Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘ויפאסנה’ Category

מתוך העבודה: 'אי-נחת, חמלה והתמרה – חקירה של תורת הבודהה כתורה חינוכית'; חלק IIIהתמרה על פי תורת הבודהה – הדגמה באמצעות דרך הבּוֹדְהִיצִ'יטַה; עמ' 107-110.

 "כל היצורים הם בעלי מעשיהם, הם יורשי מעשיהם, הם נובעים ממעשיהם, הם קשורים

למעשיהם; מעשיהם הם מקלטם. כמו מעשיהם, שפלים או נאצלים, כך יהיו חייהם"[1].

 על פי ראהולה, "הפירוש המילולי של המלה 'קַרְמַה' הוא 'פעולה', 'עשייה'. אבל בתיאוריה הבודהיסטית של הקרמה למונח זה יש משמעות מסוימת: הכוונה היא אך ורק ל'פעולה רצונית' ולא לכל פעולה"[2]. הפסיכולוגיה הבודהיסטית מניחה כי כל פעולה רצונית, כל פעולה מכוונת שאנו עושים מטביעה חותם בתודעתנו[3]. הנחה זו עומדת בבסיס 'חוק הקארמה', חוק הסיבתיות, שמגדיר קשר של גורם-תוצאה בין פעולותינו המכוונות בעבר לבין ההתנסויות שלנו. על פי חוק זה, כל התנסויותינו הן תוצאה של הבשלת החותם של פעולות שביצענו בעבר. פעולות שליליות יובילו לסבל, פעולות חיוביות יביאו לאושר[4]. ראהולה מדגיש כי אין לבלבל את תורת הקרמה עם רעיונות של שכר ועונש, משום שאלה "צומחים מהתפיסה של ישות על או אלוהים, שהוא השופט, יוצר החוק, והוא שמחליט מה צודק ומה לא… תיאוריית הקרמה, לעומתו, היא תיאוריה של סיבה ותוצאה, של פעולה ותגובה… כל פעולה רצונית מולידה את השפעותיה ותוצאותיה". ראהולה כי לא מדובר בשכר או עונש, "אלא בתוצאה שנולדה מסגולותיה של אותה פעולה, מהחוק שלה עצמה"[5].

על פי הפסיכולוגיה הבודהיסטית, מותירה כל פעולה מְכוּוֵנֶת שלנו חותם או דפוס מנטאלי: דְפוּס של מחשבה והתנהגות. דפוסי המחשבה וההתנהגות שלנו הם ההרגלים שלנו, הנטיות שלנו, ההַתניוֹת המחשבתיות והתנהגותיות שלנו. על פי תורת הבודהה דפוסים אלה מעצבים לא רק את ההתנהגות שלנו אלא גם את הדרך בה אנו חוֹוִים את ההתנסויות שלנו. דפוסים אלה הם אחד הרכיבים החשובים בתודעה שלנו והם משפיעים במידה רבה על האופן בו אנו חווים ומפרשים את המציאות[6]. כך, לדוגמה, אם יש לנו נטייה לגנוב ולפתע נאבד דבר-מה יקר ערך, הנטייה שלנו תהיה להניח שהחפץ נגנב. לעומת זאת, אדם שאין לו שום נטייה לגניבה, עלול שלא להעלות אפילו את דעתו את האפשרות של גניבה ולהניח שהחפץ אבד.

על פי חוק הקרמה, אם בצענו פעולה רצונית מתוך כוונה לפגוע באחר (זדון), הרי שהכוונה הזו יוצרת חותם. לעומת זאת, אם אנו מבצעים פעולה כאשר ההתכוונות שלנו היא של חמלה, גם לפעולה זו חותם. כעת, אם נגנב חפץ יקר, אדם שיש לו נטייה לפעול מתוך זדון יניח שהגניבה נעשתה בזדון וסביר להניח שתתעורר בו תחושה דומה כלפי הגנב. לעומת זאת, אדם שנוטה לחמלה, עשוי להעלות על דעתו מחשבות של חמלה על הגנב, (מצבו הסוציו-אקונומי, הגורל שהביא אותו לעסוק בגניבה, הסבל הכרוך בפעילות מעין זו וכיו"ב). במקרה השני, האופן שבו חווינו את הגניבה לא הייתה קשורה לשאלה אם גנבנו בעבר או לא, אלא לאופן שבו אנו חווים אנשים אחרים, האם אנו חווים אותם דרך פרדיגמה של זדון או דרך פרדיגמה של חמלה. ההגדרה של חוק הקרמה מגדירה כי "הפוטנציאל הקרמי מתעצם עם הזמן"[7] – פעולות קטנות של זדון לאורך שנים, התכוונות של זדון, גם אם הובילה למעשים קטנים, עלולה ליצור דפוס מחשבה – התניה חזקים.

באותו אופן פעולות של נדיבות מייצרות חותם קרמי. הוויתור על רכוש, על גוף או על אנרגיה לטובתו של אדם אחר מותירה חותם. גם במקרה הזה הכל תלוי בהתכוונות. אם ההתכוונות היא התכוונות של אהבה או חמלה, ייווצרו דפוסים של אהבה או חמלה. אם ההתכוונות היא התכוונות של חיזוק התרגול, ייווצר דפוס של אמונה בתרגול ובדרך. כאשר אנו חווים התנסויות שיש בהן קושי, עשויים דפוסים שכאלה לעלות – אנו עשויים לחוש אהבה או חמלה כלפי גורם הקושי; לחילופין, במידה שההתכוונות שלנו הייתה תרגולית והתרגול מרכזי בחיינו, נִיטֵה להיזכר בתרגול ולנסות להפוך את החוויה לתרגול.

גישה זו מסבירה את הדגש הרב ששמה תורת הבודהה, בכל הזרמים, על תרגול הנדיבות. נדיבות היא פעולה רצונית פשוטה יחסית, כל אחד יכול לבצעה. היא פשוטה יותר מתרגול מוסר, סבלנות, מאמץ או מדיטציה. פעולה זו כמעט תמיד תיצור דפוס קרמי מיטיב, משום שקיימת הסתברות גבוהה, שההתכוונות בבסיסה של פעולה של מתן לאחר, תהיה להיטיב עם האחר ותמיד יהיה בה אקט של וויתור.

חשוב להדגיש כי חוק הקרמה אינו מתייחס לשאלה אֵילו התנסויות חווה האדם, אלא לאופן שבו הוא חוֹוֵה את ההתנסויות האלה[8]. תורת הבודהה מייחסת חשיבות רבה הרבה יותר לחוויה האנושית מאשר לנסיבות החיים. במאמר על חוק הקרמה, מדגיש בודההדאסה בהיקו, כי הדבר היחידי שחשוב הנו התגובה התודעתי בעת החוויה. האם היו נוכחות בעת החוויה השתוקקות, סלידה או בורות או שהן נעדרו[9]. התייחסות זו מתיישבת היטב עם ארבע האמיתות הנאצלות. כולנו חווים דוקהה. הקיום ספוג בדוקהה, יהיו נסיבות החיים אשר יהיו. מה שחשוב אפוא, הנו האם בעת חוויה נוכח הגורם לדוקהה או שהוא נעדר. חוק הקרמה מניח שכל פעולה שההתכוונות בבסיסה הנה התכוונות של השתוקקות, סלידה או בורות, תחזק את נטייתנו לרגשות המטרידים. תחזק את נוכחות מקור הדוקהה בתודעתנו. שורשי אי-הנחת מצויים בתודעתנו המתעתעת, כאשר אנו פועלים מתוך תעתוע אנו מעצימים אותו.

זו בדיוק הסיבה בשלה מדגישה תורת הבודהה את האימון החמור במוסר. תורת הבודהה מניחה כי פעולה לא-מוסרית, שורשיה תמיד בתעתוע – השתוקקות, סלידה או אנוכיות וריכוז-עצמי שמקורם בבורות. הנחה זו מקופלת בהגדרתה של תורת הבודהה למוסריות: "מצב תודעה של הימנעות מעיסוק בכל מצב או אירוע שיתבררו כמזיקים לאחרים"[10]. התרגול במוסריות הוא גם המעלה השנייה וגם האימון הראשון בדרך שמונת הנתיבים. הוא יסוד מכונן בתרגול הבודהיסטי. הנדיבות היא פעילות וולונטרית שמטרתה יצירת קרמה – התניות – חיוביות. מוסריות הנה פעילות של הימנעות שמטרתה להגן על התודעה מפני חיזוקן ויצירתן של התניות שליליות. תרגול המעלות מניח שככל שנטפח התניות חיוביות שמקורן באי-אנוכיות, כך תגדל היכולת שלנו להימנע מפעילויות שמקורה בהתניות שליליות, לכן מופיע תרגול הנדיבות ראשון. זהו סדר מתודי. סדר של תרגול. מבחינת החשיבות, באה המוסריות, ההימנעות מפגיעה ראשונה. הדְהַמַּהפַּאדַה מסדרת זאת כך:

 "הימנע מרע,

  עשה טוב,

טהר את התודעה.

זוהי תורת הבודהה"[11].

תורת המוסר הבודהיסטית איננה מתחילה בעשיית טוב, אלא בהימנעות מרע – הימנעות מיצירת עוד דוקהה. תפיסה זו קשורה להנחת אי-הנחת. בניגוד לתפיסות שמניחות נחת ועלולות להצדיק פעולות לא מוסריות בשם הצדק, הבודהיזם אינו מצדיק פעולה שכזו. שום דבר אינו מצדיק יצירת אי-נחת נוספת. היות שאי-הנחת הקיומית היא הבעיה איתה מתמודדת תורה זו, אין שום הישג אות תוצר בעולם שמצדיק את העצמתה.

טהור התודעה, תהליכי הפיתוח, מופיעים שלישיים בסדר החשיבות. עשיית טוב קודמת. יש לזכור עם זאת ש'עשיית טוב' היא עניין של התכוונות. תהליכי פיתוח של התודעה שההתכוונות אליהם היא עשיית טוב, כלולים בתרגול השני. אך עדיין, קיימת קדימות להימנעות מרע. לאי-פגיעה. אי-אלימות.

בתורת הבודהה רווח הדימוי המתייחס לתודעה כאל שדה חקלאי ואל פעילויות מְכּוּוַנוֹת כאל 'זרעים של קרמה'. בדימוי זה פעולה של נדיבות הנה פעילות של זריעת זרעים חיוביים בשדה התודעה ועיבודו. הפעילות המוסרית הנה פעילות של שמירה על השדה – הימנעות מזריעת זרעים שיסכנו את השדה ועקירת צמחים מזיקים. הדימוי החקלאי מסייע לנו להבין את מורכבותו של חוק הקרמה: בשדה בור המלא בצמחים טפיליים, עלולים זרעים מיטיבים שלא להיקלט, גם-אם נזרע זרעים רבים. השמירה על השדה מפני צמחים ומזיקים חיונית לפיתוחו, אז ניתן לזרוע מיטיבים. בדימוי זה, ריכוז ותובנה הם זרעים עדינים יותר אותם ניתן לזרוע רק על אדמה נקייה ממזיקים, מדושנת וּתחוחה. צמחים אלה זקוקים לצל שמספקים להם צמחי טוב-הלב שצמחו והיו לעצים, לכן נדרש פיתוח בסיסי של טוב-לב כבסיס לפיתוח ריכוז. הסבלנות והמאמץ הנלהב הם איכויותיו של הגנן המסור.

חקלאות היא מדע מורכב. קשה לדעת אילו צמחים יעלו יפה ומדוע. פרמטרים שונים ובלתי-צפויים משפיעים על כך – הרכב האדמה, האקלים, הסביבה הצמחית. לכן מדגיש הבודהה שאל לנו לצפות לפירות הקרמה. אנו זורעים זרעים שאיננו מבינים את טיבם. כשאנו זורעים זרע של עץ. אין אנו יודעים אם זה עץ שנותן פרי תוך שנה או תוך שבע שנים. אין אנו יודעים אם כחלק מהתפתחותו, נותן העץ בשנותיו הראשונות פירות בוסר. על הגנן המסור לגלות סבלנות ולהמשיך במאמץ הנלהב. עקרון הקרמה יוצר את ההבחנה בין זרעים מיטיבים לכאלה שאינם, עליו להמשיך לטפח את הצמחים המיטיבים ולשמור על השדה. אין לו דרך לדעת מתי יבשילו הפירות ומה יהיה טיבם המדויק. לאור מורכבותה של פעילות זו, ברור גם הצורך בהתייעצות עם מומחה לגינון, או לכל הפחות בקריאה של ספרות בנושא[12].

הדלאי-לאמה מדגיש כי "המניע שמאחורי הפעולות" והוא בלבד, "הוא זה שקובע את החיוביות או את השליליות שלהן. אם המניע הוא טוב, כל הפעולות שאותו מניע עומד מאחוריהן, הופכות להיות חיוביות; אם המניע אינו מוסרי, כל הפעולות הופכות להיות שליליות… אם המניע מוסרי, למרות שייתכן והפעולה עצמה תיראה די אלימה, היא תביא לאושר; בעוד שאם המניע אינו מוסרי ומפוקפק, אף-על-פי שייתכן שהפעולה תיראה מועילה וחיובית, במציאות היא תהיה פעולה שלילית. הכל תלוי בתודעה…"[13]. לאור דגש זה, הוא מבהיר את האופן בו צריך לתרגל את פיתוח המעלות. תחילתו של התרגול צריך להיות תמיד בהתכוונות נכונה: "עליך לתרגל נדיבות מתוך כוונה של רצון להשיג התעוררות למען האחרים". לאחר ביצוע הפעולה, "יש להקדיש את תרגול הנדיבות לרווחת האחרים"[14]. לאור חשיבות ההתכוונות, פיתוח המעלות צריך להיות תרגול מדויק של התכוונות. לכן יש להקדיש קשב להתכוונות לפני הפעולה, במהלכה ואחריה: "כאשר אתה עוסק בנתינה באופן ממשי, אסור לך לעשות זאת מתוך גישה של רחמים כלפי מושאי הנתינה שלך. עליך לראות בהם מקור של טוב לב שופע, שהרי הם תורמים להתקדמותך בתרגול הדהרמה… עליך להעניק תשומת-לב מיוחדת לעניים חומרית ולאלה שסבלם גדול. בקצרה, בכל עת שאתה מתרגל נתינה, עליך תמיד לראות ולציין את סגולותיהם הטובות של האחרים ולא לדבר לעולם בגנותם"[15].

תרגול המעלות מעוגן אפוא בהבנה של חוק הקרמה והקשר גורם-תוצאה. הנחת היסוד של תרגול המעלות הנה כי "אחרי המעשים נמשכים הלבבות"[16], הנחה  לפיה שינוי התנהגותי – שינוי של פעולה, עשוי להביא לשינוי תודעתי – להתמרת התודעה.

הפוסט הזה הוא חלק מהפרק השלישי בעבודת התזה שלי:

הפרק הקודם: 3.3   התמרה באמצעות פעולה מכוונת –פיתוח 'מעלות'

 הפרק הבא: 3.5 הִתְּכַּוונוּת נכונה – בּוֹדְהִיצִ'יטָה

 מתוך העבודה: 'אי-נחת, חמלה והתמרה – חקירה של תורת הבודהה כתורה חינוכית'; חלק III  התמרה על פי תורת הבודהה – הדגמה באמצעות דרך הבּוֹדְהִיצִ'יטַה; (אסף סאטי אל-בר).


[1]  צ'ולה קאמה ויבהאנגה סוטה, MN 135.

[2] ראהולה, 2004, 56. ראהולה אף מצטט את הבודהה שאומר: "הרצייה היא הדבר שלו אני קורא קרמה. ברצותו, האדם פועל דרך הגוף, הדיבור והתודעה" (בתוך: ראהולה, 2004, 46).

[3] הדלאי לאמה, 2001, 165.

[4] הדלאי-לאמה, 2001, 160.

[5] ראהולה, 2004, 57.

[6] הדפוסים המנטאליים הנם על פי הפסיכולוגיה הבודהיסטית המצרף הרביעי מתוך חמשת המצרפים שמרכיבים את הגוף-נפש אותה אנו מכנים עצמי. מצרף זה הוא זה שמגדיר את אופי החוויה שלנו, בתואם לדפוסים שלנו מהעבר. ראהולה מתרגם – 'תבניות מנטאליות' (ראו: ראהולה, 2004, 46) ואילו רז מתרגם 'נטיות קודמות' (ראו רז, 2006, 18).

[7] הדלאי-לאמה, 2001, 160.

[8] גישות שונות בבודהיזם מגדירות קרמה אחרת. הגישה אותה מציג הדלאי-לאמה יוצרת קשר בין פעולה לבין תוצאותיה החומריות. בהקשר לקרמה בחרתי להסתמך על האופן בה מתייחס אליה ראהולה (2004, 56-59) וכן בודההדאסה בהיקו (1996, 3-7).

[9] Buddhadasa Bhiku, The A, B, C of Buddhism, Chaiya: Suan moke, 1998.

[10] הדלאי לאמה, 2001, 141.

[11]  Avoid Evil, Do Good, Purify the Mind, This is the teaching of all Buddhas. (Dhammapada 183).

[12] את הדימוי החקלאי, בגרסה רחבה ניתן למצוא אצל וויזמן, 1999, 196-199.

[13] הדלאי אמה, 2001, 85.

[14] הדלאי לאמה, 2000, 139.

[15] הדלאי לאמה, 2000, 139-140.

[16] אני מתכתב פה עם האמירה הידועה של ספר החינוך: "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". (הספר מיוחס ל: רבי אהרן הלוי, (הרא"ה). ירושלים : מוסד הרב קוק, 1952).

מודעות פרסומת

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: