לפעמים צריך להגיד באופן מפורש את מה שנראה מובן מאליו. והמובן מאליו הוא שלא רק שהדרך הבודהיסטית בת ימינו צריכה לתמוך בדמוקרטיה, אלא שהיא צריכה לתמוך בדמוקרטיה השתתפותית, הומניסטית וחברתית.
היכרות משמעותית עם פועלו של הבודהה ההיסטורי מלמדת אותנו עד כמה הוא היה פוליטי. להחלטות שהוא קיבל ובעיקר העובדה שהוא לימד את כולם וכולן ללא הבדל דת, גזע או מין לפני 2,500 שנים הייתה השפעה עצומה שמחלחלת גם היום.
הבודהיזם הוא תורה חיה שמתפתחת ללא הרף בהתאם להשתנות של החברה ושל התודעות האנושיות. הדלאי לאמה החליט לשנות את שיטת הממשל של הגולה הטיבטית לדמוקרטית, ומורה הויפסנא הנודע אג'האן בודההדאסה הטיף לדמוקרטיה סוציאליסטית.
המאמרון להלן לא טורח לצדק את הדמוקרטיה, אבל הוא בהחלט מזהיר מפני שמרנות פוליטית בודהיסטית בשם ליברליות או סובלנות שעלולה להוביל לפגיעה באחרים/ות.
חשוב לי להדגיש שאינני חושב שארגונים של לימוד ותרגול דהרמה צריכים להיות פוליטיים. ארגוני לימוד ותרגול צריכים להיות פתוחים לכולם ולכולן, לאפשר לכל אדם לתרגל – ימין או שמאל. אין פירוש הדבר שאין נביעה פוליטית הכרחית של התפיסה הבודהיסטית, אלא רק שהיא לא חייבת להתבטא בארגוני הלימוד והתרגול, והיא יכולה לפרוח בארגונים בודהיסטיים נוספים.
ואחרי שאמרתי את זה, ברור לנו שבימינו להיות ארגון ששואף למאפשר לאל אדם להשתתף – יהודי או ערבי, שמאלני או ימני, להקט"בי או סטרייט – גם זו אמירה פוליטית. ומרגע שאמירה כה טריביאלית הפכה פוליטית איננו יכולים עוד לשתוק.
שתהיה קריאה מעניינת.
פרק 4.1.3 (בדוקטורט): דמוקרטיה והאפשרות לסוג חדש של מעורבות חברתית
"החיים בדמוקרטיה של המאה העשרים הם מבחינות רבות צורה אחרת של מנוס מחופש.
ניתוח הבריחה המיוחדת הזו, (ה)מתמקד סביב מושג הניכור…"(אריך פרום, 'מנוס מחופש') [1]
כדי לטפל במבנים חברתיים שיוצרים ומגבירים השתוקקות נדרשת מעורבות חברתית-פוליטית, הנבדלת מפעילות הצדקה שהייתה הנטייה ההיסטורית של הממסד הבודהיסטי. סטיבן בצ'לור גורס כי הבודהיזם נטה תמיד לשמרנות פוליטית. הוא תולה עובדה זו בדגש הבודהיסטי על חירות שלילית – חירות מהשתוקקות וייסורים – ועל העדרו של דגש עקבי על חירות חיובית – "החירות להגיב באופן יצירתי לייסורי העולם".[2] הצדקת השמרנות והעדפת החירות השלילית עשויה להיות מובנת ובת-הצדקה בחברות המסורתיות, בהן יכולת ההשפעה של האדם היחיד על המציאות החברתית מוגבלת מאוד, כך שיש הגיון בהעדפת תהליך השחרור הפנימי. אולם טיעון זה אינו תקף בחברות החופשיות של הדמוקרטיה הליברלית, בהן לפרט יש מידה רבה של יכולת השפעה על גורלו ועל החברה בה הוא חי. עבור דיויד לוי, העובדה ש"צורות הממשל הדמוקרטיות מאפשרות פעולות ישירות של אִתגור המדינה ושינוי המדיניות" היא הנקודה הארכימדית שמגדירה מחדש את הבודהיזם המעורב:[3] בעיניו הבודהיזם תמיד היה מעורב בחברה, אך עכשיו ישנה אפשרות להשפעה ממשית של כל מתרגל ומתרגלת על המדיניות.
