ממשיכים במסורת התרגום: יערה בר-און תרגמה את אחד הטקסטים החשובים על התרגול המדיטטיבי. טקסט יסוד של אג'האן בודההדסה. בעריכת: אלפא אלשיך.

בטקסט הזה, אג'האן מציג את כל הדרך כולה – מהנחיות בסיסיות בתחילה ועד תרגולים מתקדמים של העמקה בפיתוח המדיטטיבי. בסוף הטקסט הוא גם מציג את דרך הקיצור המופלאה שלו.

מומלץ בחום!!!

בטקסט אג'האן מתבסס על האנפנסטי סוטה – הדרשה על תשומת הלב לנשימה, תוך שילובה עם הסטיפתהאנה סוטה – הדרשה על ביסוס תשומת הלב – שהיא דרשת היסוד של מסורת הויפסנא. אג'האן ייחס חשיבות רבה לאנפנסטי סוטה. בחוברת שבה מצוי הטקסט הזה ישנו גם תרגום של הסוטה ברוח ההוראה של אג'האן ועם ההנחיות שלו. את המקור ניתן למצוא כאן

הפיתוח המדיטטיבי של תשומת לב לנשימה (ĀNĀPĀNASATI-BHĀVĀNA)

מאת בודהדסה בהיקהו

תרגם לאנגלית: סטפן ר' שמידט | מאנגלית לעברית: יערה בר-און | עריכה: אלפא אלשיך | עריכה מדעית מינורית: סטי

פתיחה

תשומת לב לנשימה (ānāpānasati) היא תרגול שלם של מדיטציה – שלם מראשית לאחרית, עד מימושה המלא של הדרך, שהיא הנירוונה (Sanskrit: nirvāṇa). בשל שלמותו, תשומת לב לנשימה היא תרגול שונה מתרגולים של תשומת לב לאובייקטים אחרים של מדיטציה (kammaṭṭhāna). בתרגול זה שאיפה ונשיפה הן האובייקט היחיד של המדיטציה. ולכן אין שום דבר אחר שצריך להזיז, לשנות או לארגן. נשימה נוכחת תמיד. תשומת לב לנשימה היא שיטה נוחה מאוד לתרגול מכיוון שאין צורך באובייקט חיצוני. בכל רגע שאדם מחליט לתרגל, השאיפה והנשיפה יעמדו לרשותו. לא זה המצב בסוגים אחרים של מדיטציה התלויים באובייקטים חיצוניים. כשהנשימה היא האובייקט למדיטציה, הולכים עם האובייקט לכל מקום. השאיפה והנשיפה מלוות את האדם כל הזמן, ובצדק אומרים שזהו תרגול נוח. מאפיין נוסף של התרגול הוא שאינו מזיק. הנשימה היא אובייקט מעודן  שאינו מוביל לא לפחד, לא להתרגשות ולא לבלבול, ולכן תרגול תשומת לב לנשימה איננו דומה לתרגול מול אובייקטים העלולים לגרום לפחד או לסלידה לעלות בתודעת המתרגל. קיימים סיפורים על מתרגלים שדעתם נטרפה בעקבות התרגול המדיטטיבי. סכנה מסוג זה אינה נשקפת למי שמתרגל תשומת לב לנשימה. יש אומנם יחידים שאינם מסוגלים לפתח את התרגול הזה מפני שחסרה להם היכולת לפתח תשומת לב לנשימה, אבל כאמור סכנה לאי שפיות אינה נשקפת להם. מי שטוענים שדעתם נטרפה עליהם בעקבות תרגול כזה – טועים. אולי הם מתרגלים משהו אחר, שאינו מוסבר כאן, אבל הם אינם מתרגלים את תשומת הלב לנשימה כפי שלימד הבודהה וכפי שנרשם בכתבים הפָּאלִים שהם בעיניי הקובעים את התקן (הסטנדרט). תרגול כזה לעולם לא יוביל לערעור השפיות. אם אדם אינו מסוגל לתרגל כך, הרי שהתרגול הוא בלתי אפשרי בעבורו, זה הכול. במקרה שמישהו התערער נפשית, אפשר לומר שני דברים: ראשית, כוונתו המקורית של מתרגל כזה לא הייתה טהורה, ושנית, כבר אז, בטרם החל לתרגל, הוא היה על סף אי שפיות. במקרה הראשון אדם מגיע למדיטציה כשהוא מחפש תוצאות שאינן דהרמה [Sanskrit, Dharma], הוא אינו מחפש את השקטת התודעה, שהיא מטרת המדיטציה, כפי שלימד הבודהה. אדם כזה מורד בדהרמה ומתרגל מדיטציה כדי להשיג כוחות מאגיים או ניסיים, או שהוא מתרגל מסיבות אנוכיות אחרות. לתרגל מדיטציה מתוך מוטיבציה לא ראויה שכזאת עלול להוביל לטירוף הדעת. במקרה השני מדובר במתרגלים על סף איבוד שפיות הדעת או שכבר איבדו את שפיותם, אך אינם מודעים למצבם או שאינם חושפים אותו. כשאדם כזה השואף לטיפוח עמוק של התודעה, הוא עלול לחצות את הקווים ולגלות סימני טירוף. בשני המקרים אין זה נכון לומר שאדם יצא מדעתו בגלל מדיטציה. לאנשים רגילים המתרגלים תשומת לב לנשימה כמתואר כאן לא נשקפת סכנה שכזאת.

הקדמה

טקסי הכנה

אנשים רבים, במיוחד במזרח, חושבים שבדהרמה ובסנגהה טקסים כגון הדלקת נרות וקטורת או מזמורים כמו המזמור על מציאת מקלט בבודהה – הכרחיים להצלחת המדיטציה שלהם. אנשים אלו נוטים לראות את הטקסים והמזמורים בראייה מאגית. האמת היא שטקסי הכנה כאלה הם טקסים ניטרליים לחלוטין. אם מתרגלים אותם מתוך אמונה עיוורת, יש בהם משום מכשול יותר מאשר עזרה. ואולם אם מתרגלים אותם מתוך תובנה, הם יכולים לעזור להעצים את המאמץ. זהו עניין אישי: אפשר לבחור להשתמש בהם, אך יש להיזהר מלייחס להם כוח מאגי.

