הסנגהה עלתה לבלפור. עלתה לבלפור ולא עלתה על בלפור. התרגול של אי-אלימות לא מתיישב עם לעלות על משהו, התרגול של אי-היאחזות אינו מתיישב עם שנאה. הבודהיזם המעורב ויותר מזה הבודהיזם הפוליטי מזמנים לנו אתגרים לא פשוטים, שהרי השנאה עלולה להתעורר. אבל אין זה תירוץ להימנעות מפעולה. תרגול ויפסנא אינו תרגול של המנעות, הוא תרגול של מודעות והתבוננות במה שעולה, תוך שאנחנו עושים את הדבר הנכון.
נקיטת עמדה פוליטית של הסנגהה היא סוגיה מורכבת ובדרך כלל אני נמנה על המחנה השמרני. יש הבדל עצום בין הבעת עמדות אישית שלי, לבין הבעת עמדה של עמותת תובנה, למשל. גם הפעם 'תובנה' לא נקטה עמדה. אבל רבים מהסנגהה, מהמורות ומהפעילות של תובנה עלו לבלפור. כל זה בשעה שיש גם חברי סנגהה שמסוייגים מאוד מהמחאה הזו.
אנחנו באחד המשברים הפוליטיים המורכבים ביותר מהפרספקטיבה האנושית: מצב שבו חלקים גדולים בעם מעריצים מנהיג הערצה עצומה, בשעה שחלקים גדולים אחרים אינם יכולים לשאת אותו, אינם סומכים עליו ואינם נותנים בו אמון. דווקא במשבר כזה מודגשת החשיבות של מעורבות בודהיסטית נכונה. איך לפעול מבלי לשנוא? איך לגנות אלימות מבלי להיגרר לאלימות? כיצד לבטא עמדה ברורה מבלי לבטל את האחר? מבלי להתנשא. כיצד לשמור על סולידריות, על קשר הדדי, על הוויה שלובה ואפילו על אהבה בתוך קונפליקט חריף כל כך? השליחות שלנו כקהילה מתרגלת היא לנסות למצוא את הדרכים. בתוכנו וכלפי חוץ. זה מחייב אותנו לזהירות, אך זה מחייב אותנו גם לפעולה, משום שרק בתוככי הפעולה נוכל למצוא את הצלילות שנדרשת להתנהלות שכזו.
מדוע פעולה? טיק נאת האן תוהה האם נזיר יכול להמשיך לשבת במדיטציה במנזר שלו כאשר הכפר שבו הוא נמצא מופצץ. הגישה שלי לבודהיזם מעורב חברתית מניחה שאנחנו צריכים להעדיף את התרגול על פני הפעולה בעולם.* ובכל זאת, כאשר הכפר מופצץ, עלינו לקום מהכרית ולעלות בחומה. רבים מאתנו מרגישים שהדמוקרטיה הישראלית מופצצת: ההתקפות על בית משפט העליון, על המשטרה, על שלטון החוק, הנגיסה המתמדת באושיות הדמוקרטיה הישראלית. מובן מאליו שזו עמדה ושהמציאות נתונה לפרשנות. אבל לפעמים ישנה אמת שמזדקרת מעבר לפרשנות. הסוציולוג ניסים מזרחי נתן ראיון מבריק בהארץ שבו הוא גינה את השמאל הליברלי על התנשאותו, על כך שהוא מניח שדמוקרטיה הכרחית. אבל גם מזרחי אינו מכחיש את הכרסום בדמוקרטיה. הוא פשוט מניח שהיא לא הדבר החשוב ביותר, שזהות יהודית למשל היא עניין חשוב מאוד לא.נשים רבים.
ובכן, תרגול אנטה משמעו הרפיה מזהויות פרטיקולריות למען התועלת של כל היצורים החשים. ואני רוצה לטעון שהדרך הבודהיסטית מעדיפה את הדמוקרטיה כשיטה פוליטית. אינני טוען שהרפיה מזהות יהודית או ישראלית היא הכרחית חלילה, באותו אופן שאינני חייב להרפות מזהותי כגבר או כאבא. אלא שהתרגול הבודהיסטי משמעו גם שאינני יכול (ובעיקר לא כדאי לי) להיאחז באף זהות, בעיקר כאשר היאחזות שכזו גורמת לפגיעה באחר.
לכבוד האירוע הנה פרקון מהדוקטורט שלי שמתייחס להכרח בפעולה פוליטית בודהיסטית. הדגש פה הוא על העובדה שהדמוקרטיה שנתה את כללי המשחק לעומת אלה שבהם פעל הבודהיזם בעבר וכי אי אפשר ליהמנע עוד ממעורבות שכזו. תהנו.
דמוקרטיה והאפשרות לסוג חדש של מעורבות חברתית (פרק 4.4 בדוקטורט)**
"החיים בדמוקרטיה של המאה העשרים הם מבחינות רבות צורה אחרת של מנוס מחופש. ניתוח הבריחה המיוחדת הזו, (ה)מתמקד סביב מושג הניכור…"[1]לשם כך יש צורך במעורבות חברתית-פוליטית, הנבדלת מפעילות הצדקה שהייתה הנטייה ההיסטורית של הממסד הבודהיסטי. סטיבן בצ'לור גורס כי הבודהיזם נטה תמיד לשמרנות פוליטית. הוא תולה עובדה זו בדגש הבודהיסטי על חירות שלילית – חירות מהשתוקקות וייסורים – ועל העדרו של דגש עקבי על חירות חיובית – "החירות להגיב באופן יצירתי לייסורי העולם".[2] הצדקת השמרנות והעדפת החירות השלילית עשויה להיות מובנת ובת-הצדקה בחברות המסורתיות, בהן יכולת ההשפעה של האדם היחיד על המציאות החברתית מוגבלת מאוד, כך שיש הגיון בהעדפת תהליך השחרור הפנימי.
אולם טיעון זה אינו תקף בחברות החופשיות של הדמוקרטיה הליברלית, בהן לפרט יש מידה רבה של יכולת השפעה על גורלו ועל החברה בה הוא חי. עבור דיויד לוי, העובדה ש"צורות הממשל הדמוקרטיות מאפשרות פעולות ישירות של אִתגור המדינה ושינוי המדיניות" היא בדיוק הנקודה הארכימדית שהגדירה מחדש את הבודהיזם המעורב:[3] בעיניו הבודהיזם תמיד היה מעורב בחברה, אך עכשיו ישנה אפשרות להשפעה ממשית של כל מתרגל ומתרגלת על המדיניות.
דווקא בתנאים הללו מזהה בצ'לור סוג חדש של שמרנות בודהיסטית, אותה הוא מכנה "שמרנות ליברלית", שמתבטאת כתמיכה פרדוקסלית בחופש שאחראי לייסורים בעולם. בצ'לור איננו עיוור לפוטנציאל החופש של השיטה הדמוקרטית-ליברלית, אבל הוא מבחין שחופש זה משרת על פי רוב את התאווה, הסלידה והפחד, ובשירותם מוביל לניפוץ מוסד הקהילה, להרס הסביבה, לניצול בזבזני של משאבים, לאי-צדק ולאי-שוויון. החירות נטולת המטרה מובילה להתמסרות לפרקטיקות של צריכה אובססיבית, ולשיכוך תחושות הניכור והייסורים באמצעות חומרים משכרים וסמים. הניצול לרעה של החופש הוא כפול: תחילה החופש מנוצל על מנת לממש תאווה, סלידה ופחד, תוך התעלמות מהנזק שניצול זה מסב לבני אדם, בעלי חיים, קהילות והסביבה כולה. בה בעת, החופש הליברלי יוצר את התנאים לנסיגה אסקפיסטית ממציאות החיים הקשה שיוצר הניצול לרעה של אותו חופש עצמו. לפיכך, למרות החשיבות הרבה שמיוחסת לחופש בחברות הדמוקרטית, הוא נחווה על ידי רבים כאבדן מַלְאֵה של משמעות ומטרה. אל תחושה זו של לאות והעדר-משמעות ניתן להתייחס כמאפיין ייחודי נוסף של האדם המודרני. האבסורד הקיומי של האדם בדמוקרטיה הליברלית קשור ישירות לעובדה שהוא לא מצליח לחוות משמעות והגשמה למרות שיש לו, לכאורה, את החופש לעשות כן.[4]
הבודהיזם נטול המודעות הפוליטית, מסביר בצ'לור, אינו מזהה את האופנים בהם הליברליזם מכשיר את המימוש של תאווה ושנאה, ומייצר ניכור וחוסר משמעות. בלבול זה מוביל לתמיכה בודהיסטית עיוורת באותה "שמרנות ליברלית", שמכשירה את הגורמים המבניים לדוקהה ומשתפת עמם פעולה, לרוב לא באמצעות תמיכה ישירה אלא בעצימת עין והימנעות מפעילות פוליטית. זוהי עמדה דומה מאוד לעמדתו של הפרט בליברליזם הקפיטליסטי, ואכן, הבודהיזם הא-פוליטי, כמו האדם הא-פוליטי, נדון לחוות תחושה לאה של אבדן משמעות ומטרה.
טענות אלה של בצ'לור תואמות את ביקורתו של סלבוי ז'יז'ק על מה שהוא מכנה "בודהיזם מערבי":"הבודהיזם המערבי מציג את עצמו כמזור למתח המלחיץ של הדינמיקה הקפיטליסטית כשהוא מציע לנו להתנתק, למצוא שלום פנימי וגלסנהייט (השתחררות),[5] בעודו משמש למעשה כתוסף האידיאולוגי המושלם שלה".[6]
ז'יז'ק מתייחס לבודהיזם המערבי בן ימינו כאל חלק ממבנה-העל הקפיטליסטי החדש, ומציב תמרור אזהרה חריף עבור הבודהיזם במערב: אם הבודהיזם המערבי לא יהיה מודע לאופני הפעולה של הפוליטיקה המודרנית, הוא עלול להפוך לחלק מהבעיה במקום לפתרון שלה, מעין "שסתום לחץ" שמסייע למנגנון המלחיץ להמשיך לתפקד. האישה העשירה ביותר בישראל, והבעלים של הבנק הגדול ביותר, מקדמת אג'נדה לפיה "השלום מתחיל בתוכי", כלומר, השלום הפנימי אינו קשור לצורך לעבוד ללא הפסקה, לשלם חובות, משכנתאות ועמלות; אם רק נדע להתנתק נוכל למצוא את אותו "שלום פנימי" נכסף. בתפיסה זו הכשל אינו במערכת הקפיטליסטית אלא בי, בעובדה שאני לא מצליח למצוא את אותו חופש בלתי-מותנה, הגלסנהייט– ההשתחררות ההיידגריאנית שאינה תלויה בדבר.
הבודהה אכן מתייחס לאפשרות לשחרור בלתי-מותנה, ליכולת למצוא שמחה ושלום פנימי שאינם תלויים בעושר או במצב חומרי. אולם הבודהה מתייחס גם לנדיבות ומוסריות כאל המידות הטובות החשובות ביותר, ודורש מהמתרגלים דרישות מרחיקות לכת בתחום זה. האם שרי אריסון יכולה להסתפק בתרומה של אחוז או שניים מההון שלה כדי למרק את מצפונה? או שמא "פרנסה נכונה" משמעה שעליה לדאוג שהבנק שלה יעשה הכל כדי למנוע סבל מהבריות, יתרגל נדיבות כלפי לקוחותיו ובאופן כללי לא יהיה חלק ממערכת שמייצרת כאב וסבל בקרב העניים וכלל האוכלוסייה?
כיצד אם כן צריכה להיראות מערכת בנקאית בודהיסטית? מהם הכללים הנכונים לכלכלה בודהיסטית בת-ימינו? בודההדאסה בהיקו, אחד מחשובי המורים במאה העשרים, טען שהשיטה החברתית-כלכלית המתאימה ביותר לדרך הבודהיסטית היא הסוציאליזם.[7] המסקנה שעולה מדברי ז'יז'ק, ושאליה הגיעו גם בודההדאסה ומנהיגים בודהיסטים אחרים בעת החדשה, היא שהבודהיזם בן ימינו מחויב להציג תפיסה פוליטית, חברתית וכלכלית, שתואמת את עקרונות היסוד של הבודהיזם.
*אני יודע שזה עלול להשמע מוזר כשאני כותב את זה, אבל צריך לזכור שגם פעולה יכולה להיות תרגול. השאלה היא מה יותר חשוב – התרגול או תיקון העולם. יש פוסטים אחרים בבלוג שמעמיקים בסוגיה הז
** לציטוט: אל-בר, אסף סאטי, חמלה רדיקלית: לקראת פדגוגיה דיאלוגית בודהיסטית – תרגום חינוכי של הבודהיזם המעורב חברתית תוך דיאלוג עם הגותם של אריך פרום ומרטין בובר, ירושלים: האוניברסיטה העברית: חיבור לשם קבלת תואר דוקטורט בפילוסופיה, 2020, עמ' 159-161.
[1] פרום, אריך, מנוס מחופש, ת"א: דביר, 1992.
[2] Batchelor, 1997, 109-115..בצ'לור סבור כי פער בין שני סוגי החירות מוביל לעיוותים בתפיסה הבודהיסטית: דגש היתר על החירות השלילית הוביל להקצנה של העבודה הפנימית לכדי מיסטיקה ולדגש-יתר על הרעיון של לידה מחדש, ועל האפשרות להיוולד מחדש בעולם טוב יותר. כפי שהראיתי לעיל, בצ'לור מציע פרשנות לחוק הקרמה בה אין הלידה-מחדש הכרחית.
[3] לוי, 2003, 17. זאת בניגוד למצב הקודם: "To survive in the often ruthless world of kings and emperors, Buddhism needed to emphasize its otherworldliness".
[4]Batchelor, 1997, 110.
בהמשך הפרק אתייחס למושג "מועקת המודרניות" לטיילור, המקביל במובנים רבים לטענותיו של בצ'לור.
[5]מונח היידגריאני שמתורגם פעמים רבות כשחרור או הינטשות.
[6] Žižek, S., From Western Marxism to Western Buddhism, Cabinet, Issue 2, Mapping Conversations Spring 2001. התרגום שלי.
[7]הוא מבטא רעיונות אלה בספרו Dhammic Socialism, מעניין לציין שאין אפשרות להשיג עותקים של ספר זה באנגלית, אלא רק בסינית. ישנו עותק מקוון של הספר בגרמנית – http://www.kbconline.org/pdf/ajahnBuddhadasaDhammaSozialismus.pdf retrieved 14.7.16.
תיקון אדם-תיקון עולם 