האבסורד  זועק לשמיים.

יום אחרי שדפני ליף יחד עם 450,000 מאתנו הבהרנו שיש כאן דור חדש שדורש שינוי, בא  בית הדין לעבודה ופסק את אחת הפסיקות הכי פחות בעייתיות שנראו פה לאחרונה. גם 42 עמודים מלומדים של פסק דין, אינם יכולים לכבס את הכתם בו צובע פסק הדין הזה את זכויות העובדים ואת יחסי העבודה בישראל.

יש רק דבר אחד שמשאיר אותי רגוע – הם באמת לא מבינים. הם באמת לא מבינים את הדור החדש, הדור שלנו, שלא מוכן להמשיך לשחק לפי כללי המשחק הישנים. ליתר דיוק מה שבאמת מרגיע אותי, זה שהם עדיין לא מבינים.

אחת האנלוגיות הקלאסיות לשמרנות מספרת על ניסוי שבו מכניסים חמישה קופים לכלוב שבמרכזו, במעלה סולם ישנו אשכול עסיסי של בננות. בכל פעם שאחד הקופים עולה על הסולם מופעל זרנוק מים שפוגע בכל דרי הכלוב. במהרה, ברגע שאחד הקופים מתקרב לסולם הוא חוטף. לא מהזרנוק, אלא מחבריו לכלוב. למידה. בשלב שני של הניסוי, מכבים את פעולת הזרנוק ומתחילים להחליף את הקופים אחד, אחד. כל קוף שנכנס לכלוב מזהה את הבננות ורץ אל הסולם, מאוד מהר הוא לומד שבכל פעם שהוא מתקרב לסולם הוא חוטף. די מהר מצויים בכלוב חמישה קופים שמעולם לא חוו שפריץ של מים, שאף אחד מהם לא מעז לטפס על סולם הבננות. כי ככה תמיד היה אצלנו.

הרופאים הצעירים מכנים את השמרנים בני הדור הוותיק 'מייבשי הביצות'. מייבשי הביצות, גם-הם עבדו 80-100 שעות בשבוע (כלומר שתי משרות או למעלה מזה), תמורת שכר מחפיר ולא התלוננו. מבחינתם, זה יכול להימשך. כי ככה תמיד היה אצלנו. תמיד היו לנו מתמחים שסבלו 5 שנות עבדות, כדי לקבל את התואר הנכסף 'רופא-מומחה'. אנחנו סבלנו את זה, הם אומרים, עכשיו תורכם. תסבלו בשקט, ככה תמיד היה אצלנו. גם את כל מסורת הזובור בגדודי הצבא, גם את ההתעללות בטירונות הסבירו באותה שפה – ככה תמיד היה אצלנו. זה גם היה התירוץ של איציק מרדכי ושל אחרים על התנהגות מינית פוגענית כלפי נשים. זה תירוץ נפלא.

לכן אני באמת מאמין שאידלמן וחבורתו לא מבינים מאיפה זה בא להם. לא הם, לא שטייניץ, לא ביבי ולא פקידי האוצר. הם פשוט לא קולטים. לצערי ולהפתעתי נראה שגם בית הדין לעבודה לא מבין. חלק מהרופאים שהתפטרו אמנם עשו זאת כדי להביע מחאה, אך רבים מהם מתכוונים ברצינות. הם לא מוכנים עוד לעבוד כרופאים במערכת הרפואה הציבורית הקורסת של ישראל. הם לא מוכנים יותר להקריב את חייהם האישיים ולעבוד במשרה כפולה. הם לא מוכנים להמשיך לסכן חולים ואת עצמם רק משום ש'ככה תמיד היה אצלנו'. הם החליטו להגיד די. אם אתם רוצים אותנו הגיע הזמן לעשות שינוי ולא מעניין אותנו שכך היה תמיד. ככה זה לא יכול להימשך ואנחנו לא נעבוד במערכת שעובדת ככה.

האמת צריכה להיאמר – המדינה הכניסה את בית הדין לפינה. השופטת ארד אמרה שהיא לא רוצה לפסוק בעניין הזה, אבל לא הייתה לה ברירה. המדינה לא התייחסה ברצינות למאבק המתמחים. פקידי האוצר ואנשי ההסתדרות הרפואית התייחסו אליהם כמו אל ילדים שבסוף ירדו מהעץ. רק בשבוע האחרון הם התחילו לקלוט שזה כבר לא כמו שהיה אצלנו. העתירה לבית הדין לעבודה הוגשה כל-כך מאוחר שלבית הדין לא הייתה אפשרות לקיים תהליך, הוא נאלץ לפסוק. ניתן לשער שבדילמה הקשה שהועמדה לפניהם העדיפו השופטים לפסוק פסיקה גבולית מבחינה דמוקרטית על פני פסיקה שמשמעה קריסת מערכות ברפואה הציבורית, כי זה מה שיקרה כש-1000 מתמחים יתפטרו. אני רוצה לקוות שהשופטים הניחו שהמאבק יימשך ובחרו לקנות זמן למערכת הבריאות בטרם כניסה. זמן שנקנה במחיר יקר לדמוקרטיה.

