"לעתים קרובות אנשים חושבים שהתרגולים הרוחניים נעשים רק בפרק הזמן של המדיטציה; הם מתעלמים מהצורך בעשייה רוחנית לאחר המדיטציה. חשוב להבין שגישה זו מוטעית. לתרגול לאחר המדיטציה יש חשיבות שווה. לפיכך עלינו להבין אין שני סוגי התרגול משלימים זה את זה. הבנה רוחנית שהושגה בזמן מדיטציה צריכה להעצים את הבנתנו בעת שלאחר המדיטציה ולהפך. בזכות ההשראה שאנו זוכים בה בפרקי הזמן של המדיטציה אנו יכולים לפתח מידות טובות רבות, כמו חמלה, נדיבות לב, הערכת סגולותיהם הטובות של אחרים וכו'".[1]

השיטה הבאה להתמרת התודעה אותה אציג הנה שיטה התנהגותית של פעולה מְכוּוֵנֶת בעולם כדרך לשינוי דפוסי חשיבה והתנהגות. ראינו לעיל, שכשאנו מנסים לפתח תשומת-לב, ממליץ הבודהה על חיים בתשומת-לב. תשומת-לב לכל פעילות יומיומית אותה אנו עושים: אכילה, תנועה, קשר עם אחרים וכו'. תשומת הלב שמתפתחת ביום-יום ברגעים שאינם רגעי מדיטציה פורמאלית, מחזקים כמובן את תשומת הלב כשאנו שבים אל כרית המדיטציה. בציטוט לעיל מציג לנו הדלאי-לאמה את פיתוח המידות הטובות כתרגול מרכזי ביום-יום. גישה זו מעוגנת בהנחה ש"הגורם האחד האשם בכול" אותו יש לסלק[2] הנו הריכוז בעצמנו: הצמא האנוכי. לכן "תרגול פיתוח האהבה לזולת הוא באמת התרגיל הטוב מכולם, היעיל מכולם, והמחייב מכולם"[3].

גישה זו עומדת בבסיס אחת הדרכים המרכזיות בבודהיזם הטיבטי – דרך הבודהיצ'יטה. גישה זו מניחה, כי פיתוח אהבה וטוב לב הנו תנאי הכרחי להתקדמות בתרגול. בפרק הנוגע לפיתוח ריכוז אומרת הסוטרה על עירור האמונה במהאיאנה כי: "אם יש אדם אשר לוקה בחוסר בַּיְכוֹלת לְטוּב-לב, הוא יבולבל על ידי מזג-רע, כופרים ושדים"[4]. אדם שלא פיתח טוּב-לב במידה מספקת, יתקשה לפתח ריכוז. דעתו תוסח על ידי רגשות מטרידים של כעס, ספקות, פחדים ותשוקות[5]. הוא לא יוכל, אפוא, להתמיד בתרגול או להתקדם בתרגול באופן משביע רצון.

הדרך לפיתוח הבודהיצ'יטה מציגה תהליך פיתוח של שש מעלות (היום אני מתרגם 'מידות' ולא 'מעלות'. בהקשר הישראלי-יהודי זה מתאים יותר, גם אם זה פחות מדויק אטימולוגית). פיתוח שלושת המעלות הראשונות הנו תהליך של התמרה על ידי פעולה מכוונת. שתי המעלות האחרונות הנן מדיטציות סמטהא וויפסנא. אציג אפוא את שש המעלות תוך דגש על הארבע הראשונות (3.3.1). אחר-כך אציג את חוק הקרמה הבודהיסטי – עיקרון פסיכולוגי של סיבה ותוצאה, שעומד בבסיס תפיסת ההתמרה בפעולה (פרק 3.4). לאחר מכן אוכל להציג את דרך הבודהיצ'יטה כולה (פרק 3.5).

פיתוח שש המעלות:

פיתוח טוב-הלב מהווה נדבך מרכזי גם בתרגול המדיטטיבי. האיכויות של אהבת-הזולת, חמלה ושמחה בשמחתם של אחרים הנם אובייקטים מרכזיים של שלושת שיטות המדיטציה שהוזכרו לעיל[6]. אולם הדלאי-לאמה מדגיש בפנינו את חשיבותה של הגשמת איכויות אלה בחיי היום-יום שלנו. בדרך שמונת הנתיבים מהווה האימון האתי דרך של תרגול ביום-יום. דרך שיטתית רווחת שמהווה חלק מדרך הבודהיסאטווה הנה פיתוח שש הפארמיטות – שש השלמויות[7]. שש מעלות[8] אותן יש לפתח עד רמת שלמות על מנת להגיע להתעוררות: "השאיפה להגיע לשלמות של נדיבות, מוסריות, סבלנות, מאמץ-נלהב, מדיטציה או התרכזות, ותבונה"[9]. ניתן לשים לב כי המוסר הנו רק מעלה אחת מתוך השש, כאשר דווקא הנדיבות ממוקמת כראשונה מבין המעלות.

מבין שש השלמויות, שתי הראשונות הנן מעלות הקשורות להתנהלות בעולם – נדיבות ומוסריות. שתי המעלות האחרונות הנן מעלות שעיקר פיתוחן נעשה בעבודה פנימית – פיתוח ריכוז ותובנה. שתי המעלות האמצעיות הנן איכויות רוחניות שיש להן השפעה רבה על אופן ההתנהלות שלנו בעולם כמו-גם על טיבה של העבודה הפנימית: סבלנות ומאמץ-נלהב. נתייחס אפוא עתה לפירוט השיטה של פיתוח שש המעלות. היות שהתייחסתי לעיל בפירוט לשיטוח הפיתוח של ריכוז ותבונה אתמקד בפרק זה בארבע המעלות הראשונות. אציג תחילה את המעלות ואחר כך אסביר את הנחות היסוד של שיטה התנהגותית זו:

"נדיבות היא גישה של נכונות לתת את רכושך, גופך, האנרגיה החיובית שלך וכן הלאה – ללא שמץ של קמצנות. הנך נותן את רכושך ואת עושרך, ובאמצעות נתינה זו, אתה צובר אנרגיה חיובית, שאף אותה יש להקדיש לרווחתם של אחרים. שלמות הנדיבות אינה תלויה בביעור עוניים של כל היצורים החיים, אלא היא פיתוחה המוחלט של גישה נדיבה והבאתה לידי שלמות"[10]. הסוטרה על עירור האמונה נותנת דוגמה: "אם הוא רואה כל-אדם ניגש אליו מקבץ-נדבות, עליו לתת לו את ההון ודברים נוספים שברשותו עד כמה שהוא יכול"[11]. על פי דהאמהפאלה נדיבות היא הפארמי הראשונה בשל  הקלות היחסית בה ניתן לתרגל אותה ובשל הערך העצום שצומח מתרגולה. תרגול הנדיבות הנו תרגול והגשמה של אהבה וחמלה לזולת, בנוסף: "לנדיבות יש את האיכות של וויתור; הפונקציה  שלה היא לפוגג תאוות-בצע לדברים שניתן לְתִּתם; הביטוי שלה הוא אי-היקשרות…" [12]. בתרגול זה יש אפוא מחד ביטוי מעשי של תובנה על התהוות הגומלין ומאידך הבנה של האמת השנייה על מקור אי-הנחת ופיתוח של וויתור, הפחתה של השתוקקות והיקשרות.

"מוסריות היא מצב תודעה של הימנעות מעיסוק בכל מצב או אירוע שיתבררו כמזיקים לאחרים. שלמות המוסריות מושגת כאשר פיתחת את השכנוע, שלא לפגוע באחרים עד לדרגתו המוחלטת"[13]. מוסריות הנה הימנעות מהריגה, גניבה, ניאוף, כפל-לשון, רכילות, שקר ודיבור מוגזם[14]. על פי דהאמהפאלה למוסריות יש את האיכות של הרגעה, של תיאום ושל התבססות. ההרגעה היא ההרגעה של הרוח שבלעדיה לא יכול להיות תרגול של ריכוז, התיאום הוא היכולת להבין ולתכלל את חלקיה השונים של תורת הבודהה שאפשרית רק לאדם מוסרי. שני אלה מאפשרים את ההתבססות על הדרך. התחזקות של ההתנהגות המוסרית – חוסר היכולת לעשות רע, מצוינת במקומות רבים כעדות להתפתחותו הרוחנית של מתרגל.

"סבלנות היא מצב תודעה של איפוק לנוכח פגיעה הנגרמת על ידי אחרים. קיימים שלושה סוגים של סבלנות. הראשון הוא לא להיות מוטרד מפגיעות הנגרמות בידי אחרים; השני הוא לקבל על עצמנו קשיים ברצון; והשלישי הוא להיות מסוגל לשאת בקשיים הכרוכים בתרגול הדהרמה"[15]. דהאמהפאלה מייחס לסבלנות את האיכות של קבלה; הפונקציה שלה היא סיבולת לנחשק וללא-רצוי; הביטוי שלה היא סובלנות ואי-התנגדות. באיכות של קבלה, הכוונה לקבלה סבלנית של מציאות אי-הנחת: "בחיים הרגילים, לעתים תכופות, סבלנו רב מאושרנו. חשוב מאוד להיות מסוגלים לראות את כל התנסויות הסבל הללו בהקשר של קידום תרגול הדהרמה שלנו"[16]. הסבלנות הנה אפוא יצירה של מרחב להתמרה של נסיבות קשות לתרגול. היא מעוגנת בהבנה של האמת הנאצלת הראשונה: הסבל ישנו. לאור זאת מתפתחת סיבולת – היכולת לשאת אי-נחת. חשוב לשים לב שמדובר בסיבולת כלפי הלא-רצוי אך גם כלפי הנחשק – היכולת לוותר על הנחשק. פיתוח הסבלנות מביא לסובלנות ואי-התנגדות לנסיבות החיים.

מעניין לשים לב שהדגש בפיתוח סבלנות הוא בראש ובראשונה על סבלנות כלפי פגיעות מאחרים. הדגש פה הוא אפוא על תרגול סביל-בפעולה. הנדיבות היא אקט פעיל של אהבה, מוסריות היא אקט של הימנעות מפגיעה בזדון, סבלנות היא הימנעות מפגיעה גם כאשר לכאורה גבולות המוסר מתירים זאת. לסבלנות יש פה איכות של אי-אלימות. שני בתים מהחיבור שמונה בתים על התמרת התודעה' שופכים אור על איכות זו:

בבית הראשון יש תרגול סבלנות עם איכות של נדיבות – סבלנות כלפי הפגיעה ונדיבות בהצעת הניצחון. הבית השני נותן דוגמה של חוויה קשה – כפיות טובה קיצונית של אדם יקר. החיבור קורא לנו להתייחס לאותו אדם כמורה יקר ערך, התייחסות שמהווה אמצעי בהתמרת נסיבות קשות לתוך התרגול. בבית הראשון תרגול הסבלנות מופנה החוצה ואילו בבית השני תרגול הסבלנות מופנה פנימה לתהליכים פנימיים של התמרה. בשני המקרים, למרות שפגעו בנו, למרות ששמורה לנו הזכות להגיב ולהתגונן בתוך גבולות ההתנהגות המוסרית, קורא לנו תרגול זה לאי-תגובה, לקבלה של המציאות, להתמרת הנסיבות לתרגול.

דהאמהפאלה מציע תפיסה לפיה המעלות מסודרות לפי סדר הוראתן והתפתחותן. תרגול נדיבות כלפי כלל הברואים מביא לפיתוח מוסריות. זאת לאור תפיסה לפיה יש פרדוקס בלפגוע במי שהיית נדיב כלפיו. נדיבות שמתרגלת כראוי – באופן שוויוני כלפי כל בני האדם, תביא למוסריות. תרגול המוסריות – ההימנעות מפגיעה באחרים – יש בו תרגול של משמעת עצמית ושל סבלנות. אנחנו נמנעים מלקחת דברים אליהם אנו משתוקקים ולשנות נסיבות לא נעימות באופן שיפגע באחרים. על ידי כך אנו מפתחים סבלנות לנחשק וללא-רצוי. המשמעת הזו, מביאה בתורה לפיתוח של עצמה, של אנרגיה, האנרגיה המצויה בבסיס היכולת להשקיע מאמץ.

על פי הסוטרה על עירור האמונה במהאיאנה יש לתרגל מאמץ-נלהב כך: "אל לו להיות נרפה בעשיית טוב, עליו להיות יציב בנחישותו, עליו לטהר עצמו מפחדנות… עליו לתרגל בחריצות מעשים טובים שונים, להועיל לעצמו ולאחרים ולשחרר את עצמו במהירות מסבל". המאמץ הנלהב מנותב אפוא לשני כיוונים: לעשיית טוב ולשחרור מהסבל. על פי דהאמהפאלה למאמץ-נלהב יש איכות של שאיפה; הפונקציה שלו היא לבצר; והביטוי שלו הוא היות בלתי-נלאה. המאמץ הנלהב קשור ל'התכוונות הנכונה' ההתכוונות להתעורר למען טובת כל הברואים[17]. התכוונות זו גורמת לאדם לתרגל את השיטות השונות שיביאו לשחרור ובתוכן עשיית טוב. המאמץ-הנלהב מבצר את התודעה על ידי כך שהוא מחסן אותה מפני מעכבי התודעה ככל שהיכולת לעשיית טוב גוברת[18]: "מאמץ דמוי שריון מאפשר לך לשאת בכל סבל או קושי במהלך פעילותך למען רווחת האחרים… על מנת להשיג את המאמץ… עליך, ראשית, לזהות את המכשול למאמץ – העצלות"[19]. מאמץ על פי הפסיכולוגיה הבודהיסטית הנו הגורם הפסיכולוגי ההופכי לעצלות. ככל שאתה מחזק את גורם החריצות במאמץ אתה מחליש את העצלות. הבאת היכולת להתאמץ לידי שלמות, פירושה שהתודעה לעולם אינה עצלה, כך שרגשות מאמללים לעולם לא יכולים להשתלט עליה. ההתגברות על העצלות נעשית באמצעות מדיטציית קשב מעמיק: "עליך להרהר בעובדה שלתרגול הדהרמה יש תוצאות רצויות. עליך גם לראות את הנזק ואת חוסר התועלת בעיסוק הממוקד רק ברכילות חסרת טעם וכן הלאה"[20]. הגברת השמחה נעשית לא רק על ידי החלשת העצלות: "בנוסף, עליך לטפח את כוחה של השמחה. בכל פעם שאתה עוסק בתרגולים אלה, חשוב מאוד שהם יהיו מלווים בכישרון השמחה. הגישה של הרגשת השמחה וההנאה בתרגול צריכה להיות כהנאתם של ילדים בשעת משחק. היכולת של הרגשת השמחה וההנאה בתרגול הדהרמה גוברת על תחושת הסיפוק מהישגים משניים. יחד עם זאת, אל לך להזניח את כוח הרגיעה. כאשר אתה משקיע מאמצים בתרגולך ומרגיש עייף ומותש, חשוב להתרגע כך, שלאחר מכן תחוש רענן, מלא אנרגיה ומוכן לעסוק שוב בתרגול…"[21]. בסוף דבריו מבהיר הדלאי-לאמה שמאמץ נלהב אין פירושו הימנעות ממנוחה. הוא מזהיר גם מפני תרגול חד ממדי שבו למשל בניסיון לפתח ריכוז אנחנו מפתחים כעס או שנאה עצמית, הכלי שבעזרתו אנו נשמרים מפני תרגול חד ממדי – הגורם המאזן – הוא תשומת הלב: "כאשר לוחם שומט את חרבו, הוא מרים אותה מיד, ללא היסוס. באותו אופן, כאשר אתה מיישם את כושר המאמץ, עליך ליישם ללא הפסקה את כושר שימת-הלב המתמדת, כך שלא תיפול לידי השפעתם של מצבי תודעה שליליים. שימת-הלב המתמדת משמשת כגורם העיקרי להגנת עצמך מפני רגשות מטרידים אחרים בתהליך השקעת המאמץ…"[22]. הדרך בה מבצר המאמץ את תודעתנו הנה אפוא, על ידי אחזקה מתמדת ב'חרב' תשומת-הלב ששומרת על התודעה מפני מצבים שליליים. מאמץ זה מתואר בחיבור 'שמונה בתים על התמרת התודעה':

"מי יתן ובכל מעשי אחקור את מעמקי תודעתי.

וברגע שעולים בי מחשבות ורגשות מאמללים –

משום שהם מסכנים אותי ואת האחרים –

מי יתן ואתמודד איתם בעוז ואמנע אותם".

מתוארת פה תשומת-לב חקרנית מתמדת, ושמירה מתמדת מפני מצבי התודעה השליליים. המאמץ לשמר את תשומת-הלב והמאמץ לעשות טוב הנם מאמצים שמחים, מאמצים שיש בהם את החופש שבמשחק– זו לא תשומת-לב חמורה וקדורנית, היא מדומה לתשומת-לבם המהנה של ילדים בעת משחק. היא מלאה בשמחה גם לאור ההתכוונות – להתעורר למען רווחת כל הברואים. במאמץ יש הגשמה של התכוונות זו ולכן שמחה.

ראינו אפוא שהסבלנות – היכולת לשאת את הנחשק ואת הלא-רצוי מחזקת את יכולת המאמץ שהנו כלי חיוני בפיתוח תשומת הלב. ראינו גם שתפישת הפיתוח של המעלות מניחה שככל שנתפח יותר חריצות לעשיית טוב, כך גם תגדל חריצותנו התודעתית בתרגול הריכוז ונוכל להתגבר על המעכבים השונים. חיזוק מעלת המאמץ-הנלהב מחזקת אפוא בשני אופנים את תרגול המעלה החמישית – ריכוז. בדיון אודות שיטות המדיטציה השונות ראינו את הקשר ההכרחי בין פיתוח ריכוז – סמטהא, לפיתוח חוכמה – ויפסנא, המעלה השישית והאחרונה. גם דהאמהפאלה מציין כי הגורם הישיר לתבונה הנו ריכוז.

תהליך הפיתוח הוא ספיראלי והדדי. חיזוק של כל אחת מהמעלות פותח דרך לחיזוקן של האחרון: המאמץ הנלהב מכוון לעשיית טוב. ככל שגדלה היכולת שלי להתאמץ, אני יכול לתרגל יותר נדיבות. תרגול הנדיבות תוך מאמץ נלהב מביא בתורו לצמיחת המוסריות שמחזקת בתורה את הסבלנות ושוב המאמץ. הפעולה החיצונית של נדיבות ושמירה קפדנית של מוסר, מביאה לחיזוקן של האיכויות המנטאליות – סבלנות ומאמץ נלהב. אלה בתורן, מביאות לחיזוק של התרגולים המדיטטיביים – סמטהא וויפסנא. המשמעת המנטאלית צומחת וכן החוכמה ומחזקות שוב את האיכויות ואת המעלות של הפעולה החיצונית, כך מתקיים תהליך הדדי של פיתוח.

בצומת בין תרגולים של פעולה חיצונית ותרגולים מדיטטיביים מצויות האיכויות של סבלנות ומאמץ נלהב. איכויות אלה משמשות גשר שמחדד את החשיבות ההדדית של שני סוגי התרגול. התרגול החיצוני מחזק את התרגול הפנימי; והפנימי את זה החיצוני. על המתרגל לדעת בכל שלב איזה תרגול הוא המתאים ביותר עבורו. זו הסיבה שהמסורת הבודהיסטיות השונות ממליצות על לימוד עם מורה שיכול לסייע לתלמיד לדעת מה התרגול המתאים ביותר עבורו בכל שלב.

כדי להגביר את הבהירות באשר לתפיסה הבודהיסטית באשר לקשר בין התנהגות לבין תהליכים של התמרה, אציג כעת את חוק הסיבה והתוצאה הבודהיסטי – חוק הקרמה:

הפוסט הזה הוא חלק מהפרק השלישי בעבודת התזה שלי:

הפרק הקודם: 3.2   שיטות ההתמרה בתורת הבודהה –    מדיטציה או בהאוונא

 הפרק הבא: 3.4   חוק הקרמה – כיצד נוצרים התניות והרגלים תודעתיים?

מתוך העבודה: 'אי-נחת, חמלה והתמרה – חקירה של תורת הבודהה כתורה חינוכית'; חלק III – התמרה על פי תורת הבודהה – הדגמה באמצעות דרך הבּוֹדְהִיצִ'יטַה; (אסף סאטי אל-בר).

---