תעתוע/ תעתיק של שיחה
העלתה וערכה: איילה צרפתי
ערכה והעלתה ליוטיוב: מיה קטורזה
לאור בקשה של תלמידה נתתי שיחה על הבורות/ תעתוע בבודהיזם. איילה העלתה את השיחה על הכתב וערכה אותה, מיה ערכה והעלתה ליוטיוב.
*איילה החליפה את המילה בורות בה השתמשתי במילה תעתוע. יש בכך חוכמה.
תהנו!
——————-
תעתוע הוא חוסר ההבנה של המציאות הקיומית.
הבודהה טען טענה זו רק בהקשר של דוקהה וסיום הדוקהה, לא בשום הקשר אחר.
חוסר הבנה של שלושת מאפייני הקיום- ארעיות (אניצ'ה), אי-נחת (דוקהה), והיעדר עצמיות קבועה ולא מופרדת (אנטה).
כלומר, לא להבין ארעיות, אי נחת, והיעדר עצמיות קבועה ולא נפרדת, זו בורות ותעתוע שמייצר דוקהה.
הבודהה ההיסטורי דיבר באופן בסיסי על טנהה, צמא. צמא שאינו יודע רוויה.
כשהבודהה מצייר את אופן התהוות הקיום, בצורת המעגל של 12 החוליות של ההתהוות המותנת, התעתוע הוא החוליה הראשונה. היעדר הבנה, היעדר חכמה, הבורות שבחוסר ההבנה של הקיום.
התעתוע הוא התנאי הבסיסי לכל שאר החוליות. והחוליה האחרונה בתהליך ההתהוות מקבילה לדוקהה.
התעתוע הוא זה שמאפשר את היווצרות הדוקהה, מתנה את הדוקהה – התעתוע הוא נקודת הראשית והוא התשתית. על בסיס התעתוע, החוויות נפגשות עם סנקהרות, עם התניות שגם הן חלק מהתעתוע – ההתניות הכובלות.
ואם נלך לפי ההתהוות התלויה, מיד עם המגע החושי מופיעה השתוקקות, טנהה, צמא (לאחר הודנא). הצמא מוביל מיד להיאחזות. והיאחזות מובילה מיד להתהוות – בהאווה. התהוותה של איזה שהיא עצמיות.
למשל, ברגע חוויה חושית אני רואה את הכוס שאני אוהב, ומיד יש חוויה של ודנא נעימה, על בסיס זה מופיעה מיד השתוקקות להמשכות החוויה הנעימה, ועל בסיס זה מופיעה מיד היאחזות והתהוות של עצמי: הכוס שלי, אני כבעל כוס זו, עם התוכן וההקשר המיוחד שהיא נושאת עבורי, חלק מהזהות העצמית שלי. נולד רגע של עצמיות. עצמיות של סטי כבעל של כוס מועדפת.*
התעתוע הוא חוסר ההבנה של המציאות הקיומית: חוסר הבנה של שלושת מאפייני הקיום – ארעיות (אניצ'ה), אי נחת (דוקהה), והיעדר עצמיות קבועה ולא מופרדת (אנטה).
כלומר, לא להבין ארעיות, אי נחת, והיעדר עצמיות קבועה ולא נפרדת, זו בורות ותעתוע.
לייחס קביעות לדבר ארעי, לא להבין שטבע הגוף לדעוך, להזדקן, ולמות, זה תעתוע.
את משמעות הדוקהה, מרבית האנשים לא מבינים. גם כעת בישראל, הרבה אנשים מבינים סבל, מבינים שרע להם, אבל הם לא מבינים דוקהה.
להבין דוקהה, זה להבין דוקהה כמאפיין של הקיום – גם אם יהיה שלום, כוס תמשיך להיות משהו שמתישהו ישבר.
בהקשר של דוקהה הרבה אנשים מרגישים כעת שנפל עליהם צבר של אסונות – קורונה, הפיכה, טבח, מלחמה, אבל יש איזו תחושה שזה "לא צריך להיות ככה".
לצד זאת, ישנה הידיעה הברורה שיום אחרי שתפרוץ דמוקרטיה וניצחון סוחף בבחירות ויחתמו הסכמי שלום,
יום למחרת,
עדיין מישהו יקבל בשורה מרה בבית החולים.
בוודאות.
זה לא הימור.
כי כל יום מישהו מגיע לבית החולים ומקבל בשורה מרה.
כי דוקהה.
ואם אתה חסר מזל אז הבשורות המרות שלך יכולות לבוא ברצפים מאוד ארוכים של חוסר מזל.
דוגמה נוספת היא שלב הדעיכה של הגוף, אם מישהו בגיל 20 היה עובר ברמה הגופנית את מה שעוברים בממוצע אנשים בני שמונים, הוא היה מרגיש שמתרחש אסון נורא ואיום.
ובודהה מסביר – זו הדוקהה, כמאפיין של הקיום.
בודהה מזמין אותנו לתאום ציפיות עם הקיום. ולא להבין דוקהה כמאפיין הקיום זה תעתוע. לא להבין שיש דוקהה ושהיא מובנת בקיום האנושי זו בורות.
וכשאני לא מבין דוקהה אז התעתוע הזה מתפרץ בכל מני דרכים. למשל, "נראה להם מה זה ונגמור את העסק", ההרגשה שאפשר לגמור את הבעיות פעם אחת ולתמיד. זה תעתוע, זה לא להבין שיש אי נחת יסודית שמאפיינת את הקיום. זה לחשוב שכל פעם שמופיעה אי נחת משהו לא בסדר.
ואז זה מופיע גם בדברים היומיומיים: כשאדם חולה הוא מניח שמשהו לא בסדר. אם אני חולה, אז כנראה עשיתי משהו לא בסדר, זו אשמתי. אני לא מפנים שדוקהה מאפיינת את הקיום האנושי. אני לא מבין שגוף זה דוקהה.
אני לא מבין שברגע ששמים כמה אנשים יחד תמיד תהייה דוקהה: מדינות הן דוקהה, משפחות הן דוקהה, אפילו סנגהות הן דוקהה. ככל שקהילה יותר קרובה ומהודקת כך יש יותר דוקהה. כל עוד נפגשים מפעם לפעם אז חיבוקים ונישוקים וכולם מנומסים, נעשה מאמץ להחזיק נחמדות. במשפחה, וקהילה (סנגהה) טובה יותר קרובה למשפחה, אין לך כוח כל הזמן להיות במאמץ, ולעשות רושם ולשחק אותה בודהה… נכון? אתה מתישהו מפספס…
גם הרבה, הרבה לפני שמישהו חלם על הפיכה משטרית החברה הישראלית היתה דוקהה וכמו שקאמי אומר, כל עוד ימותו ילדים קטנים שלא בדין תהיה דוקהה, וזו תמיד שערורייה.
אז דוקהה היא המאפיין של כל קיום ולא להבין דוקהה, ובטח ובטח לחשוב שהקיום הוא סוקהה (שמחה, אושר), זה תעתוע. תעתוע שמוביל להרבה עיוותים.
תעתוע שיכול להוביל לאשמה, ולהאשמה. אם החיים הם סוקהה ואני חווה דוקהה אז אני אשם, ואשמה היא כמובן מצב מנטלי של סלידה. סלידה שיש בה דוקהה, יש בה תעתוע, יש בה אי הבנה יסודית של דוקהה. וגם עם האשמה זה דומה.
אם אני מאשים כל הזמן אחרים, זה מנגנון הגנה מפני הכרה בדוקהה כמאפיין הקיום. אין דוקהה, ואם יש דוקהה אז האחר או האחרת היא זו שאשמה, (ואם אתם בזוגיות כזו אז שימו לב שפגשתם תעתוע).
הדוגמא של אשמה והאשמה היא דוגמא אחת, אבל אין שום מצב מנטלי מכאיב שאינו נגוע בתעתוע.
התחלנו עם הדוגמא של הכוס. הכוס שלי שנשברה, ואז הסלידה שלי מהשבירה, היא גם תעתוע בקשר לאניצ'ה, וגם תעתוע בקשר לדוקהה, וגם בקשר לעצמי.
כאן אנחנו מגיעים לתעתוע הגדול מכולם, התעתוע בקשר לעצמי הוא החשוב מכולם.
התחושה שלי שיש לי עצמי. עצמי שעומד בפני עצמו, וקיים מתוך עצמו – זה תעתוע. זה לא שאין לי עצמי, הנה אני סטי, נפגשנו לפני שבוע, מקווה שניפגש בשבוע הבא, יש לי מאפיינים מתמשכים שמשתנים לאט, אבל העצמי הזה למעשה מתהווה ללא הרף. אני אישית מקווה שהוא יתהווה לכיוון של התעוררות ושחרור. וכשאני חווה דחיפות רוחנית אני אומר אוי ואבוי אם אתהווה לכיוונים אחרים, אבל אני ער להתהוות של העצמי שלי, שהוא מתהווה ללא הרף, ושהוא מותנה ע"י גורמים ותנאים. יש סטי מסוים שמופיע כאן בפני הסנגהה הזו, וכשהילדים שלי שומעים את שיחות הדהרמה שלי אני נשמע להם מוזר, כי מול הילדים שלי מתהווה דמות אחרת, בהתהוות גומלין אחרת.
והעצמי הזה מתהווה כל הזמן. כ ל ה ז מ ן. כתולדה של גורמים ותנאים, וזה לא "לא בסדר". הוא מתהווה אחרת כשיש דוקהה, הוא מתהווה אחרת כשיש כאבים רציניים. נכון? לא בדיוק אותו עצמי מתעורר כל בוקר, יש בקרים שאנחנו מתעוררים ככה, יש בקרים שאנחנו מתעוררים אחרת.
אנשים שונים מפעילים אותנו בדרכים שונות. אחד הדברים שאנו עומדים מולם בהשתאות זה העצמי שמופיע לנו מול ההורים שלנו. אתה כבר בן שישים ואתה רואה את אמא שלך ואתה ישר ברגרסיה. אז אפשר לקרוא לזה רגרסיה, ואפשר לקרוא לזה אנטה – התהוות תלויה של העצמי בתוך יחסי גומלין. לא יעזור כלום, מול אנשים שונים מופיע עצמי שונה. וזאת לא בעיה.
ומתי זה נהיה תעתוע? אם יש לי איזו תפיסה של עצמי מסוים אחד שרק אותו אני אוהב, ואת שאר העצמיים אני פחות אוהב, ואני מנסה כל הזמן רק לשמר את העצמי הזה, ואני מגנה את כל העצמיים האחרים. למשל וורקוהוליות. אם אני אוהב רק את העצמי שלי שמופיע בעבודה, שיש לו כוח, ומשמעות וכוליי, ולא סובל את שאר העצמיים שלי, אז אני מתמכר לעבודה, יש לי השתוקקות כל הזמן לעצמי הזה ולקיים אותו, ובגלל שאין באמת שום עצמי שאפשר לסגור אותו ולהגיד "זה אני", אז כולנו, בדרכים כאלה ואחרות, מדמיינים איזה שהוא עצמי. וככל שהעצמי המדומיין יותר גרנדיוזי ויותר מנופח, כך יש יותר בעיות. ככל שתפיסת הקביעות של העצמי יותר חזקה ויותר מקובעת, כך יש יותר בעיות.
יש תעתוע שקשור לקיבעון. כולנו מכירים בתוכנו צדדים מקובעים. "כזה אני", ככה זה, זה לא יכול להיות אחרת, זה חייב להיות ככה. ברגע שיש את הקיבעון הזה הוא מנבא דוקהה, וברגע שיש ניפוח של העצמי למעלה או ניפוח למטה של אותו עצמי מדומיין אז תהיה בהכרח הרבה דוקהה.
וזהו התעתוע ביחס לשלושת מאפייני הקיום.
והתרגול: לשים לב להשתוקקות ולהיאחזות – לפני, תוך כדי, או אחרי שהופיעה.
לשים לב להתהוות, לשים לב איך כל רגע של השתוקקות, כל רגע של היאחזות, מכונן עצמי. גם רגעים קטנים. סטי שאוהב כוסות זכוכית ושיש לו כוס זכוכית, זה לא משהו דרמטי. סתם כוס זכוכית (אבל שלי!), ביחס אליה מתהווה אני שאוהב כוסות ומרגיש עליהן בעלות.
אבל יש כמובן בעלויות הרבה יותר גדולות שמכוננים עצמי הרבה יותר גדול ולכן גם הדוקהה גדולה יותר.
——————-
ואיילה סכמה: "ולהבנתי, כשמתחילים לראות את המכניזם הזה, עובד אוטומט כמו מכונה מתוך תעתוע, משהו במוצקות של העצמי נפרם, זה נהיה טיפה יותר חומל, טיפה יותר גמיש, טיפה יותר סבלני, טיפה פחות דוקהה."
*ההנחה של הבודהה היא שרגש ההשתוקקות הוא התנועה הבסיסית, הוא המגדיר והוא הבסיס. הסלידה היא רק היפוכה של ההשתוקקות, אותה יד רוצה וגם דוחה, השריר הבסיסי הוא השתוקקות, קודם כל אני רוצה. הסלידה מוכלת בתנועת ההשתוקקות – אני רוצה שלא יהיה משהו. יש השתוקקות להנאות החושים, השתוקקות לקיום, והשתוקקות לאי קיום, כלומר השתוקקות שמשהו לא יהיה.
