ושוב אנחנו עומדים אילמים אל-מול הרוע.
מי נוהג כך? מי עושה דברים כאלה?! כל הזיכרונות של השבעה באוקטובר שנצרבו בבשרנו צפים ועולים שוב. החשש שהעולם הזה הוא לא מקום טוב לחיות בו, חוסר האמון באנושות ובאנושיות.
ולאלה מאתנו שרואים את הרוע שבפנים, שמאפשר ומעודד את כל זה, המצב קשה שבעתיים. כמו ילד שלא רק חוטף מכות מהבריון השכונתי, אלא שהוא גם חוזר לבית עם אבא מתעלל.
אבל אנחנו לא אילמים, והוא גם בטח לא האבא שלנו, ומעל הכל העולם הזה לא יכול להיות מקום רע כל עוד יש טוב בלבנו. כל רגע של כאב שעולה וצף בתוכנו הוא רגע שבו הטוב מפציע בעולם. רק האמונה בטוב, שברירית ככל שתהיה, קלושה ככל שתהיה היא שגורמת לנו לכאוב כל כך. כשהטוב נעלם מהעולם כבר אין טעם בזעקה, הלב שלנו ממשיך לזעוק משום שהוא ממשיך להאמין.
ולכן אסור לנו לוותר על זעקת הגוף, אסור לנו להשאיר את הלב לזעוק לבד. הגוף כולו צריך להצטרף ללב ולפרוץ בזעקה והתנגדות לעוול. כל אחד בדרכו, כל אחת בדרכה.
אין דבר יותר קשה לאדם מחוסר האונים. המגע עם חוסר האונים הוא הדבר הבלתי נסבל ביותר. הוא לוקח את הטראומה ומחמיר אותה שבעתיים. וחוסר האונים שלנו הוא רק תחושה. תמיד יש מה לעשות.
מהפרספקטיבה הרוחנית תמיד ישנו תיקון האדם. תמיד ישנה האפשרות לעבודה פנימית, ואנחנו זקוקים לאמונה שתיקון האדם – ללא ספק – ישרת את תיקון העולם בהמשך.
והתרגול המתאים ביותר לתקופה הזו הוא תרגול חמלה. העצב מוצמד לחוסר האונים, ואילו בחמלה יש מקום לאמונה, יש מקום לאון, יש מקום לעצמה ולתקווה.
הלב והשכל שלנו לא מצויים תמיד בהלימה. הלב מייחל לדברים שהשכל חושב שהם מנותקים מהמציאות, הלב ממשיך לזעוק בתקווה כשהשכל טוען שזו כבר אבדה.
אנחנו חייבים וחייבות להקשיב ללב שלנו, אל לנו להחרישו, עלינו גם לקחת בחשבון שיכול להיות שהלב צודק והשכל טועה. פעמים רבות זה המקרה.
הלב גועש בזעקה לטוב, הוא גועש בחמלה: הוא מזהה את כל הסבל והמכאוב ויוצא אליהם. הלב מנותק מכבלים של זמן, הוא מאחל איחולים של חמלה ואהבה גם למתים. תנו מקום לאיחולים האלה.
לא צריך להיות מומחה למדיטציה, כל מה שנדרש הוא לזהות את העצב שעולה בנו, את ההזדהות עם הכאב, ולהוסיף לו את איחולי החמלה:
"הלוואי שתהיו חופשיים מהסבל הזה, הלוואי שתהיו חופשיים, חופשיות, מהמכאוב הזה".
רק לומר את המילים האלה שוב ושוב, להוסיף להם את איחולי האהבה:
"הלוואי שיהיה לכםן טוב"
זה עלול להיראות מנותק, זה עלול להיראות מוזר, במיוחד כאשר האיחולים האלה עולים ביחד למי שכבר אינם, או ביחס למי שאין לנו את האפשרות לעזור להם, אבל האהבה לא מתה. החמלה לא מתה. היא ממשיכה לעלות בנו כל עוד דמותם של ההולכים נותרת ברוחנו.
לעבודה פנימית שמטפחת חמלה יהיו השלכות. מסורות רבות מאמינות שחמלה ואהבה שעולות בנו תגיע ליעדה, רבות מאמהות החטופים מאמינות בכך, ואפשר לעשות זאת עבורן. אבל גם מפרספקטיבה חילונית – חמלה שהולכת וצומחת בנו, ללא ספק תהיה לתועלת לכל המעגלים שסביבנו.
החמלה הזו תתן לנו את הכוחות ותשא אותנו לכיכרות, לעצרות ולצמתים, משום שאנחנו לא חסרי אונים. החמלה הזו, הדרור שניתן ללבנו, ישא אותנו לעשות ככל יכולתנו למען כל מי וכל מה שנוכל לעשות למענו. כי אנחנו לא חסרי אונים. כי כל עוד נשמה באפנו, כל עוד לבנו זועק, יש משהו שנוכל לעשות בשביל מישהו.
המחקר על מאבקים חברתיים מזכיר שוב ושוב שיש פה דינמיקה ארוכת טווח שקשה לצפות. אי אפשר לדעת מתי יבשילו את התנאים, ולכן אין לנו ברירה אלא להמשיך ולבשל את מרק ההתנגדות שלנו דקה אחרי דקה, מוצ"ש אחרי מוצ"ש, משמרת אחרי משמרת, עד שזה יקרה, או לכל הפחות, שתמיד נוכל להגיד ללב שלנו שלא הפסקנו לנסות, שאנחנו לעולם לא נעזוב אותו לזעוק לבד, שהגוף הזה תמיד יזעק יחד אתו את הזעקה לטוב, לצדק ולחירות.
כי אנחנו לא חסרי אונים.
המודעות הזו ללב הטוב שלנו, והטרנפורמציה שהיא עשויה לעורר בנו, האופנים שבהם היא יכולה להפוך מכאוב לחמלה ולפעולה נמצאת בליבת תרגול טונג-לן. קחו את הזמן לתרגל טונג לן, קחו את הזמן לטפח ולהיענות ללב שלכםן. הטיפוח הזה עומד בבסיס הכוחות לעשות עוד ועוד למען אחרים, והוא גם חלק מחמלה עצמית. קחו את הזמן לתרגל זאת – בבית, מול תמונות הזוועה, וגם במשמרות, ברחובות ובכיכרות.
