עֲנֵנוּ אֶלֹהֵי אַבְרָהָם עֲנֵנוּ:
עֲנֵנוּ וּפַחַד יִצְחָק עֲנֵנוּ:
~~~~~~~
פחד. פחד הוא כמובן מצב תודעה לא מיטיב, (א-קוסלה), על פי הפסיכולוגיה הבודהיסטת. מאידך, למיטב ידיעתי, הוא לא מופיע באופן ישיר, לכשעצמו, באף אחת מרשימות הנטיות השליליות של התודעה. זאת בניגוד למצבי תודעה כמו 'דחייה' או 'מיאוס' שמצוינים באופן ישיר כבלתי-מיטיבים. ניתן היה לומר שפחד הוא שילוב של כמה מכשולם (למשל דחייה והשתוקקות), אולם מדובר במצב תודעה כל-כך שכיח, שמפתיע שהוא לא נמצא ברשימות הקלאסיות (חמשת המעצורים, חמשת הרעלים, עשרת הכבלים, עשרת המזהמים וכו').
כניסת יום הכיפורים הביאה אותי לשירת עננו. ופתאום חשבתי על המשפט שמצוטט לעיל, אלוהים כ- 'פחד יצחק'. אין לי באמת מושג עמוק למה הכוונה במושג הזה. אבל מה שברור לכל מי שהתנסה קצת בדתות המונותיאיסטיות הוא שפחד הוא לא סתם רכיב מרכזי שם, אלא אפילו רכיב מכונן. רכיב שלא רק שאינו מצוין כשלילי, אלא אפילו נתפס כחיובי. אתה אמור לפחד לחטוא, זה מיטיב לפחד מזעמו של אלוהים, לשקשק מהעונש הצפוי לך אם תעבור על מצוותיו. הפחד שומר עלינו מלעשות שטויות, זה תפקידו. כמו בחיים: הפחד מונע מאתנו לעשות דברים שיפגעו בנו, דברים שמסוכנים לנו.
פחד בהגדרה הזו, הרי הוא דבר מיטיב, זו רק הנוירוזה שמלווה לפחד שהופכת אותו ללא בריא ואת הנוירוזה אפשר כבר לשייך למכשול או למזהם אחר (השתוקקות, דאגה, מיאוס).
הלכה למעשה, גם בתרגול הבודהיסטי אתה אמור לפחד. עצם ההגדרה של מצב תודעה מסוים כ'בלתי-מיטיב', מזהם, מכשיל, כובל, מקפלת בתוכה את חיוניותו של הפחד. בסופה של הדרך גם הפחד אמור להיעלם, אבל על הדרך, כל עוד קיימים כל-כך הרבה מעכבים אחרים, הפחד עשוי להיות מקור לאנרגיה של תרגול. מקור של מאמץ נכון.
הבנה עמוקה של דוקהה משמעה פחד. הבנה של האינהרנטיות של אי-הנחת, של העובדה שהיא מקיפה את הכל, מתפשטת וחודרת לכל, מתעצמת ומתרחבת, פירושה פחד. פחד מהדין הזה של לחיות בסמסארה – במעגלי היוולדות מתמדת מחדש בתוך הדוקהה, בתוך אי-הנחת. תובנת הדוקהה מולידה גם את השאיפה לשחרור או יותר מדויק, את ההשתוקקות לשחרור, אבל זו רק חצי הכוס המלאה. במערב הניו-אייגי, מעדיפים את חצי הכוס הזו.
ההבנה שאתה הבורא והיורש של הפעולות שלך, של הקרמה שלך, משלימה את הארכיטקטורה של הפחד. חוק הקרמה מהדהד באופן עמוק למושג החטא המונותיאיסטי. אין שום אלוהים אישי שמשגיח ובודק לך בציציות, אבל יש חוק טבע שמגדיר את אופן פעולתה של התודעה. חוק שמגדיר באופן חד ונחרץ שכל מעשה מיטיב שאתה עושה מטביע טביעות מיטיבות על-פני התודעה, וכל מעשה בלתי-מיטיב טביעות שליליות. כל מעשה בעל התכוונות טובה מייצר ומחזק התניות חיוביות וכל מעשה שההתכוונות אליו הייתה שלילית מייצר ומחזק התניות שליליות.
היות שאי-הנחת היא תוצר ישיר של התודעה שלנו ושלה בלבד, תוצר ישיר של האופן שבו אנחנו חווים את המציאות הקיומית, הרי שבכל רגע שבו אנו מבצעים מעשה- קרמה – שלילי, אנחנו בוראים את עצמנו אל-תוך אי-הנחת.
בתובנה הזו יש פחד. הפחד לעשות מעשה לא-מיטיב. הפחד ליצור את התודעה באופן שלא יעשה לי טוב. הפחד לחזק את ההתניות השליליות. פחד מכעס, תשוקה, דאגה, שעמום, ספק. פחד מגאווה, קנאה, צביעות או שתלטנות.
פחד מכל המעשים שקשורים למצבי התודעה האלה; מכל מעשה שהמוטיבציה שלו (ולו חלקית) היא מוטיבציה להרע, מוטיבציה שמעוגנת בסיאוב.
הפחד הזה לפתע הדהד לי לפחד מאלוהים שהכרתי בילדותי.
ובכל זאת יש הבדל מהותי שקשור בידיעה הקיימת בתוך הפחד, שגם הפחד עצמו איננו מיטיב. גם הפחד לכשעצמו הוא מצב תודעה לא רצוי, דוקהה. משהו שאפשר להשתמש בו, אבל בפרופורציה ובאופן מוגבל. אסור שזה יהפוך לטרור. הנזק לתודעה גדול מדי. הפסיכולוגיה הבודהיסטית מבהירה שניתן להשתמש בפחד מנוהל, באותו אופן שאנחנו נעזרים בתשוקה מנוהלת (לשחרור), אבל צריך להיזהר שהם לא ינהלו אותנו וצריך לזכור שבסופו של יום, גם הם צריכים להיעלם.
ואחרי ההרהור הזה על הפחד, ברור לי שלא פחדתי מספיק השנה ושלא שמרתי מספיק על הקרמה שלי. בכל מקרה מוזר לכתוב עכשיו 'גמר חתימה טובה', הרי חוק הקרמה מבהיר שאנחנו נחתמים בכל רגע ורגע.
חתימה טובה.