אחת לחודש, אשתי חוזרת מתורנות עם דפיקה באוטו. היא חלק מסטטיסטיקה מפחידה של תאונות אחרי תורנות. מחקר שנערך הראה שמהירות התגובה של רופאים בשעות האחרונות של התורנות דומות לאלה של אדם תחת שכרות לא חוקית. אם הייתה מגבלת נהיגה לעייפות לא חוקית, הם נכללים בה. חברה שלי, מתמחה צעירה, ערכה ניתוח קיסרי אחרי 26 שעות תורנות. האם מישהי הייתה רוצה שרופאה צעירה עם מהירות תגובה של שיכור תחתוך אותה? האם מישהו היה רוצה? זה יכול לקרות לכל אחד מאתנו מחר (חו"ח).

משהו השתנה. אולי בעבר היו ביצות, היום זה רק עניין של סדר עדיפויות. אין שום סיבה בישראל של 2011 לסכן את הבריאות הציבורית בכזה אופן. אין שום הצדקה להמשיך את העבדות-המודרנית שלה נתונים המתמחים. לאסור עליהם את הזכות הבסיסית של ההתפטרות הדגיש את הסאה, ולו משום שכמה מהם באמת, באמת רוצים להתפטר. באמת לא מוכנים יותר להיות רופאים בתנאים האלה. הם מתבוננים על הסכם העיוועים שנחתם לפני שבוע, מבינים שלא רק שהמצב לא ישתפר, אלא אף יחמיר, יודעים שההסכם הזה חותם את הגולל על שינויים ברפואה הציבורית לעשור הקרוב ועיניהם כלות. אחרי 8 שנות לימודי רפואה מפרכים, מצפות להם עוד 9 שנים של תורנויות. תשע. תשע שנים שבהן הם לא יראו את ילדים שלהם, יקריבו תחביבים, זוגיות וחיים אישיים. להתחיל את החיים בגיל 40. חוק יסוד חופש העיסוק וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו דרשו מבית הדין פסיקה אחרת. בית המשפט לא יכול לכפות על אדם לעבוד בתנאים כאלה. אם הוא עושה כן, בית דין לעבודה במדינה דמוקרטית צריך לומר באופן מפורש שתנאי העבודה של מתמחים בישראל מנוגדים לחוק יסוד כבוד האדם ולדרוש מהממשלה להציע תיקון.

כתבתי כבר בפוסט קודם שהרופאים של 2011 הם כבר לא הרופאים של 1948. ראשית כל, הן בעיקר רופאות וגם הגברים, ברובם, שייכים לדור אחר שמייחס חשיבות למשפחה ומצפה לאיכות חיים. רק מיעוט מתוכם ממשיך להתענג על התמכרות ונישואין עם העבודה. הם רופאים ורופאות לא פחות טובים, אכפתיים, אינטליגנטיים. בדיוק מהסיבה הזו הם מבינים שאין שום הצדקה לא למצב האישי שלהם ולא למצבה של הרפואה הציבורית. הם יודעים שבריאות פיזית ונפשית כרוכות זו בזו והם לא מוכנים יותר לספוג את הסטרס והשחיקה שהם אוסרים על המטופלים שלהם.

שתי הערות לסיום:

א.      התקופה הזו היא תקופה עצובה של אכזבה מעיתון הארץ ושלוחותיו. הן בשל סיקור חלקי של המחאה, אך בעיקר בשל ההתייחסות השמרנית (to say the list) למאבק הרופאים. כוכבת האכזבה הייתה עד כה רוני לינדר-גנץ מ'דה-מרקר'. נדמה היה שהיא מעבירה את המסרים של משרד האוצר כמעט ללא סינון ועריכה. אחרי הרבה פרסומים נגד מחאת המתמחים היא פרסמה היום כתבה אליה ניתן להתייחס כאובייקטיבית, כאן.

ב.      באופן סמלי קיבלתי היום את איגרת השנה הטובה מסוכן הביטוח שלי. הנושא השנתי של האיגרת הנו חשיבותו של ביטוח בריאות פרטי. האיגרת מדגישה את עליבותו של סל הבריאות הממלכתית ומתייחסת ל"הידרדרות בשירות הרפואה הציבורית". בשמונה השנים שבין 1998 ל- 2006 הוכפלה ההוצאה הפרטית לבריאות מ-2.6 מיליארד ל-6.3 מיליארד שקלים. סוכן הביטוח שלי יודע על מה הוא מדבר. כבר היום הרפואה בישראל מופרטת, אם הרופאים יפסידו במאבק הנוכחי יוותר לנו רק להמשיך ולגלוש במדרון החלקלק.

גרף עלייה בהשקעה פרטית בבריאות/ מקור: מרכז אדווה:

האיגרת מסוכן הביטוח: