התרגול לפי מהאסי סיידו/ ג'ק קורנפילד; בתרגום אבי ארביב

אבי המופלא תרגם את הפרק אודות מהאסי בספרו של ג'ק קורנפילד,  Living Dharma, –

 Teachings and Meditation Instructions from Twelve Theravada Masters.[1]

אלפא ערכה לשונית את התרגום. הודיה גדולה לשניהם!

בספר ג'ק סוקר את ההוראה של 12 המאסטרים הגדולים של המאה העשרים. בכל פרק הוא מתאר את הלימוד שלהם ומציע תרגום של טקסט שלהם.

הפרק על מהאסי סיידו:

במדינות בודהיסטיות מזרם התהרוואדה הייתה למהאסי סיידו השפעה רבה על תרגול מדיטציית תובנה. לימודיו החלו בגיל שש במנזר כפרי והגיעו לשיאם כמה שנים אחרי הסמכתו לנזיר (בהיקו), כשסיים את לימודיו בהצטיינות יתרה. לאחר שלימד שנים רבות את הכתבים הבודהיסטיים, החליט מהאסי לצאת לחפש תרגול מדיטציה ברור ויעיל. כשלגופו  גלימה, ובידו קערה הגיע לתאטון, נפגש עם נארדה, מונגון סיידו הנכבד, ואצלו למד תרגול אינטנסיבי של מדיטציית תובנה. אחר כך שב מהאסי לכפר הולדתו כדי להתחיל בהוראה שיטתית של תרגול תשומת לב.

כשבורמה קיבלה את עצמאותה מבריטניה, ביקש ראש הממשלה החדש, אוֹ נוּ, שמהאסי סיידו הנכבד יגיע לרנגון ללמד במרכז גדול שהוקדש לו. מאז פתחו תלמידיו יותר ממאה מרכזי מדיטציה בבורמה בלבד, ושיטתו התפשטה גם ברחבי תאילנד וציילון (היום: סרי לנקה). 

בשנת 1956, 2,500 שנה לאחר שהבודהה לימד לראשונה, קיבל מהאסי כבוד יוצא דופן במועצה הבודהיסטית העולמית: הוא החל למלא את תפקיד מציג השאלות הראשי, התפקיד המרכזי בביאור ההוראה הבודהיסטית ושימורה לטובת הדורות הבאים.

המרכז של מהאסי ברנגון (היום: ינגון), כולל אולמות נרחבים וחדרים רבים לתרגול  מדיטציה. בדרך כלל המרכז מלא מאות מתרגלים העוסקים בוויפאסנה באינטנסיביות.  המבקר במקום יכול לראות אולמות של יוגים המבצעים תרגילי הליכה וחדרים רבים ובהם אנשים יושבים או מקיימים ראיונות קבוצתיים עם המורים.  אין זה נדיר שבורמזים אדוקים  בוחרים לצאת בחופשותיהם למרכזי מדיטציה לריטריטים מרוכזים. 

בשיטת מהאסי מתרגלים ברציפות 16 שעות ביום תרגול הכולל ישיבה והליכה לסירוגין. במסגרת אינטנסיבית שכזאת, ריכוז ותשומת לב מתפתחים במהירות גם אצל מתרגלים חסרי ניסיון. מלבד תרגול רציף ואינטנסיבי, גישתו של מהאסי לתשומת לב פותחה מלכתחילה כתרגול תובנה בלבד. אין בשיטתו הכנה מיוחדת לפיתוח ריכוז באובייקט אחד.  במקום זה, כבר מן ההתחלה מבססים את המודעות לשינויים של הגוף והתודעה מרגע לרגע.  הדבר נעשה בטכניקה של רישום הערות מנטליות (תיוג) של כל היבט לא אישי של הגוף או התודעה, המגיע למודעות. תיוגים מנטליים אלו עוזרים לכוון גם את תהליך החשיבה של התודעה אל תוך המדיטציה. הדבר מסייע למתרגל להימנע מהזדהות עם תוכנן של חוויות שונות או ממעורבות בהן. מהאסי מדגיש כי המודעות צריכה להתמקד בחוויה ישירה בכל רגע ורגע, וכי תיוגים מנטליים הם פשוט כלי עזר לראייה ברורה יותר. כדי לאפיין זאת במונחים אחרים, 95% מהמאמץ אמור להיות מוקדש ישירות לתפיסת התהליך, ו-5% לתיוג המנטלי. 

למרות שמהאסי סיידו ממליץ להשתמש בבטן העולה ויורדת כאובייקט מדיטציה מרכזי, מורים מקרב תלמידיו מאפשרים להשתמש גם בנשימה פנימה והחוצה המורגשת בקצה האף כאובייקט אלטרנטיבי. בשיטה זו הדבר החיוני איננו בחירת האובייקט להתבוננות אלא איכות המודעות הברורה והמנותקת המשמשת לראיית טבעו האמיתי של האובייקט. 

במהלך השיחה, מהאסי סיידו משתמש בפרטים רבים כדי להסביר בצורה ברורה ולא מיסטית מה ניתן לחוות עם העמקת המודעות וכוח ההבחנה. זוהי הרחבת השלבים הקלאסיים של התקדמות התובנה, כפי שהם מתוארים בכמה טקסטים בודהיסטיים מסורתיים. יש לזכור כי לא כל המתרגלים יחוו תרגול כזה בדיוק, גם אם ימלאו במדויק אחר ההנחיות של מהאסי. 

למרות שלעיתים התובנה תתפתח כפי שמהאסי מתאר, לעיתים קרובות חוויות המתרגלים יהיו שונות לחלוטין. משום כך מסוכן לפתח ציפיות כלשהן לגבי התרגול, יש פשוט לפתח מודעות ברורה ועמוקה יותר למה שנחווה בפועל מרגע לרגע. בדרך זו התרגול יעמיק,  ותובנה וחוכמה יתפתחו באופן העמוק והטבעי ביותר. 

בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 למדו מערביים רבים ויפאסנה במרכז ברנגון, וכמה מהם הוכשרו כמורים. ואולם מגבלת השהייה של זרים בבורמה מגבילה את אפשרויות הלימודים למערביים, למרות שמהאסי וחלק מתלמידיו הבכירים דוברים אנגלית. עם זאת, מקדש Kandaboda בציילון, Anagarika Munindra ב Bodh Gaya-בהודו, ו-Achaan Asabha ב- Wat Wiwake Asromבתאילנד הופכים את תורתו של מהאסי לזמינה גם מחוץ לבורמה. נוסף על כך כמה מיצירותיו החשובות של מהאסי תורגמו ופורסמו באנגלית, כולל The Progress of Insight and Practical Insight Meditation"", הכוללת הנחיות נוספות על החומרים המוצגים בפרק זה. 

מהאסי סיידו

מדיטציית תובנה של מהאסי: שלבים בסיסיים ומתקדמים מאת מהאסי סיידו

האמירה שאיש אינו אוהב סבל ושכולם מחפשים את האושר היא אמת לאמיתה. בני אדם עושים את כל המאמצים האפשריים כדי למנוע ולהפחית סבל וכדי ליהנות מאושר. ואולם מאמציהם מופנים בעיקר להשגת רווחה גופנית באמצעים חומריים. האושר מותנה, בסופו של דבר, בנקודת ההשקפה של התודעה, ועדיין רק מעטים משקיעים מחשבה אמיתית בכל הנוגע להתפתחות מנטלית; ומעטים יותר מאמנים את התודעה ברצינות.

כדי להמחיש נקודה זו יש לציין כי תשומת הלב עשויה להיות מופנית להרגלים השגרתיים של ניקיון הגוף; לרדיפה האינסופית אחר מזון, ביגוד ומחסה כמו גם אחר ההתקדמות הטכנולוגית האדירה שמטרתה שיפור רמת החיים החומרית, שדרוג אמצעי התחבורה והתקשורת, מניעת חולי וריפוי מחלות. פעולות אלו נוגעות בעיקר לטיפול בגוף ולהזנתו, ואכן יש להכיר בחיוניותן. יחד עם זה, אין בכוחם של מאמצים והישגים אנושיים אלו להביא הקלה או סילוק הסבל הקשור בזקנה ובמחלות, בחוסר אמון ובבעיות כלכליות, ובקיצור –  בחוסר סיפוקן של רצונות ותשוקות. לא ניתן להתגבר על סבל מסוג זה באמצעים חומריים; ניתן להתגבר עליו אך ורק באמצעות אימון התודעה והתפתחות מנטלית.

ברור אם כן כי יש לחפש את הדרך הנכונה לאימון, ייצוב וטיהור התודעה, דרך הנמצאת במאהה סטיפטאנה סוטה, דרשה ידועה של הבודהה, שנמסרה לפני יותר מ-2,500 שנה. וכך הצהיר הבודהה: "זו הדרך היחידה לטיהור היצורים החיים, להתגברות על צער וקינה, להכחדת כאב ויגון, להגעה לדרך הנכונה, למימוש הנירוונה, כלומר: ארבעת יסודות תשומת הלב."

תרגול בסיסי

שלב ההכנה

אם באמת ברצונכם לפתח (יכולת) התבוננות ולהשיג תובנה בחייכם הנוכחיים, עליכם לוותר על מחשבות ופעולות ארציות במהלך התרגול. דרך פעולה זו מיועדת לטיהור ההתנהגות –  הצעד החיוני הראשוני לקראת התפתחות תקינה של ההתבוננות. כמו כן עליכם להקפיד על כללי המשמעת שנקבעו להדיוטות (או לנזירים, לפי העניין), מאחר שכללים אלו חשובים לצורך השגת תובנה. עבור ההדיוטות כללים אלו כוללים את שמונה המצוות שמאמינים בודהיסטים מקיימים במהלך החגים ובתקופות מדיטציה. ואלו הן המצוות מרצון: הימנעות מ… (1) הרג (2) גניבה (3) קיום יחסי מין (4) שקר (5) חומרים משכרים (6) אוכל מוצק משעות אחר הצהריים ואילך (7) ריקוד, מופעים, עדיית פרחים וקישוטים והזלפת בושם (8) מיטות גבוהות ומפנקות. כלל נוסף הוא לא לדבר בבוז, בלצון או בזדון, אל או כלפי מי מהאצילים שהגיעו למצבי הארה.

המאסטרים הקדומים במסורת הבודהיסטית הניחו מצב של חזיונות מפחידים שעלולים להופיע במהלך ההתבוננות ולהבהיל את המתרגל, ומשום כך הציעו להתמסר בתקופת התרגול למואר, לבודהה. נוסף על כך, מומלץ לתרגל בהדרכתו של מדריך מדיטציה מוכר, שיכול לשוחח עם המתרגל בכנות על עבודת ההתבוננות ולספק לו בשעת הצורך את ההדרכה הנדרשת.

מטרתו של תרגול זה היא שחרור מחמדנות, משנאה ומתעתוע, שהם שורש הרוע והסבל. קורס אינטנסיבי זה בתרגול תובנות יכול להוביל אותך לשחרור כזה. על כן עליך להתמיד בעבודתך כשמטרה זו ניצבת מולך, כדי שהכשרתך תושלם בהצלחה. אימון מסוג זה בהתבוננות מבוסס על תשומת הלב (סטיפטאנה), וכל הבודהות והאצילים מבצעים אותו לשם השגת הארה (וזה המקום לברך אותך על ההזדמנות לעבור את אותו סוג של אימון).

חשוב גם שתתחיל את האימון בהתבוננות קצרה ב"ארבע ההגנות" שהבודהה מציע להרהר בהן. הרהור ב"ארבע ההגנות" בשלב זה יועיל לרווחתך המנטלית. ואלו הם הנושאים של ארבעת ההרהורים המגנים האלה: (1) הבודהה עצמו (2) טוב לב אוהב (3) ההיבטים הבזויים של הגוף (4) המוות.

ראשית, הקדש את עצמך לבודהה על ידי הערכה כנה של תשע האיכויות העיקריות שלו בדרך זו: "אכן, הבודהה הוא קדוש, מואר לחלוטין, מושלם בידע ובהתנהלות, מעניק סעד, יודע עולם, המנהיג שאין דומה לו באילוף האדם, מורה לאלים ולאנושות, הער והנעלה."

שנית, ראה את כל היצורים החיים כנמענים לקבלת טוב הלב האוהב שלך, הֱיֵה מוגן על ידי מחשבותיך על טוב לב אוהב וזהה את עצמך עם כל היצורים החיים ללא הבדל: "הלוואי שאהיה חופשי מאיבה, ממחלות ומצער . . . (הנקודות במקור), וכמוני גם הוריי, מנחיי, מוריי, קרוביי ואלו שאינם ידועים. אכן, הלוואי שכל היצורים האחרים יהיו חופשיים מאיבה, ממחלות ומצער, שיהיו משוחררים מסבל."

שלישית, הרהר בטבע הדוחה של הגוף כדי לסייע לך להפחית את ההתקשרות הלא בריאה שיש לאנשים רבים כל כך אל גופם. התעכב על חלק מ(המאפיינים) המזוהמים שלו, כגון הקיבה, המעיים, ליחה, מוגלה, דם. התבונן בזיהומים אלו כדי שיהיה אפשר לחסל את החיבה האבסורדית לגוף.

ההגנה הרביעית לטובת הנפש שלך היא הרהור על תופעת המוות המתקרב תמיד. הלימודים הבודהיסטיים מדגישים כי החיים אינם בטוחים אך המוות בטוח, החיים רעועים אך המוות ודאי. לחיים יש מטרה – המוות. יש לידה, מחלות, סבל, זקנה – ובסופו של דבר מוות. כל אלו הם היבטים של תהליך הקיום.

כדי להתחיל באימון, התכנס לתנוחת ישיבה, שב זקוף ברגליים משוכלות. אתה עשוי להרגיש נוח יותר אם הרגליים אינן משולבות זו בזו אלא מונחות באופן שווה על הקרקע, מבלי שיילחצו זו על זו. בקש ממורה המדיטציה שלך להסביר את תנוחת הישיבה בפירוט. אם הישיבה על הרצפה מפריעה לך בהתבוננות, סגל לעצמך דרך ישיבה נוחה יותר. כעת המשך בכל אחד מתרגילי ההתבוננות כמתואר.

תרגיל בסיסי I

נסה להשאיר את תשומת ליבך (אך לא את עיניך) באזור הבטן. כך תוכל להתחיל להכיר את  העלייה והירידה, ההתפשטות וההתכווצות של איבר זה. אם בהתחלה תנועות אלו אינן ברורות לך, הנח את ידיך על הבטן כדי לחוש בתנועות הבטן העולה ויורדת. לאחר זמן קצר תנועת הבטן החוצה בשאיפה ותנועת הבטן פנימה בנשיפה  יתבהרו. ואז רשום הערה מנטלית (להלן "תייג"), "עולה" – לתנועה החוצה, "יורד" – לתנועה פנימה. התיוג שלך לכל תנועה חייב להתבצע בזמן שהתנועה מתרחשת. מתרגיל זה אתה לומד את אופן תנועות הבטן בפועל. אינך עוסק בצורת הבטן. מה שאתה קולט בפועל הוא את התחושה הגופנית של הלחץ הנגרמת בעקבות תנועת הבטן. ולכן אל תתעכב על צורת הבטן אלא המשך בתרגול. עבור המתחילים השיטה יעילה מאוד לפיתוח יכולות תשומת הלב, ריכוז התודעה ופיתוח התובנה בהתבוננות. ככל שהתרגול יתקדם, אופן התנועה יהיה ברור יותר. היכולת להכיר כל התרחשות עוקבת של התהליכים המנטליים והפיזיים בכל אחד מששת אברי החישה נרכשת רק כשהתבוננות התובנה מפותחת במלואה. מאחר שאתה מתרגל מתחיל שתשומת הלב וכוח הריכוז שלו עדיין חלשים, אתה עלול להתקשות לשמור על התודעה בכל תנועה עוקבת של עלייה וירידה. לנוכח קושי זה, ייתכן שאתה נוטה לחשוב: "אני פשוט לא יודע לשמור על תשומת ליבי בכל אחת מהתנועות האלה." משום כך עליך פשוט לזכור שמדובר בתהליך למידה. תנועות הבטן העולה ויורדת קיימות תמיד, ולכן אין צורך לחפש אותן. למעשה, עם התרגול היכולת לשים לב לשתי התנועות הפשוטות האלה הופכת להיות קלה למתרגל המתחיל. המשך בתרגיל זה במודעות מלאה לתנועות העלייה והירידה של הבטן. לעולם אל תאמר בקול את המילים "עולה", "יורד", אם כי אתה יכול לתייג "עולה", "יורד" בתודעה שלך, בשקט, בשעת ההתרחשות. הֱיֵה מודע באופן ברור רק לתהליך הממשי של תנועת הבטן העולה ויורדת. הימנע מנשימה עמוקה או מהירה כדי להפוך את תנועות הבטן למובהקות יותר. הליך כזה גורם לעייפות המפריעה לתרגול. פשוט הֱיֵה מודע לחלוטין לתנועות העלייה והירידה בזמן שהן מתרחשות במהלך הנשימה הרגילה.

תרגיל בסיסי II

תוך כדי עיסוק בתרגיל ההתבוננות בכל אחת מתנועות הבטן, פעילויות מנטליות אחרות עשויות להתרחש בין ציון כל "עולה" ו"יורד". מחשבות או תפקודים מנטליים אחרים, כמו כוונות, רעיונות, דמיונות וכדומה, עשויים להתרחש בין כל תיוג של עלייה וירידה. אי אפשר להתעלם מהם. יש לתייג כל אחד מהם בזמן שהוא מתרחש.

אם אתה מדמיין משהו, עליך לדעת שעשית זאת ולתייג "מדמיין". אם אתה פשוט חושב על משהו, תייג "חושב". אם אתה מהרהר, "מהרהר". אם אתה מתכוון לעשות משהו, "מתכוון". כשהתודעה נודדת מאובייקט המדיטציה, שהוא הבטן העולה ויורדת, רשום הערה מנטלית "נודד". אם אתה מדמיין שאתה הולך למקום מסוים, "הולך". כשאתה מגיע, "מגיע". כשבמחשבותיך אתה פוגש אדם, "פוגש". אם אתה מדבר איתו, "מדבר". אם בדמיונך אתה מתווכח עם אותו אדם, "מתווכח". אם אתה מדמיין אור או צבע, הקפד לתייג "רואה". יש לשים לב לכל תופעה מנטלית בכל פעם שהיא מתרחשת עד להיעלמותה. לאחר היעלמותה המשך בתרגיל בסיסי I במודעות מלאה לכל תנועה של הבטן העולה ויורדת. המשך בזהירות, מבלי להרפות. אם אתה מתכוון לבלוע רוק תוך כדי התרגול, תייג "מתכוון". בזמן פעולת הבליעה, "בולע". אם אתה מתכוון לירוק, "יורק". ואז חזור לתרגיל הבטן העולה ויורדת. נניח שאתה מתכוון לכופף את הצוואר, "מתכוון". במעשה הכיפוף, "מכופף". כשאתה מתכוון ליישר את הצוואר, "מתכוון". בפעולת יישור הצוואר, "מיישר". תנועות הכיפוף והיישור של הצוואר חייבות להיעשות לאט. לאחר שתייגת כל אחת מהן, המשך במודעות מלאה תוך שימת לב לתנועות הבטן העולה ויורדת.

תרגיל בסיסי III

מכיוון שעליך להמשיך להתבונן לאורך זמן כשאתה במצב אחד, ישיבה או שכיבה, ייתכן שתחווה תחושת עייפות חזקה או נוקשות בגוף או בזרועות וברגליים. במקרה כזה הפנה את תשומת הלב אל אותו חלק בגוף שבו התחושה מתרחשת והמשך בהתבוננות תוך תיוג "עייף" או "נוקשה". עשה זאת בטבעיות, כלומר – לא מהר מדי ולא לאט מדי. תחושות אלו נחלשות בהדרגה, עד שהן נעלמות לחלוטין. אם אחת מתחושות אלו מתעצמת עד שעייפות הגוף או הנוקשות במפרקים נעשות בלתי נסבלות, שנה את תנוחתך. מכל מקום, אל תשכח לתייג "מתכוון" לפני שתמשיך לקראת שינוי התנוחה בפועל. יש להתבונן לפי הסדר בכל פרט המרכיב כל תנועה.

אם אתה מתכוון להרים את היד או הרגל, תייג "מתכוון". בזמן הרמת היד או הרגל, "מרים". בזמן מתיחת היד או הרגל, "מותח". כשאתה מתכופף, "מתכופף". כשמוריד, "מוריד". אם היד או הרגל נוגעות, "נוגעות". בצע את כל הפעולות האלה באיטיות ומתוך כוונה. ברגע שאתה מתיישב בתנוחה החדשה, המשך להתבונן בתנועות הבטן. אם תרגיש בתנוחתך החדשה חום עד לרמת חוסר נוחות, המשך את ההתבוננות בתנוחה אחרת תוך הקפדה על הנוהל המתואר לעיל בפסקה זו.

אם תחוש גירוד בחלק כלשהו בגוף, הפנה את תשומת הלב לאותו חלק ותייג "מגרד". עשה זאת באופן מווסת, לא מהיר מדי ולא איטי מדי. כשתחושת הגירוד תיעלם במהלך תשומת הלב המלאה, המשך בתרגול של התבוננות בעלייה ובירידה של הבטן. אם הגירוד יימשך ויהפוך חזק מדי ואתה מתכוון לשפשף את החלק המגרד, הקפד על התיוג "מתכוון". הרם את היד באיטיות, תוך כדי תיוג פעולת ההרמה, "מרים", ו"נוגע" כשהיד נוגעת בחלק המגרד. שפשף לאט במודעות מלאה ותייג "משפשף". כשתחושת הגירוד נעלמת ואתה מתכוון להפסיק את השפשוף, הֱיֵה מודע וזכור לתייג כרגיל את הפעולה "נסוג". כשהיד מונחת במקומה הרגיל, נוגעת ברגל, "נוגע". ואז הקדש שוב את זמנך להתבוננות בתנועות הבטן.

אם תחוש כאב או אי נוחות, הפנה את תשומת הלב לחלק בגוף שבו התחושה מתעוררת. תייג את התחושה הספציפית בזמן שהיא מתרחשת, כמו "כואב מאוד", "כואב", "לוחץ", "חודר", "עייף", "מסוחרר". אין לכפות את התיוג או לחלופין אין לעכב אותו. יש לבצע את הפעולה בטבעיות ובשלווה. הכאב עשוי בסופו של דבר לחלוף או להתחזק. אל תיבהל אם הכאב גובר. המשך את ההתבוננות בהחלטיות. אם תעשה זאת, תגלה שכמעט תמיד הכאב יחלוף. אבל אם לאחר זמן יגבר הכאב ויהפוך כמעט בלתי נסבל, עליך להתעלם ממנו ולהמשיך להתבונן בעלייה ובירידה של הבטן.

ככל שתתקדם בתהליך תשומת הלב, אתה עשוי לחוות תחושות של כאב עז: תחושת מחנק או חנק כמו כאב מפלח של סכין, דקירה של מכשיר חד, תחושות לא נעימות של דקירות  מחטים או תחושה של חרקים קטנים הזוחלים על הגוף. אתה עלול לחוות תחושות של גירוד, עקיצות, קור עז. ברגע שתפסיק את ההתבוננות בהם, ייתכן שתבחין שתחושות כואבות אלו פסקו. ברגע שתחזור להתבונן בהן, תחווה אותן שוב. אין להתייחס לתחושות כאב אלו כאל משהו רציני. הן אינן ביטוי למחלה אלא גורמים שכיחים הנוכחים בגוף תמיד, ועל פי רוב מעורפלים מפני שהתודעה עסוקה בדרך כלל באובייקטים בולטים יותר. כשהיכולות המנטליות מתחדדות, אתה הופך למודע יותר לתחושות אלו. עם  התפתחות ההתבוננות תוכל להתגבר עליהן והן ייפסקו לחלוטין. אם תמשיך בהתבוננות מתוך החלטיות להתמקד במטרה, לא תגיע לכדי פגיעה גופנית. אם תאבד את האומץ, תהפוך לחסר נחישות בהתבוננות ותפסיק אותה לזמן מה אתה עלול להיתקל בתחושות הלא נעימות האלה שוב ושוב ככל שההתבוננות שלך תתקדם. אם תמשיך בנחישות, סביר להניח שתתגבר על התחושות הכואבות האלה ולעולם לא תחווה אותן שוב במהלך ההתבוננות.

אם אתה מתכוון לנדנד את הגוף, תייג במודע "מתכוון". תוך כדי ההתנדנדות, "מתנדנד". בזמן ההתבוננות אתה עשוי לגלות מדי פעם בפעם שהגוף מתנדנד קדימה ואחורה. אל תיבהל או לחלופין אל תהיה מרוצה ואל תאחל לעצמך להמשיך להתנדנד. ההתנדנדות תיפסק אם תשמור את תשומת לבך נתונה לפעולת ההתנדנדות ותמשיך לתייג "מתנדנד" עד שהפעולה תיפסק. אם הנדנודים גוברים למרות שתייגת אותם, הישען על קיר או עמוד או שכב לזמן מה. לאחר מכן המשך בהתבוננות. אם תגלה שאתה רועד, פעל באותה דרך. כשההתבוננות מתפתחת אתה עשוי להרגיש לפעמים תחושות ריגוש או צמרמורת עוברות בגב או בגוף כולו. זהו סימפטום לתחושות התעלות או להתעניינות עזה. הדבר מתרחש באופן טבעי במהלך תהליך טוב של התבוננות. כשתשומת ליבך קבועה בהתבוננות, אתה עלול להיבהל מהצליל הקל ביותר. זאת מכיוון שבמצב של ריכוז עמוק ההשפעה של רשמים חושיים מורגשת  בעוצמה רבה יותר.

אם תוך כדי ההתבוננות אתה צמא, שים לב לתחושה ותייג "צמא". כשאתה מתכוון לעמוד, "מתכוון". ואז תייג כל תנועה של הכנה לעמידה. הסב את תשומת הלב בדקדקנות לפעולת העמידה ותייג "עמידה". כשאתה מסתכל קדימה אחרי שעמדת זקוף, תייג "מסתכל", "רואה". אם אתה מתכוון ללכת קדימה, "מתכוון". כשאתה מתחיל לצעוד קדימה, תייג כל צעד כ"הליכה", "הליכה" או "שמאל", "ימין". כשאתה הולך, חשוב שתהיה מודע לכל רגע בכל צעד מתחילתו ועד לסופו. הקפד על אותו נוהל בעת שיטוט או בעת ביצוע תרגיל הליכה. נסה לתייג כל צעד בשני חלקים כדלקמן: "מרים", "מוריד", "מרים", "מוריד". לאחר שהשגת יכולת תרגול מספקת בדרך זו של הליכה, נסה לתייג כל צעד בשלושה חלקים: "מרים", "תנועה", "מוריד"; או "למעלה", "קדימה", "למטה".

כשאתה מסתכל על ברז המים, או על סיר המים, כשאתה מגיע למקום שבו אתה צריך לשתות, הקפד לתייג "רואה", "מביט".

כשאתה מפסיק ללכת, "עוצר".

כשאתה מותח את היד, "מותח".

כשהיד נוגעת בספל, "נוגע".

כשהיד לוקחת את הספל, "לוקח".

כשהיד טובלת את הספל במים, "טובל".

כשהיד מביאה את הספל לשפתיים, "מביא".

כשהספל נוגע בשפתיים, "נוגע".

אם אתה מרגיש קור במגע, "קר".

כשאתה בולע, "בולע".

כשמחזיר את הספל, "מחזיר".

מושך את היד, "מושך".

כשמוריד את היד, "מוריד".

כשהיד נוגעת בצד הגוף, "נוגע".

אם אתה מתכוון לחזור למקומך, "מתכוון".

כשאתה מסתובב, "מסתובב".

כשאתה צועד קדימה, "צועד".

כשמגיע למקום שבו אתה מתכוון לעצור, "מתכוון".

כשאתה עוצר, "עוצר".

אם אתה נשאר לעמוד זמן מה, המשך בהתבוננות בעלייה ובירידה של הבטן. אבל אם אתה מתכוון לשבת, "מתכוון". כשאתה מתקדם לקראת מקום הישיבה, "הולך". כשאתה מגיע  למקום שבו תשב, "מגיע". כשאתה מסתובב כדי לשבת, "מסתובב". תוך כדי פעולת הישיבה, "מתיישב". שב לאט ומקד את תשומת הלב בתנועת הגוף כלפי מטה. עליך לשים לב לכל תנועה בהבאת הידיים והרגליים לתנוחה. ואז התחל בתרגיל ההתבוננות בתנועות הבטן.

אם אתה מתכוון לשכב, "מתכוון". ובמהלך השכיבה המשך להתבונן בכל תנועה: "מרים", "מתמתח", "נשאר", "נוגע", "שוכב". ואז הפוך כל תנועה של הבאת ידיים, רגליים וגוף אל התנוחה – למושא ההתבוננות. בצע את הפעולות האלה לאט. לאחר מכן המשך בהתבוננות בעלייה ובירידה של הבטן. אם תרגיש כאב, עייפות, גירוד או כל תחושה אחרת, הקפד לשים לב לכל אחת מהתחושות. שים לב לכל הרגשות, המחשבות, הרעיונות, השיקולים, ההרהורים; לכל תנועות הידיים, הרגליים, הזרועות והגוף. אם אין שום דבר מיוחד שיש לשים אליו לב, מקד את תשומת הלב בעלייה ובירידה של הבטן. תייג "מנומנם" כשאתה מנומנם ו"ישנוני" כשאתה ישנוני. אחרי שתצליח לסגל מספיק ריכוז בהתבוננות, תוכל להתגבר על נמנום וישנוניות ולהרגיש רענן. התחל שוב את ההתבוננות הרגילה באובייקט הבסיסי. אם אינך מסוגל להתגבר על תחושת הנמנום, עליך להמשיך להתבונן בה עד שתירדם. מצב השינה הוא המשכיות של תת ההכרה. הוא דומה למצב הראשון של תודעת הלידה מחדש ולמצב התודעה האחרון ברגע המוות. מצב תודעה זה הוא חלש ולכן אינו יכול להיות מודע לאובייקט. כשאתה ער, המשכיות תת ההכרה מתרחשת באופן קבוע בין רגעי ראייה, שמיעה, טעימה, הרחה, נגיעה וחשיבה. ומכיוון שלמופעים אלו משך זמן קצר, הם בדרך כלל אינם ברורים ולכן אינם מורגשים. פעילות תת הכרתית נמשכת גם בזמן השינה – עובדה שמתבררת כשאתה מתעורר; שכן במצב של ערות המחשבות והאובייקטים הדחוסים נעשים מובחנים.

ההתבוננות צריכה להתחיל ברגע שאתה מתעורר. מכיוון שאתה מתרגל מתחיל, ייתכן שעדיין לא יהיה זה אפשרי עבורך להתחיל להרהר ברגע הראשון של הערות. אבל עליך להתחיל בזה מהרגע שבו אתה נזכר שעליך להרהר. לדוגמה, אם בהתעוררות אתה מהרהר במשהו, עליך להיות מודע לעובדה ולהתחיל את ההתבוננות שלך בתיוג "הרהור". ואז המשך בהתבוננות בעלייה ובירידה של הבטן. כשקמים מהמיטה, יש להפנות את תשומת הלב לכל פרט ופרט בפעילות הגוף. יש לבצע כל תנועה של הידיים, הרגליים והגוף במודעות מלאה. האם אתה חושב על השעה כשאתה מתעורר? אם כן, תייג "חושב". האם אתה מתכוון לקום מהמיטה? אם כן, תייג "מתכוון". אם אתה מתכונן להכין את הגוף למצב התרוממות, תייג "מתכונן". כשאתה קם לאט, "מתרומם". כשאתה במצב ישיבה, "יושב". אם אתה נשאר לשבת לפרק זמן כלשהו, חזור להתבונן בתנועות העלייה והירידה של הבטן. 

בצע את פעולות שטיפת הפנים או את הרחצה במקלחת לפי סדרן ובמודעות מלאה לכל תנועה מפורטת; למשל, "מסתכל", "רואה", "מותח", "מחזיק", "נוגע", "מרגיש קור", "משפשף". בפעולות התלבשות, סידור המיטה, פתיחה וסגירה של דלתות וחלונות, טיפול באובייקטים, עליך לעסוק בכל פרט ופרט בפעולות אלו לפי סדרן. עליך להקפיד על ההתבוננות בכל פרט ופרט בפעולת האכילה:

כשאתם מביט באוכל, "מביט", "רואה".

כשאתה מסדר את האוכל, "מסדר".

כשאתה מקרב את האוכל אל הפה, "מקרב".

כשאתה מכופף את הצוואר קדימה, "מכופף".

כשהאוכל נוגע בפה, "נוגע".

כשמכניס את האוכל לפה, "מכניס".

כשהפה נסגר, "נסגר".

כשמחזיר את היד, "מחזיר".

אם היד נוגעת בצלחת, "נוגע".

כשמיישר את הצוואר, "מיישר".

בזמן הלעיסה, "לועס".

כשאתה מודע לטעם, "טועם".

כשאתה בולע את האוכל, "בולע".

אם תוך כדי בליעה, המזון נוגע בצידי הגרון, "נוגע".

התבונן כך בכל פעם שאתה לוקח חלק מהאוכל עד שתסיים את הארוחה. בתחילת התרגול יהיו השמטות רבות. לא משנה. אל תהסס בנוגע למאמץ שלך. אם תמשיך להתאמן, יהיו פחות השמטות. כשתגיע לשלב מתקדם של התרגול, תוכל להבחין בפרטים נוספים מעבר לאלו המוזכרים כאן.

תרגיל הליכה בסיסי

בין מפגשי תרגול הישיבה, שעשויים להימשך 90-40 דקות, תוכל להחליף תרגול ישיבה בתרגול מדיטציית הליכה. הדבר יסייע לאיזון הריכוז והאנרגיה ולהתגברות על ישנוניות. תוכל לבצע תרגול זה על פיסת קרקע שקטה או בחדר. עדיף לתרגל את ההליכה כשהולכים במכוון לאט בהרבה מאשר בהליכה רגילה. הליכה במהירות של צעידה איטית היא הליכה אידיאלית, אך בכל מקרה כדאי ללכת הליכה פשוטה וטבעית ככל שמהירות כזאת מאפשרת. במהלך תרגיל הליכה זה עליך למקד את תשומת הלב בתנועת כפות הרגליים ובתנועת הרגליים. כשרגל ימין מתחילה לעלות מהקרקע, עליך לתייג "מרים"; תוך כדי התקדמות, "נע"; וכשאתה מניח את הרגל על הקרקע, "מניח". נהג בדרך דומה גם ברגל שמאל וחוזר חלילה. בדיוק באותו אופן כמו בתרגול נשימה בישיבה, יש לתייג את כל המחשבות או התחושות המסיחות את הדעת. אם במקרה אתה מסתכל על משהו בזמן הליכה, עליך לתייג מיד "מביט" ולחזור להתמקד בתנועת הרגליים. הפניית מבט ותשומת לב לאובייקטים, גם לאלו שנמצאים בדרכך, אינה חלק מהתרגול. אם אתה עושה זאת בשוגג, תייג "מביט".

בהגיעך לסוף המסלול יעלה הצורך לפנות וללכת בכיוון ההפוך. הֱיֵה מודע לעובדה זו כצעד או שניים לפני שתגיע לסוף המסלול. תייג את הכוונה לפנות כ"מתכוון". בהתחלה אולי יהיה קשה לשים לב לכוונה, אך אם הריכוז עמוק, תבחין בה. לאחר שתייגת את הכוונה לפנות, תייג את כל שאר פרטי המחשבות והתנועות הכרוכות בסיבוב. כשהצעד האחרון קדימה מתבצע ומתחילים לסובב את הגוף בפועל, עליך לתייג "מסתובב", כשכף הרגל השנייה מתרוממת "מרים", "מסתובב", "מניח" וכן הלאה. ואז, כשאתה צועד בחזרה, "מרים", "נע", "מניח". לעתים קרובות בסוף המסלול קיים פיתוי להעיף מבט במשהו מעניין. אם דחף לא ממושמע זה מתרחש, יש לתייג "מתכוון", ותשומת הלב יכולה לחזור בטבעיות לתנועת כפות הרגליים.

בדרך כלל עדיף למתחילים לפתח תרגיל הליכה זה בטכניקת תיוג תלת-שלבית כפי שצוין. "מרים", "נע", "מניח". בהתאם ליכולתך, המדריך שלך עשוי להמליץ ​​על פחות או יותר שלבים לתיוג. לעיתים הליכה איטית מדי אינה נוחה, במיוחד אם היא מחוץ לסביבת המדיטציה שלך. במקרים כאלה, תיוג פשוט של "שמאל", "ימין", "שמאל", "ימין" יספיק. הנקודה החשובה היא לא כמה תיוגים אתה מציין, אלא אם אתה באמת מודע לפעולות בזמן שהן מתרחשות או שמא תודעתך חולמת בהקיץ.

התקדמות בהתבוננות

לאחר שהתאמנת זמן מה, ייתכן שתגלה שההתבוננות שלך השתפרה במידה ניכרת, וכי אתה מסוגל להאריך את התרגול הבסיסי של תשומת הלב לעלייה ולירידה של הבטן. בשלב זה תוכל לשים לב שבדרך כלל מתרחשת השהיה בין תנועת עלייה וירידה אחת לזו העוקבת. אם אתה בתנוחת ישיבה, מלא את ההשהיה בתיוג פעולת הישיבה, בדרך זו: "עולה", "יורד", "יושב". כשאתה מתייג "יושב", שים לב למנח הזקוף של פלג הגוף העליון. כשאתה שוכב, עליך להמשיך במודעות מלאה כדלקמן: "עולה", יורד", "שוכב". אם תהליך זה קל עבורך, המשך בטכניקת תשומת הלב לשלושת חלקים אלו. אם תבחין שמתרחשת השהייה גם בסיום תנועת העלייה וגם בסיום תנועת הירידה, המשך בדרך זו: "עולה", "יושב", "יורד", "יושב". או בזמן שכיבה: "עולה", "שוכב", "יורד", "שוכב". אם לאחר זמן מה תתקשה לשמור על תיוג של שלושה או ארבעה אובייקטים, חזור להליך הראשוני של תיוג שניים בלבד ""עולה" ו"יורד".

בזמן העיסוק בתרגול הרגיל של מיקוד תשומת הלב בתנועות הגוף, אינך צריך לעסוק באובייקטים של ראייה ושמיעה. כל עוד אתה מסוגל למקד את תשומת ליבך בתנועות העלייה והירידה של הבטן, ההנחה היא שגם המטרה של הבחנה בפעולות ובאובייקטים של ראייה ושמיעה מוגשמת. מכל מקום, אתה יכול להסתכל בכוונה על אובייקט ואז לתייג "רואה" פעמיים או שלוש ברצף. לאחר מכן חזור למודעות לתנועות הבטן. נניח שאדם כלשהו נכנס לשדה הראייה שלך, תייג "רואה" פעמיים או שלוש ואז המשך את תשומת הלב לתנועות העולות ויורדות של הבטן. האם שמעת במקרה קול? האם הקשבת לו? אם כן, תייג בזמן שזה קורה "שומע", "מקשיב". אחרי שעשית זאת, חזור להתמקד בעליות ובירידות של הבטן. אבל נניח ששמעת קולות רמים, כמו נביחות כלב, דיבורים קולניים או שירה. אם כן, תייג מיד תוך כדי שמיעה, "שומע", ואז חזור לתרגיל הבסיסי שלך והתייחס לעלייה ולירידה של הבטן. אם לא תתייג ותפטור את המראות והצלילים הייחודיים כשהם מופיעים, אתה עלול להיסחף להרהורים עליהם במקום להמשיך בתשומת לב ממוקדת לעלייה ולירידה, שעלולה במקרה כזה להיות פחות מוגדרת וברורה. במקרים של תשומת לב מוחלשת כזאת, התשוקות המאתגרות את התודעה מתרבות עוד ועוד. אם הרהורים כאלה אכן מתרחשים, תייג פעמיים או שלוש "מהרהר" וחזור להתבוננות הרגילה בעלייה ובירידה. אם תשכח לתייג תנועות בגוף, ברגל או בזרוע, תייג "שוכח" וחדש את ההתבוננות הרגילה שלך בתנועות הבטן. לעיתים ייתכן שתרגיש שהנשימה איטית או שהתנועות העולות ויורדות של הבטן אינן נתפסות בבירור. כשזה קורה, ואתה בתנוחת ישיבה, העבר את תשומת הלב ל"יושב", "נוגע"; אם אתה שוכב, "שוכב", "נוגע". תוך כדי התבוננות ב"נוגע" אין למקד את התודעה באותו חלק בגוף, אלא בחלקים שונים ברצף. קיימות כמה נקודות מגע, ויש להתבונן לפחות בשש או שבע מהן. חלק מהנקודות האלה הן המקומות שבהם הירך והברך נוגעות או הידיים מונחות יחד, או אצבע לאצבע, אגודל לאגודל, סגירת העפעפיים, הלשון בתוך הפה או השפתיים הנוגעות זו בזו.

תרגיל בסיסי IV

עד לנקודה זו הקדשת זמן רב לקורס ההכשרה. אם החלטת שלא התקדמת מספיק, אתה עלול להתחיל להרגיש עצל. בשום פנים ואופן אל תוותר. פשוט תייג "עצל". לפני שתשיג מספיק כוח בקשב, ריכוז ותובנה, אתה עלול לפקפק בנכונות או בתועלת של שיטת אימונים זו. בנסיבות כאלה, התבונן במחשבה: "ספקן". האם אתה צופה או מייחל לתוצאות טובות? אם כן, הפוך מחשבות כאלה לנושא ההתבוננות שלך, "מצפה" או "מייחל". האם אתה מנסה להיזכר איך התנהל האימון עד לנקודה זו? אם כן, התבונן ב"נזכר". האם יש מקרים שבהם אתה בוחן את מושא ההתבוננות כדי לקבוע אם הוא תודעתי או חומרי? אם כן, הֱיֵה מודע ל"בוחן". האם אתה מצטער שאין שיפור בהתבוננותך? אם כן, התמקד בתחושת "צער". לחלופין, האם אתה שמח שההתבוננות שלך משתפרת? אם כן, התבונן בתחושה "שמח". בדרך זו אתה מתייג כל פריט התנהגות מנטלית כשהיא מתרחשת, ואם אין מחשבות או תפיסות שנכנסות ומצריכות תיוג, עליך לחזור להתבוננות בעלייה ובירידה של הבטן.

במהלך קורס מדיטציה קפדני, זמן האימון הוא מרגע ההתעוררות ועד שאתה נרדם. אני חוזר ומדגיש: עליך להיות עסוק בתרגול הבסיסי או בתשומת לב מודעת כל הזמן, לאורך כל שעות היום כמו גם באותן שעות לילה שאינך ישן בהן. אסור שתהיה רגיעה בתרגול. עם הגעתך לשלב מסוים של התקדמות בהתבוננות לא תרגיש מנומנם למרות שעות התרגול הממושכות. להפך, תוכל להמשיך את ההתבוננות ביום ובלילה.

סיכום

הדגש במהלך תיאור זה של מתווה האימון הוא שעליך להתבונן בכל תופעה מנטלית, טובה או רעה; בכל תנועת גוף, גדולה או קטנה; בכל תחושה (גופנית או מנטלית) נעימה או לא נעימה וכן הלאה. אם במהלך האימון אין שום דבר מיוחד להתבונן בו, הֱיֵה ממוקד בתשומת לב מלאה לעלייה ולירידה של הבטן. כשעליך לבצע כל סוג של פעילות שמחייבת הליכה, אז, במודעות מלאה, תייג בקצרה כל צעד כ"הולך", "הולך" או "שמאל", "ימין". אבל כשאתה מבצע תרגיל הליכה, התבונן בכל צעד בשלושה חלקים, "מרים", "נע", "מניח". מתרגל  שיתמסר כך לאימונים יום ולילה יוכל תוך זמן לא רב לפתח ריכוז עד השלב הראשוני של הדרגה הרביעית של מדיטציית תובנה (ידע של התעוררות והיעלמות) – והלאה לשלבים גבוהים יותר של המדיטציה.

תרגול מתקדם

כאשר כאמור, על ידי תרגול שקדני, חל שיפור במודעות ובריכוז, והמתרגל יבחין בהתרחשות הזוגית של אובייקט וידיעתו, כמו למשל עליית הבטן והמודעות אליה, ירידת הבטן והמודעות אליה, ישיבה ומודעות אליה, כיפוף ומודעות אליו, התמתחות ומודעות אליה, הרמה ומודעות אליה, הורדה ומודעות אליה. באמצעות תשומת לב מרוכזת (מיינדפולנס)  המתרגל  יודע להבחין בכל תהליך גופני ומנטלי: "תנועת העלייה היא תהליך אחד, ידיעתה היא תהליך אחר; הירידה היא תהליך אחד, ידיעתה היא תהליך אחר." הוא מבין שלכל פעולה של ידיעה יש אופי של "ללכת לעבר אובייקט". הבנה כזאת מתייחסת לפעולה האופיינית של התודעה כנוטה לעבר אובייקט, או כהכרת אובייקט. ככל שמבחינים באובייקט בצורה ברורה יותר, כך גם התהליך המנטלי של הכרתו נעשה ברור יותר. עובדה זו מצוינת ב(מסה) העתיקה, "נתיב ההיטהרות" (Visuddhi Magga The Path of Purification ):

 "כך, בהלימה, כשהחומריות מוגדרת דיה, נפרדת, ודי ברורה לו – המצבים הלא חומריים המתבוננים בחומריות הזאת כאובייקט שלהם מתבהרים גם הם."

כשהמתרגל מבין את ההבדל בין תהליך גופני לתהליך מנטלי, אם הוא אדם פשוט, יהרהר מתוך ניסיון ישיר: "יש העלייה והידיעה שלה, הירידה והידיעה שלה וכן הלאה. אין שום דבר אחר מלבדם. המילים "גבר" או "אישה" מתייחסים לאותו תהליך; אין אדם או נפש." 

אם הוא אדם משכיל, יהרהר מתוך ידע ישיר על ההבדל בין תהליך חומרי כאובייקט לתהליך מנטלי של הכרתו: "נכון שיש רק גוף ותודעה. מלבדם אין באמת ישויות כמו גבר או אישה. תוך כדי התבוננות ניתן להבחין בתהליך חומרי כאובייקט ובתהליך מנטלי של הכרתו, ורק לזוג זה בלבד מתייחסים המונחים שבשימוש קונבנציונאלי – ישות, אדם או נשמה, גבר או אישה. אבל מלבד התהליך הדואלי הזה, אין אדם או ישות נפרדים, אין אני או אחר, גבר או אישה."

כשהרהורים כאלה מתרחשים, המתרגל חייב לתייג "מהרהר", ולהמשיך להתבונן בעלייה ובירידה של הבטן וכן הלאה.

עם התקדמות נוספת במדיטציה, המצב המודע של כוונה הופך לברור עוד לפני שמתרחשת תנועה גופנית. המתרגל מבחין תחילה בכוונה זו. אומנם גם בתחילת תרגולו הוא מבחין ב"מתכוון", "מתכוון" (למשל, לכופף זרוע) ועדיין הוא אינו יכול להבחין במצב תודעתי זה באופן מובהק (נפרד). כעת, בשלב מתקדם יותר, הוא מבחין בבירור בתודעה המורכבת מהכוונה להתכופף. הוא מבחין תחילה במצב המודע של כוונה לבצע תנועה גופנית, ולאחר מכן הוא מבחין בתנועה הגופנית עצמה. תחילה בגלל השמטת תשומת הלב מן הכוונה הוא חושב שתנועה גופנית מהירה יותר מהתודעה שמכירה בה. כעת, בשלב מתקדם זה, התודעה מתגלה כזאת המקדימה. המתרגל שם לב בקלות לכוונה להתכופף, להתמתח, לשבת, לעמוד, ללכת וכדומה. הוא גם מבחין בבירור בפעולת הכיפוף, ההתמתחות וכן הלאה. כך הוא מבין שהידיעה של התודעה על פעולה גופנית, מהירה יותר מהפעולה עצמה. הוא חווה באופן ישיר שתהליך גופני מתרחש לאחר כוונה מוקדמת. שוב הוא יודע מניסיון ישיר שעוצמת החום או הקור גוברת בזמן שהוא מבחין "חם", "חם" או "קר", "קר". כשהוא מתבונן בתנועות גוף קבועות וספונטניות כמו עלייה וירידה של הבטן, הוא מבחין בהן בזו אחר זו ברציפות. הוא גם מבחין בכך שעולים בו דימויים מנטליים שונים כמו הבודהה, פגודה, גופים או אובייקטים מהטבע. הוא מבחין גם בכל סוג של תחושה המתעוררת בגופו (כגון גירוד, כאב, חום) תוך תשומת לב המופנית אל המקום המסוים שבו מתרחשת התחושה. תחושה אחת כמעט שלא הספיקה להיעלם, וכבר מתעוררת אחרת, והוא מבחין בכולן בהתאם. תוך כדי ההבחנה בכל אובייקט בזמן שהוא עולה, הוא מודע לכך שתהליך מנטלי של ידיעה תלוי באובייקט. לפעמים העלייה והירידה של הבטן חלשים כל כך עד שאינו מוצא שום דבר לשים אליו לב. ואז עולה בדעתו שלא יכולה להיות ידיעה ללא אובייקט. כשאי אפשר להבחין בעלייה ובירידה, יש להיות מודע ל"יושב" ו"נוגע" או ל"שוכב" ו"נוגע". יש לשים לב ל"נוגע" לסירוגין. לדוגמה, לאחר ששמת לב ל"יושב", שים לב לתחושת המגע ברגל ימין (הנגרמת ממגע עם הקרקע או עם המושב). ואז, לאחר ששמת לב ל"יושב", שים לב לתחושת המגע ברגל שמאל. באותו אופן שים לב לתחושת המגע בכמה מקומות. שוב, כשהוא מבחין "רואה", "שומע" וכדומה, המתרגל מתוודע בבירור לכך שראייה נובעת ממגע של העין באובייקט הראייה, השמיעה נובעת ממגע האוזן בצליל וכן הלאה.

בהמשך הוא רואה: "תהליכים חומריים של כיפוף, התמתחות וכדומה באים בעקבות תהליכים מנטליים של כוונה להתכופף, להתמתח וכדומה." הוא ממשיך להרהר: "הגוף הופך להיות חם או קר בגלל יסוד החום או הקור; הגוף מתקיים על בסיס מזון והזנה; התודעה מתעוררת בשל אובייקטים שיש לשים לב אליהם; ראייה מתעוררת באמצעות אובייקטים חזותיים; שמיעה דרך צלילים וכדומה; וגם בשל קיומם של איברי החישה, העין, האוזן ועוד כגורמי התניה. הכוונה וההבחנה נובעות מחוויות קודמות; הרגשות (תחושות) מכל הסוגים הן ההשלכות של הקארמה הקודמת. אין מי שיוצר את הגוף והנפש, ולכל מה שקורה יש גורמים סיבתיים." הרהורים כאלה מגיעים למתרגל כשהוא מבחין באובייקט כלשהו כשזה מופיע. הוא אינו מפסיק את התרגול כדי להקדיש זמן להרהור. בעודו מבחין באובייקטים כשהם מתעוררים, הוא חווה את ההרהורים האלה במהירות רבה כל כך עד שהם נראים אוטומטיים. על המתרגל, אם כן, לתייג: "מהרהר", "מהרהר", "מזהה", "מזהה" ולהמשיך להבחין באובייקטים כרגיל. לאחר שהרהר בכך שתהליכים חומריים ותהליכים מנטליים שמבחינים בהם מותנים בתהליכים קודמים מאותו אופי, המתרגל  ממשיך להרהר שגוף ותודעה בקיומים הקודמים הותנו על ידי הגורמים הקודמים, שבקיומים הבאים הגוף והתודעה יהיו תוצאה של אותם גורמים, ומלבד התהליך הדואלי הזה אין שום "ישות" או "אדם" נפרדים אלא רק גורמים ותופעות שמתרחשים. יש לשים לב גם להרהורים כאלה, ואז ההתבוננות צריכה להמשיך כרגיל. הרהורים כאלה יהיו רבים במקרה של אנשים עם נטייה אינטלקטואלית חזקה ומעטים במקרה של אנשים ללא נטייה כזאת. כך או כך, יש להבחין בעוצמה בכל ההרהורים האלה. ההבחנה בהם תביא להפחתתם למינימום ותאפשר לתובנה להתקדם בלי שתופרע מעודף הרהורים כאלה. צריך לקבל כמובן מאליו שמינימום הרהורים יספיקו כאן.

ככל שהתרגול נמשך באינטנסיביות, המתרגל עלול לחוש תחושות כמעט בלתי נסבלות, כגון גירוד, כאבים, חום, קהות חושים ונוקשות בגוף. אם תשומת הלב אליהן תיפסק, ייעלמו גם התחושות. כשההבחנה בהן תחודש, הן יופיעו שוב. תחושות כאלה מתעוררות, כאמור, עקב הרגישות הטבעית של הגוף ואינן סימפטומים של מחלה. אם מבחינים בהן בריכוז ממוקד, הן נמוגות בהדרגה.

המתרגל רואה לעיתים דימויים מסוגים שונים כאילו ראה אותם במו עיניו. לדוגמה, הבודהה נכנס למקום ההתרחשות כשכולו זוהר; תהלוכת נזירים בשמיים; פגודות ודימויים של הבודהה; מפגש עם יקירים; עצים או יערות, גבעות או הרים, גנים, מבנים; גופות נפוחות או שלדים; הרס מבנים והתפוררות של גופות; גופה נפוחה מכוסה בדם מתפרקת לחתיכות ומצטמצמת לשלד בלבד; הקרביים והאיברים החיוניים שבתוך גופה ואף  החיידקים; שוכני הגיהנום והשמיים ועוד. אלו אינם אלא יצורי דמיון הנראים בחדות בעקבות ריכוז עמוק. דימויים אלו דומים למה שאדם פוגש בחלומותיו. אין לקבל אותם בברכה, אין ליהנות מהם וגם אין לפחד מהם. אובייקטים אלו שנצפו במהלך ההתבוננות אינם אמיתיים; הם דימויים או דמיונות בלבד, בעוד שהתודעה הרואה אותם היא המציאות.

ואולם לא ניתן להבחין בבהירות מספקת בתודעה כ(נוצרת מ)תהליכים מנטליים גרידא, תהליכים שאינם קשורים לרשמים חושיים ואינם מוגברים על ידיהם. על כן את מֵרַב תשומת הלב יש להסב אל אובייקטים חושיים שניתן להבחין בהם בקלות, כמו גם לאותם תהליכים מנטליים המתעוררים בהקשר לתפיסות החושיות של אותם אובייקטים. כך על המתרגל להבחין בכל אובייקט שמופיע, לתייג "רואה", "רואה" עד שייעלם. האובייקט יתרחק, יתפוגג או ייפרד. תחילה יצריך הדבר כמה הבחנות בו, כחמש עד עשר הבחנות. אך כשתתפתח תובנה, ייעלם האובייקט לאחר כשתי הבחנות בו. עם זאת, אם המתרגל ירצה ליהנות מהמראה או לבחון מקרוב את העניין, או אם יפחד ממנו, סביר להניח שהאובייקט יתעכב בתודעה. אם האובייקט הוא כזה שנגרם בכוונה, אזי באמצעות הנאה הוא יימשך זמן רב. לכן יש להיזהר שלא לחשוב ולא לנטות לעסוק בעניינים זרים בזמן שהריכוז טוב. אם מחשבות כאלה מגיעות, יש להבחין בהן ולהיפטר מהן מיד. במקרה שמתרגלים אינם חווים אובייקטים או רגשות יוצאי דופן תוך כדי ההתבוננות הרגילה, הם עלולים להתעצל. הם חייבים להבחין בעצלות: "עצל", "עצל", עד שיתגברו עליה. בשלב זה, בין שהמתרגלים נתקלים באובייקטים המעוררים רגשות יוצאי דופן ובין שלא, הם מכירים בבירור את השלבים הראשונים, האמצעיים והאחרונים של כל הבחנה. בתחילת התרגול, בזמן שהבחינו באובייקט אחד, היה עליהם לעבור לאובייקט אחר שהתעורר, ואולם הם לא הבחינו בבירור בהיעלמותו של האובייקט הקודם. כעת, רק לאחר שזיהו את היעלמותו של אובייקט, הם יבחינו באובייקט החדש המתעורר. לפיכך יש להם ידע ברור לגבי שלבי ההתחלה, האמצע והסוף של האובייקט שהבחינו בו.

בשלב זה, כשהמתרגל נעשה מיומן יותר, הוא קולט בכל פעולה של התבוננות שאובייקט מופיע בפתאומיות ונעלם מיד. תפיסתו ברורה כל כך שהוא מהרהר: "הכול בא אל קיצו, הכול נעלם, שום דבר אינו קבוע, זה ממש ארעי." ההרהור עולה בקנה אחד עם הנאמר בפרשנות לטקסט פאלי: "הכול בלתי קבוע, במובן של הרס, של אי קיום לאחר שהיה." הוא מהרהר עוד: "באמצעות בורות אנחנו נהנים מהחיים. אך למען האמת, אין ממה ליהנות. מה שיש זה התעוררות והיעלמות בלי הרף, שמטרידות אותנו שוב ושוב. זה באמת איום. בכל רגע אנחנו עשויים למות, והכול יגיע לבטח לסיומו. הארעיות האוניברסלית הזאת היא באמת מפחידה ונוראה." הרהור זה של המתרגל תואם את האמירה בפרשנות: "מה שקבוע כואב, כואב במובן של אימה; כואב בגלל הדיכוי שמתקיים באמצעות העלייה והירידה." שוב, כשהוא חווה כאבים עזים הוא מהרהר: "הכול כאב, הכול רע." הרהור זה תואם את מה שפרשנות הכתבים קובעת: "הוא רואה את הכאב כמו דוקרן; כמו רתיחה; כמו חץ." הוא מהרהר עוד: "זו מאסה של סבל, סבל בלתי נמנע. מתעורר ונעלם, זה חסר ערך. אי אפשר לעצור את התהליך הזה. זה מעבר לכוחו של אדם. זה המסלול הטבעי שלו." הרהור זה תואם לחלוטין את הפרשנות: "מה שכואב הוא ללא עצמיות, אין לו עצמיות במובן שאין לו שום ליבה, מכיוון שאין עליו הפעלת כוח." על המתרגל להבחין בכל ההרהורים האלה ולהמשיך להתבונן כרגיל.

לאחר שהמתרגל חווה באופן ישיר את שלושת המאפיינים של האובייקטים שהבחין בהם, הוא מבין שגם כל האובייקטים שטרם הבחין בהם מאופיינים כארעיים, נתונים לסבל וללא עצמיות.

לגבי האובייקטים שלא חווה באופן אישי, הוא מסכם: "גם הם בנויים באותו אופן: בלתי קבוע, כואב וללא עצמיות." זו הסקה מניסיונו הישיר הנוכחי. הבנה כזאת אינה ברורה דיה במקרה של אדם בעל יכולת אינטלקטואלית פחותה או בעל ידע מוגבל שאינו מקדיש תשומת לב להרהור אלא פשוט ממשיך להבחין באובייקטים. אבל הבנה כזאת מתרחשת לעיתים קרובות אצל מי שנכנע להרהור, שבמקרים מסוימים עלול להתרחש בכל פעולה של הבחנה. ואולם הרהור מוגזם כזה מהווה מכשול להתקדמות התובנה. גם אם לא יחולו הרהורים כאלה בשלב זה, תתברר ההבנה עוד ועוד בשלבים הגבוהים יותר. לפיכך אין להקדיש תשומת לב מיוחדת להרהורים. כשהמתרגל ממקד תשומת לב רבה יותר להבחנה בסיסית באובייקטים, עליו להבחין גם בהרהורים אלו, אם הם מתרחשים, אך אל לו להתעכב עליהם. לאחר שהבין את שלושת המאפיינים, המתרגל אינו מהרהר עוד אלא ממשיך ומבחין באותם אובייקטים גופניים ומנטליים המציגים את עצמם ללא הרף. ואז, ברגע שבו חמש היכולות המנטליות – אמונה, אנרגיה, תשומת לב, ריכוז וידע – מאוזנות כהלכה, התהליך המנטלי של ההבחנה מואץ, וניתן לשים לב להתעוררות התהליכים הגופניים והמנטליים במהירות רבה הרבה יותר. ברגע של שאיפה, עליית הבטן מציגה את עצמה ברצף מהיר, ואחריה בהתאם, גם הירידה הופכת למהירה יותר. רצף מהיר ניכר גם בתהליך של כיפוף והתמתחות. תנועות קלות מורגשות ומתפשטות בכל הגוף. בכמה מקרים תחושות דוקרניות וגירוד מופיעות ברצף מהיר לרגע. ככלל, אלו הם רגשות שקשה לשאת. המתרגל אינו יכול לעמוד בקצב של אותו רצף מהיר של חוויות מגוונות אם ינסה להבחין בהן בשמן. בחינת האובייקטים במקרה זה צריכה להיעשות באופן כללי, אך בתשומת לב. בשלב זה אין צורך  לנסות להבחין בפרטים של האובייקטים העולים ברצף מהיר, אלא יש להבחין בהם באופן כללי. אם רוצים לשיים אותם, מתן שם קיבוצי יספיק. ניסיון לעקוב אחריהם בצורה מפורטת יביא להתעייפות מהירה. הדבר החשוב הוא להבחין בדברים בצורה ברורה ולהבין מה עולה. בשלב זה, יש להסיט את ההתבוננות הרגילה המתמקדת בכמה אובייקטים נבחרים ולשים לב בקפידה לכל אובייקט המתעורר בששת שערי החושים. רק כשלא מעוניינים להבחין באובייקטים באופן זה, יש לחזור להתבוננות הרגילה.

פעמים רבות תהליכים גופניים ומנטליים מהירים יותר מקריצת עין או ממכת ברק. ולמרות זאת, אם המתרגל ממשיך להבחין בהם, הוא יכול להבין אותם בזמן שהם קורים. תשומת הלב הופכת לחדה מאוד. עקב כך נראה כאילו תשומת הלב צוללת לתוך האובייקט שעולה. נראה כאילו גם האובייקט עצמו עולה בעצמו על תשומת הלב. המתרגל מבין כל אובייקט באופן ברור ומובחן. לכן הוא מאמין: "תהליכים גופניים ומנטליים הם אכן מהירים מאוד. הם מהירים כמו מכונה או מנוע. ובכל זאת, ניתן לשים לב ולהבין את כולם. אולי אין יותר מה לדעת. כל מה שהיה צריך לדעת כבר ידוע." הוא מאמין בכך מפני שהוא יודע מניסיון ישיר דברים שעליהם אפילו לא חלם קודם לכן.

שוב, בעקבות התובנה אור בוהק מופיע מול המתרגל. מתעוררת בו התעלות שגורמת לו  צמרמורת, דמעות, רעד בגפיים. הדבר מייצר בו ריגוש והתרגשות מעודנים. הוא מרגיש כאילו הוא מתנדנד בנדנדה. הוא אפילו תוהה אם הוא סתם מסוחרר. ואז עולה שלוות נפש, ואיתה מופיעות, בין היתר, זריזות וגמישות מנטלית. כשהוא יושב, שוכב, הולך או עומד, הוא מרגיש  נינוח למדי. גם הגוף וגם התודעה זריזים וגמישים ותפקודם מהיר, הם גמישים ביכולתם לטפל בכל אובייקט רצוי לכל פרק זמן רצוי. המתרגל משוחרר מנוקשות, מחום או מכאב. התובנה חודרת לאובייקטים בקלות. התודעה נעשית איתנה וישרה, והוא רוצה להימנע מכל רע. באמצעות אמונה מוצקה התודעה בהירה מאוד. לעיתים, כשאין אובייקט שיש לשים לב אליו, התודעה נשארת שלווה במשך זמן רב. עולות בו מחשבות כאלה: "באמת, בודהה הוא יודע-כול. באמת, תהליך הגוף-נפש הוא בלתי קבוע, כואב וללא עצמיות." תוך כדי הבחנה  באובייקטים הוא מבין בבירור את שלושת המאפיינים. הוא רוצה לייעץ לאחרים לתרגל מדיטציה. הוא חופשי מעצלות ולאות; האנרגיה שלו אינה רפויה ואינה מתוחה. נוצרת בו השתוות נפש הקשורה בתובנה. אושרו עולה על חוויותיו הקודמות. לכן הוא רוצה להעביר לאחרים את רגשותיו ואת חוויותיו. נוצרת עוד היקשרות מעודנת בעלת אופי רגוע הנהנית מהתובנה הקשורה לאור הבוהק, לתשומת הלב ולהתעלות. הוא חווה את כל זה כאושר של מדיטציה.

אל לו למתרגל להרהר בהתרחשויות אלו. כשכל אחת מהן עולה, עליו להבחין בהן בהתאם: "אור בוהק", "אמונה", "התעלות", "שלווה", "אושר" וכדומה. כשמופיע בּוֹהַק, צריך להבחין בו כ"בּוֹהֵק", עד שהוא נעלם. יש לבצע הבחנות דומות גם במקרים האחרים. כשמופיע אור בוהק, תחילה קיימת נטייה לשכוח להבחין בו וליהנות מראיית האור. גם אם המתרגל יבחין באור, ההבחנה תהיה מעורבת בתחושות של התעלות ואושר, וסביר שהופעת האור תמשיך ותשתהה. עם זאת, בהמשך, המתרגל יתרגל לתופעות כאלה וימשיך להבחין בהן באופן ברור עד שייעלמו. לעיתים האור כה בוהק עד שקשה למתרגל לגרום לו להיעלם באמצעות הבחנה בלבד. במקרה כזה עליו להפסיק למקד את תשומת ליבו באור ולהפנות אותה במרץ לעבר אובייקט כלשהו שעולה בגופו. אל לו למתרגל להרהר אם האור עדיין שם. אם יעשה זאת, סביר להניח שיראה אותו. אם עולה מחשבה כזאת, צריך לפוגג אותה באמצעות הפניית תשומת לב נמרצת לעצם מחשבה זו. כשהריכוז אינטנסיבי, לא רק אור בוהק אלא גם אובייקטים יוצאי דופן אחרים עשויים לעלות וימשיכו לעלות אם ייטה המתרגל כלפי אחד מהם. אם נטייה כזאת מתרחשת, על המתרגל להבחין בה במהירות. במקרים מסוימים, גם אם אין נטייה כזאת כלפי אובייקט מסוים, אובייקטים קלושים מופיעים בזה אחר זה כמו קרונות רכבת. על המתרגל להגיב לתמונות חזותיות כאלה פשוט על ידי "רואה", "רואה" – וכל אובייקט ייעלם. כשתובנת המתרגל נחלשת, האובייקטים עשויים להיות מובחנים יותר. אז יש להבחין בכל אחד מהם עד שכל רכבת האובייקטים תיעלם.