דווקא בתנאים הללו מזהה בצ'לור סוג חדש של שמרנות בודהיסטית, אותה הוא מכנה "שמרנות ליברלית", שמתבטאת כתמיכה פרדוקסלית בחופש שאחראי לייסורים בעולם. בצ'לור איננו עיוור לפוטנציאל החופש של השיטה הדמוקרטית-ליברלית, אבל הוא מבחין שחופש זה משרת על פי רוב את התאווה, הסלידה והפחד, ובשירותם מוביל לניפוץ מוסד הקהילה, להרס הסביבה, לניצול בזבזני של משאבים, לאי-צדק ולאי-שוויון. החירות נטולת המטרה מובילה להתמסרות לפרקטיקות של צריכה אובססיבית, ולשיכוך תחושות הניכור והייסורים באמצעות חומרים משכרים וסמים. הניצול לרעה של החופש הוא כפול: תחילה החופש מנוצל על מנת לממש תאווה, סלידה ופחד, תוך התעלמות מהנזק שניצול זה מסב לבני אדם, בעלי חיים, קהילות והסביבה כולה. בה בעת, החופש הליברלי יוצר את התנאים לנסיגה אסקפיסטית ממציאות החיים הקשה שיוצר הניצול לרעה של אותו חופש עצמו. לפיכך, למרות החשיבות הרבה שמיוחסת לחופש בחברות הדמוקרטית, הוא נחווה על ידי רבים כאבדן מַלְאֵה של משמעות ומטרה. אל תחושה זו של לאות והעדר-משמעות ניתן להתייחס כמאפיין ייחודי נוסף של האדם המודרני. האבסורד הקיומי של האדם בדמוקרטיה הליברלית קשור ישירות לעובדה שהוא לא מצליח לחוות משמעות והגשמה למרות שיש לו, לכאורה, את החופש לעשות כן.[4]
Stephen batchelor
הבודהיזם נטול המודעות הפוליטית, מסביר בצ'לור, אינו מזהה את האופנים בהם הליברליזם מכשיר את המימוש של תאווה ושנאה, ומייצר ניכור וחוסר משמעות. בלבול זה מוביל לתמיכה בודהיסטית עיוורת באותה "שמרנות ליברלית", שמכשירה את הגורמים המבניים לדוקהה ומשתפת עמם פעולה, לרוב לא באמצעות תמיכה ישירה אלא בעצימת עין והימנעות מפעילות פוליטית. זוהי עמדה דומה מאוד לעמדתו של הפרט בליברליזם הקפיטליסטי, ואכן, הבודהיזם הא-פוליטי, כמו האדם הא-פוליטי, נדון לחוות תחושה לאה של אבדן משמעות ומטרה.
טענות אלה של בצ'לור תואמות את ביקורתו של סלבוי ז'יז'ק על מה שהוא מכנה "בודהיזם מערבי": "הבודהיזם המערבי מציג את עצמו כמזור למתח המלחיץ של הדינמיקה הקפיטליסטית כשהוא מציע לנו להתנתק, למצוא שלום פנימי וגלסנהייט (השתחררות),[5] בעודו משמש למעשה כתוסף האידיאולוגי המושלם שלה".[6]
ז'יז'ק מתייחס לבודהיזם המערבי בן ימינו כאל חלק ממבנה-העל הקפיטליסטי החדש, ומציב תמרור אזהרה חריף עבור הבודהיזם במערב: אם הבודהיזם המערבי לא יהיה מודע לאופני הפעולה של הפוליטיקה המודרנית, הוא עלול להפוך לחלק מהבעיה במקום לפתרון שלה, מעין "שסתום לחץ" שמסייע למנגנון המלחיץ להמשיך לתפקד. האישה העשירה ביותר בישראל, והבעלים של הבנק הגדול ביותר, מקדמת אג'נדה לפיה "השלום מתחיל בתוכי", כלומר, השלום הפנימי אינו קשור לצורך לעבוד ללא הפסקה, לשלם חובות, משכנתאות ועמלות; אם רק נדע להתנתק נוכל למצוא את אותו "שלום פנימי" נכסף. בתפיסה זו הכשל אינו במערכת הקפיטליסטית אלא בי, בעובדה שאני לא מצליח למצוא את אותו חופש בלתי-מותנה, הגלסנהייט– ההשתחררות ההיידגריאנית שאינה תלויה בדבר.
