הירי ואוטפה הם שני הרכיבים של מה שאפשר לקרוא לו מצפון בדרך הבודהיסטית, כאשר:
- הירי מתייחסת לתחושת אשמה מובנית (ומיטיבה!) שמקורה בכבוד העצמי ובדחייה פנימית מובנית מעשיית רע. זה רלבנטי לדיון על טבע התודעה, משום שיש פה הנחה שהמצפוניות הזו היא עניין מובנה בתודעה הכנה והמודעת.
- אוטפה היא פחד מוסרי והיא מתייחסת לחשש מהנזקים של עשיית רע שכוללים בתוכם – האשמה, עונש וכמובן הנזקים הקרמתיים של עשיית רע – הנזק שאנחנו עושים 'לעצמנו'.
שני השומרים האלה דוחפים אותנו לתרגול – אוטפה מעוררת פחד משום שאנחנו מבינים שכל עוד התודעה שלנו לא מאומנת, כל עוד הזיהומים נוכחים בתודעה, נמשיך לעשות עוול מוסרי, אנחנו רוצים להפסיק זאת ומתוך כך נוצרת דחיפות לתרגל.
למעשה, גם הירי מייצרת דחיפות, כי אנחנו פשוט לא רוצים להמשיך לחוש את הבושה והאשמה. כי אנחנו רוצים לכבד את עצמנו.
בהיקו בודהי נותן את הדוגמא של מקל (המצפון) שצדו האחד מכוסה צואה וצדו השני מְלוּבָּן. הירי מדומה לדחיה הפנימית מהחלק המכוסה צואה, אוטפה מדומה לחשש מהנזק במגע עם החלק המְלוּבָּן.
מה שחשוב להבין הוא שמדובר במצבים מנטאליים מיטיבים, "השומרים". הם שומרים עלינו מעשיית רע משתי הסיבות – אשמה ופחד.
מה שחשוב אפילו יותר זה להצליח להבחין בין בושה ואשמה שמקורן במוסכמות חברתיות, בהתניות או בצורך לְרַצות, לעומת בושה ואשמה שמקורן במצפון. בין צורך כפייתי להיות אדם "טוב", לבין רצון לעשות טוב ולהמנע מרע.
הרבה פעמים שני הדברים האלה מתערבבים אצלנו ואז או שאנחנו עם אשמה גדולה, או שאנחנו זורקים לפח את המצפון יחד עם האשמה.
במאמר של בהיקו בודהי, (להלן), הוא קושר את המושגים הללו למונח appamada, heedfulness שמשמעו בהקשר זה בחינה עצמית, מודעות למצפון שלנו – להירי ולאוטפה. מונח שקשור לשלמות של יושרה – sacca, השביעית.
כל אלה ביחד אמורים לעורר את תחושת הדחיפות Saṃvega, הדחיפות להתעורר. מתוך הירי, מתוך אוטפה, מתוך אפדמה. סמווגה קשורה ישירות לאנרגיה – ויריה – זו תחושת דחיפות שמעוררת בנו כוחות. הרצון להפסיק לפגוע בעצמנו ובאחרים – הירי ואוטפה – כאשר הוא נקי מאשמה, מעורר בעיקר דחיפות: צריך לנקות את הרעלים, וכמה שיותר מהר!
המאמר של בהיקו בודהי כאן – השומרים (הירי ואוטפה).
המאמר של אג'הן ט'ניסרו על סמווגה (ופסאדה) – כאן. מומלץ מאוד.