בריאות ותנוחה

חשוב לשמור על בריאות יציבה וטובה, כלומר – להיות בכושר. וזאת למרות שגם אנשים חולים, במאמץ מסוים, יכולים לתרגל תשומת לב לנשימה. מתינות היא האידיאל. המתונים לא יחפשו תירוצים להפסיק לתרגל מדיטציה ולא ידחקו את עצמם לקיצוניות חסרת היגיון. מכיוון שענייננו בנשימה, עלינו להתאים את מערכת הנשימה שלנו: לנקות את הנחיריים, שיהיו פתוחים ויאפשרו זרימת אוויר. וזו השיטה בקווים כלליים: מתוך כף היד שואפים מעט מים דרך האף – ואז נושפים אותם החוצה בעוצמה. אל תכניסו את המים לעומק הנחיריים כדי לא להיחנק. כמה פעמים כאלה, והנחיריים מוכנים לנשימה קלה שתעזור לכם להגיע לריכוז. הישיבה המסורתית היא ישיבת לוטוס. הרגליים באלכסון צולב, וכף הרגל הימנית נחה על הירך השמאלית. כף הרגל השמאלית – על הירך הימנית. אנשים במערב סובלים מכאב בתנוחה זו ומתקשים לשבת בה. במקרה כזה אפשר לשבת בחצי לוטוס (רק כף רגל אחת על הירך השנייה) או לשבת בהצלבה פשוטה. היתרון בתנוחת הלוטוס המסורתית הוא שהתנוחה יציבה ועוזרת להחזיק את הגוף זקוף ולא נוקשה. חשוב לשבת ללא תנועה בגב זקוף לכל אורך המדיטציה. אם תנוחות אלו כואבות מדי, אפשר לשבת על שרפרף או על כיסא בעל משענת ישרה וקשיחה – ולהשאיר את הגב זקוף כל זמן המדיטציה. יתרון תנוחת הלוטוס המלאה הוא שיציבותה עוזרת להתמודד עם כאב והפרעות גופניות אחרות. ישיבה בהצלבה עלולה לגרום אחרי זמן מה לכאבי ברכיים, קרסוליים או גב, ובדרך כלל הרגליים נרדמות. גם יתושים, נמלים ושאר חרקים עלולים להפריע. כשהמתרגל מודע להפרעה, הוא אינו נענה לה אלא ממשיך לשים לב לאובייקט – לנשימה. אם כאב, גירוד או הפרעה אחרת מתמידים ומתחזקים, המתרגל מתבונן בטבע המותנה של הכאב או ההפרעה. כל התופעות האלה עולות בגלל נסיבות ותנאים, נשארות לרגע וחולפות. אלו הן תופעות טבעיות שאינן שייכות למי שמתרגל. זה אינו מצב של "אני מרגיש כאב" או "הכאב שלי נורא". זה מצב של "כאב עלה, ויחלוף במהרה". לעתים קרובות התבוננות כזאת תגרום לכאב להיעלם או לִפְחוֹת במידה מספקת שהמתרגל יוכל לחזור להתרכז בנשימה. אם ההפרעה היא חזקה, נמשכת ומתחזקת למרות התבוננות כזאת, מומלץ לנסות, מתוך הכרה בהירה, להקל את הגורם המפריע. למשל: אפשר, בשיקול דעת ובאיטיות, לשנות את התנוחה, לסלק את היתוש או לגרד את מקום הגירוי. לאחר מכן יש לשוב לתשומת לב לנשימה. מילת המפתח היא מתינות. יש להשקיע מאמץ ניכר כדי להצליח, אך אין להרשות קיצוניות של עינוי עצמי או פינוק של התחשבות יתר. כשמתקדמים בתשומת לב לנשימה (ānāpānasati), מגיעים לנקודה שלהפרעות אין כוח להשפיע על התודעה האסופה, כפי שאסביר להלן.

זמן המדיטציה ואורכה

כל אחד יתאים לעצמו את זמן המדיטציה. תחילה טוב יהיה לנסות לתרגל מדיטציה בזמנים קבועים. לאחר התקדמות מסוימת תמצאו שאפשר לתרגל בתנאים שונים במשך היום, כמו למשל באוטובוס בדרך לעבודה. תגלו שתשומת הלב וכוח התובנה מתחדדים ומתבהרים. כשזה קורה, פירות התרגול של המדיטציה יהיו יותר ויותר התעוררות בכל רגע. בנקודה זו המדיטציה לא תהיה עוד מוגבלת לזמן "הישיבה". כמה זמן התרגול לוקח? כמה ימים? שבועות? חודשים? אל תדאגו ביחס לזמן. התחילו! זה הכול. באופן מעשי צריך לקבוע משך זמן מסוים כמינימום לכל "ישיבה" ולעבוד קשה כדי להתמיד במשך הזמן הזה. ככל שהתרגול מתפתח, אפשר להאריך את משך הישיבה. התחלה נוחה למדיטציה היא במרכז מדיטציה – במקדש או עם אחרים המתרגלים בקביעות – מפני שיש יתרון לתמיכה קבוצתית, למסגרת ולשגרה, וכן לנוכחות של אנשים מנוסים המשמשים מדריכים או "מורים".

מיקום המדיטציה

הכתבים הקדומים מייעצים לצאת אל היער או למקום שקט אחר. יש יתרון במקום משלך, אבל מדיטציה אפשר לתרגל בכל מקום, גם בשוק רועש ומלא תנועה. עם זה, כשמתחילים לתרגל, כדאי לשבת במקום השקט ביותר שנמצא, גם אם אין זה לא יער ולא מנזר.

 

מורים

מורה, מדריך או חבר טוב שיכולים לעזור במדיטציה הם יתרון גדול. ואולם בתרגול תשומת לב לנשימה המורה החשוב מכולם הוא התרגול עצמו. הדבר דומה ללימוד רכיבה על אופניים: אפשר להאזין לטובי המורים, לקרוא את כל ספרי ההדרכה, לצפות בכל הרוכבים הגדולים בעולם… אבל אם לא תעלו על האופניים ותתרגלו רכיבה – לא תלמדו לרכוב. התרגול המעשי של רכיבה הוא המורה. התרגול המעשי של מדיטציה הוא המורה.

 

לא עצמי

ולבסוף יש להתבונן בתֶמָה המרכזית של הבודהה: לא עצמי או העדר אנוכיות (anattā). למרות ההכרח להשתמש בכינויי גוף, ולמרות שכל אוצר מילים כולל ציון פעולות שמקורן "אני", עובדה היא ש"העושה", "המתרגל", "היודע" הוא רק התודעה. לא "עצמי", לא "אני", לא אדם.

 

ארבעת השלבים – ארבע הרביעיות (The four tetrads)

נבחן את המערכת (set) שבה משתמשים כדי לתרגל תשומת לב לנשימה, כפי שהיא מוסברת בכתבים הקדומים. במערכת זו 16 צעדים המאורגנים בארבע קבוצות, שנקרא להם "שלבים" (tetrads), ארבעה צעדים בכל שלב.

שלב ראשון: מטרת ארבעת הצעדים הראשונים היא טיפוח האיסוף של התודעה ועידון הנשימה. כשהנשימה נעשית רגועה ומעודנת – מתפתח סמאדהי (samādhi).

שלב שני: 

בארבעת הצעדים הבאים מתבוננים בְּהתלהבות בַּשמחה (pīti) ובעונג (sukha)  שעולים בשעה שהתודעה אסופה. בדרך זו לומדים מה גורם למחשבות, להסחות דעת, לאי שקט מנטלי וכדומה. בשלב זה נתחיל להכיר את התניות התודעה.

שלב שלישי: בארבעת הצעדים האלה בוחנים באופן ספציפי את התודעה (או מהרהרים בה) על ביטוייה המגוונים. בשלב זה, כשמתבוננים בתודעה, מנסים לשלוט בה בדרך זו או אחרת, כרצוננו.

שלב רביעי: בארבעת הצעדים האחרונים מהרהרים בארעיות. הרהור בארעיות הוא עניין של תובנה (paññā) ולא של תודעה (citta). התובנה מהרהרת בארעיות עד שהתודעה מואסת בהרהור ומתנתקת לנקודת השחרור.

אלו הם ארבעת השלבים (tetrads) של מערך התרגול הנקרא "תשומת לב לנשימה".

 

שלב ראשון: ביסוס תשומת הלב של התבוננות בגוף  (kāyānupassanā-satipaṭṭhāna)

שלב זה עוסק בנשימה, כלומר בגוף, והופך את התודעה לשלווה ורגועה.

התניית הגוף (kāya-saṅkhāra), או הפיכת השאיפה והנשיפה לשלוות ורגועות, מובילה לריכוז. התוצאה היא שמחה. כשהגוף רגוע, השאיפה והנשיפה רגועות – התודעה נאספת. השמחה באה בעקבות ריכוז התודעה, והיא אותה שמחה הנחווית בנירוואנה (nibbāna) , אלא שכאן היא מוגבלת וארעית שלא כמו בנירוואנה אמיתית. צעד ראשון בשלב זה הוא הכרת השאיפה הארוכה והנשיפה הארוכה. צעד שני הוא הכרת השאיפה הקצרה והנשיפה הקצרה. צעד שלישי הוא ההכרה כיצד השאיפות והנשיפות, הארוכות והקצרות, מתנות את הגוף הפיזי. צעד רביעי הוא עוד ועוד השקטה של נשימת הגוף המותנה, עד שמתפתחים איסוף וריכוז (samādhi) של התודעה. אלו הם ארבעת הצעדים הראשונים של התרגול, ואת כולם צריך לפתח.

עכשיו אסביר כל צעד:

צעד ראשון: בצעד זה לומדים את הנשימה הארוכה עד שיודעים עליה הכול מכל הזוויות ומכל הבחינות. מהי נשימה ארוכה? כשהשאיפה ארוכה, דעו שהיא ארוכה; כשהנשיפה ארוכה, דעו שהיא ארוכה. חקרו את השאיפה הארוכה ואת הנשיפה הארוכה עד שיהיו מוכרות לכם לחלוטין. למה הדבר דומה? כשהשאיפה עולה, מה היא? הכירו את הנשימות הארוכות. חקרו אותן עד שתדעו איך הן משפיעות על הגוף.

צעד שני: התבוננו בנשימה הקצרה וראו מה היא עושה, מה איכויותיה, ואיך השפעתה על הגוף שונה מהשפעתה של הנשימה הארוכה. השוו בין השתיים. לעתים אנחנו מכוונים לנשימה ארוכה. איך זה? מה השפעתה? אחר כך אנחנו מתקנים אותה לנשימה קצרה. באיזה אופן היא קצרה? מהי השפעתה של נשימה קצרה? צריך לתרגל עד שיודעים כל מה שיש לדעת על נשימה: הנשימה עצמה, הסיבות לה, התוצאות, ההשפעות שלה. עכשיו איננו יודעים דבר מכל אלה. עלינו לתרגל עד שנכיר נשימות ארוכות וקצרות. כשמתרגלים תשומת לב לנשימה, עולות מחשבות מסיחות דעת. אל תיאחזו בהן. המשיכו לבחון את הנשימה. הדבר נכון לגבי כל 16 צעדי התרגול.

צעד שלישי: בצעד זה תראו איך שני סוגי הנשימה, הארוכה והקצרה, מחוברים לגוף הפיזי. לחיבור הזה של השאיפות והנשיפות, הארוכות והקצרות, קוראים "התניית הגוף" (kāya-saṅkhāra) – הדבר שמתנה את הגוף. אם הנשימה גסה ומחוספסת, הגוף הפיזי יהיה כמוה, גס ומחוספס, חסר שקט. אם הנשימה עדינה, מעודנת, כך יהיה גם הגוף, רגוע ושליו. במצב רגיל הנשימה ארוכה, וכשהיא ארוכה – הגוף במצב רגיל. הנשימה קצרה כשהגוף אינו במצב רגיל, למשל בזמן עייפות או כעס. כשהתודעה במצב לא רגיל, הנשימה קצרה והגוף לא במצבו הרגיל. הכירו את סוד התניית הנשימה בגוף בכל זמן. בכתבים העתיקים הדבר נקרא כל הגוף (whole body), וזאת עליכם לדעת בתרגול הצעד השלישי. יש לדעת את כל הגוף, כלומר – את הנשימה המתנה את הגוף הפיזי  – בכל דרך. זו משמעות המושג “whole body “. הנשימה נקראת “גוף“, והגוף הפיזי נקרא “גוף“. צריך להכיר את שניהם כדי לדעת באמת את הגוף בשלמותו. לכל סוג של גוף יש חלקים רבים, והוא מבטא את עצמו בדרכים רבות ושונות. התבוננו בכל חלק ובכל ביטוי של כל הגוף ותבינו בדיוק את גוף הנשימה ואת הגוף הפיזי. תבינו שהם מחוברים ושהם מתנים זה את זה. אם תתמקדו בתרגול תשומת לב בכל פעם שאתם שואפים ונושפים, תראו את האמת, את העובדה שגוף הנשימה מתנה את הגוף הפיזי. [טקסט באנגלית להשוואה: כוליות? שלמות? כל?][1]

צעד רביעי: בצעד זה מבססים איסוף וריכוז (samādhi). התפקוד הגופני (הנשימה) נרגע. ככל שהנשימה רגועה יותר, הגוף נעשה רגוע יותר, והתודעה נאספת. צעד זה, להבדיל מקודמיו, מכיל  מעין "טריק", טכניקה להרגעת הנשימה, מניפולציה מכנית של הנשימה שתהפוך אותה למעודנת מאוד. לטכניקת ההשקטה – חמישה תרגילים:

בתרגיל הראשון עוקבים מקרוב אחרי הנשימה, והתודעה באה (ואפשר לומר "רצה") אחריה. עקבו בתשומת לב אחר הנשימה כשהאוויר נכנס ויוצא בין שתי נקודות – אחת בפנים ואחת בחוץ. אלו הן נקודות מדומיינות לחלוטין. נניח שהחיצונית היא בקצה האף, והפנימית באזור הטבור. השאיפה מתחילה בקצה האף ומסתיימת בטבור. הנשיפה מתחילה בטבור ומסתיימת בקצה האף. אל תעסקו בנשימה במקומות אחרים אלא רק בשתי נקודות אלו ובדרך של האוויר ביניהן. התודעה יודעת בבהירות שני דברים: את נקודת ההתחלה ואת נקודת הסיום של כל שאיפה ונשיפה. שובו והתבוננו בנשימות לזמן מה, עקבו אחר הנשימות כאילו התודעה רצה אחריהן. כששואפים, ממקדים את תשומת הלב בנשימה הנעה בין קצה האף לטבור; כשנושפים, ממקדים את תשומת הלב בנשימה הנעה מהטבור לקצה האף. כדי להקל על התודעה במרוצתה אחר הנשימה, דמיינו תעלה או צינור המובילים מקצה האף אל הטבור. כשהנשימה נכנסת אל התעלה ויוצאת ממנה, התודעה עוקבת אחריה בדרכה. שיטה זו יעילה גם להתמודדות עם נמנום. אם הנשימה נעשית שקטה או עדינה מדיי, נשמו בכוח רב יותר; ואם צריך, שיישמע קול. כך אפשר לעקוב ביתר קלות אחר הנשימה, כי תחושת הקול מפתחת תשומת לב. וכפי שאמרתי, הדבר מעורר ומונע את הנמנום.

