הפרק השמיני בספר עבר תיקונים רבים בהדפסה השלישית. זה השינוי המרכזי בנוסף לאחרית הדבר החדשה – "אנו זקוקים לחמלה נכונה".*
מצרף כאן את הגרסא המתוקנת להנאתכםן ועניינכםן. אבדן היכולת להיות מורגש היטב בעולם שנשלט יותר ויותר על ידי נרקיסיזם ובעלנות רכושנית. עושה רושם שוויניקוט ופרום צדקו, ובהיעדר היכולת להיות נותרות רק האפשרויות לעשות ולהשיג, יהיה המחיר אשר יהיה.
התקווה שהספר והפרק מציעים היא שתשומת לב ערה נותנת מענה לאובדן זה – גם עבורנו וגם עבור העולם.
אחרי ה- PDF מצורף בכתוב תת הפרק – בובר, וויניקוט, פרוֹם – ואובדן היכולת להיות (Being)
*אם רכשתכםן את הספר ותרצו לקרוא את אחרית הדבר, הסיסמא היא compassion.
בובר, וויניקוט, פרוֹם – ואובדן היכולת להיות (Being)
הפילוסופיה הדיאלוגית של מרטין בובר מציעה ניתוח בהיר של תפיסת העצמי העכשווית ושל הסבל הכרוך בה. גישה זו מניחה שהסבל והניכור מבוססים על הבנה לקויה של החוויה האנושית אותה ניתן להבין אך ורק מנקודת מבט בין-סובייקטיבית, כלומר תוך בחינת הזיקה עם האחרים. תפיסה שמנתקת את העצמי מהקשר זה, מובילה לניכור הולך וגובר של האדם כלפי עצמו וכלפי אחרים.
התיאוריה הפסיכולוגית של דונלד וויניקוט מציעה תובנות נוספות על הניכור העצמי: וויניקוט בוחן את המנגנונים המעודנים שבאמצעותם מתהווה מה שהוא מכנה "העצמי הכוזב", שאותו אזהה עם הניכור העצמי, לעומת "עצמי אמיתי". וויניקוט מצביע גם על אובדן היכולת להיות (Being), וניתן למצוא קשר בין שתי התופעות הללו.
"היכולת להיות" ממוקמת אצל וויניקוט כיכולת להיות לבד. זו אינה בדידות, אלא היכולת להיות עם עצמי בנוכחות מופנמת של אחר מיטיב. התפתחותה של יכולת כזאת מותנית בקיומה של דמות מיטיבה בשלב מוקדם, שנענתה לצורכי התינוק: בלי לדרוש, בלי לחדור ובלי לנהל; היא זו שמאפשרת התפתחות של עצמי שנאמן וקשוב לעצמו, ולכן חף מניכור. אפשר לפתח את היכולת הזאת גם בשלבים מאוחרים יותר, והיא מרמזת על הסגולות המרפאות של פרקטיקות של התכנסות והתבודדות מיטיבה (Retreat).
בובר ופרום מתייחסים אף הם לזיקה במושגים של הוויה. פרום כותב על "האומנות להיות", ובובר מגדיר את האדם שמצוי בקשרי זיקה כאל "הווה נוכח". שלושת ההוגים מסכימים שאחת היכולות המרכזיות שאבדו היא "להיות נוכח" או "פשוט להיות". פרום מראה שאובדן זה מסביר מדוע אנחנו נוחים כל כך להתמכר, להתמסר או להתמשמע לעבודה. שכן בהיעדר היכולת להיות נותרות רק הפעולה (Doing) או הבעלות (Having), ולעבודה מקום מרכזי בכל אחת משתי האפשרויות הללו – כמרחב פעולה או כמקור לכסף המאפשר את הצריכה. העצמי חווה את עצמו אך ורק דרך פעולה או בעלות – על חפצים או על אחרים, ולכן מנוכר לעצמו ולעולם.
ואולם התיאוריה של וויניקוט יכולה לעזור לנו להבין כיצד החברה שבה אנו חיים מייצרת עוד ועוד עובדים אקסטטיים באופן שלא תלוי באידיאולוגיות העבודה לבדה. עולם העבודה המודרני מבוסס על שעות עבודה רבות של שני ההורים. היות שאבא ואימא הולכים לעבודה, גם התינוקות והפעוטות נאלצים "ללכת לעבודה". תינוקות רכים, פעוטות וילדים, מבלים מתוך כך את ימיהם במסגרות בעלות מאפיינים תעשייתיים. אלו הן מסגרות המוניות שדורשות משמעת, שהרי בלעדיה לעולם לא תצליח גננת אחת "להשתלט" על 35 פעוטות.
מרחבים אלו הם בחזקת מסגרת של "עבודה" לא רק בהיבט של התנאים הפיזיים, אלא גם במובן עמוק יותר: לצורך פיתוחה של היכולת להיות, נדרשים לפי וויניקוט שני תנאים יסודיים: הראשון הוא מרחב של ביטחון, והשני הוא האפשרות לשחק, להתנסות וללמוד להיות. כאשר הסביבה אינה מכוונת אל הילד בהתאם לצרכים ההתפתחותיים, הוא נאלץ להיות מכוון אליה ולהתרחק מעצמו. במקום להיחוות כמי שמופיע בעולם, התינוק לומד להתאים את עצמו לעולם. החוויה איננה זו של קיום ספונטני (Being), אלא של תגובה נדרשת (Reacting) שאותה הילד חווה כהכרחית כדי לשרוד. כך נוצר מנגנון של עצמי כוזב המכוון לצורכי הסביבה ומתרחק מהעצמי האותנטי והספונטני. לעצמיות שכזו לא תהיה גם "היכולת להיות", כמובן.
מסגרות החינוך לגיל הרך אינן מציעות בדרך כלל את התנאים הנדרשים להתפתחות שכזו. הצפיפות בגני הילדים, היחס הכמותי בין מטפלות לילדים והצורך לשלוט שנובע ממנו לא מאפשרות זאת. בהיעדר מרחב שבו יכול התינוק ללמוד להיות, נותרות בידיו רק שתי אפשרויות – לצרוך (Having) או לפעול (Doing). ואכן, מסגרות החינוך עתירות פעילויות והפעלות, שכן הפעלה היא אחת הדרכים שבהן ניתן לנהל מסות גדולות של ילדים ולשלוט בהן, והיא גם מתכתבת עם האתוס החברתי של פעולה ועשייה.
חלופה נוספת היא כמובן הבעלנות או הרכישה: לרכוש השכלה, לרכוש מיומנויות, לרכוש חברים. היא קשורה לתוצרים של הפעילות, כמו ריבוי יצירות מלאכת יד של ילדים בגן, ציונים, ידע או מעמד.
הלמידה כיצד "להיות" היא תהליך מורכב בהרבה, הן מהסיבות לעיל, והן משום שפעמים רבות היא כרוכה בהתמודדות עם שעמום ותסכול. אם המֵכל החינוכי לא יכול לשאת את החוויות הללו ולהתייחס אליהן כאל חלק מתהליך הלמידה, הילד לא יוכל ללמוד כיצד להיות נוכח.
וויניקוט מדגיש בהקשר זה את ההבדל בין המשחק (play), שאליו ניתן להתייחס כ"עשייה-הווה", לבין סוגים אחרים של פעולה. במשחק חופשי קיימת אקטיביות שמאפשרת לילד לחוות עצמו כסובייקט, וליתר דיוק, להתנסות בסוגים שונים של סובייקטיביות. התנסות זו מובילה לתובנה עצמית, לתובנה של האחר ולפיתוח אמפתיה.[1] היכולת להיות משפיעה אם כן באופן ישיר גם על היכולת "להיות עם" – היכולת להיות בקשר, בזיקה.
[1] וויניקוט, דונלד ו', היכולת להיות לבד. בתוך: "עצמי אמיתי, עצמי כוזב", ת"א: עם עובד, 2013, תרגום: אסנת אראל, נעמי בן-חיים, אורה זילברשטיין, מטי נוה, צפורה רמון, עמ' 170–177.
*אם רכשתכםן את הספר ותרצו לקרוא את אחרית הדבר, הסיסמא היא compassion.