הבודהה אכן מתייחס לאפשרות לשחרור בלתי-מותנה, ליכולת למצוא שמחה ושלום פנימי שאינם תלויים בעושר או במצב חומרי. אולם הבודהה מתייחס גם לנדיבות ומוסריות כאל המידות הטובות החשובות ביותר, ודורש מהמתרגלים דרישות מרחיקות לכת בתחום זה. האם שרי אריסון יכולה להסתפק בתרומה של אחוז או שניים מההון שלה כדי למרק את מצפונה? או שמא "פרנסה נכונה" משמעה שעליה לדאוג שהבנק שלה יעשה הכל כדי למנוע סבל מהבריות, יתרגל נדיבות כלפי לקוחותיו ובאופן כללי לא יהיה חלק ממערכת שמייצרת כאב וסבל בקרב העניים וכלל האוכלוסייה?
כיצד אם כן צריכה להיראות מערכת בנקאית בודהיסטית? מהם הכללים הנכונים לכלכלה בודהיסטית בת-ימינו? בודההדאסה בהיקו, אחד מחשובי המורים במאה העשרים, טען שהשיטה החברתית-כלכלית המתאימה ביותר לדרך הבודהיסטית היא הסוציאליזם.[7] המסקנה שעולה מדברי ז'יז'ק, ושאליה הגיעו גם בודההדאסה ומנהיגים בודהיסטים אחרים בעת החדשה, היא שהבודהיזם בן ימינו מחויב להציג תפיסה פוליטית, חברתית וכלכלית, שתואמת את עקרונות היסוד של הבודהיזם.
[1] פרום, אריך, מנוס מחופש, ת"א: דביר, 1992.
[2] Batchelor, 1997, 109-115..בצ'לור סבור כי פער בין שני סוגי החירות מוביל לעיוותים בתפיסה הבודהיסטית: דגש היתר על החירות השלילית הוביל להקצנה של העבודה הפנימית לכדי מיסטיקה ולדגש-יתר על הרעיון של לידה מחדש, ועל האפשרות להיוולד מחדש בעולם טוב יותר. כפי שהראיתי לעיל, בצ'לור מציע פרשנות לחוק הקרמה בה אין הלידה-מחדש הכרחית.
[3] לוי, 2003, 17. זאת בניגוד למצב הקודם: "To survive in the often ruthless world of kings and emperors, Buddhism needed to emphasize its otherworldliness".
[4]Batchelor, 1997, 110. בהמשך הפרק אתייחס למושג "מועקת המודרניות" לטיילור, המקביל במובנים רבים לטענותיו של בצ'לור.
[5]מונח היידגריאני שמתורגם פעמים רבות כשחרור או הינטשות.
[6] Žižek, S., From Western Marxism to Western Buddhism, Cabinet, Issue 2, Mapping Conversations Spring 2001. התרגום שלי.
[7]הוא מבטא רעיונות אלה בספרו Dhammic Socialism, מעניין לציין שאין אפשרות להשיג עותקים של ספר זה באנגלית, אלא רק בסינית. ישנו עותק מקוון של הספר בגרמנית – http://www.kbconline.org/pdf/ajahnBuddhadasaDhammaSozialismus.pdf retrieved 14.7.16.
עדכון: תודה לחיים מאיירס שמצא עותק של הספר באנגלית, הנה הקישור: https://www.suanmokkh.org/books/83 retrieved 6/2/23.
תיקון אדם-תיקון עולם 