התרגיל השני בטכניקת הרגעת הנשימה הוא "להשגיח" או "להיות על המשמר". כעת לא "רצים" אחרי הנשימה אלא רק בודקים בזהירות. המקום הטוב ביותר להשגחה על הנשימה הוא הנחיריים. ברגע שהשאיפה או הנשיפה יוצרות מגע עם הנחיריים, אל תעקבו אחריהן. רק הֱיוּ בתשומת לב בנקודה זו. אם אתם עומדים על המשמר ומשגיחים בזהירות על השאיפה ועל הנשיפה, התודעה לא תנדוד למקומות אחרים. תבחינו שיש פערים (gaps) קצרים אחרי סיום השאיפה ולפני התחלת הנשיפה, ושוב אחרי סיום הנשיפה ולפני התחלת השאיפה. ייתכנו פערים קצרים רבים, שבמהלכם יש לשמור בזהירות על תשומת הלב לאובייקט, שלא תנדוד בחיפושיה אחר אטרקציות אחרות. אם השיטה הראשונה של תשומת לב לנשימה תורגלה והתפתחה, קיימת סבירות נמוכה לנדידת התודעה (זהו עקרון תרגול שחשוב לזכור: יש לתרגל כל צעד באופן מלא וזהיר כדי שיהיה אפשר לתרגל את הצעדים הבאים. אם הצעדים הראשונים אינם מתורגלים כהלכה, לא יהיה אפשר לתרגל כראוי את הצעדים הבאים). בתרגיל זה יש להפסיק "לרוץ" אחר הנשימה. יש להשגיח בפשטות ובזהירות על השאיפות והנשיפות בנחיריים, כפי שהשומר משגיח על הנכנסים והיוצאים בשער העיר. אם הנשימה גסה, דעו שהיא גסה; אם היא מעודנת, דעו שהיא מעודנת. כשאתם שואפים, דעו שאתם שואפים; כשאתם נושפים, דעו שאתם נושפים. תרגיל זה נקרא "השגחה".

כשתרגיל "ההשגחה" עשוי היטב, התקדמו לתרגיל השלישי – צמיחת הדימוי, הרישום המנטלי או הסימן (nimitta), שאפשר לראות רק בעיני התודעה. הוא יעלה רק בנקודה שבה התבססה תשומת לב "משגיחה" בנחיריים או בקצה האף. בשלב זה של התרגול, ההשגחה היא מוצקה וקבועה כל כך, שעולה דימוי, רישום מנטלי, סימן. הסימן יכול להיראות ככוכב או כדומה, ואפשר לאמץ אותו כאובייקט למדיטציה במקום הנקודה שבה השאיפה והנשיפה יוצרות מגע עם הנחיריים. סימן זה הוא דימוי מנטלי בלבד. הוא יכול להיראות כפנינה, כשמש או כירח קטנים; הוא יכול להיראות צבעוני; הוא יכול להיראות כענן לבן, כטיפת טל או כרשת קורי עכביש נוצצת באור השמש. דימוי מנטלי הוא דבר הדומה ל"לראות כוכבים" בעיניים עצומות. אנשים שונים "רואים" דברים שונים, אין סימן נכון (אין nimitta נכונה). זה איננו דבר אמיתי. זהו דימוי מנטלי שהתודעה יוצרת בזמן תרגול מדיטציה. התודעה יוצרת את הדימוי כדי שישמש כנקודת איסוף שבה ניתן למקד את תשומת הלב על מנת להמשיך ולתרגל. הופעת הסימן המנטלי מראה שהנשימה והגוף הם עתה מעודנים ושלווים. אם נשווה את השקטת הגוף והנשימה במשך שלושת התרגילים – מעקב, השגחה, עליית הדימוי המנטלי – נראה שעם התקדמות השלבים, הגוף והנשימה נעשים מעודנים יותר ויותר. תרגיל זה הוא הטכניקה שבה משתמשים כדי להעלות את ה-uggaha-nimitta (הסימן הנרכש, כלומר – זה הנמצא בתהליך רכישה ועדיין אינו יציב ואינו ברור).

התרגיל הרביעי הוא שליטה בסימן הנרכש. ה- nimittaמתפתלת ומשתנה, עד שהיא נעשית סימן מובהק, צלול וברור לחלוטין – paṭibhāga-nimitta. מתמקדים בסימן, לא משנה איך הוא מופיע, ואז ניתן לשנות אותו כרצונכם. כעת התודעה שלווה ועדינה מאוד וגורמת לשינויים בדימוי. הוא משתנה בכל שאיפה ונשיפה. התודעה משנה את הדימוי בהתמדה, בעדינות ובזהירות, על ידי הצפתו לכאן ולשם או על ידי צמצומו והגדלתו או על ידי שינוי צבע, צורה או מיקום או בכל דרך אחרת. אם אתם חושבים שמשהו מזה אכן קורה – כלומר, אם זה קורה בלי קשר לתודעה שלכם – הדבר עלול להטריף את דעתכם. אבל אם תבינו שזה קורה רק כתוצאה מטכניקה מניפולטיבית שנועדה להשקיט את התודעה, לא יהיו בעיות. אם תצליחו, טוב; אם לא, גם טוב. אל דאגה: לא נשקפת כל סכנה  לשפיותכם.

עד לנקודה זו, מנינו ארבעה תרגילים: מעקב, השגחה, עליית הדימוי המנטלי, ושליטה בו. אם תצליחו לבצע את הארבעה, תוכלו לומר שאתם מסוגלים לשלוט בתודעה, בגוף ובנשימה. במציאות, שליטה בנשימה משפיעה על הגוף באמצעות השקטתו, והדבר גורם להשקטת התודעה. במילים אחרות: כשהתודעה שקטה, הגוף והנשימה שקטים גם הם. הדבר היחיד שנותר לעשות הוא לעורר את מצב ה- jhāna , וזה התרגיל האחרון.

התרגיל החמישי, טיפוח ופיתוח הג'האנה (jhāna), מושג באמצעות הסימן המובהק, הצלול והברור לחלוטין (paṭibhāga-nimitta). הסימן נשאר יציב וברור והופך מובהק מאוד. עכשיו הכול מוכן לקראת בוא הג'האנה. עד עתה התרגול היה טוב, והתודעה הגמישה והיציבה עיבדה את הסימן (nimitta).

