בודהה לא היה ניהיליסט – על משמעות החיים בבודהיזם

פוסט קצר שהעליתי בפייסבוק. מדביק מטה בנוסף קישור לשיחה שמתייחסת לחשיבות המשמעות על הדרך לפי אג'האן סנטיקרו

השאלה בדבר משמעות החיים בבודהיזם לא מפסיקה להפתיע אותי, שהרי התשובה זועקת מדרשות הבודהה, מאורח החיים בו בחר, ובוודאי מהאופן בו ממשיכי דרכו ניסחו זאת. כשאני מנסה להבין מדוע השאלה ממשיכה לעלות אני יכול לחשוב על שני דברים: ראשית, על האופן שבו הבנה לא נכונה של תפיסת הריקות עלולה להוביל לתחושת חוסר משמעות ניהיליסטית, שנית, על האופן בו התרגול משפיע על תחושת העצמי.

במאמר אחר התייחסתי לסכנות שבהבנה לא מדויקת של ריקות. המסורת מבחינה בין שני קצוות: אלה ש-'שוללים יותר מדי', ואלה ש'לא מפריכים מספיק'. רובנו משתייכים לקבוצה השנייה שנוטה להאמין לעולם, להאמין שהוא אמיתי, לייחס חשיבות ומשמעות עמוקה לאירועי החיים. חלק מאתנו, ובוודאי חלק מאתנו חלק מהזמן, נופלים לתוך שלילת היתר – התחושה הניהיליסטית שכלום לא אמיתי, הכל לא קיים ולדבר אין משמעות. בלוגיקה הקלאסית, צריך לבחור בין שתי האפשרויות הסותרות הללו, בלוגיקה הא-דואלית שתיהן לא נכונות וישנה אפשרות שלישית שקשורה להבנה של הריקות כהתהוות גומלין תלויה (פטיצ'ה סמופאדה). המושג 'ריקות' והנטייה לפרש אותו כ'ריקנות', כמו-גם הנטייה לפרש 'אנטה' כ-"אין עצמי", מחזקות תפיסות של שלילת יתר ותחושה ניהיליסטית של היעדר משמעות.

אבל הבודהה לא היה ניהיליסט. רחוק מכך: איך אפשר להתייחס לבנאדם שישן 4 שעות בלילה ובכל דקה פנויה אחרת מתעסק בהקמת מסדר שמטרתו להפחית את הדוקהה בעולם כניהיליסט? מאידך, מההתנהלות של הבודהה כפי שהיא מוצגת בדרשות, ניכר שלא הייתה לו שום היאחזות בפעולה הזו, או בהקמת המסדר הזה. זו הייתה פעולה חומלת שהוא בחר לעשות, אבל לא הייתה שם תלות. ובכל זאת, האופן הבהיר שבו הבודהה מגדיר את משמעות החיים היא בעיסוק הבלעדי ב-"דוקהה ובסיום הדוקהה", כתכלית החיים. הבודהיזם המאוחר התייחס לתנועת הנפש הזו כחמלה ומיקם אותה כתכלית האנושית.

אבל הבעיה עם המשמעות היא לא רק בעיה תפיסתית או הווייתית, היא גם בעיה נפשית, והיא קשורה ישירות להשפעה של תרגול אנטה/ ריקות על התודעה. כשהתודעה הרגילה יוצרת משמעות לחיים, המשמעות הזו ספוגה בהרבה 'אני' – אני אעזור, אני אציל, אני אמציא, אני, אני, אני. המשמעות הזו ספוגה גם באיזה תחושת גדלות גרנדיוזית ביחס למי אנחנו, מה אנחנו יכולים לעשות, וכמה זה חשוב. כשאנחנו מתחילים לתרגל ארעיות ומבינים שיכול להיות שנמות מחר ושאף אחד מהחלומות האלה לא יתגשם; כשאנחנו מתחילים לתרגל ריקות, וממקמים את עצמנו בתוך הזמן האינסופי אנחנו מבינים שזה גם לא כל כך נורא אם נמות ואם אף אחד מהחלומות האלה לא יתגשם. התובנות האלה הן כמו סיכה חדשה שדוקרת את בלון המשמעות.

הסיבה העיקרית לפער בין עומק המשמעות בבודהיזם, לבין העובדה שהשאלה הזו חוזרת ונשנית קשורה לדעתי מעל הכל לסיבה השנייה. לאכזבה שאוחזת בנו כשאנחנו מבינים שאין משמעות ספציפית הכרחית עבורנו. או-אז, כל המשמעות העצומה שמחכה שם בעולם, לא רק שאנחנו מתקשים לראות אותה, אנחנו אפילו מתבאסים ממנה, משום שאין שום דבר הכרחי שאנחנו יכולים או צריכים לעשות לגביה. המשמעות הזו הופכת זרה, מנותקת ומנוכרת. לעתים היא הופכת להיות אפילו בסיס לקונפליקט או פער בינינו בעולם – "יש כל כך הרבה מה לעשות, אבל אין לי אפשרות לעשות את זה".

אבל כמובן שגם זה לא מדויק, 'שולל יותר מדי', שהרי יכולה להיות משמעות לפעולה של אדם אחד – הבודהה למשל, שבלעדיו לא היינו מגיעים עד הלום. הסיפור פה הוא סיפור של מאמץ משותף, של שותפות-פעולה. הבודהיזם שאנחנו לומדים לא קשור לבודהה לבדו. הוא קשור למיליונים של מורים/ות ותלמידים/ות לאורך 2,500 שנה שהמשיכו ללמוד, ללמד, לכתוב, לעבד ולפתח את הדרך הבודהיסטית כדרך חיה. כל מעשה אנושי גדול הוא תולדה של התהוות גומלין הדדית משותפת. כל המצאה, כל חידוש, כל פיתוח, נשען על כתפי ענקים אחרים. ההוויה האינדיבידואליסטית מתמקדת בסטיב ג'ובס והמצאת הפלאפון הסלולרי, אבל הטכנולוגיה שנדרשה להמצאה הסופית הזו הייתה מאמץ משותף של אלפי א.נשים. התמסרות למשמעות מתוך תרגול אנטה משמעה הרפיה מכל תוצאה הכרחית של הפעולה שלי, התמסרות למשמעות מתוך תרגול אנטה משמעה הרפיה מכל מרכזיות שלי בתוך מרחב המשמעות הזה. המאמר הזה הוא פסיק מתוך מאמץ משותף בן 2,500 שנים ללמוד וללמד את הדהרמה. כשאנחנו מרפים מהצורך האינדיבידואליסטי להיות מישהו, אפשר להתערסל בתחושת האחווה הנעימה של השותפות עם כל הבודהות, הבודהיסטוות והמתרגלים/ות ששותפים למאמץ הזה.

כשאנחנו מתייחסים למאמץ להפחית סבל, אי-שביעות רצון וכאב בצורה הזו, אנחנו הופכים להיות חלק מאחווה עצומה של א.נשים שרובם אפילו לא יודעים מה זה בודהיזם, שעושים מאמצים שונים להפחית דוקהה פיזית ונפשית בדרכים שונות ויצירתיות. בשלב הזה האתגר הוא להשתדל לא להתערסל יותר מדי ולזכור שחלק מתרגול אנטה הוא להיזהר שלא לוותר על התרומה הייחודית שלנו למאמץ המשותף הזה, לוודא שתרגול אנטה לא הופך לתרגול של ביטול עצמי, אלא מתגשם כתרגול של הרפיה אמיתית מעצמי עד כדי היכולת לתת את עצמי במתנה לעולם.

הלוואי שכולנו נצליח לתרגל את התרגול הזה ולממש את הפעולה הזו מתוך חמלה לעצמנו ולכל האחרים והאחרות.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.