חייבים להכיר בעובדה שלהוקיר את הנטייה לתופעות כמו אורות בוהקים והיצמדות אליהן זו גישה שגויה. התגובה הנכונה התואמת את נתיב התובנה היא להבחין באובייקטים אלו  בתשומת לב ובניתוק (רגשי) עד שהם נעלמים. כשהמתרגל ימשיך בתשומת לב לגוף ולתודעה, תובנתו תגדל בבהירות. הוא יצליח לתפוס באופן ברור יותר את התהוותם והיעלמותם של התהליכים הגופניים והמנטליים. הוא יבין שכל אובייקט עולה במקום אחד ובאותו מקום הוא נעלם. הוא יֵדַע שההתרחשות הקודמת היא התרחשות אחת וזו שאחריה – אחרת. לכן, בכל פעולה של הבחנה, הוא מבין את מאפייני הארעיות, הכאב והיעדר האני. לאחר שהרהר בכך זמן רב, הוא עשוי להאמין: "זה לבטח הטוב ביותר שניתן להשיג. זה לא יכול להיות טוב יותר", והוא נעשה מרוצה כל כך מהתקדמותו עד שהוא עלול להפסיק ולהירגע. עם זאת, אל לו להירגע בשלב זה אלא להמשיך בתרגולו להבחין בתהליכים הגופניים והמנטליים ברציפות לזמן ארוך יותר.

עם שיפור התרגול, וכשהידע נעשה מבוסס יותר, הופעת האובייקטים כבר אינה ניכרת למתרגל; הוא שם לב רק להיעלמותם. הם נעלמים במהירות. כך גם התהליכים המנטליים של ההבחנה בהם. לדוגמה, כשמבחינים בעליית הבטן, התנועה נעלמת תוך זמן קצר, ובאותו אופן נעלם גם התהליך המנטלי של ההבחנה בתנועה זו. כך יהיה ידוע בבירור למתרגל כי גם העלייה וגם ההבחנה בה נעלמות מיד זו אחר זו. הוא הדין במקרים של ירידת הבטן, ישיבה, כיפוף או מתיחה של יד או רגל, נוקשות בגפיים וכן הלאה. ההבחנה באובייקט והידיעה על היעלמותו מתרחשות ברצף מהיר. יש מותרגלים התופסים שלושה שלבים באופן מובהק: ההבחנה באובייקט, הפסקתו, והיעלמות המודעות שזיהתה את ההפסקה, הכול ברצף מהיר. מכל מקום, מספיק להכיר, ברצף זוגי, בהתפרקות האובייקט ובהיעלמות התודעה המבחינה בהתפרקות זו.

כשהמתרגל יכול להבחין בזוגות אלו בבירור וללא הפרעה – התכונות הייחודיות של האיברים כמו גוף, ראש, יד, רגל כבר אינן ניכרות בעיניו, ומופיע הרעיון שהכול נפסק ונעלם. בשלב זה הוא עשוי להרגיש כי התבוננותו אינה חדה דיה. אך למעשה, אין זה כך. התודעה ככלל נהנית להתעכב על מראות של גופים וצורות מסוימים. כשהם נעדרים, התודעה מחפשת סיפוק. אך למעשה, זהו ביטוי להתקדמות התובנה. בהתחלה התכונות והשמות של אובייקטים הם הפרטים הראשונים שבהם מבחינים בבירור, אך כעת, בשל ההתקדמות, מבחינים קודם כול בהיעלמותם של האובייקטים. רק בהרהורים חוזרים ונשנים מופיעים פרטים אלו שוב, אך אם לא מבחינים בהם, עובדת ההתפרקות חוזרת ומופיעה באופן חזק ביותר. כך המתרגל  מתוודע מתוך ניסיון ישיר לאמיתות האמרה החכמה: "כשמתעורר שם או סימן, המציאות מסתתרת; כשהמציאות מגלה את עצמה, שם או סימן נעלמים."

כשהמתרגל מבחין באובייקטים בבירור, הוא חושב שההבחנות שלו אינן קרובות מספיק. הסיבה לכך היא שהתובנה כה מהירה וברורה עד שהוא מצליח להתוודע אפילו לתת ההכרה הרגעי שבין תהליכי ההכרה. הוא מתכוון לעשות משהו, למשל לכופף או למתוח זרוע, והוא מבחין בקלות בכוונה, שמעצם ההבחנה בה נוטה לדעוך, ועקב כך הוא אינו יכול לכופף או למתוח את הזרוע במשך זמן מה. במקרה זה עליו פשוט להמשיך ולהפנות את תשומת ליבו להתבוננות בהתרחשויות הנוכחיות באחד מששת שערי החושים. אם המתרגל מרחיב את התבוננותו בגוף כולו, כרגיל, החל בהבחנה בעליית הבטן וירידתה, הוא יצבור תנופה במהירות, ואז, כשזה מתרחש, עליו להמשיך להבחין ב"נוגע ויודע", או ב"רואה ויודע", או ב"שומע ויודע" וכן הלאה. תוך כדי כך, אם הוא מרגיש חסר מנוחה או עייף, עליו לחזור להבחין בעליית הבטן וירידתה. לאחר זמן מה, כשהוא צובר תנופה, עליו להבחין בכל אובייקט המתעורר בגוף.

כשהוא יכול להתבונן היטב באופן נרחב כל כך, גם אם אינו מבחין באובייקט בחדות, הוא יודע שמה שהוא שומע מתפוגג, מה שהוא רואה מתפרק לחלקים ללא המשכיות ביניהם. כך רואים את הדברים כפי שהם באמת. יש מתרגלים שאינם רואים בבירור את המתרחש מכיוון שההיעלמות כה מהירה עד שהם חשים שראייתם הולכת ונחלשת או שהם מסוחררים. אין זה כך. הם פשוט חסרים את כוח ההכרה הנדרש כדי לשים לב למתרחש לפני ואחרי, ועקב  כך אינם רואים את התכונות או הצורות. כשזה קורה עליהם להירגע ולהפסיק להתבונן. ואולם התהליכים הגופניים והמנטליים ממשיכים להופיע לפניהם, והתודעה ממשיכה להבחין בהם מעצמה. המתרגל עשוי להחליט לישון, אך הוא אינו נרדם ונשאר ערני. הוא אינו צריך לדאוג לאובדן שינה; בזכות הריכוז שלו הוא לא ירגיש רע ולא יחלה. עליו להמשיך להבחין באובייקטים במרץ, ואז יראה שתודעתו כשירה דיה לתפוס אותם באופן מלא וברור.

כשהוא מבחין ברציפות הן בהתפרקות האובייקטים והן בפעולת ההכרה בהתפרקות, הוא מהרהר: "דבר אינו נמשך אפילו ל(משך) קריצת עין או הבזק ברק. לא הבנתי את זה לפני כן. כפי שזה נפסק ונעלם בעבר, כך זה ייפסק וייעלם בעתיד." עליו להבחין בהרהור כזה. מעבר לכך, בעיצומן של ההתבוננויות סביר שהמתרגל יחווה מודעות לפחד. הוא מהרהר: "האדם נהנה מהחיים, אינו מכיר את האמת. עכשיו כשהוא יודע את האמת של התפרקות מתמשכת זה באמת מפחיד. בכל רגע של התפרקות אפשר למות. תחילת החיים האלה עצמה מלאת פחד. כבר מתחילתם החיים מלאי פחד, וכך גם החזרות האינסופיות של הופעות (האובייקטים). לכן המאמצים לעצור את התופעות המשתנות למען הרווחה והאושר הם חסרי תוחלת. מפחיד להיוולד מחדש מאחר שהדבר כרוך בחיים שקיימת בהם הישנות של (הופעת) אובייקטים שתמיד נפסקים ונעלמים. אכן מפחיד להיות זקן, למות, לחוות צער, אבל, כאב וייאוש." צריך להבחין בהרהור כזה ואז לפטור אותו.

המתרגל אינו רואה דבר שיוכל להיתמך בו ונעשה אדם שתודעתו וגופו חלשים כביכול. הוא נתפס לדכדוך. הוא כבר איננו חד ונמרץ. אבל אל לו להתייאש. מצב זה הוא סימן להתקדמות התובנה. הוא פשוט אומלל מהמודעות לפחד. עליו להבחין בהרהור כזה, ותוך כדי שהוא ממשיך להבחין באובייקטים בשעה שהם עולים בזה אחר זה, תלך תחושת האומללות ותיעלם. עם זאת, אם לא יצליח להתבונן לזמן מה, האבל יכריז על קיומו, והפחד יכריע אותו. סוג זה של פחד אינו קשור לתובנה. לכן יש לפעול כדי למנוע פחד בלתי רצוי שכזה על ידי התבוננות נמרצת.

וכך, במהלך ההבחנה באובייקטים המתרגל עשוי למצוא מגרעות: "תהליך הגוף-תודעה הזה, בהיותו ארעי, אינו מספק. טוב היה לא להיוולד. לא טוב גם להמשיך את הקיום. מאכזב לראות הופעה של מאפיינים ודמויות מוגדרים לכאורה של אובייקטים בעוד שלמעשה הם אינם מציאות. לשווא עושים מאמצים לחפש רווחה ואושר. לידה אינה רצויה. הזקנה, המוות, האבל, הכאב, הצער והייאוש מעוררים אימה." חייבים לשים לב גם להרהור שזה טבעו.

ואז המתרגל נוטה להרגיש שהגוף-תודעה כאובייקט, והמודעות להבחין בו, גסים מאוד, נחותים או חסרי ערך. ומכיוון שהוא מבחין בכך שהם מתעוררים ונעלמים, הם נהיים לו לזרא. הוא עשוי לראות את גופו שלו נרקב ומתפורר. הוא רואה בכך שבריריות רבה מאוד.

בשלב זה, בעוד המתרגל שם לב שכל זה מתעורר בגוף-תודעה שלו, הוא נגעל ממנו. למרות שהוא מכיר בבירור את פירוקם על ידי סדרה של הבחנות טובות, הוא כבר אינו ערני וחד. ההתבוננות שלו מקושרת לשאט נפש, והוא נעשה עצל. אך עם זאת הוא אינו יכול להימנע מהתבוננות. דומה הדבר למי שמרגיש גועל בכל צעד ושעל כשעליו לצעוד בשביל בוצי ומלוכלך ובכל זאת אינו יכול להפסיק ללכת. הוא אינו יכול שלא להמשיך. בשלב זה הוא רואה את משכנו האנושי ככפוף לתהליך ההתפרקות, והוא אינו מתענג על האפשרות להיוולד מחדש כבן אנוש, גבר או אישה, מלך או אדם עתיר נכסים. הוא חש את אותן הרגשות כלפי המשכנים השמיימיים.

כשדרך הידע הזה הוא חש גועל מכל תצורה שבה הוא מבחין, יתעורר אצלו רצון לזנוח תצורות אלו או להיגאל מהן. לראות, לשמוע, לגעת, להרהר, לעמוד, לשבת, להתכופף, להתמתח, להבחין – הוא רוצה להיפטר מכולם. עליו לשים לב למשאלה זו. כעת הוא מייחל לשחרור מתהליכים גופניים ומנטליים. הוא מהרהר: "בכל פעם שאני מבחין בהם, אני נפגש בחזרות, שכולן גרועות. מוטב שאפסיק להבחין בהם." עליו לשים לב להרהור שכזה.

חלק מהמתרגלים, כשהם מהרהרים בכך, מפסיקים למעשה לשים לב לתצורות. למרות שהם עושים זאת, התצורות אינן מפסיקות להופיע, כלומר: עולה, נופל, מתכופף, מתמתח, מתכוון וכן הלאה. הם נמשכים כמו תמיד. ההבחנה בתצורות המובהקות נמשכת גם היא. לכן, כשהוא מהרהר כך, הוא חש מרוצה: "למרות שאני מפסיק להבחין בתצורות הגוף-תודעה, התצורות מתרחשות בכל זאת. הן עולות, והמודעות אליהן קיימת, כשלעצמה. כך שלא ניתן להשיג שחרור מהן על ידי עצירת עצם ההבחנה בהן. אי אפשר לנטוש אותן בדרך זו. באמצעות ההבחנה בתצורות, יובנו במלואם שלושת המאפיינים של החיים, ואז מבלי שיהיה צורך לתת להן תשומת לב, תושג השתוות הנפש. סופן של תצורות אלו, נירוונה, יתממש. שלווה ואושר יבואו." כשהוא מהרהר כך בעונג, הוא ממשיך להבחין בתצורות. אותם מתרגלים שאינם מסוגלים להרהר כך ימשיכו במדיטציה ויסתפקו בהסבר של מוריהם.

זמן קצר לאחר המשך המדיטציה הם צוברים תנופה, ואז, במקרים מסוימים, מתעוררים רגשות כואבים שונים. אין צורך שזה יגרום לייאוש. זהו רק הביטוי של המאפיין הטמון בכובד הסבל הזה, כפי שנאמר בביאור: "לראות את חמשת המצרפים ככואבים, כמחלה, רתיחה, כמו חץ, אסון, סבל וכדומה." גם אם לא חווים תחושות כואבות כאלה, הרי שאחד המאפיינים של ארעיות, סבל או אי-עצמיות יתגלה בכל הבחנה. למרות שהמתרגל  מבחין כראוי, הוא מרגיש שהוא אינו מצליח. הוא חושב שמודעות ההבחנה והאובייקט המובחן אינם קרובים דיים. הסיבה לכך היא שהוא להוט מדי להבין את טיבם של שלושת המאפיינים באופן מלא. מאחר שאינו מרוצה מהתבוננותו, הוא מחליף את תנוחתו לעיתים קרובות. בזמן הישיבה הוא חושב שיצליח יותר בהליכה. תוך כדי הליכה הוא רוצה לחדש את הישיבה. לאחר שהתיישב הוא משנה את מיקום ידיו ורגליו. הוא רוצה ללכת למקום אחר; הוא רוצה לשכב. למרות שהוא מבצע את השינויים האלה, הוא אינו יכול להישאר זמן רב בתנוחה אחת מסוימת. שוב הוא נעשה חסר מנוחה. אבל אין צורך להתייאש. כל זה קורה גם משום שהבין את טיבן האמיתי של התצורות וגם משום שעדיין לא רכש את הידע של השתוות הנפש כלפיהן. הוא פועל היטב ובכל זאת מרגיש אחרת. עליו לנסות לדבוק בתנוחה אחת ואז יגלה כי נוח לו בה. אם ימשיך להבחין בתצורות במרץ, תהפוך תודעתו בהדרגה לרגועה ובהירה. בסופו של דבר רגשותיו חסרי המנוחה ייעלמו לגמרי.

כשהידע על השתוות הנפש לגבי תצורות נעשה בשל, התודעה מתבהרת מאוד ומסוגלת להבחין בבהירות בתצורות. ההבחנה עוברת בצורה חלקה כאילו אין צורך במאמץ. גם תצורות עדינות מובחנות ללא מאמץ. המאפיינים האמיתיים של ארעיות, כאב והיעדר עצמיות מתגלים ללא הרהור. תשומת הלב מופנית לנקודה מסוימת בכל חלק בגוף בכל מקום שמתרחשת בו תחושה, אך תחושת המגע רכה וחלקה כמו משי. לפעמים האובייקטים בגוף שיש לשים לב אליהם רבים כל כך עד שיש להאיץ את ההבחנה. נראה כי גם הגוף וגם התודעה מושכים כלפי מעלה. מספר האובייקטים הנבחנים קטן, ואפשר להבחין בהם בקלות וברוגע. לפעמים תצורות הגוף נעלמות כליל, ונותרות רק התצורות המנטליות, ואז המתרגל יחווה תחושת התלהבות, כאילו נהנה ממטר של טיפות מים זעירות. הוא גם ספוג שלווה. הוא עשוי גם לראות בוהק כמו שמיים בהירים. על כל פנים, חוויות בולטות אלו אינן משפיעות עליו יתר על המידה. הוא אינו מוצף עונג, אבל הוא עדיין נהנה מהם. עליו להבחין בהנאה זו. עליו גם להבחין בהתלהבות, בשלווה ובאורות בוהקים. אם אינם נעלמים כשמבחינים בהם, עליו להתעלם מהם ולהבחין באובייקט אחר שעולה.

בשלב זה הוא מסתפק בידיעה שאין אני, שלי, עצמי, וכי רק תצורות נוצרות; תצורות בלבד המתוודעות לתצורות אחרות. הוא גם מוצא עונג בהבחנה באובייקטים בזה אחר זה. הוא אינו עייף מפעולת ההבחנה בהם לאורך זמן רב. הוא חופשי מתחושות כואבות ויכול לשהות בכל תנוחה שיבחר לאורך זמן. הוא יכול להמשיך להתבונן במשך שעתיים-שלוש בלי לחוות אי נוחות כלשהי הן בישיבה והן בשכיבה ולשהות בהן ללא לאות. גם אחרי שעות אלו התנוחה שלו תישאר איתנה כקודם.

לעיתים נוצרות תצורות במהירות, והוא מבחין בהן היטב. ואז הוא עלול להיות חרד לגבי מה שיקרה לו. עליו להבחין בחרדה זו. הוא מרגיש שהוא פועל היטב. עליו להבחין בהרגשה זו. הוא מצפה להתקדמות התובנה. עליו להבחין בציפייה זו. עליו להבחין בהתמדה בכל מה שמתעורר. הוא אינו צריך להשקיע מאמץ מיוחד, אך גם לא להירגע. במקרים מסוימים, בגלל החרדה, השמחה, ההיקשרות או הציפייה, ההבחנה הופכת להיות רפה ונסוגה לאחור. אלו הסבורים שהמטרה קרובה מאוד מהרהרים במרץ רב. תוך כדי כך ההבחנה הופכת לרפה, וחלה נסיגה. הדבר קורה מכיוון שתודעה חסרת מנוחה אינה יכולה להתרכז כראוי בתצורות. משום כך כאשר ההבחנה נמצאת בתנופה טובה, על המתרגל להמשיך בהתמדה, הוא אינו צריך להירגע וגם לא להשקיע מאמץ מיוחד. אם אכן ימשיך בהתמדה, יזכה בתובנה במהירות עד לסופן של כל התצורות ויממש את הנירוונה. יש מתרגלים העשויים בשלב זה להתרומם גבוה יותר – ושוב ליפול כמה פעמים. הם אינם צריכים להיתפס לייאוש אלא להמשיך בנחישות. יש למקד את תשומת הלב לכל מה שמתעורר בכל ששת שערי החושים. עם זאת, כשההבחנה אינה מתנהלת בצורה חלקה ורגועה, אין אפשרות להתבוננות רחבה. בין שהמתרגל מתחיל בהתבוננות בעלייה ובירידה של הבטן ובין שההתבוננות נעשית בכל אובייקט גופני ומנטלי אחר, הוא יגלה שהוא זוכה בתנופה. ואז ההבחנה תימשך מעצמה  בצורה חלקה ורגועה. נראה לו שהוא צופה בהפסקה ובהיעלמות של כל התצורות בקלות ובבירור. בשלב זה תודעתו חופשייה למדי מכל הזיהומים. יהיה האובייקט נעים ומזמין ככל שיהיה, הוא כבר אינו מושך בעיניו. יהיה האובייקט מתועב ודוחה ככל שיהיה, זה כבר אינו  מפריע לו. הוא פשוט רואה את האובייקט שומע, מריח, טועם, חש או מכיר אותו. בעזרת שישה סוגים של השתוות הנפש המתוארים בטקסטים הוא מבחין בכל התצורות. הוא אפילו אינו מודע למשך הזמן שהוא עוסק בהתבוננות. ברגע שחמש היכולות (indriya) של אמון, אנרגיה, תשומת לב, ריכוז וחוכמה יתפתחו בצורה אחידה, הוא יבין את הנירוונה.[2]

מי שהגיע לידיעת הנירוונה מודע לשינוי המובהק במזגו ובגישתו המנטלית ומרגיש שחייו השתנו. אמונתו או אמונו ובטחונו בבודהה, בדהרמה ובסנגהה נעשים חזקים ומוצקים מאוד. בזכות אמונתו המחוזקת הוא זוכה גם להתלהבות ולשלווה. נוצר אושר ספונטני. בגלל חוויות אקסטטיות אלו הוא אינו יכול להבחין באובייקטים בצורה מובהקת, למרות שהוא משתדל לעשות זאת מיד לאחר חוויית הנירוונה. מכל מקום, חוויות אלו פוחתות בהדרגה לאחר כמה שעות או כמה ימים, ואז ביכולתו לשוב ולהבחין בתצורות באופן מובהק. במקרים מסוימים המתרגלים, לאחר שהגיעו לנירוונה, מרגישים שהם משוחררים מנטל גדול, חופשיים וקלילים, ואינם מעוניינים להמשיך ולהתבונן. מטרתם הושגה ותוכן ליבם מובן, ואם כך הם יכולים להמשיך לשלבי התרגול הגבוהים יותר.

הערה חשובה

הטכניקה של מדיטציית תובנה המתוארת בחיבור זה מספיקה למדי לאנשים בעלי אינטליגנציה סבירה. אנשים כאלה, לאחר שקראו את החיבור, צריכים לתרגל את ההתבוננויות האלה באמונה איתנה, ברצון עז ובחריצות רבה באופן מתודי, והם יכולים להיות בטוחים שיחוו התקדמות. עם זאת, חובה לציין כי לא ניתן בשום אופן לתאר בחיבור קצר זה באופן מלא את פרטי החוויות ואת שלבי התובנה המתקדמים שהמתרגלים עוברים. נותרו עדיין פרטים רבים הראויים לתיאור. ועם זה, לא כל מתרגל חווה את סך כל מה שתואר כאן. אמורים להיות הבדלים בהתאם ליכולות ולקרמה של כל אחד ואחד. שוב, האמונה, הרצון והחריצות של אדם אינם נשארים תמיד קבועים. יתר על כן, מתרגל שאין לו מדריך ותלוי לחלוטין בידע שבספרים, שומה עליו להיות זהיר והססן כמטייל שמעולם לא היה במסע ספציפי. לכן ברור שלא יהיה קל לאדם כזה להגיע לנתיביה ולפירותיה של הנירוונה, אם ימשיך לחתור לכך ללא מורה שינחה אותו ויעודד אותו. אם כך, מי שבאמת מעוניין לתרגל מדיטציה עד שישיג את מטרתו, נירוונה, חייב למצוא מורה מוסמך לכך בשל הישגיו שלו, כדי שידריך אותו לאורך כל הדרך משלב התובנה המוך ביותר ועד לידיעות הגבוהות ביותר של נתיב הנירוונה ומימושה. עצה זו תואמת לחלוטין את האמור בכתובים: "יש לחפש מורה כדי לקבל את הידע על ריקבון ומוות כפי שהם באמת."

תרגום מאנגלית: אבי ארביב

עריכה לשונית: אלפא אלשיך


[1] כפי שמופיע באתר:  https://books.google.co.il/books?id=Z7lBDbG0cZAC&printsec=frontcover&redir_esc=y#v=onepage&q&f=false

[2] בשלב זה מהאסי מפרט כיצד חווים נירוונה, אך הסבר זה אינו מועיל לרוב המתרגלים. קיימת סכנה בידיעה רבה  מדי ובפיתוח ציפיות במקום ראייה ברורה מה קורה למתרגל עצמו ברגע הנוכחי.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.