Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘חשיבה פוליטית’ Category

בשיחת דהרמה בקורס 'דהרמה מעורבת חברתית' הקראתי את הקטע המופלא הזה של טיק נאת האן. לאור בקשת הקהל אני מעלה אותו כאן שוב.

מתוך “being peace" עמ' 81-85/ תרגם: אסף סאטי אל-בר

בכפר שזיף בצרפת, אנו מקבלים מכתבים רבים ממחנות פליטים בסינגפור, מלזיה, אינדונזיה, תאילנד והפיליפינים. מאות מדי שבוע. קריאת המכתבים מאוד כואבת אך אנו חייבים לעשות זאת. אנו חייבים לשמור על קשר. אנו מנסים לעזור כמיטב יכולתנו אך הסבל הוא עצום ולעתים אנו מאבדים תקווה. אומרים שמחצית מאנשי הסירות מתים באוקיינוס; רק מחציתם מגיעים לחופים של דרום מזרח אסיה.

ישנן נערות צעירות רבות, מאנשי הסירות, שנאנסות על ידי פירטים. אף על פי שהאו"ם ומדינות רבות מנסות לעזור לממשלת תאילנד למנוע סוג זה של גנבה, פירטים ממשיכים לגרום לסבל רב עבור הפליטים.

יום אחד קיבלנו מכתב שסיפר לנו על נערה צעירה על סירה קטנה שנאנסה על ידי פירט תאילנדי. היא הייתה רק בת שתים עשרה והיא קפצה לתוך האוקיינוס וטיבעה את עצמה.

כשאתה שומע בפעם הראשונה על דבר שכזה, אתה זועם על הפירט. באופן טבעי, אתה לוקח את הצד של הנערה. כשאתה מתבונן יותר לעומק אתה רואה זאת באופן שונה. אם אתה לוקח את הצד של הילדה הקטנה אז זה קל. כל שעליך לעשות הוא לקחת רובה ולירות בפירט. אך איננו יכולים לעשות זאת. במדיטציה שלי ראיתי שאם הייתי נולד בכפרו של הפירט וגדל באותם תנאים כמוהו, אני עכשיו הפירט. ישנה סבירות גבוהה שאני הייתי הופך לְפירט. אינני יכול לגנות את עצמי כל כך בקלות. במדיטציה שלי, ראיתי שתינוקות רבים נולדים לאורך המפרץ של סיאם, מאות מיד יום, ואם אנו המחנכים, העובדים הסוציאליים, הפוליטיקאים והאחרים לא נעשה משהו באשר למצבם, תוך 25 שנים כמה מהם יהפכו לפירטים. זה וודאי. אם אתם או אני היינו נולדים היום בכפרי הדייגים הללו, היינו עלולים להפוך לפירטים תוך 25 שנים. אם אתה לוקח רובה ויורה בפירט, אתה יורה בכולנו, משום שכולנו אחראים במידה מסוימת למצב העניינים הזה.

לאחר מדיטציה ארוכה, כתבתי את השיר הזה. בשיר ישנם שלושה אנשים: הנערה בת השתים עשרה, הפירט ואני. האם נוכל להתבונן זה בזה ולזהות את עצמנו באחר? הכותרת לשיר הנה "אנא קראו לי בשמותיי הנכונים", משום שיש לי כל כך הרבה שמות. כשאני שומע כל אחד מהשמות עלי לומר "כן".

אנא קראו לי בשמותיי הנכונים/ טיך נאת האן

אל תאמרו שאעזוב מחר

משום שאפילו היום עודני מגיע.

התבוננו היטב: אני מגיע בכל שניה

להיות ניצן על ענף אביב,

להיות ציפור זעירה, כנפיה עודן שבריריות

לומדת לשיר בקִני החדש,

להיות זחל בלבו של פרח

להיות אבן-חן מחביאה עצמה בתוככי סלע.

עודני מגיע, בכדי לצחוק וכדי לבכות,

בכדי לפחד וכדי לקוות,

המקצב של לבי הוא לידתם ו

מותם של כל אלה החיים.

אני השפירית  משנה צורתה על

משטח הנהר,

ואני הציפור אשר, עם בוא אביב,

מגיעה בזמן לאכול את השפירית.

אני הצפרדע השוחה בשמחה בתוך

מי הביצה הצלולים,

ואני גם נחש העשב אשר,

ניגש בדממה,

מאכיל עצמו בצפרדע.