עכשיו יתגלו חמשת מרכיבי הג'האנה הראשונה: מחשבה (vitakka), הרהור (vicāra), שמחה (pīti), עונג (sukha), ריכוז חד נקודתי (ekaggatā).

יש אנשים שיכולים לזכור את המונחים, ויש שאינם יכולים. אין בכך ולא כלום. כמגיעים לג'האנה הראשונה – חמשת המרכיבים יעלו באופן אוטומטי, בין שתדעו איך לקרוא להם ובין שלא תדעו. "מחשבה" משמעה שהתודעה נעולה באופן יציב ושקט על אובייקט אחד, הסימן הנרכש או הדימוי המנטלי. "הרהור" משמעו שהתודעה יודעת לעומק את הסימן ומתמזגת איתו. שימו לב: כאן, ברגע זה ממש, בדקו את הרגשת השמחה (piti), שמחה של סיפוק, המשוחררת מכל השתוקקות חושית. שמחה זו אינו זהה אצל כל האנשים. היא חזקה אצל אחדים וחלשה אצל אחרים.  אנחנו חווים הצלחה, אנחנו מסופקים; זו השמחה. עכשיו התבוננו בתחושת השמחה. יש הנאה עצומה ואושר נשגב הנקרא "פיטי" (pīti). כאן תחוו את התודעה אסופה וממוקדת באופן ממוקד (ekaggatā). בלי הסחות דעת ובלי הפרעות התודעה ממוקדת לחלוטין בסימן שלה. ההופעה בו בזמן של חמשת המרכיבים נקראת "הג'האנה הראשונה". בג'האנה חמשת המרכיבים נלווים לנשימה. לא קל להגיע לג'האנה הראשונה. זהו מצב עדין במיוחד. אם יש הסחות דעת תכופות, קשה להשיגו, אך אין לדעת… אם יש לכם הזדמנות לתרגל, עשו זאת!

תרגלו בבית, אם יש לכם חדר משלכם, או בכל מקום שתוכלו להימנע מהפרעות. אם אתם יכולים להישאר לבד, תרגלו – כי תמיד קיימת אפשרות שתצליחו להגיע לג'האנה הראשונה. לשם כך יוצאים ליער או למקום שליו אחר. אם מצליחים להגיע לג'האנה הראשונה, סימן הוא שיכולים להשקיט את תפקוד הגוף, כלומר – את הנשימה. להשקיטה ולהפוך אותה לשְׁלֵווה.

נסכם את השלב  (tetrad)הראשון:

צעד ראשון הוא מיקוד תשומת הלב בנשימה ארוכה.

צעד שני הוא הכרת הנשימה הקצרה, כפי שהכרנו את הנשימה הארוכה.

צעד שלישי הוא ההכרה שכל מיני הנשימה מתנים את הגוף, ושכולם מחוברים אליו. הנשימה הגסה והעדינה, הרועשת והרגועה, כולן מחוברות לגוף השלם.

בצעד רביעי מתחילים לשלוט בנשימה באמצעות הפיכתה למעודנת במיוחד, תוך שימוש בטכניקות של מעקב והשגחה. אז מופיע הסימן שמשנה את פניו עד שהוא מתייצב, מפסיק להשתנות ונעשה מובהק.

בנקודה זו התודעה מוכנה לבסס את חמשת הגורמים של הג'האנה. זהו השלב הראשון הנקרא "קָיָאנוּפָּסָנָה-סָטִיפַּתְהָנָה"  (kāyānupassanā-satipaṭṭhāna).

אם קשה לכם להבין זאת, התחילו לתרגל. אם אתם רוצים להיכנס לג'האנה השנייה, השלישית או הרביעית, הדבר אינו קשה כל כך. אלו הם היבטים של הג'האנה הראשונה: כל ג'האנה נוספת מורכבת מפחות גורמים מהג'האנה הקודמת, אך לא אעסוק כאן בכניסה לג'האנות הבאות.

 

שלב שני: ביסוס תשומת הלב בהתבוננות בתחושות(vedanānupassanā-satipaṭṭhāna)

שלב זה עוסק בתחושות(vedanā) . מאין באות התחושות, שהן האובייקט של המדיטציה? הן באות מהמרכיבים של הג'האנה הראשונה, שדיברנו עליהם בשלב הראשון. משתמשים בעונג ובשמחה של הג'האנה הראשונה ומתרגלים איתן בשלב הזה.

צעד חמישי: בצעד זה מתבוננים רק בתחושת השמחה. בזמן השאיפה ובזמן הנשיפה התודעה חווה נועם ונינוחות. עליכם לטעום ולדעת את התחושה הזאת בפרטי פרטים, עד לדרגה שבה למדתם את הנשימה הארוכה. דעו רק את השמחה הזו – את מאפייניה, את סיבותיה ואת השפעותיה. זהו צעד חמישי בכל המערכת, והצעד הראשון בשלב  (tetrad)השני. אחרי שיודעים את השמחה, ממשיכים לצעד השישי: התבוננות בעונג.

צעד שישי: לאחר השמחה בצעד החמישי, עונג הוא עכשיו אובייקט המדיטציה בזמן שאיפה ונשיפה (סוקהה). חשוב לראות ששמחה ועונג אינם זהים (pīti ;sukha) . פיטי היא שמחה הדומה לסיפוק (הנאה עצומה ושמחה גדולה), והיא גסה יותר מעונג, סוקהה, הדומה לאושר. סוקהה היא שמחה שלווה יותר ומעודנת יותר. לדוגמה: כשמשלימים בהצלחה דבר כלשהו, מרגישים סיפוק שיכול להתבטא באופן גופני ברעד או בצמרמורת. זהו פיטי.

בשעה כזו של שמחה, העונג מתגבר. כשעונג ושמחה נחווים יחד, אי אפשר להבחין ביניהם. במקרה כזה השמחה נסחפת הלאה ומותירה את העונג המתגבר עד לכדי שלווה ועידון גדולים יותר משמחה. התודעה מתבוננת בעונג עד שהיא יודעת אותה בשלמותה, עד שמשיגים מומחיות בנוגע לתחושה זו. מה טבע העונג? מהן תכונותיו, סיבותיו, תוצאותיו, השפעתו? מְתַרְגְלִים עד שיודעים אותו כפי שיודעים מהי שאיפה ומהי נשיפה.

צעד שביעי: לוקחים את התניית התודעה  (citta-saṅkhāra)כאובייקט המדיטציה. ההבנייה המנטלית (saṅkhāra ) מתנה את התודעה (citta), יוצרת דפוס מנטלי בתודעה כלומר [ההבנייה המנטלית של תחושת] השמחה והעונג pīti ,sukha)) הנקראים "תחושות" גורמות לנו לחשוב בדרך זו או אחרת. למשל: כששמחה או עונג מתעוררים, הם מתנים את התודעה בדרך מסוימת. אם השמחה מתעוררת במגע עם דבר מסוים,  אולי תתעורר תשוקה להיות בעל הדבר הזה, להחזיק בו… במקרה כזה מתעוררת דוקהה (dukkha) (אי נחת או סבל), מפני שהתשוקה להחזיק בדבר או לעשותו לשלי היא מכאוב (או זיהום) (kilesa) של התודעה. העונג (sukha) מתנה את התודעה בדרך אחת, הדוקהה (אי הנחת) מתנה את התודעה בדרך אחרת. כשמדברים על תחושות (vedanā) מדברים על מה שמתנה את התודעה. בצעד השביעי רואים כיצד שמחה ועונג pīti ,sukha)) מתנים את התודעה בדרכים שונות עד שהתניית התודעה מובנת בשלמותה. בזמן השאיפה והנשיפה התבוננו במה שמתנה את התודעה. המטרה היא לדעת איך לצמצם את כוח התחושות בצעד השמיני, שהוא הצעד האחרון בשלב השני.

צעד שמיני: הדבר המתנה את התודעה נחלש עוד ועוד. אל תתנו לו להתנות את התודעה בתשוקותיה. אל תאפשרו להתניית התודעה(citta-saṅkhāra)  לזהם אותה. למשל: כשיש הרגשת שמחה, אנחנו נוטים להיאחז במה שיוצר הרגשת שמחה. צריך להתנגד לנטייה זו של התניית התודעה באמצעות ראייה של הארעיות של הרגשת השמחה. [אמרו לעצמכם ש]היא מרמה. זו אשליה. כך יצטמצם אוטומטית הכוח של השמחה כמתנה את התודעה, מפני שהתודעה לא תהיה מסופקת בדרך של רמאות ואשליה. אם ניתן לתודעה ללכת בעקבות נטיותיה, היא תתאהב בכל מה שיעורר עונג או שמחה (sukha ;pīti), אבל אם נבין שהתוצאה היא זיהום המוביל לסבל, לא נניח לתחושות לשוב להרגליהן, להתנות בחופשיות את התודעה. הכוח של התחושות, הפורץ קדימה מתוך הזדקקות להיאחזות, יצטמצם אוטומטית בצעד השמיני.

 

שלב שלישי: (cittānupassanā-satipaṭṭhāna) ביסוס תשומת הלב בהתבוננות בתודעה

בשלב זה התרגול נוגע ישירות לתודעה.

צעד תשיעי: זהו הצעד התשיעי במערכת כולה או הצעד הראשון בשלב השלישי. צעד זה הוא התבוננות בתודעה עצמה. בכל פעם שאתם שואפים או נושפים, בדקו: מהו מצב התודעה? אולי היא במצב של עונג או שמחה, אולי היא מלאת תאווה או חמדנות (lobha), ואולי היא נטולת חמדנות  (alobha). אולי התודעה במצב של כעס (paṭigha), אולי היא במצב של פחד, ואולי היא חסרת פחד. רשימת המצבים האפשריים של התודעה ארוכה. עלינו להכיר את המצבים המנטליים השונים, כשהם עולים. מצבי תודעה טובים ורעים, אציליים ונחותים, אנחנו מכירים אותם כפי שהם מופיעים בתודעה. לכן שבו למדיטציה ושימו לב לתודעה, עד שתהיו מיומנים ותכירו אותה היטב.

צעד עשירי: אמצו את התודעה כדי שתהיה שמחה. שלטו בה, הכריחו אותה, התאמצו ועשו כל מה שנחוץ כדי להחזיק מצב של עונג מרענן באמצעות שאיפה ונשיפה. זה לא קל, אבל כשזה קורה והתודעה נכנעת למאמץ שלנו, היא נאלצת לממש מצב קבוע של עונג.

צעד אחד עשר: אלצו את התודעה להיות יציבה לחלוטין, מוצקה, איתנה ובטוחה. כבר לא חשים עונג. עשו אותה מוצקה ואיתנה כדי לתת מקום לסוג חדש של ריכוז   (samādhi)שאינו מכיל את מרכיבי הג'האנה או כל מרכיב אחר. תרגלו את ייצוב התודעה בזמן שאתם שואפים ונושפים.

צעד שנים עשר: שחררו את התודעה. הרפו לגמרי. אם משהו בא ונאחז בה, התודעה מגרשת אותו. שחררו הכול. אפשר לקלף מהתודעה את הכול, לקלף הכול מהתודעה. התוצאה זהה. כששואפים ונושפים, שחררו. זהו הצעד האחרון בשלב השלישי, ובו תשומת הלב ממוקדת בתודעה.

שלב רביעי: ביסוס תשומת הלב בהתבוננות בתופעות המנטליות (dhammānupassanā-satipaṭṭhāna)

בשלב זה המדיטציה ממוקדת בתופעות המנטליות (dhamma).[2]

צעד שלושה עשר: התבוננו בארעיות(anicca)   עד שתראו אותה בבהירות. זוהי הארעיות של כל הדברים המותנים (saṅkhāra). אתם שואפים, ראו את הארעיות בבהירות; אתם נושפים, ראו את הארעיות בבהירות. איפה אנחנו רואים ארעיות? בִּפְנִים. בתרגול תשומת לב לנשימה. לא יוצאים החוצה לדברים חיצוניים או לאנשים אחרים. רואים את הארעיות בתוכנו. בפרטי פרטים. ראו שאפילו שאיפות ונשיפות אינן קבועות. ראו את התניית הגוף על ידי הנשימה כארעית. הנשימה הרגועה והשקטה אינה קבועה, התודעה השלווה אינה קבועה. הג'האנה הראשונה אינה קבועה. מחשבה, הרהור, שמחה, עונג, מיקוד– כולם ארעיים. הכול ארעי. עכשיו התבוננו שוב בשלב ((tetrad השני: שמחה ועונג ארעיים. אפילו תודעה שקטה משתנה, ולכן אינה קבועה. בכל צעד יש ארעיות. כל מצבי התודעה בשלב השלישי – כולם ארעיים. התודעות האסופות, המתענגות, המשוחררות – כולן ארעיות. גם ג'האנה וסמהאדי אינם קבועים. מדהים! לא? אמרנו שהתודעה נעשית אסופה ויציבה, אבל כמסתכלים שוב – אוי – גם היא ארעית! אל תטרחו להתבונן החוצה בחיפוש ארעיות. היא זמינה בתוכנו. זהו הצעד השלושה עשר: התבוננות בארעיות. צעד זה הוא החשוב מכולם, ובו אנחנו מחזיקים מעמד או נכשלים. כשלא רואים ארעיות, פירות התרגול לא יבשילו. כשרואים ארעיות, יהיו פירות לתרגול. כשאדם רואה ארעיות טוב יותר, עמוק יותר, בהיר יותר וביתר פירוט בכל רגע ורגע, יהיו לכך תוצאות, הצעד הבא יבוא: ההתבוננות באי-השתוקקות (virāgānupassanā), התפוגגות ההיאחזות.

צעד ארבעה עשר: אי-השתוקקות הוא התפוגגות, התעייפות, היעלמות, דעיכה. כמו צבע שדוהה לחלוטין, כך גם המכאובים (kilesa) דוהים. כשרואים ארעיות בחדות, מתחילה ההתפוגגות של כל ההיאחזויות. התבוננות באי-ההשתוקקות היא המדיטציה של הצעד הארבעה עשר. שואפים ונושפים ומתבוננים בהתפוגגות בבירור רב יותר. שאיפה ונשיפה, ההיצמדות מתפוגגת, ההיאחזות מתפוגגת. ראיית ההתפוגגות היא התוצאה של השלב הקודם. ככל שהארעיות מוחשית יותר, יהיו התוצאות בצעד זה עוצמתיות יותר. איכות הבנת הארעיות היא איכות אי-ההיאחזות במכאובים והשחרור מהם.

צעד חמישה עשר: התבוננות בהפסקה, בהכחדה (nirodhānupassanā). ההתבוננות המתמדת בהפסקת ההיצמדות והדוקהה. המכאובים והדוקהה דועכים. כשאנחנו שואפים ונושפים, המכאובים דועכים, ואנחנו מתבוננים בהפסקת הדוקהה. צעד חמישה עשר מספיק. זוהי התממשות מאמצי הדרך. צעדים ארבעה עשר וחמישה עשר קשורים באופן הדוק. ככל שהתפוגגות המכאובים עוצמתית יותר, כן גם הפסקת הסבל עוצמתית יותר. התפוגגות נקראת "דרך" (magga), והפסקת המכאוב נקראת "מימוש" (phala).

חסר צעד אחד אחרון. צעד שישה עשר: התבוננות כוללת הנקראת "התבוננות בוויתור" או "נטישה"(patinissaggānupassanā)  . שאיפה ונשיפה, מתבוננים בוויתור. הדבר דומה לראיית המקלט הסופי, ראיית סופו של כל דבר המעורר סבל. סיימנו עם כל ההיאחזויות. באופן מטאפורי אנחנו מחזירים את כל הדברים שנצרנו, שנתלינו בהם, ושגרמו לנו סבל רב כל כך. תרגלנו עד להפסקת הדוקהה, וכעת אנחנו זורקים את כל הדברים האלה בחזרה. גנבנו אותם מבעליהם, מהטבע. זוהי הדהרמה. היינו גנבים. עכשיו אנחנו מחזירים הכול. אין עוד אשליה של בעלות. לא עוד היאחזות. זהו הצעד האחרון, סוף התרגול. רק מטאפורה יכולה להעביר זאת במדויק. ארעיות, אי-השתוקקות, הכחדה וחוסן: ארבעה סוגים של תופעות-התודעה (dhammas). השלב הזה משלים את התרגול מפני שהתגברנו על המזהמים, והסבל הסתיים. חיי התרגול הרוחני (brahmacariya) הסתיימו. ארבעת השלבים מקבילים לארבעת העקרונות של ביסוס תשומת הלב (satipaṭṭhāna). אם מישהו מממש לחלוטין את ארבעת יסודות תשומת הלב, התוצאה תהיה הפסקת הסבל. כשמעבדים היטב את ארבעת אלו, שבעת איברי ההתעוררות (bojjhaṅga) יתעוררו יחד.

ואלו הם שבעת האיברים: תשומת לב(sati) , חקירת התופעות(dhamma-vicaya) , חיוניות(viriya) , שמחה(pīti) , רוגע (passaddhi), איסוף וריכוז (samādhi), איזון נפשי(upekkhā) . כששבעת איברי ההתעוררות מושלמים, גם הידיעה  (vijjā)והשחרור (vimutti) שלמים. כל הידיעות (ñāṇa) הם מצבים של חוכמה מושלמת. השחרור הוא חופש מכל סבל ואי-נחת, חופש מדוקהה. כשאנחנו משלימים את ה-ānāpānasati דרך 16 הצעדים, אנחנו משלימים את ארבעת יסודות תשומת הלב בו בזמן עם שבעת איברי ההתעוררות, החוכמה והשחרור. האם אתם רואים עד כמה תשומת לב לנשימה היא מעודנת ומפורטת? אולי אינכם יכולים לעשות זאת. אולי רציתם לתרגל, אבל כשראיתם את המורכבות כבר אינכם רוצים זאת? אם אתם עדיין במשחק, התחילו, צעד אחר צעד, בעצמכם, ותראו מה זה באמת.

 

השיטה של קיצור הדרך

ברצוני להציג כעת מערכת חדשה, קצרה הרבה יותר, של צעדים מעשיים. הסברתי כבר שהתרגול המלא קשה וכבד. במערכת החדשה שלהלן התרגול קל יותר. אין 16 צעדים, אבל הדרך זהה.

וזו השיטה החדשה: ראשית, פיתוח וטיפוח איסוף התודעה (samādhi) בכל דרך שאתם יכולים, אולי על ידי השלב הראשון. כשיש מספיק סמאדהי, התבוננו בארעיות. אם התבוננתם כהלכה בארעיות, תגיעו לאי-השתוקקות והפסקת הסבל. בדרך קצרה זו עליכם למצוא דרך לגרום לתודעה להיות שקופה לחלוטין, נינוחה, יציבה ובהירה. אספו את תשומת הלב לנשימה (ānāpānasati) כדי להשיג אור, אנרגיה ושמחה. משם הרימו אותה להתבוננות בארעיות בקרבכם: בגוף, בתחושות – בשמחה ובסבל – בתודעה, בדפוסים המנטליים, במחשבות, בתחושות ובתפיסות. ראו ארעיות בכולם. אפילו אם אינכם מכירים את המונחים הבודהיסטים, גם אז תכירו אותם כארעיים. ראו את האלמנטים אדמה, מים, אש ורוח – שערי ששת החושים, ששת החושים, ראו את כולם כארעיים.

ראו ארעיות בתוככם/ מבִּפְנִים (internally), שלא תלכו לאיבוד במחשבה על קביעוּת של הטוב או של הרע. ארעיות בשאיפה, ארעיות בנשיפה. אתם זקוקים לתשומת לב כדי להכיר את הארעיות מספיק מהר. כשדְבַר מה עולה בתודעה, דעו אותו כארעי. צורות, ריחות, טעמים – טובים ורעים – דעו את כולם כארעיים. זוהי הדרך המהירה. אם יש לכם מספיק סמאדהי, קפצו לארעיות. תרגלו את השלב הראשון ואז קפצו לצעד שלושה עשר. ככל שתתרגלו באופן מושלם יותר את ההתבוננות בארעיות, כך ישתכללו ביטויי אי-ההשתוקקות וההכחדה.

וזוהי דרך שלושת הצעדים: 1. פיתוח מְסַפֵּק  של סמאדהי. 2. ראו את הארעיות ואת אי-הנחת העולה. 3. כשאי-הנחת או חוסר שביעות הרצון עולים, זו התפרצות שתוביל לשחרור מסבל. אנחנו יכולים להשתחרר (We can let go) באמצעות תרגול שלושת הצעדים האלה תוך שימוש בנשימה, כפי שהוסבר קודם. השאיפה והנשיפה הן הבסיס לתרגול. השקטת הנשימה מביאה להשקטת הגוף והתודעה. אלו הם הפירות המיוחדים של השליטה בנשימה. יש המתרגלים תשומת לב לנשימה (ānāpānasati) רק כדי להשיג שקט, שלווה ונינוחות.

 

השיטה המשולבת של תשומת לב לנשימה (ānāpānasati)

אפשר לאמן את התודעה בדרכים אחרות, אך הן אינן טובות כדרך שהציע הבודהה. אם יש לכם זמן ואתם יכולים, תרגלו את 16 הצעדים. אם אין לכם זמן ואינכם יכולים, עקבו אחר שלושת הצעדים האלה: אספו את התודעה לרמת ריכוז מספקת והשתמשו בו כדי לראות ארעיות. וַתְרוּ על אחיזה לאור עומקה של החקירה. במהות, הדרך הקצרה זהה לדרך הארוכה, אך היא אינה מפורטת ואינה שלמה כמו הדרך הארוכה. אם גם את זה אינכם יכולים לעשות, נשארים המרכיבים ההכרחיים של תשומת הלב: לפני שאתם מדברים, פועלים או חושבים, אספו תשומת לב וֶהֱיוּ מודעים. כשאיברי החישה נוגעים [בתופעה], שימו לב לפני שאתם אומרים, עושים או אפילו חושבים משהו. למשל: לפני שכועסים על מישהו ולפני שתוקפים אותו, עלינו להיות בתשומת לב. אם נִשהה בתשומת לב, לא נתקוף אף אחד. אם נתרגל את מערכת 16 הצעדים, תשומת הלב שלנו תהיה מושלמת ולא נעשה שום דבר בלי הכנה. תשומת לב שכזאת דורשת תרגול פנימי ומעורבות גדולה. תודעות עקשניות צריכות תרגול חיצוני, כך שקודם מארגנים את תשומת הלב (sati) – ולא אומרים, לא עושים ואפילו לא חושבים שום דבר. זוהי "השיטה המשלבת". אם מתרגלים נכון, הרי שתשומת לב, ריכוז, חוכמה והבנה בהירה מתורגלים במשולב. תשומת הלב ניתנת לנשימה (ānāpānasati), מכיוון שמתרגלים תוך כדי שאיפה ונשיפה. ולבסוף, פירות התרגול הם תשומת הלב שהתפתחה. קיימות אם כן שלוש שיטות: שיטה זו, השיטה הקצרה של שלושת הצעדים, והתרגול השלם של 16 הצעדים. נותרו עוד כמה דברים אחרונים: אם אתם מנומנמים – קומו, עמדו, שטפו פנים ועיניים ונסו שוב. אם אתם ישנוניים ממש – הכו את עצמכם במקל על הראש. במקדשי זן יש מי  שהולך בין שורות המתרגלים ומכה בקנה במבוק בכתפי היְשֵׁנים. המכה אינה חזקה אבל היא מעירה את מי שנרדם. מצאו דרכים כאלה והיעזרו בהן. אל תאכלו הרבה. אל תעמיסו על הגוף. תרגלו, אכלו, שבו, ושנו היטב. אם תעשו הכול נכון, לא תירדמו.

סיכום

תשומת הלב קשורה לנשימה. תשומת הלב לנשימה כרוכה תמיד בשאיפה ובנשיפה. בבסיס תשומת הלב לנשימה קיימים ארבעה יסודות: הגוף, התחושות, התודעה וההתניות המנטליות. סיום התרגול מגיע כשההתבוננות בהתניות המנטליות מביאה לידי הבנת הארעיות הקיימת בכל התניה (the impermanence of all saṅkhāra) – בכל הדברים.

 

על המחבר,  בודהדסה בהיקהו Buddhadāsa Bhikkhu

אג'האן בודההדסה,[3] נולד ב-1906 לאם מדרום תאילנד ולאב ממוצא סיני. ב-1926, בהתאם למנהג התאי המקובל, הוא נכנס למנזר, למד כמה שנים בבנגקוק וב-1932 הקים מרכז[4] משלו ללימוד ותרגול. מאז הייתה לו השפעה חזקה על הבודהיזם התאי כמו גם על דתות ומסורות אחרות בתאילנד ובמערב. ואלו הם הבולטים בהישגיו: הוא קרא תיגר על ההגמוניה של טקסטים פרשניים מאוחרים והעדיף את ההתדיינות המקורית של הבודהה; שילב לימוד דהרמה רציני, יצירתיות אינטלקטואלית ותרגול קפדני; הסביר את הדרך של הבודהה בדגש על חיי העולם הזה, כולל האפשרות שלנו לחוויה של נירוואנה; ריכך את הדיכוטומיה המנגידה חיי בעל-בית מול חיי נזיר והדגיש שדרך האמיתות הנאצלות פתוחה לכל אחת ואחד; הציע תמיכה מלומדת ותפיסה שלמה כדי להתמודד עם סוגיות חברתיות וסביבתיות ולקדם בודהיזם מעורב-חברתית בתאילנד;[5] עיצב את מנזר היער שלו כסביבת הוראה חדשנית וכגן של חופש(suan mokkh) . בשנת 1993, לאחר רצף של מחלות, נפטר בהיקו, וגופתו נשרפה בכל הפאר המתבקש.

[1] This, which in the Pāli scriptures is called ‘all bodies,’ is what one must come to know in the practice of the third step. Know all of the bodies. All bodies are the breath which conditions the physical body in every way – this is the meaning of ‘all bodies.’ The breath is called ‘body’ and the physical body is called ‘body.’ One must know both kinds in order to truly know all bodies. Each kind has many parts and manifests itself in very many different ways. Look at each part and each manifestation, then you will understand the body of the breath and the physical body in a detailed way. Then, one can come to know well that they, indeed, are connected, that they condition each other. If you follow the practice of being mindful each time you breathe in and out, then you will see the truth of the fact that the body of the breath conditions the physical body

[2] להרחבה ראו בדרשה על ביסוס תשומת הלב, בפרק על התופעות (דהאמות). ראו למשל הערכה 22 של קרן ארבל בספרה 'דברי הבודהה' (עמ' 105).

[3] אג'האן בתאי – מורה, אבל הוא העדיף שיקראו לו בודהדסה בהיקהו – הנזיר בודההדסה. גם השם עצמו פירושו – עבד או משרת הבודהה.

[4] במקור באנגלית המילה היא 'מקלט' refuge, מילה בעלת מטען במסורות הבודהיסטיות.

[5] מעבר לשלל ספרי דהרמה הוא כתב גם ספרים על מעורבות חברתית ואפילו ספר שמציעה תפיסה פוליטית בודהיסטית – סוציאליזם דהרמי.