Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘קהילתיות’ Category

אני מעלה פה מאמר ישן שפרסמתי בעבר במגזין e-mago. גיליתי לאחרונה שהוא זוכה לפופולריות בחוגים מסויימים אז חשבתי להעלות אותו גם לפה. הרבה יותר כיף לקרוא אותו באתר של e-mago, יש תמונה של בובר ועוד תופינים. הקישור כאן.

המאמר נכתב בתגובה למאמר "ימים קשים: ערפדים עובדים בהיי-טק ופיות הפכו למזכירות" מאת שימרית רון.

רק מעטים זוכים לעסוק במשחק, בפילוסופיה, באמנות, ברוח – כמקצוע.

רק מעטים זוכים להקים מיזם הי-טק ולהצליח. הרוב רק חולמים על זה.

רובנו זוכים למה שנתפש בעיננו כהוויה בינונית של פשרה – עבודה שהיא לא העבודה המועדפת עלינו שאליה אנו מנוכרים.

התופעה הזו מעידה על שתי בעיות שונות לחלוטין:

בעיה ראשונה תהיה מקובלת על כולנו, אני מאמין, "דלדולה של הרוח באמריקה" ובגרורותיה. תרבות, אמנות, הגות הופכים להיות פחות ופחות מעניינים בשעה שהסגידה למסך הקטן והגדול – שחייבים להיות שטוחים ככל האפשר – הולכת וגדלה.

בעולם שחיי הרוח שלו הולכים ומידלדלים, אין צורך באנשי רוח. לשם מה?

חברת ההמונים הופכת את כולנו לקהיליה וירטואלית מסביב למדורת הטלוויזיה וחותמת, אפוא, את הגולל על פתח הכניסה לעיסוק המקצועי ברוח: כשניתן לספק חומרי תרבות בכמות מסחרית לשישה מיליון איש בו זמנית, צריך פחות אנשי רוח.

בימים שקדמו לחברת ההמונים, כל קהילה קטנה נזקקה לכהן שלה, למספר הסיפורים שלה, לנגנים ולזמרים שלה. להקות שחקנים נודדות סיפקו תאטרון למספר מועט יחסית של אנשים.

חברת ההמונים מאפשרת לייצר תרבות וחיי רוח באופן מסחרי. "התעשייה" הוא שמה של גילדת אמני הקולנוע בארצות הברית והוא מבטא היטב את נאמנותם של רבים מחבריה לרוח ואמנות.

חברת ההמונים אחראית אם כן, מחד לשיטוח אופייה של היצירה התרבותית-רוחנית, ולתיעוש שלה מאידך. השילוב הקטלני הזה, מותיר כותבות מחוננות מחוסרות עבודה ונותן פתח לדלדול הרוח, מאידך.

אך חברת ההמונים מייצרת בעיה נוספת, מכיוון אחר לגמרי. היא מטמיעה בנו את הצורך "להיות מפורסמים". לעסוק בתכני הרוח שלנו כפרופסיה. כעבודה.

מספר הסיפורים הכפרי, לא עסק בסיפור סיפורים לפרנסתו. גם לא נגן הנבל. רובם המוחלט של העוסקים באמנות וברוח בעת העתיקה עשו זאת בנוסף לעיסוקם העיקרי שמטרתו הייתה אז כן עתה – פרנסה.

ההכרה היחידה שאנו תופשים כמשמעותית הנה ההכרה על ידי כלל חברת ההמונים, כשאנו לוקחים חלק במדורות השבט של חברת ההמונים. למרבה הצער, המקום היחידי בו יש לנו הזדמנות להיות מוכרים הנו אותן מדורות יוקרה בודדות.

הבעיה העיקרית העולה מטענה זו, הנה העדרה של מסגרת הגשמה יצירתית-רוחנית שתאפשר לרבים יותר מקרבנו להביע את עצמם, ליצור ולזכות לתהודה ליצירתם.

בעיה זו עשויה לבוא לידי פתרון בחיי קהילה שיתופית: קהילה – חברת אנשים המכירים זה את זה כאנשים שלמים. מכירים זה את חייו הפרטיים של זה, את עבודתו, את יצירתו.