אני הילד באוגנדה, רק עור ועצמות,

רגליי דקיקות כמקלות במבוק,

ואני סוחר הנשק, מוכר כלי נשק

קטלניים לאוגנדה.

אני, הנערה בת ה-12, פליטה

על סירה קטנה,

המטילה עצמו אל תוך האוקיינוס לאחר

שנאנסה על ידי פירט,

ואני הפירט, לבי עדיין איננו יכול

לראות ולאהוב.

אני חבר הפוליטביורו, עם

שפע של כוח בידיי,

ואני האיש אשר חייב לשלם את

"חוב הדמים" שלי לאנשיי.

לגסוס באיטיות במחנה הכפייה.

השמחה שלי היא כאביב, כה חמה שלאורה

מלבלבים הפרחים בכל הלכות החיים.

כאבי הוא כנהר של דמעות, כה מלא שהוא

ממלא את ארבעת הימים.

אנא קראו לי בשמותיי הנכונים,

כדי שאוכל לשמוע את כל זעקותיי ואת כל צחוקיי

בה בעת,

כדי שאוכל לראות ששמחתי וכאבי הם אחד.

אנא קראו לי בשמותיי הנכונים,

כדי שאוכל להתעורר,

וכדי שהדלת ללבי תוכל להישאר פתוחה,

דלת החמלה.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

אנו נמצאים בימים מאתגרים ומרגשים של מהפכה חברתית שכמוה טרם ראינו בארץ. מרבית תשומת הלב הולכת אל מאבקי הרופאים והדיור – הצלחתם של מאבקים אלו חיונית לכולנו. אנו, חברי קבוצת דהרמה אקטיביסטית, מרגישים שגם עכשיו נכון להיערך לאירועים אחרים שעלולים להגיע לפתחנו בחודשים הקרובים ולכן ההזמנה לאירוע הבא. זהו אירוע משותף לסנגהות רבות ובנוכחות של מורים ומורות יקרים ואהובים. קראו עוד.

Read Full Post »

האבסורד  זועק לשמיים.

יום אחרי שדפני ליף יחד עם 450,000 מאתנו הבהרנו שיש כאן דור חדש שדורש שינוי, בא  בית הדין לעבודה ופסק את אחת הפסיקות הכי פחות בעייתיות שנראו פה לאחרונה. גם 42 עמודים מלומדים של פסק דין, אינם יכולים לכבס את הכתם בו צובע פסק הדין הזה את זכויות העובדים ואת יחסי העבודה בישראל.

יש רק דבר אחד שמשאיר אותי רגוע – הם באמת לא מבינים. הם באמת לא מבינים את הדור החדש, הדור שלנו, שלא מוכן להמשיך לשחק לפי כללי המשחק הישנים. ליתר דיוק מה שבאמת מרגיע אותי, זה שהם עדיין לא מבינים.

אחת האנלוגיות הקלאסיות לשמרנות מספרת על ניסוי שבו מכניסים חמישה קופים לכלוב שבמרכזו, במעלה סולם ישנו אשכול עסיסי של בננות. בכל פעם שאחד הקופים עולה על הסולם מופעל זרנוק מים שפוגע בכל דרי הכלוב. במהרה, ברגע שאחד הקופים מתקרב לסולם הוא חוטף. לא מהזרנוק, אלא מחבריו לכלוב. למידה. בשלב שני של הניסוי, מכבים את פעולת הזרנוק ומתחילים להחליף את הקופים אחד, אחד. כל קוף שנכנס לכלוב מזהה את הבננות ורץ אל הסולם, מאוד מהר הוא לומד שבכל פעם שהוא מתקרב לסולם הוא חוטף. די מהר מצויים בכלוב חמישה קופים שמעולם לא חוו שפריץ של מים, שאף אחד מהם לא מעז לטפס על סולם הבננות. כי ככה תמיד היה אצלנו.

הרופאים הצעירים מכנים את השמרנים בני הדור הוותיק 'מייבשי הביצות'. מייבשי הביצות, גם-הם עבדו 80-100 שעות בשבוע (כלומר שתי משרות או למעלה מזה), תמורת שכר מחפיר ולא התלוננו. מבחינתם, זה יכול להימשך. כי ככה תמיד היה אצלנו. תמיד היו לנו מתמחים שסבלו 5 שנות עבדות, כדי לקבל את התואר הנכסף 'רופא-מומחה'. אנחנו סבלנו את זה, הם אומרים, עכשיו תורכם. תסבלו בשקט, ככה תמיד היה אצלנו. גם את כל מסורת הזובור בגדודי הצבא, גם את ההתעללות בטירונות הסבירו באותה שפה – ככה תמיד היה אצלנו. זה גם היה התירוץ של איציק מרדכי ושל אחרים על התנהגות מינית פוגענית כלפי נשים. זה תירוץ נפלא.

לכן אני באמת מאמין שאידלמן וחבורתו לא מבינים מאיפה זה בא להם. לא הם, לא שטייניץ, לא ביבי ולא פקידי האוצר. הם פשוט לא קולטים. לצערי ולהפתעתי נראה שגם בית הדין לעבודה לא מבין. חלק מהרופאים שהתפטרו אמנם עשו זאת כדי להביע מחאה, אך רבים מהם מתכוונים ברצינות. הם לא מוכנים עוד לעבוד כרופאים במערכת הרפואה הציבורית הקורסת של ישראל. הם לא מוכנים יותר להקריב את חייהם האישיים ולעבוד במשרה כפולה. הם לא מוכנים להמשיך לסכן חולים ואת עצמם רק משום ש'ככה תמיד היה אצלנו'. הם החליטו להגיד די. אם אתם רוצים אותנו הגיע הזמן לעשות שינוי ולא מעניין אותנו שכך היה תמיד. ככה זה לא יכול להימשך ואנחנו לא נעבוד במערכת שעובדת ככה.

האמת צריכה להיאמר – המדינה הכניסה את בית הדין לפינה. השופטת ארד אמרה שהיא לא רוצה לפסוק בעניין הזה, אבל לא הייתה לה ברירה. המדינה לא התייחסה ברצינות למאבק המתמחים. פקידי האוצר ואנשי ההסתדרות הרפואית התייחסו אליהם כמו אל ילדים שבסוף ירדו מהעץ. רק בשבוע האחרון הם התחילו לקלוט שזה כבר לא כמו שהיה אצלנו. העתירה לבית הדין לעבודה הוגשה כל-כך מאוחר שלבית הדין לא הייתה אפשרות לקיים תהליך, הוא נאלץ לפסוק. ניתן לשער שבדילמה הקשה שהועמדה לפניהם העדיפו השופטים לפסוק פסיקה גבולית מבחינה דמוקרטית על פני פסיקה שמשמעה קריסת מערכות ברפואה הציבורית, כי זה מה שיקרה כש-1000 מתמחים יתפטרו. אני רוצה לקוות שהשופטים הניחו שהמאבק יימשך ובחרו לקנות זמן למערכת הבריאות בטרם כניסה. זמן שנקנה במחיר יקר לדמוקרטיה.

אחת לחודש, אשתי חוזרת מתורנות עם דפיקה באוטו. היא חלק מסטטיסטיקה מפחידה של תאונות אחרי תורנות. מחקר שנערך הראה שמהירות התגובה של רופאים בשעות האחרונות של התורנות דומות לאלה של אדם תחת שכרות לא חוקית. אם הייתה מגבלת נהיגה לעייפות לא חוקית, הם נכללים בה. חברה שלי, מתמחה צעירה, ערכה ניתוח קיסרי אחרי 26 שעות תורנות. האם מישהי הייתה רוצה שרופאה צעירה עם מהירות תגובה של שיכור תחתוך אותה? האם מישהו היה רוצה? זה יכול לקרות לכל אחד מאתנו מחר (חו"ח).

משהו השתנה. אולי בעבר היו ביצות, היום זה רק עניין של סדר עדיפויות. אין שום סיבה בישראל של 2011 לסכן את הבריאות הציבורית בכזה אופן. אין שום הצדקה להמשיך את העבדות-המודרנית שלה נתונים המתמחים. לאסור עליהם את הזכות הבסיסית של ההתפטרות הדגיש את הסאה, ולו משום שכמה מהם באמת, באמת רוצים להתפטר. באמת לא מוכנים יותר להיות רופאים בתנאים האלה. הם מתבוננים על הסכם העיוועים שנחתם לפני שבוע, מבינים שלא רק שהמצב לא ישתפר, אלא אף יחמיר, יודעים שההסכם הזה חותם את הגולל על שינויים ברפואה הציבורית לעשור הקרוב ועיניהם כלות. אחרי 8 שנות לימודי רפואה מפרכים, מצפות להם עוד 9 שנים של תורנויות. תשע. תשע שנים שבהן הם לא יראו את ילדים שלהם, יקריבו תחביבים, זוגיות וחיים אישיים. להתחיל את החיים בגיל 40. חוק יסוד חופש העיסוק וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו דרשו מבית הדין פסיקה אחרת. בית המשפט לא יכול לכפות על אדם לעבוד בתנאים כאלה. אם הוא עושה כן, בית דין לעבודה במדינה דמוקרטית צריך לומר באופן מפורש שתנאי העבודה של מתמחים בישראל מנוגדים לחוק יסוד כבוד האדם ולדרוש מהממשלה להציע תיקון.

כתבתי כבר בפוסט קודם שהרופאים של 2011 הם כבר לא הרופאים של 1948. ראשית כל, הן בעיקר רופאות וגם הגברים, ברובם, שייכים לדור אחר שמייחס חשיבות למשפחה ומצפה לאיכות חיים. רק מיעוט מתוכם ממשיך להתענג על התמכרות ונישואין עם העבודה. הם רופאים ורופאות לא פחות טובים, אכפתיים, אינטליגנטיים. בדיוק מהסיבה הזו הם מבינים שאין שום הצדקה לא למצב האישי שלהם ולא למצבה של הרפואה הציבורית. הם יודעים שבריאות פיזית ונפשית כרוכות זו בזו והם לא מוכנים יותר לספוג את הסטרס והשחיקה שהם אוסרים על המטופלים שלהם.

שתי הערות לסיום:

א.      התקופה הזו היא תקופה עצובה של אכזבה מעיתון הארץ ושלוחותיו. הן בשל סיקור חלקי של המחאה, אך בעיקר בשל ההתייחסות השמרנית (to say the list) למאבק הרופאים. כוכבת האכזבה הייתה עד כה רוני לינדר-גנץ מ'דה-מרקר'. נדמה היה שהיא מעבירה את המסרים של משרד האוצר כמעט ללא סינון ועריכה. אחרי הרבה פרסומים נגד מחאת המתמחים היא פרסמה היום כתבה אליה ניתן להתייחס כאובייקטיבית, כאן.

ב.      באופן סמלי קיבלתי היום את איגרת השנה הטובה מסוכן הביטוח שלי. הנושא השנתי של האיגרת הנו חשיבותו של ביטוח בריאות פרטי. האיגרת מדגישה את עליבותו של סל הבריאות הממלכתית ומתייחסת ל"הידרדרות בשירות הרפואה הציבורית". בשמונה השנים שבין 1998 ל- 2006 הוכפלה ההוצאה הפרטית לבריאות מ-2.6 מיליארד ל-6.3 מיליארד שקלים. סוכן הביטוח שלי יודע על מה הוא מדבר. כבר היום הרפואה בישראל מופרטת, אם הרופאים יפסידו במאבק הנוכחי יוותר לנו רק להמשיך ולגלוש במדרון החלקלק.

גרף עלייה בהשקעה פרטית בבריאות/ מקור: מרכז אדווה:

הגדלת ההשקעה הפרטית בבריאות/ מרכז אדווה

האיגרת מסוכן הביטוח:

Read Full Post »

רבות כבר נכתב בהקשר של המחאה החברתית על פערי הדורות בין מנהיגות המדינה ה'זקנה' לחבר'ה הצעירים (יחסית) שמובילים את המחאה.
מחאת הרופאים המתמחים היא דוגמה קלאסית לדו-שיח של חירשים בין שתי קבוצות שכלל אינן מדברות באותה שפה.
פקידי הממשלה וההסתדרות הרפואית הזקנה, בכלל אינם מבינים מה העניין. ההסכם שהושג בין המדינה לרופאים טוב יותר מהסכמי שכר אחרים ויש בו אפילו כמו סוכריות חשובות הם טוענים (רפואה בפריפריה).
המתמחים הצעירים לעומתם מבינים שמדובר באסון דרמטי שיביא להרס הבריאות הציבורית בישראל.

מה שד"ר אידלמן ופקידי האוצר לא יכולים להבין הוא שהדור הצעיר של הרופאים פשוט לא יהיה מוכן להישאר במערכת הבריאות הציבורית בתנאים החדשים.

בואו נבהיר משהו – מי שנשאר במערכת הבריאות הציבורית, בד"כ עושה את זה למרות השכר. עבודה פרטית מבטיחה שכר גבוה פי כמה. חלק עושים את זה מתוך אידיאליזם ושליחות, אחרים מתוך אתגר ועניין, אבל בכל מקרה זה תמיד למרות השכר.

כבר עכשיו החוט מתוח מדי. העולם השתנה, הרופאים השתנו. יותר נכון לומר, הרופאות השתנו. ממקצוע שהיה מקצוע של גברים וורקוהוליקים שנהנים לעבוד 20 שעות ביממה, הוא הפך להיות מקצוע שבו 60% נשים. מקצוע שבו גם הנשים וגם הגברים פשוט לא מוכנים לעבוד 20 שעות ביממה (או יותר כשיש תורנות (כ-פעמיים בשבוע)). הם רוצים משפחה, רוצים לתת תשומת-לב לילדים, רוצים חיים שפויים. ולהתפרנס בכבוד. לא לעבוד משרה מלאה בבית חולים ואחר כך עוד כמה שעות באופן פרטי.

את השינוי הזה, הרופאים הזקנים ופקידי הממשלה לא קולטים. הם לא מבינים שהמשמעות של ההסכם שהתגבש עם ההסתדרות הרפואית היא שבעוד 3-4-5 שנים, כל מי שיוכל לעזוב את המערכת הציבורית יעשה זאת. במערכת הבריאות הציבורית יישארו אז רק מי שאין להם ברירה. מי שלא יכולים להצליח בעבודה פרטית.

האם זו הרפואה הציבורית שאנחנו מייחלים לעצמנו? האם אנחנו כאזרחים רוצים להישאר עם השאריות?

כבר עכשיו מצבך הסוציו-אקונומי משפיע באופן ישיר על תוחלת החיים. במתווה הנוכחי הדברים יוקצנו. במקום 6 שנות פער, יווצר פער של עשור שלם בתוחלת החיים בין עשירים לעניים.

הרופאים הזקנים אומרים להם שהם מפונקים. שהשליחות הרפואית מחייבת אותם לסבול כמו שהם סבלו ולהקריב את חיי המשפחה. אבל מי מאתנו, בני הדור שלנו, היה מוכן לחיות כך?

הרופאים הצעירים לוקחים עכשיו סיכון עצום ומגלים אומץ לב ציבורי יוצא דופן. מהלך של התפטרות הוא מהלך מסוכן ומפחיד. והם סופגים שוב ושוב איומים שונים: איומים כלכליים, איומים של קריירה ואפילו איומים פליליים. למרות זאת, בזכות מצב היסטורי של התארגנות משותפת שלהם, הם ממשיכים במחאה. מידע אישי, רובם לא עושים זאת בגלל השכר או משיקולים אישיים. רובם באמת דואגים לרפואה הציבורית בישראל, כי הם בניגוד לזקנים, מבינים את ההשלכות של ההסכם המזעזע שנחתם.

הם מבינים, כי הם הרופאים של המחר והם יודעים שהם לא יוכלו לחיות אתו. אנחנו צריכים לתמוך בהם.

*** גילוי נאות: זוגתי שתחיה וכמה מחבריי הטובים הם רופאים.

Read Full Post »

תגובה למאמרו של דוד מרחב: "חזרה לקהילה: כניעה או קידמה ?"

חיי קהילה שיתופיים אינם חייבים ואף אינם יכולים לעמוד בסתירה לחתירה נחושה לסוציאל-דמוקרטיה ולצדק חברתי. המודל אותו מציב גולדמן (כפי שאני מבין אותו) הנו מודל דיאלקטי שבו חיי הקהילה השיתופיים משורגים בחתירה נחושה שכזו. החתירה לתיקון חברתי במודל זה חייבת להיות אחד ממאפייני הקהילה ואחת ממטרותיה. ללא חתירה שכזו, הקהילה היא קהילה חסרה. (אמירה חזקה בהקשר זה במאמרו של גולדמן: עשר הנחות יסוד לאוטופיה סוציאליסטית קהילתית, חברה, 11).

חיי קהילה שימשו פעמים רבות בהיסטוריה מצע לאסקפיזם חברתי, להתנתקות ולהתבודדות מהחיים החברתיים. עובדה היסטורית זו איננה פוסלת את מודל הקהילה השיתופית. עם זאת, היא מעוררת את השאלה, כיצד בונים חיי קהילה שיתופיים שאינם אסקפיסטים. חיי קהילה בהם כל פרט מעורב בחיים החברתיים. חיי קהילה בהם הקהילה עצמה הנה מצע ואמצעי בחתירה לחברה טובה יותר.
סבורני, שהמודל אותו מציע גולדמן, בעקבות מרטין בובר, עונה לתנאים אלה ועושה הרבה מעבר לכך: מודל זה נותן מענה לצרכים הבסיסיים של כל אחד מאתנו. חשוב מכך, הוא נותן לנו מפתח בעזרתו נוכל להיחלץ מהסכנות המקופלות בחתירה לשינוי חברתי העומדת לבדה, כמטרה יחידה.

את מי משחררים ?

על מנת לענות על שאלה זו עלינו להידרש למהותו של הסוציאליזם האוטופיסטי. מרחב, במאמרו, מכנה סוציאליזם זה "הסוציאליזם החירותני" ויש המכנים אותו "סוציאליזם אינדיבידואליסטי" או אנארכיסטי. היות שהתכנים אליהם אתייחס להלן קשורים בעיקר להגותו של מרטין בובר ולדבריו של גולדמן, אשתמש במושג סוציאליזם אוטופיסטי בו השתמש בובר.
הסוציאליזם האוטופיסטי איננו מסתפק בשאלה: "מהי הדרך הטובה ביותר לחברה צודקת". סוציאליזם זה שואל גם: "מהי הדרך הנכונה לחיות את החיים". במובן זה, הסוציאליזם האוטופיסטי חורג מתחומי התורה החברתית והאידיאולוגיה ומתרומם למרומי העיסוק באתיקה, מוסר ומטאפיסיקה.

ייחודו של הסוציאליזם האוטופיסטי בכך שהוא מבקש להועיל ולשחרר לא רק את העשוקים והמדוכאים, אלא להוות פלטפורמה לשחרורם של "מתקני החברה" עצמם ואפילו לשחרורם של הקפיטליסטים.
במובן זה מגן עלינו הסוציאליזם האוטופיסטי מאחת הסכנות המרכזיות של הפעולה החברתית – היהירות. מכבסת המילים בעניין יהירות ופעולה חברתית הולכת ומשתכללת ככל שחולפות השנים, אך שכלול זה רק מעיד על הקושי הבסיסי הטמון בפעולה של אנשים עתירי הון (כלכלי, תרבותי או חברתי) במעוזים של עוני ודיכוי. פעולה זו מלווה פעמים רבות באתוס של תרומה, עזרה, נתינה, הקרבה… אתוס אשר מכבסת המילים, משוכללת ככל שתהיה, איננה מאפשרת להעלים ממנו את היהירות אשר בבסיסו. מדובר בפעולת שחרור המתבצעת על ידי אדם, חופשי לכאורה, בעבור בני-אדם מדוכאים וכבולים.
אתוס זה לא רק חוסם את האפשרות להביא תועלת אמיתית למדוכאים (שמתנגדים כמובן להתנשאות שכזו!), אלא שהוא פוגע גם ב"משחרר" עצמו המצוי באשליה לגבי מצבו הנפשי-רוחני.

הסוציאליזם האוטופיסטי מניח שלמרות הבדלים גדולים אלו בין אדם לחברו, בפני כולנו עומד אתגר השחרור והחירות. תהליך ההשתחררות הנו תהליך מתמיד ואינסופי בו מביא האדם את ערכי הסוציאליזם וההומניזם לידי הגשמה פנימית מלאה. תהליך של חירות מכבלי הרצון האנוכי, שוויון נטול התנשאות בין אדם לחברו וסולידריות פנימית-מוסרית כלפי כל הברואים.
בובר מציע לנו את המודל הדיאלקטי של "תיקון אדם-תיקון עולם", מודל של השלמה הדדית בו מהווה תיקון העולם דרך בה מתקן האדם את עצמו. פעולת תיקון האדם בתורה, היא שמאפשרת לנו להיות מתקני עולם טובים יותר.

