חמלה רדיקלית: לקראת פדגוגיה דיאלוגית בודהיסטית- תרגום חינוכי של הבודהיזם המעורב חברתית, תוך דיאלוג עם הגותם של אריך פרום ומרטין בובר
חמלה רדיקלית
לקראת פדגוגיה דיאלוגית בודהיסטית
עבודת הדוקטורט מבקשת לשאול: איך עשויה להיראות תפיסה חינוכית שנובעת מן הדרך הבודהיסטית במלואה – לא רק מן המדיטציה והעבודה הפנימית, אלא גם מן החמלה, מן המפגש עם האחר ומן האחריות שלנו לחברה שבה אנחנו חיים?
בעשורים האחרונים הולך וגובר העניין במפגש שבין בודהיזם לחינוך. חלק גדול מן השיח מתמקד בתרגולי מדיטציה, מיינדפולנס ועבודה פנימית. לתרגולים האלה ערך רב, אך כאשר הבודהיזם מצטמצם אליהם בלבד, משהו מהותי עלול ללכת לאיבוד.
הדרך הבודהיסטית אינה עוסקת רק באדם היושב על הכרית ומתבונן בתודעתו. היא מעניקה מקום מרכזי למוסר, לנדיבות, לחמלה ולאהבה, ורואה בשחרור מן הסבל תהליך שאינו נפרד מן האופן שבו אנחנו פוגשים בני אדם אחרים וחיים בתוך העולם.
מתוך נקודת המוצא הזאת מבקש המחקר להציע פדגוגיה דיאלוגית בודהיסטית – תפיסה חינוכית המחברת בין החכמה הבודהיסטית לבין מחשבה חברתית, ביקורתית ודיאלוגית בת זמננו.
לשם כך נוצר בעבודה דיאלוג בין שלושה עולמות מרכזיים: הדרך הבודהיסטית והבודהיזם המעורב חברתית; הגותו של אריך פרום, שחיבר בין שינוי פנימי לביקורת חברתית; והפילוסופיה הדיאלוגית של מרטין בובר, שבמרכזה המפגש החי שבין אדם לאדם.
מן התודעה אל העולם – ומן העולם אל התודעה
אחת הטענות המרכזיות בעבודה היא שאין הפרדה אמיתית בין שינוי פנימי לשינוי חברתי.
החברה והתרבות שבהן אנחנו חיים מעצבות את התודעה שלנו: את הרצונות שלנו, את הפחדים, את האופן שבו אנחנו תופסים הצלחה, את היכולת שלנו לאהוב ואת צורת היחסים שאנחנו מקיימים.
ובה בעת, התודעה האנושית היא שיוצרת שוב ושוב את המבנים החברתיים שבתוכם אנחנו חיים.
מכאן שהעבודה הבודהיסטית אינה יכולה להסתפק רק ב"תיקון האדם", כפי שעשייה חברתית אינה יכולה להסתפק רק ב"תיקון עולם". השניים כרוכים זה בזה.
שינוי חברתי אינו נועד רק ליצור חברה צודקת או שוויונית יותר; הוא יכול גם ליצור תנאים המאפשרים לבני אדם להיות חופשיים יותר, אוהבים יותר וסובלים פחות. ובאותו האופן, טיפוח חמלה, חירות פנימית ויכולת לאהוב עשוי להשפיע גם על החברה ועל המבנים שאנחנו יוצרים יחד.
חמלה רדיקלית
המושג העומד בלב הפדגוגיה המוצעת בעבודה הוא "חמלה רדיקלית", בעקבות חן למפרט.
הרדיקליות של החמלה מתבטאת בכמה מובנים:
ראשית, היא שורשית. היא אינה מסתפקת בהקלה רגעית על הסבל, אלא מבקשת להתבונן לעומק בתנאים היוצרים אותו.
שנית, היא שלמה ורחבה. היא מבקשת לראות את האדם במלואו: לא רק את הקושי והמחסומים שלו, אלא גם את האפשרות שבו, את הפוטנציאל שטרם התממש ואת החירות שאליה הוא מסוגל לנוע.
זו אינה ראייה המתעלמת מן הכאב או מן החלקים הקשים. להפך: היא רואה אותם בצלילות. אבל ראיית המחסומים אינה הופכת למקור לגינוי או לשיפוט; היא נעשית מקור לחמלה, לאהבה ולרצון לסייע לאדם להשתחרר.
והחמלה הזאת היא גם פוליטית.
לא במובן המפלגתי של המילה, אלא במובן שבו היא מסרבת לראות סבל כתופעה פרטית בלבד. היא מבקשת להבין את מכלול התנאים שבתוכם הוא נוצר – נפשיים, בין־אישיים, חברתיים, תרבותיים וכלכליים.
חמלה רדיקלית שואלת לא רק "איך אפשר לעזור לאדם הסובל?", אלא גם מרחיבה את הפרספקטיבה:
"מה בעולם שבתוכו הוא חי מייצר את הסבל הזה, משמר אותו או מעמיק אותו?"
החינוך כמפגש
אם הדרך הבודהיסטית מובילה אותנו מחוץ לריכוז בעצמי לעבר חמלה ואחריות לאחר, הרי שהחינוך אינו יכול להיות רק העברה של ידע, ואף לא רק טיפוח של עולמו הפנימי של היחיד.
מרטין בובר מורה לנו כי החינוך מתרחש בתוך זיקה.
בין אדם לאדם. בין המחנך לחניך. בין האדם לבין עצמו.
ובין שניהם לבין העולם שבתוכו הם חיים.
הפדגוגיה הדיאלוגית הבודהיסטית מבקשת אפוא להחזיק בו־זמנית שני סוגים של קשב: קשב ל"קול הדממה" הפנימי, וקשב עמוק לאחר.
מתוך המפגש ביניהם יכולה להיוולד אהבה שאינה סנטימנטלית או עיוורת, אלא אהבה מפוכחת: כזו שרואה את המציאות כפי שהיא, רואה את הסבל ואת התנאים היוצרים אותו, ובכל זאת אינה מוותרת על האפשרות לחירות, לשינוי ולמפגש אנושי של ממש.
בין מסורת עתיקה לרוח הזמן
המחקר מבקש גם להתמודד עם שאלה רחבה יותר: כיצד מתרגמים דרך רוחנית עתיקה אל תוך תרבות אחרת ואל תקופה אחרת?
הבודהיזם מעולם לא התקיים בחלל ריק. בכל מקום שאליו הגיע הוא פגש תרבות, שפה וצורת חיים מסוימות – והשתנה תוך כדי המפגש הזה.
לכן השאלה היא איזו צורה עשויה הדרך הבודהיסטית לקבל בתוך העולם המערבי בן זמננו.
לשם כך המחקר בוחן גם את "רוח הזמן": את התרבות המודרנית, האינדיבידואליזם, תרבות הצריכה, המבנים החברתיים ואת האופנים שבהם כל אלה מעצבים את התודעה ואת היחסים האנושיים.
מתוך המפגש בין הדרך העתיקה לבין החיים כפי שהם כיום, העבודה מבקשת לנסח חינוך שאינו רק "בודהיסטי" ואינו רק "הומניסטי", אלא כזה שמחבר בין עבודה פנימית, מפגש אנושי ואחריות לעולם.
בסופו של דבר, הפדגוגיה המוצעת כאן נשענת על אמונה בסיסית אחת:
שהחינוך יכול להיות מרחב שבו אנחנו לומדים לא רק לדעת יותר – אלא גם לראות בבהירות, לפגוש באמת, לאהוב בחכמה ולפעול בעולם מתוך חמלה.
ולמי שבוחר לקרוא את הדוקטורט המלא-
קריאה נעימה!