כתיבה לאי-מאגו או לכל מגזין אינטרנט אחר איננה חוויה "מספקת", לא משום שהיצירה אינה מספקת, אלא משום שמדובר בקהילהוירטואלית: אינני מכיר את האנשים שקוראים את כתביי, אינני פוגש בהם, אינני שומע תגובות מהם, אינני משוחח איתם.

על העדר הקשר האישי-קהילתי הזה ניתן להתגבר רק על ידי כמויות: פרסום אותה כתבה עצמה במוסף הארץ תיצור חוויה משמעותית יותר. בשני המקרים לא זכיתי לתגובות אישיות, אולם במקרה  השני, הגעתי לאלפים. הדרך השניה להתגבר על העדר הקשר האישי הנו ה"מקצועיות" המיוחסת לאלה שלוקחים חלק במדורות השבט של חברת ההמונים.

הצורך הנואש בהכרה של חברת ההמונים, ובעיסוק המקצועי ביצירה  הנו בעיניי הבעיה השניה. קיימת כמות מוגבלת של חומרי בעירה שניתן להזין אל מדורת השבט ויותר מדי אנשים רוצים לבעור בתוכה. יש לי יותר מדי חברים מתוסכלים לאור מה שהם חווים כחוסר הגשמה עצמית בציפייה המתמדת להתברג כקיסם למדורה.  יותר מדי חברים-יוצרים שסוגדים אף הם למדורת השבט.

במובן הזה,כולנו עבדים של חברת ההמונים. איננו רואים, שמדורת השבט לה אנו סוגדים היא אותה מדורה ששורפת את חיי הרוח של כולנו. אנו תוקפים את אופי הבערה מחד, ורוצים לבעור מאידך. פרדוקס.

החיפוש אחרי פתרון מחזיר אותנו לחזונו של מרטין בובר – חזון החברותא – חזון הקהילה: חזון של קהילה בה אנשים כותבים את דברי ימי חייהם בצוותא. קהילה שיתופית מצומצמת וברית של קהילות עשויות לספק ליותר פרטים כר פורה להגשמה עצמית רוחנית תוך תהודה מתמדת להגשמה זו.

חיי הקהילה המצויים במוסד המוכר לכולנו בית הספר עשויים להבהיר את כוונתי. למרות החסרונות הרבים של בית הספר, יש לומר לזכותו שהוא מכיר (באופן חלקי) בצורך של ילדים ליצור. לשם כך קיימים עיתון בית הספר, טקסים, הצגות סוף שנה, ספר מחזור וכו'.

ילדינו מקבלים הזדמנות ליצור ולהגשים את תוכנם הרוחני בתוך קהילה מצומצמת תוך משוב תמידי של חברי אותה קהילה.

בה בשעה אנו המבוגרים נותרים יתומים. חברת אמדוקס כמו גם חברת השמירה, אינן מכירות בצורך האנושי כל כך ליצור ולהביע. איזו מסגרת קיימת, עבור רובנו, בה אנו יכולים לחוות את אותן חוויות שחווים ילדינו?

יש לשים לב, שגם תלמידי בית הספר עוסקים ברובם במקצוע שהם מנוכרים לו: הם תלמידים. אך לחלקם, (לפחות לאלה הלומדים בבתי"ס סבירים), יש הזדמנות להבעה עצמית.

חישבו על ההתרגשות האוחזת בילדים לפני, אחרי ותוך כדי הזדמנויות אלה להבעה עצמית. אנו נוטים להמעיט בערכן של הזדמנויות אלה ולהתייחס אליהן כאל חלק מה"ילדות", כחלק מחוסר ההבנה של הילדים את העולם בו הם חיים. רק כך אנו יכולים להסביר לעצמנו את ההתלהבות מהבעה שהיא לגמרי "מחוץ למדורה". אולם ההתרגשות ועוצמת החוויה אינן קשורות למדורה. המדורה איננה המקום היחידי בו ניתן לבעור בלהט היצירה. הבעה בקרב הקהילה שלך הנה חוויה חזקה לא פחות.

מרטין בובר, סירב (בצדק) לפרט באופן מדויק מה צריכה להיות דמותה של הקהילה העתידית[1] משימתנו הנה הקמת קהילות. קהילות אמת.

יתכן שהיוצרים החווים את הצמא לקהל, יצליחו להיות יצירתיים מספיק על מנת להוביל את חזונו של בובר להגשמה: עלינו לערוך טקסים במקום עבודתנו ביום השנה לרצח רבין ולהקריא שם דברי שירה. להפיק הצגה לכבוד מסיבת השנה החדשה, ולא להסתפק בנשיקות ויין. לתת לעצמנו הזדמנויות להכיר את אלה העובדים לצדנו בתעשייה, הזדמנויות לפגוש אותם כאנשים שלמים, האנשים שמאחורי המדים והסינרים.

התעשייה לסוגיה מנסה להוביל את הקיום האנושי שלנו דרך מסננת רדוקטיבית הפורטת אותנו ליסודות חומריים. עלינו למרוד! להתארגן! לסרב לראות את הסובבים אותנו באורות הניאון של התעשייה לבדם.

ליצור עבורנו ועבורם הזדמנויות להתבונן זה בזה לאורה של מדורה אותנטית קטנטנה הבוערת באש החמה של עצים שקוששנו יחד מעל פני האדמה.


[1] אם כי הוא דיבר בחום רב על הקהילה הכפרית השיתופית הקרויה קיבוץ…

מודעות פרסומת

Read Full Post »

תגובה למאמרו של דוד מרחב: "חזרה לקהילה: כניעה או קידמה ?"

חיי קהילה שיתופיים אינם חייבים ואף אינם יכולים לעמוד בסתירה לחתירה נחושה לסוציאל-דמוקרטיה ולצדק חברתי. המודל אותו מציב גולדמן (כפי שאני מבין אותו) הנו מודל דיאלקטי שבו חיי הקהילה השיתופיים משורגים בחתירה נחושה שכזו. החתירה לתיקון חברתי במודל זה חייבת להיות אחד ממאפייני הקהילה ואחת ממטרותיה. ללא חתירה שכזו, הקהילה היא קהילה חסרה. (אמירה חזקה בהקשר זה במאמרו של גולדמן: עשר הנחות יסוד לאוטופיה סוציאליסטית קהילתית, חברה, 11).

חיי קהילה שימשו פעמים רבות בהיסטוריה מצע לאסקפיזם חברתי, להתנתקות ולהתבודדות מהחיים החברתיים. עובדה היסטורית זו איננה פוסלת את מודל הקהילה השיתופית. עם זאת, היא מעוררת את השאלה, כיצד בונים חיי קהילה שיתופיים שאינם אסקפיסטים. חיי קהילה בהם כל פרט מעורב בחיים החברתיים. חיי קהילה בהם הקהילה עצמה הנה מצע ואמצעי בחתירה לחברה טובה יותר.
סבורני, שהמודל אותו מציע גולדמן, בעקבות מרטין בובר, עונה לתנאים אלה ועושה הרבה מעבר לכך: מודל זה נותן מענה לצרכים הבסיסיים של כל אחד מאתנו. חשוב מכך, הוא נותן לנו מפתח בעזרתו נוכל להיחלץ מהסכנות המקופלות בחתירה לשינוי חברתי העומדת לבדה, כמטרה יחידה.

את מי משחררים ?

על מנת לענות על שאלה זו עלינו להידרש למהותו של הסוציאליזם האוטופיסטי. מרחב, במאמרו, מכנה סוציאליזם זה "הסוציאליזם החירותני" ויש המכנים אותו "סוציאליזם אינדיבידואליסטי" או אנארכיסטי. היות שהתכנים אליהם אתייחס להלן קשורים בעיקר להגותו של מרטין בובר ולדבריו של גולדמן, אשתמש במושג סוציאליזם אוטופיסטי בו השתמש בובר.
הסוציאליזם האוטופיסטי איננו מסתפק בשאלה: "מהי הדרך הטובה ביותר לחברה צודקת". סוציאליזם זה שואל גם: "מהי הדרך הנכונה לחיות את החיים". במובן זה, הסוציאליזם האוטופיסטי חורג מתחומי התורה החברתית והאידיאולוגיה ומתרומם למרומי העיסוק באתיקה, מוסר ומטאפיסיקה.

ייחודו של הסוציאליזם האוטופיסטי בכך שהוא מבקש להועיל ולשחרר לא רק את העשוקים והמדוכאים, אלא להוות פלטפורמה לשחרורם של "מתקני החברה" עצמם ואפילו לשחרורם של הקפיטליסטים.
במובן זה מגן עלינו הסוציאליזם האוטופיסטי מאחת הסכנות המרכזיות של הפעולה החברתית – היהירות. מכבסת המילים בעניין יהירות ופעולה חברתית הולכת ומשתכללת ככל שחולפות השנים, אך שכלול זה רק מעיד על הקושי הבסיסי הטמון בפעולה של אנשים עתירי הון (כלכלי, תרבותי או חברתי) במעוזים של עוני ודיכוי. פעולה זו מלווה פעמים רבות באתוס של תרומה, עזרה, נתינה, הקרבה… אתוס אשר מכבסת המילים, משוכללת ככל שתהיה, איננה מאפשרת להעלים ממנו את היהירות אשר בבסיסו. מדובר בפעולת שחרור המתבצעת על ידי אדם, חופשי לכאורה, בעבור בני-אדם מדוכאים וכבולים.
אתוס זה לא רק חוסם את האפשרות להביא תועלת אמיתית למדוכאים (שמתנגדים כמובן להתנשאות שכזו!), אלא שהוא פוגע גם ב"משחרר" עצמו המצוי באשליה לגבי מצבו הנפשי-רוחני.

הסוציאליזם האוטופיסטי מניח שלמרות הבדלים גדולים אלו בין אדם לחברו, בפני כולנו עומד אתגר השחרור והחירות. תהליך ההשתחררות הנו תהליך מתמיד ואינסופי בו מביא האדם את ערכי הסוציאליזם וההומניזם לידי הגשמה פנימית מלאה. תהליך של חירות מכבלי הרצון האנוכי, שוויון נטול התנשאות בין אדם לחברו וסולידריות פנימית-מוסרית כלפי כל הברואים.
בובר מציע לנו את המודל הדיאלקטי של "תיקון אדם-תיקון עולם", מודל של השלמה הדדית בו מהווה תיקון העולם דרך בה מתקן האדם את עצמו. פעולת תיקון האדם בתורה, היא שמאפשרת לנו להיות מתקני עולם טובים יותר.

הקהילה השיתופית כמודל לתיקון האדם את עצמו

בהיותנו חלק מן החברה הכללית מופנה רוב הקשב שלנו לתיקון העולם. אנו מרוכזים בעוולות החברתיות, במדוכאים ובאי הצדק ופועלים לתיקונם. הקהילה, להבדיל, היא המקום בו אנו מקדישים קשב רב יותר לעצמנו, היא המקום בו אנו לומדים טוב יותר להכיר את עצמנו, היא המקום בו אנו נזכרים בחולשותינו ובאסורים הכובלים אותנו. חיי הקהילה, מאפשרים לנו להיות מודעים לצורך שלנו בשחרור עצמי והם אף עשויים להוות עבורנו זירה בה מתבצע תהליך ההשתחררות.
חוויה זו מאפשרת לנו מחד, להפוך לפעילים טובים יותר כשפנינו לחברה, חשוב לא פחות, היא מאפשרת לנו למצוא את החירות האישית.
מדובר בפעילות משולבת ובלתי ניתנת להפרדה: תיקון האדם לא יכול להתרחש ללא הניסיון המתמיד לתקן עולם, ואילו תיקון העולם יהיה תמיד חלקי ובעייתי ללא תיקון מתמיד של האדם את עצמו.
שאיפה אותנטית לשחרור האדם מכבליו, לא תוכל שלא להתבטא בו זמנית בשאיפה לשחרור עצמי מחד ובשאיפה לשחרור של האחרים, מאידך.

עניין של מטרות

הבדל מרכזי בין הסוציאליזם האוטופיסטי לזרמים אחרים בסוציאליזם הנו במטרות:
ראשית כל הגדרת השחרור – החירות – החופש: מהי חירות אנושית? האם חירות חומרית או חירות של השכלה הנן פסגת השאיפות? האם לכך אנו חותרים? או שאנו חותרים למודל מרומם יותר של חירות – של חירות נפשית?
הסוציאליזם האוטופיסטי קשור לתפישה האקזיסטנציאליסטית של החירות והוא מבקש, אפוא, שחרור של האדם מכבלים פנימיים האוסרים אותו: כבלים של אגואיזם, אינטרסנטיות, יהירות וניכור עצמי. כבלים שלא מאפשרים לנו לברוא את עצמנו באופן האותנטי ביותר.
מודל כזה של חירות איננו אדיש לאי הצדק החומרי או לשיעבוד, ההפך הוא הנכון: התפישה ההומניסטית – שוויונית של האקזיסטנציאליזם איננה יכולה להיות אדישה לכך שבני אדם רבים הם נטולי תנאים חומריים לעסוק בשחרור עצמי. גישה סוציאליסטית זו איננה יכולה להיות אדישה לשעבוד החומרני הקפיטליסטי ולשעבוד הנפשי שהוא יוצר הן אצל המשועבדים והן אצל המשעבדים. סולידריות שניצוקה בתהליך שחרור עצמי איננה יכולה לעמוד מנגד כשאחיך משועבדים או רעבים.
אך מודל זה למרות רגישותו לאי צדק אינו רואה בו את חזות הכל. מודל זה מעמיד את מצב החירות על פני רצף אינסופי, ויוצר בו ברגע אחווה אמיתית בין הפעילים החברתיים לבין העניים והמדוכאים. אחווה זו נוצרת בתוך התובנה לפיה כולנו נמצאים על אותו רצף של שחרור מכבלים. רצף שעל גביו השחרור החומרי-פוליטי הנו רכיב מסייע, אך איננו תנאי מספיק.

תפישה כזו של חירות מבטלת אפשרות ליהירות אקטיביסטית: מחד, לעולם אינני יכול לדעת היכן נמצא רעי על רצף השחרור. מאידך, אין שום בסיס להנחה לפיה כל עני הוא משוחרר פחות. תפישת חירות שכזו מאפשרת לסוציאליסט האוטופיסט לפעול בחברה באופן סולידרי אותנטי, מתוך אחווה אמיתית: אחווה אנושית בין רעים – צועדים במשותף בדרך אל החופש.

החברה המושלמת

הבדל שני הנו הבדל של מודל החברה המושלמת: הן הסוציאליזם הדמוקרטי והן זה האוטופיסטי התפכחו מכישלון הסוציאליזם הטוטליטרי ומכזבי המהפכה. שתי הגישות בוחרות ברפורמה הדרגתית שבה המטרה זהה לדרך תוך הימנעות מקפיצות מהפכניות א-מוסריות בדרך לגאולה שלמה. בכך נמנעות שתי התורות מהתהום הרצחנית אליה נפלו הלניניזם-סטליניזם.
אך מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית עלולה להוות פשרה גדולה מדי: האם די לנו במדינה בה יש מכניזמים המוודאים חלוקה צודקת יותר של ההון וסיכויים אמיתיים למוביליות חברתית? האם זוהי כל מטרתו של הפרויקט הסוציאליסטי לשחרור האדם???
בהנחה שמדובר בפרויקט בעל אופק רחב יותר, איננו יכולים לחטוא למהותו של הפרויקט בדרכנו להגשמתו. המתאם בין המטרה לדרך חייב להיות מרבי. הוא חייב להיות מרבי הן במוסריותו (בשונה מהמודל המהפכני), והוא חייב להיות מרבי בחתירתו המתמדת, החל מרגע זה, לשחרור מלא של האדם.

הקהילה השיתופית החותרת – כולנו יחד וכל אחד לחוד – לתיקון חברתי, תוך הקפדה בלתי מתפשרת על תיקון האדם ושחרורו בד בבד עם פועלה החברתי, הנה אפוא, מודל המקיים ומגשים את האידיאל החברתי והאנושי גם בדרך "לחברה המושלמת". קהילה זו היא בו-זמנית מטרה ודרך: הקהילה כמטרה בפני עצמה – כמצע להתפתחות ולשחרור האנושי. הקהילה כדרך: דרך באמצעותה עמלים כל החברים על תיקון חברתי.

בנוסף על כל זאת, מספקת הקהילה השיתופית מעטפת עבורנו – הפעילים החברתיים: בניסיון הסיזיפי לתיקון חברתי אנו צופים פעמים רבות בסלע כשהוא מתגולל במורדו של ההר ורומס את כל הנמצא בדרכו. עמידה מול הכוחות הקפיטליסטים האימתניים היא פעמים רבות מייאשת ועל פי רוב לא קלה. הקהילה פרט לתפקידיה שנזכרו לעיל, משמשת בהקשר זה "קבוצת תמיכה" ומקור לכוח ואמונה. מקום שמסייע לכל אחד מאתנו לשמר ולחזק את המוטיבציה והאמונה בדרכנו.

סוציאל-דמוקרטיה כאן ועכשיו!

הקהילה השיתופית הנה אפוא הן "קבוצת תמיכה" למשני עולם, הן מקום לתיקון עצמי והן מטרה בפני עצמה. קו ישר מתוח בין הקהילה כמטרה בפני עצמה לבין השאיפה לתיקון אדם: קו זה הנו השאיפה לשחרור ולחירות ושאיפה זו באה לידי ביטוי בכל מסגרת בה נמצא האדם: אל מול עצמו, בחברה בה הוא חי ובקהילה בה הוא חבר.
בה במידה שהסוציאליסט האוטופיסט מחויב למשימה המתמדת של השחרור העצמי, מחויבת הקהילה השיתופית לשאיפה המתמדת להגשמת ערכי הסוציאל-דמוקרטיה בתוך עצמה ובתוך הבריתות הפדרטיביות בהן היא חברה. כך נוצרים מעגלים על מעגלים של תיקון, שחרור והגשמה מהפרט דרך הקהילה, דרך ברית הקהילות לחברה כולה, (כאשר ככל שהתא מצומצם יותר, כך גוברת יכולתו של האדם למצוא שחרור אמיתי).

השאיפה להיות השינוי שברצונך שיהיה מתגלמת אפוא בכל המעגלים בהם לוקח הפרט חלק.

אינני מבקש לטעון כי הקהילה השיתופית הנה הדרך היחידה להגשמה של סוציאליזם אוטופיסטי. הפרויקט העיקרי אליו קורא בובר, לדעתי, הנו תיקון האדם בד בבד עם תיקון העולם. בובר סירב להגדיר במדויק את דמותו של העולם המתוקן והותיר פתח לדרכים שונות להגשמת פרויקט זה התלוי בזמן, במקום ובבני האדם הפועלים. איש, איש עלינו למצוא את דרכנו להגשמה מתמדת של פרויקט זה.
מטרתה העיקרית של רשימה זו היא לחדד את שורש הפער בין התפישה הסוציאל דמוקרטית לתפישת הסוציאליזם האוטופיסטי ולהבהיר שמשימת תיקון האדם הכרחי שתהיה כרוכה באופן הדוק במשימת תיקון העולם.
תובנה שכזו, הופכת את המודל הקהילתי של גולדמן למודל לגיטימי ושלם בספקטרום הסוציאל-דמוקרטי ומעמידה סימן שאלה וצו של ביקורת עצמית בפני מודלים אחרים. עם זאת אין היא הופכת את מודל הקהילה השיתופית למודל האפשרי היחידי.

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: