לקראת השנה החדשה שתי פסקאות מהדוקטורט שבמהותן האיחול שנצליח להמשיך ללכת יחד אל הטוב, איש-אישה בדרכנו הייחודית. בשותפות – ממשית ורוחנית. שנצליח להרפות מאשליית 'גיבורי העל' הנרקיסיסטית ונצליח לשרת יחד ברקמת החיים המשותפת של הטוב.
הלוואי שכולנו, הלוואי שכולם, יהיו חופשיים מדוקהה ומאושרים.
סטי
לא גיבור, גיבורים של זיקה – אידיאל אדם בודהיסטי בן ימינו
בפרק זה הוצגו מספר מאפיינים של דמותו של הגיבור הבודהיסטי המעורב: Think Sangha! הציעו דמות של אינטלקטואל מהפכני בודהיסטי שמשלב בין תרגול, פעולה וחקירה. בעזרתו של מרטין בובר ציירנו דמות של אמן של רוח – 'האדם השלם' – ואילו ג'ואנה מייסי הציעה את של 'לוחם השמבאלה', סוכן חברתי-רוחני. את כל אלה ביקשתי לכנס תחת דמותו של הבודהיסטווה שהוצגה באמצעות ששת השלמויות ובודהיצ'יטה – ההתכוונות שבבסיס תרגולן ובבסיס הדרך כולה. ובכל זאת נותרת השאלה – האם ניתן בכלל לכנס את כל המאפיינים הללו לכדי דמות אחת קוהרנטית? או לחילופין, האם הגיוני להציג אידיאל כל כך רחב ויומרני?…..
פסקה זו מבהירה כי מדובר בדמות אינדיבידואלית שכמעט שאיננה בגדר האפשר, התלכדות מורכבת יתר על המידה של דיספוזיציות. הדמות שמצטיירת היא דמות שמשלבת מדינאי, אסטרטג, מומחה פוליטי-חברתי, יחד עם מורה רוחני מושלם – מומחה פסיכולוגי-תודעתי. סוכן חשאי של חמלה במסדרונות הכוח וגם מתרגל מסור במערה… גם הבודהיסטווה המושלם אינו יכול לעשות את כל אלה בו-זמנית.
דמותו של הבודהה ההיסטורי מייצגת התכנסות של רבות מהתכונות האלה יחד, אך הוא בחר לוותר על השלטון של נסיכות השאקיה ולהיות מורה רוחני, (עובדה שמצביעה על סדר העדיפויות הבודהיסטי). אחרים, דוגמת המלך אשוקה, בחרו להמשיך ולשלוט. התובנה הזו והדוגמאות הללו מצביעות על שתי מסקנות באשר לאידיאל האדם הבודהיסטי – ראשית, היא מחזירה אותנו לשדה האוטופיסטי:
מדובר באידיאל שלא יכול להתגשם באופן מלא באדם אחד, האידיאל הנו וקטור שמצביע על טווח פעולה, על ספקטרום אפשרי של תרגול. כל מתרגל ומתרגלת בהתאם לנטיותיהם, יכולותיהם וצרכיהם, יבחרו היכן להתמקם בטווח הזה.
ועוד קצרצר – כשרוזנצוויג פגש את צונג קאפה
זה בעצם טקסט על בודהיזם מעורב חברתית, אבל הוא רלבנטי לכל סוג של פעולה בעולם. מתוך טיוטת הדוקטרט שאני עורך ברגעים אלה 🙂
הריקות שמבחינה בהתהוות הגומלין התלויה, מתבוננת על המציאות מתוך הפרספקטיבה של זמן ומרחב אינסופיים. היא תופסת את המקומי והפרטיקולרי כמופע זעיר בתוך שטיח אינסופי של זמן ומקום. יכולים היינו לומר כי שהייה בריקות היא שהייה מחוץ להיסטוריה. אולם 'ריקות נכונה' הנה ריקות של חמלה, ריקות שרואה את הדוקהה שבשטיח כולו ויודעת כי המרחב היחידי לטפל בדוקהה הזו הנו כאן ועכשיו, בהווה. אולם הפעולה החומלת שמעוגנת בריקות, מתמסרת לפרטיקולרי רק מתוך ידיעת המרחב כולו, ולכן לעולם לא תכפיף את עצמה לפרטיקולרי. הדימוי הלווינסיאני אודות האחריות ל'זכרון כל יתר הפנים' שמגביל את המחוייבות לפנים הפרטיקולריים מתרחב כאן עד אין סוף. האחריות היא לא רק לכל הפנים שאני זוכר, אלא לכל הפנים שהיו ויהיו. ההחלטה 'מה יש לעשות' כפופה לזכרון כל הפנים האלה. הרעיון של 'חמלה נטולת מושא' שעלול להשמע קר ולא אישי, זהה הלכה למעשה, לחמלה לכל המושאים כולם. בפרשנות הזו, 'ימות המשיח' הם ימים נטולי דוקהה בהם כל היצורים חווים ויודעים את הדדיותם. הטרמתה של הגאולה אל ההווה משמעה התנהלות מתוך תובנת ההתהוות ההדדית. הגאולה מתרחשת בכל רגע של פעולה חומלת שמעוגנת בריקות.