הקהילה השיתופית כמודל לתיקון האדם את עצמו

בהיותנו חלק מן החברה הכללית מופנה רוב הקשב שלנו לתיקון העולם. אנו מרוכזים בעוולות החברתיות, במדוכאים ובאי הצדק ופועלים לתיקונם. הקהילה, להבדיל, היא המקום בו אנו מקדישים קשב רב יותר לעצמנו, היא המקום בו אנו לומדים טוב יותר להכיר את עצמנו, היא המקום בו אנו נזכרים בחולשותינו ובאסורים הכובלים אותנו. חיי הקהילה, מאפשרים לנו להיות מודעים לצורך שלנו בשחרור עצמי והם אף עשויים להוות עבורנו זירה בה מתבצע תהליך ההשתחררות.
חוויה זו מאפשרת לנו מחד, להפוך לפעילים טובים יותר כשפנינו לחברה, חשוב לא פחות, היא מאפשרת לנו למצוא את החירות האישית.
מדובר בפעילות משולבת ובלתי ניתנת להפרדה: תיקון האדם לא יכול להתרחש ללא הניסיון המתמיד לתקן עולם, ואילו תיקון העולם יהיה תמיד חלקי ובעייתי ללא תיקון מתמיד של האדם את עצמו.
שאיפה אותנטית לשחרור האדם מכבליו, לא תוכל שלא להתבטא בו זמנית בשאיפה לשחרור עצמי מחד ובשאיפה לשחרור של האחרים, מאידך.

עניין של מטרות

הבדל מרכזי בין הסוציאליזם האוטופיסטי לזרמים אחרים בסוציאליזם הנו במטרות:
ראשית כל הגדרת השחרור – החירות – החופש: מהי חירות אנושית? האם חירות חומרית או חירות של השכלה הנן פסגת השאיפות? האם לכך אנו חותרים? או שאנו חותרים למודל מרומם יותר של חירות – של חירות נפשית?
הסוציאליזם האוטופיסטי קשור לתפישה האקזיסטנציאליסטית של החירות והוא מבקש, אפוא, שחרור של האדם מכבלים פנימיים האוסרים אותו: כבלים של אגואיזם, אינטרסנטיות, יהירות וניכור עצמי. כבלים שלא מאפשרים לנו לברוא את עצמנו באופן האותנטי ביותר.
מודל כזה של חירות איננו אדיש לאי הצדק החומרי או לשיעבוד, ההפך הוא הנכון: התפישה ההומניסטית – שוויונית של האקזיסטנציאליזם איננה יכולה להיות אדישה לכך שבני אדם רבים הם נטולי תנאים חומריים לעסוק בשחרור עצמי. גישה סוציאליסטית זו איננה יכולה להיות אדישה לשעבוד החומרני הקפיטליסטי ולשעבוד הנפשי שהוא יוצר הן אצל המשועבדים והן אצל המשעבדים. סולידריות שניצוקה בתהליך שחרור עצמי איננה יכולה לעמוד מנגד כשאחיך משועבדים או רעבים.
אך מודל זה למרות רגישותו לאי צדק אינו רואה בו את חזות הכל. מודל זה מעמיד את מצב החירות על פני רצף אינסופי, ויוצר בו ברגע אחווה אמיתית בין הפעילים החברתיים לבין העניים והמדוכאים. אחווה זו נוצרת בתוך התובנה לפיה כולנו נמצאים על אותו רצף של שחרור מכבלים. רצף שעל גביו השחרור החומרי-פוליטי הנו רכיב מסייע, אך איננו תנאי מספיק.

תפישה כזו של חירות מבטלת אפשרות ליהירות אקטיביסטית: מחד, לעולם אינני יכול לדעת היכן נמצא רעי על רצף השחרור. מאידך, אין שום בסיס להנחה לפיה כל עני הוא משוחרר פחות. תפישת חירות שכזו מאפשרת לסוציאליסט האוטופיסט לפעול בחברה באופן סולידרי אותנטי, מתוך אחווה אמיתית: אחווה אנושית בין רעים – צועדים במשותף בדרך אל החופש.

החברה המושלמת

הבדל שני הנו הבדל של מודל החברה המושלמת: הן הסוציאליזם הדמוקרטי והן זה האוטופיסטי התפכחו מכישלון הסוציאליזם הטוטליטרי ומכזבי המהפכה. שתי הגישות בוחרות ברפורמה הדרגתית שבה המטרה זהה לדרך תוך הימנעות מקפיצות מהפכניות א-מוסריות בדרך לגאולה שלמה. בכך נמנעות שתי התורות מהתהום הרצחנית אליה נפלו הלניניזם-סטליניזם.
אך מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית עלולה להוות פשרה גדולה מדי: האם די לנו במדינה בה יש מכניזמים המוודאים חלוקה צודקת יותר של ההון וסיכויים אמיתיים למוביליות חברתית? האם זוהי כל מטרתו של הפרויקט הסוציאליסטי לשחרור האדם???
בהנחה שמדובר בפרויקט בעל אופק רחב יותר, איננו יכולים לחטוא למהותו של הפרויקט בדרכנו להגשמתו. המתאם בין המטרה לדרך חייב להיות מרבי. הוא חייב להיות מרבי הן במוסריותו (בשונה מהמודל המהפכני), והוא חייב להיות מרבי בחתירתו המתמדת, החל מרגע זה, לשחרור מלא של האדם.

הקהילה השיתופית החותרת – כולנו יחד וכל אחד לחוד – לתיקון חברתי, תוך הקפדה בלתי מתפשרת על תיקון האדם ושחרורו בד בבד עם פועלה החברתי, הנה אפוא, מודל המקיים ומגשים את האידיאל החברתי והאנושי גם בדרך "לחברה המושלמת". קהילה זו היא בו-זמנית מטרה ודרך: הקהילה כמטרה בפני עצמה – כמצע להתפתחות ולשחרור האנושי. הקהילה כדרך: דרך באמצעותה עמלים כל החברים על תיקון חברתי.

בנוסף על כל זאת, מספקת הקהילה השיתופית מעטפת עבורנו – הפעילים החברתיים: בניסיון הסיזיפי לתיקון חברתי אנו צופים פעמים רבות בסלע כשהוא מתגולל במורדו של ההר ורומס את כל הנמצא בדרכו. עמידה מול הכוחות הקפיטליסטים האימתניים היא פעמים רבות מייאשת ועל פי רוב לא קלה. הקהילה פרט לתפקידיה שנזכרו לעיל, משמשת בהקשר זה "קבוצת תמיכה" ומקור לכוח ואמונה. מקום שמסייע לכל אחד מאתנו לשמר ולחזק את המוטיבציה והאמונה בדרכנו.

סוציאל-דמוקרטיה כאן ועכשיו!

הקהילה השיתופית הנה אפוא הן "קבוצת תמיכה" למשני עולם, הן מקום לתיקון עצמי והן מטרה בפני עצמה. קו ישר מתוח בין הקהילה כמטרה בפני עצמה לבין השאיפה לתיקון אדם: קו זה הנו השאיפה לשחרור ולחירות ושאיפה זו באה לידי ביטוי בכל מסגרת בה נמצא האדם: אל מול עצמו, בחברה בה הוא חי ובקהילה בה הוא חבר.
בה במידה שהסוציאליסט האוטופיסט מחויב למשימה המתמדת של השחרור העצמי, מחויבת הקהילה השיתופית לשאיפה המתמדת להגשמת ערכי הסוציאל-דמוקרטיה בתוך עצמה ובתוך הבריתות הפדרטיביות בהן היא חברה. כך נוצרים מעגלים על מעגלים של תיקון, שחרור והגשמה מהפרט דרך הקהילה, דרך ברית הקהילות לחברה כולה, (כאשר ככל שהתא מצומצם יותר, כך גוברת יכולתו של האדם למצוא שחרור אמיתי).

השאיפה להיות השינוי שברצונך שיהיה מתגלמת אפוא בכל המעגלים בהם לוקח הפרט חלק.

אינני מבקש לטעון כי הקהילה השיתופית הנה הדרך היחידה להגשמה של סוציאליזם אוטופיסטי. הפרויקט העיקרי אליו קורא בובר, לדעתי, הנו תיקון האדם בד בבד עם תיקון העולם. בובר סירב להגדיר במדויק את דמותו של העולם המתוקן והותיר פתח לדרכים שונות להגשמת פרויקט זה התלוי בזמן, במקום ובבני האדם הפועלים. איש, איש עלינו למצוא את דרכנו להגשמה מתמדת של פרויקט זה.
מטרתה העיקרית של רשימה זו היא לחדד את שורש הפער בין התפישה הסוציאל דמוקרטית לתפישת הסוציאליזם האוטופיסטי ולהבהיר שמשימת תיקון האדם הכרחי שתהיה כרוכה באופן הדוק במשימת תיקון העולם.
תובנה שכזו, הופכת את המודל הקהילתי של גולדמן למודל לגיטימי ושלם בספקטרום הסוציאל-דמוקרטי ומעמידה סימן שאלה וצו של ביקורת עצמית בפני מודלים אחרים. עם זאת אין היא הופכת את מודל הקהילה השיתופית למודל האפשרי היחידי.

Read Full Post »

« Newer Posts

%d בלוגרים אהבו את זה: