הוא כאן ועכשיו הוא שם – כלומר מן הכמיהה לעינוגי החושים, מן הכמיהה להמשכיות החיים ומן ההשתוקקות לעוצמה"[16].

מקור הדוקהה הוא אפוא הצמא, ההשתוקקות, התאווה. במקום אחר מתורגם הצמא כ-"חמדנות חסרת-גבולות". אולם, מבהיר ראהולה, "…המונח צמא כולל לא רק השתוקקות לתענוגות חושים, לעושר ולכוח והיאחזות בהם, אלא גם השתוקקות לרעיונות ולאידיאלים, להשקפות ודעות, לתיאוריות, למושגים ולאמונות והיאחזות בהם"[17].

הדוקהה, שמקורה בצמא, בהשתוקקות או בתאווה, נובעת מ "… פער גדול בין העולם כפי שאנחנו מציירים אותו לבין העולם כפי שהוא…. מפער שבין המציאות כפי שהיא לבין ציורי המציאות שלנו, ובמיוחד ציור האגו שלנו והצמא הגדול לספק את צרכיו ואת תשוקותיו"[18].

טל מתאר זאת כך: "סבל נוצר כשיש פער בין מה שאני חווה כאן ועכשיו לבין מה שהייתי רוצה לחוות במקום אחר או בזמן אחר. אני משתוקק למשהו שאין לי, או שאני משתוקק לכך שמשהו שיש לי ברגע הנוכחי ימשיך להיות שלי גם ברגע הבא. ואני סובל כשאני מסרב לקבל את היות הדברים בני חלוף. אני נאחז בדבר שאליו אני משתוקק ומפחד שאאבד אותו. ובכל פעם שאני משיג אותו מחדש, אני מתרגל יותר ויותר למצב זה של השתוקקות ומקבל אישור מחודש לעונג שמושא תשוקתי מסב לי; אבל אני לא שם לב לכך שכל השתוקקות כזאת גובה ממני את מחיר הפחד. ובתוך האחיזה המפוחדת באותו הדבר שאליו אני משתוקק, אני הופך עונג לסבל"[19] .

העונג הנובע מהשגת 'מושאי האושר' שלנו והסיפוק הנובע מהרחקתם של 'מושאי הסלידה' שלנו, מביא אם-כן על-פי טל לעיוורון. אנו מניחים שהסבל שלנו קשור להעדרם של 'מושאי האושר' או לנוכחותם של 'מושאי הסלידה'. איננו מבינים שאי-הנחת קשורה לרגשות של השתוקקות, סלידה ופחד שאנו מפתחים כלפי מושאים אלה.

חוויות העונג והסיפוק והמרדף אחריהן, לא מותירות בידינו קשב וצלילות-דעת בה נוכל להתבונן על דברים כהווייתם. לא מותירה לנו צלילות-דעת בה נוכל להבחין במקור האמיתי של אי-הנחת.

להבחין בכך שרגשות של השתוקקות, סלידה ופחד הם-עצמם מקור הסבל. הפסיכולוגיה הבודהיסטית מניחה כי שלושת הרגשות האלה הם ביטויים שונים של השתוקקות. הסלידה היא השתוקקות להעדר; ואילו הפחד הנו הרצון שלא לאבד מושא השתוקקות.

מקור הדוקהה הנו אפוא ההשתוקקות – הצמא. בהעדר קשב וצלילות-דעת איננו יכולים להבין שעל-מנת למצוא רוויה לצמא הנפשי לא יספיקו כל המים שבעולם. שצמא זה דורש אופן התמודדות אחר – כיבוי:

1.3  דוּקְהַנִירוֹדְהַה אַרִיַסַצַ'ה – האמת אודות כיבוי או היפסקות הדוקהה:

תורת-הבודהה חפה מפסימיות משום שעניינה העיקרי אינו הסבל אלא השחרור ממנו. משום שהיא מניחה שיש "שחרור, חירות, חופש מסבל, מהמשכיות הדוקהה". טענה זו מוצגת באמת הנאצלה השלישית – האמת הנאצלה של כיבוי או היפסקות הדוקהה – הנִיבַּאנַה, המוכרת יותר בצורת הסנסקריט– נירוואנה[20]: "זוהי האמת הנאצלה של קץ הסבל: זוהי ההיעלמות המוחלטת וחידלון הצמא. זהו הוויתור עליו, זניחתו, השחרור ממנו, הניתוק ממנו"[21]. כפי שניתן לראות, הנירוואנה מתוארת במונחים שליליים[22]. מחד גיסא, מדובר בהיפסקות הדוקהה – פתרון הבעיה; מאידך גיסא,  פתרון הבעיה נעשה על ידי הפסקה, הכחדה או כיבוי של ההשתוקקות – הצמא[23]. "הפתרון שמציע הבודהה", מבאר טל, "הוא פתרון יסודי, בסיסי וחסר פשרות. הבודהה ניגש היישר לשורשי הסבל: אל ההשתוקקות עצמה… עכשיו מסתבר שתורת הנפש הבודהיסטית יומרנית במיוחד; זו אינה תורת נפש שמנסה להפוך אנשים אומללים בצורה פתולוגית לאומללים בצורה נורמאלית או סבירה; הפסיכולוגיה של הבודהה מציעה פתרון כולל וגורף לבעיית הסבל; טיפול שורש, אם תרצו: יש להפסיק באופן מלא את ההשתוקקות. כשלא אשתוקק – לא אסבול"[24] .

חיבור זה עוסק באי-נחת אינהרנטית. לפי הפסקה לעיל, ניתן היה להסיק, כי קיומה של נירוואנה מצביע על כך שעל-פי תורת הבודהה, אי-הנחת איננה אינהרנטית. סוגיה זו מביאה אותי להזכיר שוב את הדרך בה הגדרתי 'אי-נחת אינהרנטית' בפרק המבוא (בסעיף המשתנים – 4): לאי-נחת אינהרנטית התייחסתי כאי-נחת שניתן להגיע לסיומה ללא קפיצה אל הטרנסצנדנטי וללא ביטולה והעלמתה. אי-נחת שסיומה האפשרי קשור לקבלה מלאה שלה ושינוי האופן בו אנו מגיבים אליה. קץ הדוקהה מתואר כמצב של "ההיעלמות המוחלטת וחידלון הצמא", התופעות המוגדרות כדוקהה עשויות להמשיך להתקיים, אך בהעדר צמא, אין הן נחוות עוד כאי-נחת[25]. הפרמטרים שהוגדרו כמאפיינים של דוקהה: מחלה, גסיסה ומוות, ממשיכים להתקיים, אך בהעדר צמא הם אינם נחווים כאי-נחת. הדוקהה ה'אונטולוגית' ממשיכה להתקיים, אולם הדוקהה ה'אפיסטמולוגית', והיא בלבד, נפסקת.

האמת הראשונה הציגה את הבעיה, השנייה את מקור הבעיה ואילו השלישית מציגה את הפתרון לבעיה. מובן שהפתרון בו מדובר אינו פתרון פשוט, לכן מתבקש לעבור עתה לאמת הרביעית – למרשם, לדרך.

1.4  מַגַּה אַרִיַסַצַ'ה– האמת אודות הדרך בעלת שמונת הנתיבים:

"זו האמת הנאצלה של הדרך המובילה לקץ הסבל: זוהי הדרך הנאצלה בעלת שמונה הנתיבים; כלומר: השקפה נכונה, הִתְּכַּוונוּת נכונה, דיבור נכון, עשייה נכונה, אורח-חיים נכון, מאמץ נכון, תשומת-לב נכונה, ריכוז נכון"[26].

כפי שציינתי לעיל תורת-הבודהה היא בעיקר דרך, דרך התמרה של התודעה המאפשרת שחרור מדוקהה. עבור ההולכים בדרך זו היא נתפסת כ- "…משנת חיים של ריפוי ונחמה, לא כהגות מופשטת. זוהי תורת מעשה. אימון של יומיום שהוא חיים של פחות סבל, פחות תעתוע. פחות תעתוע ולכן פחות סבל"[27].

הדרך בעלת שמונה הנתיבים מתוארת באופן נוסף כדרך שבה שלושה אימונים: (1) האימון בהתנהגות מוסרית (סילה); (2) האימון במשמעת מנטאלית או מדיטציה (סמאדהי); (3) והאימון בחֹכמה (פניא[28]). "התנהגות מוסרית (סילה) בנויה על המושג הרחב של אהבה אוניברסאלית וחמלה לכל היצורים החיים, שעליהן מבוססת תורת הבודהה"[29]. האימון במשמעת מנטאלית כולל בתוכו פיתוח מאמץ נכון, קשב נכון וריכוז נכון באמצעות תהליכים (מדיטטיביים) של פיתוח התודעה שנועדו להשקיט את הרוח. האימון בחכמה כולל בתוכו את ההשקפה הנכונה שתמציתה "היא הבנת ארבע האמיתות הנאצלות"[30]. וההתכוונות הנכונה הכוללת "מחשבות של וויתור או אי-היאחזות נטולי אנוכיות, מחשבות אהבה ומחשבות לא אלימות כלפי כל היצורים החיים". (שם).

פסקה זו מבהירה את מרכזיותן של ארבע האמיתות בתורת הבודהה – ההשקפה הנכונה הנדרשת מההולך בדרך הבודהה הנה הבנה של ארבע האמיתות. בהבנה אין הכוונה להבנה תיאורטית אלא: לחקירה מלאה של הדוקהה, לעזיבה של מקורה, לחוויה של קץ הסבל ולמימוש של הדרך[31]. ההשקפה הנכונה מביאה להתכוונות נכונה שהיא התכוונות נטולת השתוקקות, אנוכיות או אלימות ומלאת אהבה וחמלה והיא שמובילה לאימון המוסרי. את האימונים בחכמה ובמוסר מגבה האימון במשמעת המנטאלית שמאפשר לחזק את האימון המוסרי, להעמיק את האימון בחכמה ולחוות את השקטת הרוח.

בהתייחסות זו מקופלת הנחת יסוד חשובה של תורת הבודהה על טבע האדם, לפיה בהעדר אי-נחת והשתוקקות, הנטייה האנושית היא לרגשות של אהבה וחמלה. פרט להנחה זו ניתן להבחין בשתי הנחות נוספות על טבע האדם:

         א.         דוקהה – ההנחה הראשונה גורסת כי "…קיים שוויון יסודי בינינו לבין האחרים במובן שיש לכולנו שאיפה להיות שמחים ולהתגבר על הסבל".[32] על פי הנחה זו חוויית הדוקהה והרצון להשתחרר ממנה ולמצוא שמחה הנן אוניברסאליות – משותפות לכל בני האדם ולמעשה לכל היצורים החשים[33].

          ב.         טבע ההתעוררות – ההנחה השנייה, מייחסת לכל בני האדם את הפוטנציאל להתעורר ולהשתחרר מהסבל. הנחה זו מכונה בכמה זרמים בודהיסטיים "טבע הבודהה" – הטבע הפוטנציאלי של להיות ער[34].

שתי ההנחות הללו הן שמגדירות את הרלבנטיות של תורת הבודהה. ההנחה הראשונה המגדירה את התורה כתורה כללית. ההנחה השנייה מגדירה את הדרך כרלבנטית לכל ולא למיעוט נבחר. לא רק הבעיה אוניברסאלית, אלא גם האפשרות לפתרון.

כפי שציינתי לעיל, הפרדיגמה שמתוות ארבע האמיתות הנאצלות תשמש אותנו לדיאלוג עם קאמי. אולם לאור העובדה שעבודה זו חוקרת גם את היחסים בין מיקוד פנימי וחיצוני בתורת הבודהה, חשוב כבר בשלב זה להדגיש את החמלה כמושג מרכזי בתורת הבודהה כולה ובפרט בזרם המהאיאנה. מושג זה יהיה מרכזי בדיאלוג עם קאמי בסופו של החלק השני, כמו גם בחלקה השלישי של העבודה.

לפרק 1.5 – קרונא מאגה – דרך החמלה.


[1] דְהָמָּצָ'קָפָּווָטָּנָה סוטרה – הסוטרה על הנעת גלגל הדהרמה, 5 SN.

[2] טל, 2004, 21.

[3]  אנייה קונדניה אחד מחמשת הסגפנים ששמעו את דרשתו הראשונה של הבודהה, היה גם הראשון להתעורר כשזכה לידיעה מושלמת של האמיתות. סיפור זה ממחיש, על-פי תורת הבודהה, כי ניתן להגיע להתעוררות משמיעה קשובה בלבד והבנה של אמיתות אלה.

[4] המבקרים היו יכולים לטעון כי ידיעה שכזו היא זו שבעצמה יוצרת את הסבל, אך על פי תורת הבודהה, ידיעה זו היא שתאפשר לנו שלא להיאחז בשום אובייקט, בהיעדרה של היאחזות נוכל לחוות כל אובייקט באופן מלא ולמצוא שמחה עמוקה השונה באופן מהותי מהעונג שאנו מוצאים באובייקטים של השתוקקות והיאחזות.

[5] Hamilton, S., “the ‘External World’: Its Status and Relevance in the Pali Nikayas”, Religion, Volume 29, 1999, pp. 73-90, p. 77.

 [6]טל, 2006, 47.

[7]  כפי שכתבתי בפרק המבוא, בציטוטים של מחברים שונים קיימים אופנים שונים של תרגום של מושגים מתורת הבודהה. התרגומים השונים עלולים ליצור בלבול. המושג "אַרִיַסַצַ'ה" –  שמתורגם בספרו של ראהולה כ"אמת נאצלת" מתורגם על ידי אחרים כ"אמת האצילים". התרגום בו אעדיף אני להשתמש הנו 'אמת נאצלה'. (אַרִיַ-סַצַ'ה – אריה – אצילי/ נאצל, סצ'ה – אמת – יכול להיות מתורגם הן כאמת האצילים הן כאמת נאצלת/ה והן כאמת של האציל – הוא הבודהה).

[8] סוטת הנעת גלגל הדהרמה – Dhammacakkapavatana Sutta S V 421,  בתוך, שוורץ, 2004, עמ' 3. לאור טענותיו (להלן) של ראהולה, החלפתי את התרגום "סבל" למושג הפאלי המקורי "דוקהה".

[9]  ראהולה, 2004, 40-42. ההדגשה שלי.

[10]  טל, 2006, 51.

[11]  טל, 2006, 51. ההדגשה והניקוד שלי.

[12] טל, 2006, 28.

[13] רז, 2006, 17.

[14] הדלאי לאמה, 2004, 34.

[15]  בשפה נגישה יותר, עלינו להכיר ב:"… עובדה של הנוכחות האוניברסאלית של אי-הנחת. אין זו פסימיות, אלא ראייה צלולה של נוכחות המצוקה בכול. אנחנו משתוקקים למשהו והוא אינו מתגשם, או שהוא מתגשם לא כפי שרצינו; או שיש בידינו משהו, והוא משתנה שלא לרצוננו; או שהוא הולך מאתנו – הוא נפרד, נעלם, מת, אובד, חולף. לעולם אנחנו בין הרצוי שאינו מתגשם לבין המצוי שנפרד מאתנו. שניהם בוגדים בנו."(רז, 2006, 15, ההדגשה שלי).

[16]  דְהָמָּצָ'קָפָּווָטָּנָה סוטרה V SN  – מבוסס על התרגום המובא ב: טל, 2006, 52.

[17]  ראהולה, 2004, 55.

[18] רז, 2006, 16-17.

[19]  טל, 2006, 52.

[20]  ניסוח מחדש של ההגדרה לנירוואנה ב: ראהולה, 2004, 61.

[21]  דְהָמָּצָ'קָפָּווָטָּנָה סוטרה V SN. התרגום בתוך: צ'רניאק, א., כתבים נבחרים, בתוך: ראהולה, 2004, 120.

[22]  "…נירוואנה מתוארת בדרך כלל במונחים שליליים; אולי דרך תיאור פחות מסוכנת. ההתייחסות אליה היא במונחים שליליים כמו 'הכחדת הצמא, טנהקהיה, 'לא ניתנת לחלוקה', 'לא מותנית', 'העדר תשוקה', 'היפסקות' נירודהה, 'כיבוי', 'הכחדה', ניבאנה."  (ראהולה, 2004, 62, הציטוט ללא מרבית התרגומים לפאלי לאור חוסר הרלבנטיות).

[23]  פירושה המילולי של נירוואנה הנו "קרירות", Buddhadasa Bhikkhu, Mindfulness With Breathing, Chaiya, Evolution/ Liberation: 1987, p. 101.

[24]  טל, 2006, 53.

[25]  כך לדוגמה העובדה שהבודהה עצמו היה בסוף חייו זקן שהתקשה ללכת ומת מהרעלת בשר. הבודהה חווה את תופעת המחלה, אולם בהעדר השתוקקות הוא לא חווה את הדוקהה כתופעה כדוקהה שהיא חוויה.

[26]  דְהָמָּצָ'קָפָּווָטָּנָה סוטרה V SN. התרגום מבוסס על: צ'רניאק, א., כתבים נבחרים, בתוך: ראהולה, 2004, 120. את המושגים של צ'רניאק "הדרך הנאצלה כפולת השמונה" ו'קשב' החלפתי במושגים של רז: "דרך שמונת הנתיבים" ו'תשומת-לב' שנתפסים בעיניי כמתאימים ומדוייקים יותר.

[27] רז, י., הקדמה,  בתוך טל, 2006, עמ' 9.

[28]  פניא בפאלי, בסנסקריט: פרג'ניא.

[29]  ראהולה, 2004, עמ' 72, האימון המוסרי כולל בתוכו שלושה רכיבים של הדרך: דיבור נכון, עשיה נכונה ואורח חיים נכון.

[30]  ראהולה, 2004, 75.

[31]  הסוטרה על הנעת גלגל הדהרמה.

[32] הדלאי לאמה, 2004, עמ' 79-80.

[33]  את האמת הנאצלה השנייה –מקור הדוקהה, הצמא, ההשתוקקות.  ניתן תפיסתית, להכיל בתוך ההנחה הראשונה אודות הדוקהה, כשאנו מנתחים את התורה הבודהיסטית כתורה הומניסטית.

[34] "כל מי שיתרגל את ארבעת יסודות המודעות האלה במשך שבע שנים בלבד יוכל לצפות לאחת משתי תוצאות: או שיהיה ארהנט [אדם שהגיע להתעוררות מלאה א.ס.א.] בעולם זה, או, אם נותרה שארית אחיזה, יהיה במצב של זה שאינו חוזר". ציטוט זה מתוך הסטיפתהאנה סוטרה (MN10), אחת הסוטרות המרכזיות בזרם התהרוואדה, מבהירה שהשחרור אפשרי לכל אדם שיתרגל. חלק מהאנשים יזכו לשחרור מלא (ארהנט) וחלק יזכו לשחרור כמעט-מלא – מצב של לא-חוזר.


3 מחשבות על “ארבע האמיתות הנאצלות:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s