3.5 הִתְּכַּוונוּת נכונה – בּוֹדְהִיצִ'יטָה:

את הפרק הזה אני מקדיש לתלמידות האהובות שלי שנמצאות עכשיו בשנות שירות למיניהן וצריכות לתרגל הרבה, הרבה סבלנות והרבה מאמץ נלהב. מקווה שתמצאו בזה תועלת 🙂

הפרק הוא מתוך התזה ואת מה שבא לפניו ניתן מצוא כאן (פרק 3.3 על השלמויות ופרק 3.4 על חוק הקרמה).

3.5.1          בין תיקון אדם לתיקון עולם:

  "הבא לתקן יתחיל בו בעצמו; הווה אומר, יתחיל, אבל לא יסיים:

חייב אדם לצאת לדרכו מעצמו, ולא לכוון את דרכו אל עצמו;

מוטל עליו לתפוס את עצמו, אבל חלילה לו שיהא נתפס לעצמו ויטפל בעצמו"[1]

תורת הבודהה מצביעה אפוא על קשרים הדדי בין תהליכי התמרה של הדפוסים המנטאליים וההתנהגותיים. לאופנים בהם אנו חושבים ולהשקפות שלנו השפעה על אופני ההתנהגות שלנו. כך, אם אנו מייחסים לנדיבות ערך חיובי, סביר שנִטֵה לפעול בנדיבות יותר מאשר אילולא חשבנו כך. לכך מוסיפה תורת הבודהה, כי גם לדפוסי הַהִתנהגות המְכוּוֵנֶת שלנו יש השפעה על הדפוסים המנטאליים שלנו. כך, גם אם איננו נוטים לנדיבות, הרי שהתנהגות עקבית של נדיבות עשויה ליצור דפוס מנטאלי או התניה לנדיבות. התניה זו בתורה, הנה תנאי מאפשר להגברת תחושת הקרבה שלנו לאחרים. תורת הבודהה משלבת אפוא תהליכים של פיתוח מנטאלי של שינוי דפוסים תודעתיים שאמורים להביא לשינוי התנהגותי, עם תהליכים התנהגותיים בהם הלבבות נמשכים אחרי המעשים – בהם התודעה עוברת התמרה בשל שינוי בהתנהגות, שינוי של מעשה. גישה זו היא בעיניי אחד הייחודים של תורת הקרמה. בשונה מתפיסה אינטואיטיבית לפיה דרך המלך להתמרת התודעה היא באמצעות פעולה-ישירה על התודעה עצמה, מבהירה תורת הקרמה כי הדרך להתמרה היא דו-סטרית, וכי שני סוגי העבודה נדרשים: התמרה פנימית והתמרה של פעולה – מעשים שאחריהם ימשכו הלבבות[2].

בין תהליכים אלה קיימת הזנה הדדית שגורמת להגברה והעצמה של כל אחד מהם. כך, תהליכים מדיטטיביים של פיתוח אהבה וחמלה, מזינים את תרגול הנדיבות והמוסר. התרגול של הנדיבות שנתפס כביטוי התנהגותי של אהבה שאינה תלויה בדבר, עשוי להביא ליצירת חותם קרמי שיניח את התשתית להמשך התפתחותה של אהבה ושל תפיסה אוהבת. ההתנהגות הנדיבה, גם אם אינה מעוגנת ברגשות של אהבה, זורעת 'זרעים קרמיים' שעשויים להביא, עם הבשלת התנאים, להתפתחותה של אהבה.

תפיסה זו, לפיה פעולות קטנות ופשוטות בעולם, פעולות של 'זריעת זרעים קרמיים', הן שעשויות להביא לטרנספורמציה, היא למיטב הבנתי, המנוגדת ביותר לאינטואיציה. קיים קושי בדימוי התודעה לְאדמה, קושי לגשר על הפער שבין ה'זרע' של תרומה קטנה ואפילו מאולצת לְקַבְּצן לבין הפרי של אהבה בלתי-תלויה. הקשר בין הזרע הקטן של הנדיבות לבין העץ העבות של אהבה בלתי תלויה, עלול להיראות בלתי-אפשרי ולא הגיוני למי שאינו 'גַּנָן' מנוסה.

ההשתמעות של חוק הקרמה הנה כי בלתי אפשרי להפריד בין תרגול ופעולה "חיצונית" ל"פנימית". אנו יוצרים התניות בכל פעולה מכוונת – בכל קרמה – שלנו. אי אפשר להפריד. התרגול לפי תורת הבודהה,  חייב אפוא להיות תרגול רציף ומתמיד. בכל רגע, בכל פעולה יש להקפיד על התכוונות מיטיבה. הכרח זה מסביר את חשיבותה של תשומת הלב המתמדת, של המאמץ התמידי ש'מְבַצרים' את התודעה. על מתרגל הדהרמה להימנע ככל האפשר מפעולות המייצרות התניות לא-מיטיבות. להימנע מפעולות שמקורן בצמא האנוכי ולהרבות בפעולות של אהבה, חמלה ונדיבות. פעולות שאין בהן בורות שמושרשת באגו-איזם. "העיסוק בתרגולים אלה דורש נכונות להשקיע מאמץ רב. ללא ריכוז, תרגולך יהיה חסר עוצמה. ללא החוכמה המבינה את טבע התופעות, לא תוכל להדריך אחרים כהלכה בדרך המובילה להשגת ההתעוררות"[3].  בהקשר למעלות, מציג הדלאי לאמה את פיתוח הריכוז והתבונה, כמהלך שמטרתו לשרת את הפעולה בעולם. למעשה, שיטת הפיתוח של 'שש המעלות' הנה שיטה אחודה שלה שני ביטויים – פנימי וחיצוני – המזינים זה את זה ומעצימים זה את זה. התרגול שמציגה גישה זו הנה תרגול רציף, ללא הרף, המתחלק לפרקים של מדיטציה – תרגול פנימי, תיקון-אדם; ושל פעולה בעולם – תרגול חיצוני המתמקד בתיקון עולם. שני התרגולים מטרתם התמרת התודעה למען טובת כל היצורים החשים – תיקון אדם שמטרתו לשרת תיקון עולם.

 חוק הקרמה מבהיר אפוא, כי בתורת הבודהה, היחס בין הפעולה של תיקון בעולם, לבין הפעולה של תיקון אדם אינו יחס דואלי. מדובר בשני פנים משלימים והכרחיים של אותו תרגול עצמו. בשני ביטויים חיצוני ופנימי של האימון. המטרה מוגדרת כמטרה באופן אחוד וכן השיטה.

התייחסות זו קוהרנטית לתפיסה של ריקות מקיום עצמי. על פי תורת הבודהה, לא קיים עצמי מופרד וקבוע, 'אדם', אותו ניתן לתקן. גם לא קיים 'עולם' שחיצוני ונפרד מ'אדם'. ישנה התהוות מתמדת של קשרי גומלין הדדיים בין התופעות. תיקון האדם ותיקון העולם הן פעולה אחת. הבנה של חוק הקרמה משמעה שכשמתרחש תהליך של תיקון אדם, העולם מִתַּקֵן; ואילו כאשר אנו עוסקים בתיקון העולם, אנו מתקנים בראש ובראשונה את עצמנו. כאשר אנו מפתחים, באמצעות בהוונה, חמלה, משמעת מנטאלית ותובנה של התהוות הגומלין, אנחנו הופכים להיות רכיבים מיטיבים יותר בהתהוות הגומלין. כאשר אנו מתרגלים מוסר ופעולות של אהבה וחמלה בעולם, אנחנו מחלישים את ההתניות שלנו לבורות, השתוקקות וסלידה ומחלישים את הנטייה שלנו לאי-נחת. כל ניסיון להפריד בין שני התרגולים בפרדיגמה של התהוות הגומלין הוא עקר.

 היחס המשלים בין תיקון אדם לתיקון עולם מחדד את הכּוּלִיוּת של שיטה זו. התרגול הוא תמידי, הוא יכול להתקיים בכל מצב ובכל מקום. דרך שש המעלות מבהירה זאת. הפרק השישי בספרו של שאנטידווה: "המדריך לדרך החיים של הבודהיסאטווה" עוסק בפיתוח מעלת הסבלנות. בפרק זה שנחשב לאחת מפסגות היצירה המהאיאנית, אומר שאנטידווה כך:

"אך מה אם מישהו מונע ממני השגת

    מעלות? –

גם עמו יהיה זה לא נכון לכעוס;

היות שאין כל עז-רוח הדומה לסבלנות

וודאי שעלי לשלב זאת בתרגול שלי.

אם בשל כְּשַלָיי שלי

אינני סבלני עִמוֹ,

הרי שרק אני הוא שמונע מעצמי

לתרגל את הגורם הזה לצבירת מעלות".[4]

 מדובר אם-כן בדרך טוטאלית, המקיפה את כל מרחבי חייו של אדם. היא נוגעת לכל פעולותיו – פעולות של גוף, דיבור ותודעה. אין סיטואציה בה אי-אפשר לתרגל את אחת המעלות. גם אם אין אפשרות לתרגל טוב-לב או מדיטציה, תמיד ניתן לתרגל סבלנות.

ההיכרות עם חוק הקרמה חידדה את חשיבותה של ההתכוונות הנכונה. כדי להבין את התחום המלא של תפישת התמרה זו נפנה כעת להציג את דרך הבודהיצ'יטה המאחדת תפיסה, התכוונות ושיטה:

 3.5.2          הדרך לפיתוח בודהיצ'יטה:

"מחלה תמידית זו של ההתרכזות בעצמי

היא הגורם לסבל שאין בו חפץ.

מתוך הבנה זו הענק לי מהשראתך להטיל את האשמה

על השד המפלצתי של האנוכיות, לצאת נגדו ולהרסו.

הדאגה ליצורים החיים והפעולה להבטחת אושרם

הן השער המוביל לטוּב אינסופי.

מתוך ראייה זו הענק לי מהשראתך להוקירם יותר מאשר את חיי,

אפילו יקומו עלי כאויביי"…

"בקצרה, הילדותיים עמלים למען מטרותיהם בלבד,

ואילו הבודהות פועלים אך ורק למען האחרים.

מתוך הבנת ההבדלים בין מגרעות האחת ובין מעלות האחרת,

הענק לי מהשראתך להחליף את עצמי באחרים[5].

דרך המהאיאנה מציעה קריאה חדשה של הדרך כפולת השמונה. לאורה של ה'הבנה הנכונה' של מציאות אי-הנחת בקיום שהנו התהוות גומלין, מגדירה המהאיאנה ש'התכוונות נכונה' הנה התכוונות של חמלה. הגדרת החוכמה – ההבנה הנכונה – במהאיאנה, מרחיבה את הגדרת מושג הסבל ומגדירה אותו כסבל אוניברסאלי; ההתכוונות הנכונה מורחבת אף היא. היא אינה ממוקדת בהתכוונות האישית להתעורר, אלא בהתכוונות להתעורר לטובת כל הברואים החווים סבל. התכוונות זו נוכחת בכל חלקי תורת המהאיאנה ובכל שיטות הפיתוח שהיא מציגה ובתוכן תרגול שש המעלות. את האינטגרציה בין החלקים השונים של חוכמה ושיטה ניתן לראות בדרך הבּוֹדְהִיצִ'יטָה שהנה דרך התמרה קוהרנטית.

למושג 'בודהיצ'יטה' שני מובנים, בהיבטה המוחלט פירושו המילולי של המושג הנו תודעה (צ'יטה) נֵיעוֹרַה (בודהי)[6], "הגשמת טבע הבודהה, טבע הערות"[7]. בהיבט היחסי, כדרך, משמעו: "ההתכוונות האלטרואיסטית להגיע להתעוררות מלאה למען טובת כל היצורים החשים"[8]. דרך זו משלבת התכוונות ספוגה בחמלה ואהבה לכל היצורים החשים; לתרגל על מנת להגיע להתעוררות מלאה.

האופן בו יש לתרגל בודהיצ'יטה, תוך שילוב של חוכמה ושיטה, מוצג בסוטרה על עֵירוּר האמונה במהאיאנה, בחלק הרביעי: "על אמונה ותרגול". החלק השלישי בסוטרה עוסק ב'דרך הבודהיסאטווה', החלק הרביעי מיועד לאלה שטרם עלו על דרך זו. על פי הסוטרה, הנקודה בה עולה אדם על דרך הבודהיסאטווה היא הנקודה בו הוא מפתח בודהיצ'יטה – שאיפה להתעורר למען טובת כל הברואים. להתכוונות זו מתייחסת הסוטרה כ'אמונה במהאיאנה' – אמונה במוביל הגדול, אמונה בדרך שמטרתה שחרור כל הברואים. החלק הרביעי של הסוטרה עוסק אם כן בטיפוח אמונה זו שהיא הִתְּכַּוְונוּת החמלה – בודהיצ'יטה. טיפוח האמונה נעשה על ידי תרגול אינטגרטיבי של שש המעלות באופן שיש בו אינטגרציה של חוכמה ושיטה:

"סמאדהי של כַּכוּת": בפרק 'על אמונה ותרגול' מציגה הסוטרה חמישה תרגולים שהם נוסח ייחודי של שש המעלות. לאחר שהסוטרה מציגה את ארבעת התרגולים של הפעולה בעולם, נעשה בה מהלך של איחוד של תרגול המעלה החמישית והשישית לתרגול אחד משותף של ריכוז וחוכמה. תרגול סמאדהי מוגדר בה כתרגול 'סיום האשליות'[9] שמטרתו להביא ל"סוף כל התכונות של העולם של מושאי-חושים ושל התודעה". תרגול הסמאדהי מכוון אפוא להתבוננות בריקות – סיום האשליות המייחסות תכונות לעולם התופעות. אובייקט תשומת-הלב על-פי הסוטרה הנו: 'הטבע המהותי של המציאות' ומטרת התרגול להגיע לשקיעה ב"ריכוז של כַּכוּת"[10]. ניכר אם כן כי הסוטרה מקפידה שלא להפריד בין התבוננות בריקות להתבוננות בהתהוות הגומלין ומדגישה את ההתבוננות בככותו של עולם התופעות. הטבע המוחלט של המציאות הוא ריקותה מחד והתהוות-הגומלין מאידך שמגדירות יחד את הככות. קריאה בסוטרה מבהירה כי בשלבי הריכוז הראשונים ההתבוננות מתמקדת בריקות – בסיום האשליות בדבר קיום, תוך הדגשה שכל מה שקיים הוא תודעה בלבד. רק ברמה הבאה של שקיעה בסמאדהי, תופש המתרגל את האחדות של המציאות – את הזהות ואי-השניות של עולם התופעות[11]. למרות זאת מקפידה הסוטרה להגדיר מראש שיש להתבונן בככות ולא בריקות כדי לשמור על המתרגל מנטייה לשלילה ניהיליסטית[12].

המהלך של הסוטרה הוא מהלך של תכלול של חוכמת הככות אל תוך תרגול הסמאדהי. הדגש על ככות מוטמע בתוך תרגול הסמאדהי שהופך בעצמו לתרגול של תובנה[13]. זוהי האינטגרציה הראשונה שעורכת הסוטרה, אך היא אינה מסתפקת בה ומזהירה מפני תרגול סמאדהי באופן בלעדי בטענה שתרגול שכזה עלול להוביל לשביעות-רצון עצמית ולעצלות. אזהרה זו מבטאת את ביקורת המהאיאנה על התהרוואדה, תרגול סמאדהי, השקיעה בריכוז עמוק, עלול להוביל לתחושה של שביעות רצון ולהפחתה של חוויית הדוקהה. ללא תרגול משלים של חוכמה, המתרגל – גם אם לא יהיה מסוגל לעשות כל עוול מוסרי – עלול שלא להיות מעורב בעשיית טוב ובתרגול של חמלה גדולה[14]. אזהרה זו מדגישה כי מוקד ההתבוננות בסמאדהי הנו על האספקט הריק של הככות. כדי להבין כיצד שומר תרגול החוכמה על המתרגל מפני ניהיליזם עצל, יש להבהיר למה מתכוונת הסוטרה בפיתוח חוכמה:

חוכמה של חמלה: את תרגול החוכמה מגדירה הסוטרה כ'התבוננות צלולה' שמטרתה: "לתפוש באופן חד את התכונות של התופעות המוּתְנוֹת-סִיבַּתִית". הזכרתי לעיל שלוש תכונות של עולם התופעות על פי תורת הבודהה: ארעיות – השתנות מתמדת; היעדר עצמיות; ואי-נחת. הסוטרה מתייחסת לתרגול הויפסנא כתרגול רפלקטיבי שיש בו הרהור על שלושת התכונות הללו. לאחר ההתבוננות על כל התופעות כנגועות בשלושת המאפיינים מוסיפה הסוטרה אובייקט הגות נוסף:

"עליו להרהר באופן הבא: כל היצורים החיים… משום שהם נגועים בבורות, התירו לתודעתם להיוותר בסמסארה (קיום הספוג באי-נחת); הם כבר סבלנו את כל האומללויות הגדולות של גוף ותודעה, גם כרגע הם תחת לחץ וכפייה אין-סופיים והסבל שלהם בעתיד יהיה אף-הוא ללא-גבול. הסבל והאומללות האלה, קשים לזניחה, קשה לנער אותם, ובכל זאת הנושאים אותם אינם מודעים למצבם. בשל כך הם ראויים לרחמים רבים"[15].

ההרהור בחמלה הופך לחלק מתרגול החוכמה – למסקנה של החוכמה. ההרהור בחמלה הוא ששומר על המתרגל מפני הסכנה שבשביעות הרצון העצמי שבשקיעה בסמאדהי ולכן היא חייבת להיות תמיד חלק מהתרגול. כך שוזרת הסוטרה את חוכמת החמלה אל-תוך התרגול. החמלה נוכחת בכל אחד מחמשת התרגולים האחרים, היא מתורגלת יחד עם הריקות והיא ספוגה בתרגול ארבע המעלות של הפעולה. הריקות נוכחת אף היא בכל חמשת התרגולים. תשומת הלב לריקות צריכה להיות מתורגלת בכל רגע ורגע[16]. באמצעות שזירה זו מציגה הסוטרה תרגול המשלב את הכנף של הריקות והכנף של החמלה בכל רגע ורגע של תרגול. כנפיים שמגשרות על שני האספקטים של הככות.

שבועת הבודהיסאטווה: השלמת התרגול בחוכמה – פיתוחה של חמלה – מוביל את המתרגל על פי הסוטרה להישבע שבועה:

"מי ייתן והתודעה שלי תהיה חופשייה מהבחנות כך שאוכל לבצע את כל הפעולות המיטיבות בעשרת הכיוונים; מי ייתן ואני, עד סוף העתיד, באמצעות שימוש באין-סוף אמצעים-מיומנים, אעזור לכל היצורים החשים הסובלים כך שהם יזכו להשיג את האושר-העילאי שבנירוואנה, המטרה הסופית"[17].

 שבועה זו, שבועת הבודהיסאטווה, מהווה על פי הסוטרה, נקודה  בה עולה המתרגל על דרך הבודהיסאטווה. הוא פיתח אמונה מספקת כדי להישבע שבועה. להתחייב לתרגול. האמונה במוביל הגדול כדרך חיים וכדרך לשחרור מאי-הנחת התעוררה בתודעתו. בודהיצ'יטה התעוררה בו.

שבועה זו מעלה את המתרגל על דרך חדשה: לאחר שנשבע כזו שבועה, כך הסוטרה, חייב המתרגל, "בתואם ליכולותיו וללא היסוס, לתרגל כל סוג של טוֹב בכל עת ובכל מקום ולא להיות עצל בתודעתו"[18]. מטרתה של השבועה ליצור מחויבות, שעשויה להוות מקור למאמץ-נלהב. כעת יכול המתרגל לשוב ולתרגל מעשים טובים כחלק מהתרגול הספיראלי של שש המעלות: "פרט לזמנים בהם הוא יושב בריכוז בתרגול של 'סיום' עליו להגות בכל זמן אודות מה נדרש לעשות ומה אין לעשות"[19]. פרט לזמנים בהם הוא שקוע בסמאדהי, שקוע בתרגול שנעדר רכיבים הגותיים, בכל שאר הזמנים עליו להגות במה נדרש לעשות על מנת לעזור לכל היצורים החשים הסובלים כדי שיזכו להשיג נירוואנה ומה אין לעשות[20]. השלמת התרגול בריכוז ובחוכמה, מחזירה את המתרגל אל התרגול באתי עמו הוא התחיל בארבע המעלות הראשונות.

תרגול שש המעלות מביא אם כן, כתוצאה ראשונית, לצמיחתה של ההתכוונות הנכונה עד רמה מספקת שיוצרת אצל המתרגל את המחויבות להישבע את שבועת הבודהיסאטווה. שבועה זו מביאה להמשך התרגול של המעלות ולהמשך ההתפתחות של התרגול. התרגול הוא תרגול אֲחוּד: לכל אורך הדרך יש צורך בעשיית טוב, לכל אורך הדרך יש צורך בפיתוח מדיטטיבי. התרגולים הם תרגולים משלימים המעצימים זה את זה הדדית.

 בודהיצ'יטה הנה אם-כן התכוונות ודרך. הדרך – התרגול של שש המעלות -מכילה בתוכו את האימון באתיקה; את האימון בריכוז; ואת האימון בחוכמה. מה שיוצר את הקוהרנטיות בין האימונים הוא גם הצגתם כרצף התפתחותי ספיראלי, אך בעיקר ההתכוונות העומדת בבסיסם: להגיע להתעוררות למען טובת כל הברואים. התכוונות זו שנטועה בהבנה של חוכמת הריקות, התהוות הגומלין והחמלה, מבהירה שאי אפשר להפריד בין התרגול החיצוני והתרגול הפנימי. שאי אפשר להפריד בין תיקון 'עולם' לתיקון 'אדם'. בפרספקטיבה זו הסטואיות-ההומאנית והאינדיבידואליזם האלטרואיסטי מתבררים כלוגיים לחלוטין.

חוק הקרמה מבהיר שאין כל הבדל בין פעילות החוצה לפעילות פנימה. האיכות הקובעת הנה ההתכוונות. להתכוונות ערך גדול הרבה יותר מ'מבחן התוצאה'. התרגול מורכב מפעילויות של גוף, של דיבור ושל תודעה. ההתכוונות היא המבחינה ביניהן. בבסיס כל התרגולים צריכה לעמוד התכוונות של חמלה. תרגולים מדיטטיביים שאינם נטועים בבודהיצ'יטה, לא יובילו על פי תפיסה זו, לתוצאה הרצויה. הם עלולים להוביל לשביעות-רצון עצמית ולעצלות רוחנית. פעולות בעולם שאינן נטועות בבודהיצ'יטה, מחד, לא יובילו להתמרת התודעה ומאידך, עלולות להיות בלתי-מיטיבות. הן עלולות למשל להיות נטועות ביהירות ורחמים כלפי מושאי הפעולה.ההתכוונות היא שמחברת את חלקי הדרך השונים והופכת אותה לאחת.

בודהיצ'יטה ללא תובנת הריקות תהיה לא מאוזנת. לא תהיה בה הבנה נכונה של מטרת הבודהיצ'יטה – ההתעוררות, הנירוואנה, השחרור. לא תהיה בה הבנה נכונה של המציאות הקיומית. ריקות ללא הבנה של חמלה עלולה להיות ניהיליסטית. תרגולי הריקות והחמלה חייבים להיות שזורים זה בזה, ללא הפרד.

חשוב לציין בשלב זה כי בודהיצ'יטה היא דרך אחת שאינה בלעדית במהאיאנה. על פי הדלאי לאמה "קיימים שני סוגי מתרגלים. יש המתאמנים תחילה בהבנת הריקות ואחר כך מפתחים בודהיצ'יטה. האחרים מפתחים תחילה את החמלה ואת הבודהיצ'יטה המוסכמת, דבר המוביל בסופו של התהליך להבנת הריקות"[21]. טענה זו מצויה בגבולות התרגול אותו הצגתי. ששת התרגולים צומחים יחדיו. בהתאם לנטיותיהם ויכולותיהם מתרגלים שונים ישימו דגש על תרגולים שונים. המטרה והתוצאה זהות. יש להדגיש עם זאת, כי על פי התפיסה שמציגה הסוטרה, יהיה מסלול התרגול אשר יהיה, ההתכוונות בבסיסו חייבת להיות אותה התכוונות. גם מתרגל אשר שם דגש על תרגול סמאדהי של ככות או ריקות, צריך לעשות זאת מתוך התכוונות להגיע להתעוררות למען טובת כל היצורים החשים. כמו בתרגול נדיבות, או כל מעלה אחרת, לא תמיד אפשרי לתרגל מתוך התכוונות מדויקת. אך גם פה מדגישה הסוטרה שכל מתרגל עושה מירב המאמצים, במסגרת יכולותיו. מסיבה זו מגדירה הסוטרה שמטרת העל של התרגול הראשוני היא פיתוח ההתכוונות הנכונה. התכוונות זו, היא האמונה במוביל הגדול – המוביל שישא את כל הברואים אל חופי ההתעוררות. מטרת התרגול הבסיסי הוא לעורר את האמונה הזו. לעורר את הבודהיצ'יטה. התכוונות זו עומדת בבסיס תהליך ההתמרה והיא גם פותחת את החיבור 'שמונה בתים על התמרת התודעה':

"בהחלטה נחושה להגיע למטרה הגבוהה ביותר

למען רווחת כל היצורים החשים,

שעולה בערכה אף על אבן המשאלות,

מי יתן ויהיו הם יקרים בעינַי בכל זמן".

 התכוונות זו אינה מתכחשת לרצון האישי בשחרור מהסבל. אין פה ניסיון לאלטרואיזם מזויף, אלא תפיסה המניחה כי:  "טבעו של הבודהיצ'יטה הוא כזה, שכאשר האדם עוסק במילוי משאלותיהם של אחרים, הגשמת שאיפותיו האישיות מופיעה כתוצר לוואי" הנחה זו אינה הנחה מיסטית, היא מבוססת על לוגיקה לפיה "תרגול, יצירה וטיפוח הכוונה האלטרואיסטית הוא דבר יסודי כל-כך, עד שהוא מכיל בתוכו את כל היסודות המהותיים של כל שאר התרגולים הרוחניים"[22]. אם אנו מתייחסים לבודהיצ'יטה כאל 'התכוונות נכונה' שהנה נביעה ישירה של 'ההבנה הנכונה' של המציאות הקיומית, הרי שהיא מכילה בתוכה את כל האימון בחוכמה ששאר האימונים הם נביעה שלו. התכוונות זו, הנה אפוא הגשמה של החוכמה מרגע התרגול הראשון. היא הגורם שהופך כל פעולה לפעולה של התמרת התודעה[23]. לאור מרכזיותה של התכוונות זו ראוי להזכיר שוב כי קיימות מספר סדרות של מדיטציות אנאליטיות שיטתיות שמטרתן פיתוח התכוונות זו, המרכזיות ביניהן הנן שיטת "המרה והשוואה בין העצמי לאחר" ושיטת "שבע-נקודות סיבה ומסובב"[24].

התוצאה של שיטות אלה הנו פיתוח בודהיצ'יטה. כך מגדיר אותה שאנטידווה בבית מפורסם מיצירתו:

"כל עוד קיים החלל,

כל עוד נותרו יצורים חשים,

עד אז, מי ייתן ואוותר גם אני

ואפזר את מכאובי העולם"[25]


[1] בובר, מ.מ., דרכו של אדם על-פי תורת החסידות, ירושלים: מוסד ביאליק, 1964. עמוד 36.

[2] תפיסה זו אינה ייחודית, כמובן, לפסיכולוגיה הבודהיסטית. היא מצויה, מן הסתם, בטיפול ההתנהגותי וכן במסורת החינוך היהודי כפי שהוא עולה מספר החינוך.

[3] הדלאי לאמה, 2001, 137-138. במקור מתורגם "הארה" בתואם למינוחים בעבודה השתמשתי במושג "התעוררות".

[4] שאנטידווה, 1993, עמ' 78-79, בתים 103,102.

[5]  מתוך: מִנְחה למורה הרוחני, בתוך: הדלאי לאמה, 2001, 85-86.

[6]  נֵיעוֹרַה – awakened, שהתעוררה. ע"פ הדלאי לאמה, 2001, 164.

[7] טל, 2006, 111.

[8] הדלאי לאמה, 2004, 51. הדלאי לאמה משתמש במושג 'הארה' בשעה שאני משתמש לכל אורך החיבור במושג 'התעוררות'.

[9] Cessation. ראו: הסוטרה על עירור האמונה במהאיאנה, חלק רביעי, בפרק: On Five Practices.

[10] הסוטרה מגדירה אובייקט מדיטציה זה בלבד ושוללת את כל האובייקטים המוכרים האחרים שהוזכרו לעיל. הסוטרה שוללת באופן ישיר נשימה כאובייקט, את הקאסינות וכל סוג של ריפלקסיה קוגניטיבית. עם זאת, ניתן למצוא הקבלה בין הככות כאובייקט לבין האובייקט ה-30 – שלום, שמיוחס לחוויה של ניבאה, (קונץ, 1997, 14; 113). למעשה מתירה הסוטרה עוד אובייקט מדיטציה אחד, לכאלה שאינם מצליחים לפתח סמאדהי – העיקרון של תודעה בלבד.

From the Sutra: "His attention should be focused neither on breathing nor on any form or color, nor on empty space, earth, water, fire, wind, nor even on what has been seen, heard, remembered, or conceived."

[11] realizes the oneness of the World of Reality (dharmadhatu), i.e., the sameness everywhere and nonduality of the Dharmakaya of all the Buddhas and the bodies of sentient beings. This is called "the samadhi of one movement".

[12] סוטרה זו, ייחודה בהצגת מושג הככות. ראו רז, 2006, 31.

[13] טענה זו מקבלת חיזוק לאור העובדה שהתוצאות של השקיעה ב'סמאדהי של ככות' מתוארות בשפה שבדרך כלל מיוחסת לתוצאות של תרגול חוכמה. הסוטרה מגדירה כי לאחר השקיעה בסמאדהי של ככות, הזיהומים מודחקים, האמונה מתחזקת והמתרגל משיג את המצב שממנו אין נסיגה. הכוונה פה ל'כניסה לזרם' השלב הראשון בהתעוררות, שמתואר בדרך כלל רק בהקשר של הגשמת חוכמה:

"Then his defilements, deep though they may be, will be suppressed and his faith strengthened; he will quickly attain the state in which there will be no retrogression".

[14] Now, if he practices "cessation" only, then his mind will be sunk in self-complacency and he will be slothful; he will not delight in performing good acts but will keep himself far away from the exercise of great compassion.

[15]" He should reflect in the following way: all living beings, from the beginningless beginning, because they are permeated by ignorance, have allowed their mind to remain in samsara; they have already suffered all the great miseries of the body and mind, they are at present under incalculable pressure and constraint, and their sufferings in the future will likewise be limitless. These sufferings are difficult to forsake, difficult to shake off, and yet these beings are unaware that they are in such a state; for this, they are greatly to be pitied".

[16] "גם אם הוא קם מהישיבה בתנוחה זו (במדיטציה) ועוסק בפעולות אחרות… עליו בכל עת להיות בתשומת לב ליישום של האמצעים המיומנים של תרגול ה'סיום' עד כדי שלמות. עליו לסגל עצמו לעיקרון יציב של הטבע המהותי של המציאות, להתבונן ולבחון את החוויות שעולות מהתבוננות זו".

Even if he arises from his sitting position and engages in other activities, such as going, coming, advancing, or standing still, he should at all times be mindful of the application of expedient means[16] of perfecting "cessation", conform to the immobile principle of the essential nature of Reality, and observe and examine the resulting experiences.

[17] הסוטרה על עירור האמונה במהאיאנה, חלק רביעי, בפרק: The Practice of Clear Observation

[18]  "פרט לזמנים בהם הוא יושב ומתרגל ריכוז בתרגול ה"סיום", עליו, בכל-עת להגות אודות מה שיש לעשות ומה שאין לעשותו." הכוונה למה שיש לעשות ולא לעשות בהיבט של פעולה בעולם.

 Ashvagosha, "The awakening of faith in Mahayana", PART 4On Faith and Practice, The Practice of clear observation: "Having made such a vow, he must, in accordance with his capacity and without faltering, practice every kind of good at all times and all places and not be slothful in his mind. Except when he sits in concentration in the practice of "cessation", he should at all times reflect upon what should be done and what should not be done."

[19]  Except when he sits in concentration in the practice of "cessation", he should at all times reflect upon what should be done and what should not be done.

[20] יובהר כי אין הכוונה להפסקת תרגול הויפסנא, אלא שויפסנא, בניגוד לסמאדהי הנו לשיטתה של הסוטרה תרגול הגותי בו ניתן להגות בשאלות אלה.

[21] הדלאי לאמה, 2001, 139.

[22] הדלאי-לאמה, 2004, 52-53.

[23] הדלאי לאמה, 2001, 119.

[24] הדלאי לאמה, 2004, עמ' 69. פירוט שיטת 'שבע נקודות סיבה ומסובב'– 70-78; המרה והשוואת העצמי עם האחר78-84.

[25] שאנטי דווה, בתוך: הדלאי לאמה, 2004, עמ' 54.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “3.5 הִתְּכַּוונוּת נכונה – בּוֹדְהִיצִ'יטָה:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s