Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘מדיטציה, ויפאסנה’ Category

מאמר שפרסמתי בעלון עמותת תובנה:

שירתתי בצבא בין השנים 92 ל-95. אלה היו שנים אכזריות של פיגועים ומלחמות. חמישה חברים שלי מתו בכל מיני דרכים בתוך אותן שלוש שנים. זה התחיל שהייתי בן 18 עם התאבדות של חבר, המשיך בחבר שעלה על טרמפ ואחר כך היה פיגוע כפול – שיטה נוראית שבה יש פיצוץ ראשון, אחריו המתנה ואז פיצוץ שני.

הפיצוץ הכפול היה בצומת בית-ליד. הוא התרחש חודש אחרי שסיימתי לשרת כמ"כ טירונים. אם הפיגוע היה מתרחש חודש קודם לכן, אני הייתי שם. הידיעה הזו, בגיל 20, הייתה הנכחה מוחשית של המוות לתוך החיים שלי. מדי יום א' הייתי מגיע לצומת בית ליד. בקלות הייתי יכול להיות שם, וידעתי בדיוק מה הייתי עושה אם הייתי שם. הרעיון של הפיגוע הכפול הוא שאחרי הפיצוץ הראשון כולם נזעקים לעזרה ומתקבצים באזור הפיגוע. כשמגיע הפיצוץ השני, התוצאות הרבה יותר דרמטיות. כשאתה שומע על שיטות שכאלה, אתה מזדעזע מרמות האכזריות וחוסר ההומאניות שאליהן יכול אדם להידרדר. מחד, היעילות של הרצח ומאידך, המסר – אל תרוצו לעזור. אם אתם נוכחים בפיגוע, אם אתם שומעים את הזעקות של הפצועים – אל תזוזו. הסתתרו, התחפרו, כי מי שירוץ לעזור ימות. איך אפשר להיות כל כך אכזרי?

בפיגוע הזה נהרגו עשרות. הכרתי לא מעט מהם. היו עדויות על חברה טובה שלי שנהרגה שם לפיהן היא לא נהרגה בפיצוץ הראשון, רק נפצעה. ואז בא הפיצוץ השני. חשבתי הרבה על הרגעים האלה שלה, בין שני הפיצוצים.

חשבתי הרבה על הרגעים של חבר שלי שנחטף בטרמפ. פחד המוות כשאתה יודע שנחטפת, הרגעים של המאבק הארוך נגד החוטפים. מה עובר בראש ברגעים האלה? על מה חושבים? על מה חושבים לפני שמתאבדים?

אני לא כותב את זה כי אני מתעניין בתיאורים פלסטיים של מוות אכזרי, אני כותב את זה כי זה השפיע עלי באופן דרמטי כנער. הם היו כל כך מלאי חיים החברים שלי – והם אינם. כל כך מלאי חיים. זו מציאות מבלבלת לנער בן עשרים, כי ניסיתי לחשוב כל הזמן על מה הם חשבו? על מה חושבים? המפגש הזה עם המוות מחדד את השבריריות של החיים. בשביל נער צעיר זו עובדה מדהימה, מטלטלת, חדשה. המפגש אִתה הוא נקודת מפנה שיכולה להוביל לניהילזם או למקום שמחפש משמעות בתוך השבריריות הזו. החוויה שלי כמו-גם ההתבוננות על חברים שלי ועל חניכים שלי מאז, לימדה אותי עד כמה קל לפנות לניהיליזם, לגישה של 'אכול ושתה כי מחר תמות', החיים האלה כל-כך שבריריים עד שלא יתכן שיש להם משמעות חוץ מ'לחיות טוב' כאן ועכשיו.

חייתי כך כמעט שנתיים. זה נראה מינורי בפרספקטיבה של עשרים שנים אחר-כך, אבל זה לא היה מינורי אז ואני גם לא בטוח שזה היה זמני. היה לי מזל גדול להיות מבולבל מההתנפצות הזו. כל-כך מבולבל, שברגע שפגשתי את הדהרמה לא יכולתי לעשות שום דבר אחר. כשאג'האן פּוֹ ביקש להרהר על ארעיות, anica, לא היה דבר שיכול היה להיות קל יותר, כשהנזירה שרה ביקשה לחשוב על הרגעים האחרונים של החיים ולבדוק מה נראה משמעותי באותם רגעים, לא הייתה לי בעיה לדמיין את אותם רגעים, הייתי כבר מאומן.

עבור הרבה א/נשים המוות הנו נקודת מפנה. חוויות של כמעט-מוות, מחלה קשה, מוות של אדם קרוב, או סתם 'משבר אמצע' בגיל 39, 49 או 59 כשפתאום אתה מבין שהעסק הזה הוא זמני. המפנה הזה יכול להיות ניהיליסטי כמו שהוא היה אצלי, או שהוא יכול להיות נקודה שבה ישנה הערכה רבה יותר לזמן הזה שיש לנו כאן, לחיים. נקודה שבה אנחנו מוצאים משמעות לחיים האלה, בגלל שבריריותם. ומוצאים שדווקא הסיטואציה המפורקת הזו היא הסיבה לקשר עם אחרים, דאגה ואהבה לאחרים שחווים את אותה מציאות קיומית אותה אנו חווים.

מוות ומדיטציה:

את השם למאמר הזה אני שואל מט'ניסרו בהיקו, אב המנזר של מנזר היער בסן-דייגו ומתרגם חשוב של הקאנון הפאלי. במאמרו[1] מתייחס ט'ניסרו בהיקו לחשיבות היתרה שמייחסים לתרגול תשומת-הלב (mindfulness) במסורת הויפאסנה המערבית. מובן שלמדיטציית תשומת-לב מקום מרכזי וחיוני בתרגול ויפאסנה, הוא אומר, אך זהו רק 'כלי אחד מִנֵי רבים'.

סטיב ורוזמרי ווייזמן שותפים לדאגה של ט'ניסרו בהיקו. הסאטיפתהאנה סוטה, הדרשה על יסודות תשומת הלב, היא הדרשה שעומדת בבסיס כל מסורות הויפאסנה. בהתייחס למוות הווייזמנים מזכירים את העובדה שבסוטה הזו יש רק אזכור אחד להתבוננות בנשימה מול תשעה (!) אזכורים להתבוננות על היבטים שונים של המוות. גם ברשימה של 40 האובייקטים של המדיטציה הבודהיסטית מופיעות מדיטציות המוות באופן בולט. 11 מתוך 40 האובייקטים מתייחסים להיבטים שונים של המוות.

ההיגיון פה הוא פשוט: אם המפגש המאתגר עם המוות עשוי להביא לטרנספורמציה מיטיבה בחיינו, למה שלא נעשה שימוש באנרגיה הזו באמצעות מדיטציה? האם עלינו לחכות למוות קונקרטי בתוך מסלול החיים שלנו שיעורר אותנו מתרדמתנו הדוגמטית? בתקווה שהמפגש יהיה מפגש בונה ולא הורס?

המילה שבה השתמש הבודהה בהתייחס למה אנו עושים כשאנו עוצמים את עיננו ומשכלים את רגלינו הנה 'בהוואנה' שמשמעה פיתוח או טיפוח התודעה. 'ויפאסנה בהוואנה' פירושה פיתוח וטיפוח של ראייה צלולה של המציאות, התבוננות בהירה במציאות. המוות, אם מתבוננים דרכו בבהירות עשוי להביא לצלילות של ההתבוננות שלנו על המציאות. כל הרעיון של 'פיתוח תשומת לב' הוא היכולת להפנות אותו למקומות הנכונים. מעניינת ככל שתהיה, הנשימה לא יכולה להוות מפתח בלבדי להתעוררות. סאטיפתהאנה סוטה מבהירה כי האימון בתשומת לב לנשימה הוא תרגול מבואי לתרגול מעמיק יותר של תשומת לב לתחושות, לתודעה ולאובייקטים של דהרמה. ההתבוננות על המוות היא כמובן חלק מההתבוננות על הרביעית (אובייקטים של דהרמה), משום שהמוות הוא הביטוי הוולגארי ביותר של הארעיות, אולם הבודהה מבהיר כי תרגול מדיטציית המוות צריך להיות תרגול ראשוני ומתייחס אליו כבר בתוך רשימת התרגולים הראשוניים המתייחסים לגוף. ההתבוננות בגוף כוללת את הגוף, את הנשימה, אך גם את המציאות המוחלטת של הגוף – ארעיותו ושבריריותו.

לא על המוות לבדו – מדיטציות על החיים:

אם המדיטציה שלנו משמעותית, ההתבוננות על המוות עשויה לעורר השפעות דומות למפגש אותנטי עם מוות בחיינו. יש בכך בשורה טובה לגבי היכולת שלנו להתמיר את התודעה, אך גם יש פה תמרור אזהרה גדול. שהרי המפגש עם המוות שיכול להוות צומת של התפתחות עלול גם להוות נקודת שבר ניהיליסטית. אם אנחנו מתבוננים התבוננות צרה ומצומצמת ומתמקדים רק באספקט אחד של החיים – משמעותי ככל שנהיה – לא נוכל לפתח ראייה צלולה של המציאות.

רוזמרי וסטיב וויזמן מציעים סט של חמש מדיטציות רפלקטיביות או אנאליטיות שיוצרות השלמה הדדית ומתייחסות להיבטים שונים ומשלימים של החיים (מידע נוסף כאן). כמו בתרגול הלאם-רים הטיבטי, ההתבוננות מתחילה דווקא מכיוון חיובי וּמגן – 'עד כמה אנחנו ברי-מזל'. כל-כך קל לשכוח ולשים לב לכל מה שחסר. לשכוח שלעומת 80% מאוכלוסיות העולם אנחנו יותר עשירים, לזכור את הבריאות שלנו, את החופש שיש לנו כמי שחיים במדינה דמוקרטית, את החופש לתרגל.

הרפלקסיה מסתיימת בשאלה – 'מה עלי לעשות' ובאיחול לעצמי לזכור לעשות שימוש טוב בהזדמנות הייחודית הזו שניתנה לי. רק אחר כך, מגיעה הרפלקסיה על מוות עם שלוש שאלות: האם אני עתיד למות?; מתי זה יקרה? היום? עוד ארבעים שנים?; מה יראה חשוב ברגע המוות?               אחרי הרפלקסיה על המוות מגיעה ריפלקסיה על חוק הקרמה שמטרתה להזכיר לנו את עצמתו של התרגול ואת החשיבות של כל פעולה מכוונת בחיי היום יום. אם המוות סייע לנו לסמן מה חשוב עבורנו בחיים האלה, הרי שחוק הקרמה הבודהיסטי מזכיר לנו שאפשר לטפח את התודעה באופן שיאפשר לאיכויות הללו להתפתח בתודעה שלנו ובחיים שלנו. מדובר בעצם באנטידוט נוסף אל-מול הניהילזם: המשמעות לחיים נובעת לא רק מהנדירות של ההזדמנות שיש לנו בחיים האלה, אלא גם מהעובדה שהתרגול מאפשר לנו לשנות את התודעה, לטפח אותה ולהשתחרר. גם הרפלקסיה הזו מחולקת לשלושה חלקים: היזכרות בחוק הקרמה ובשינויים שהתודעה שלי עברה בתוך התרגול; ריפלקסיה על התרגול שנדרש כדי לטפח את האיכויות שאני מעוניין לחזק בחיים שלי; והאיחול שאשמור על התודעה שלי ולא אעשה שום דבר שיפגע בעצמי או באחרים. אני חושב שזה איחול נפלא להתחיל אתו את היום. איחול ששומר עלינו בתוך האינטראקציה עם אחרים.

המפגש שלי עם המוות היה מפתיע, אלים וטראומתי. כשאני חושב לפעמים על החיים שלי אם לא הייתי פוגש את הדהרמה אני מזדעזע. באמת שהייתי במסלול חלקלק של הידרדרות. תודה לכל מי ששמר ושומר על הדהרמה ולכל מי שמתרגלים דהרמה ויוצרים את התנאים לכולנו יחד – לתרגל. מי יתן שכולם יזכו לפתח ולטפח את התודעה בדרך שמתאימה להם.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

למידע מפורט על נושא המדיטציה האנליטית (יוניסו-מאנה סיקהארה) ראו כאן.


מודעות פרסומת

Read Full Post »

מצורף להלן טקסט שתרגמתי שעוסק בשלבים של התרגול שמכונים Dharma Delights. השלבים הללו קשורים לעלייה של מצבי תודעה נפלאים בתודעה (גיל/ חדווה, שמחה ושלווה). כשהתרגול לא מדוייק, מצבים מיטיבים אלה עלולים 'להשחית' את התרגול. הטקסט המתורגם הוא של מהאסי סאיאדו הנודע והוא עוסק ב'ניאנה הרביעית', השלב שבו על פי שיטת מהאסי עולות ההשחתות. לפני הטקסט יש הקדמה שלי. הנושאים האלה רלבנטיים לא רק למי שמתרגל בשיטה של מהאסי, אלא לכל מתרגל וותיק שהתנסה ברטריטים ארוכים. אשמח מאוד לתגובות, סאטי.

הניאנה הרביעית – עשרת ההשחתות של התובנה:

השם שניתן לניאנה הרביעית הנו הידע של ההופעה והדעיכה, (Knowledge of Arising and Passing Away (udayabbaya-ñana)). בשלב החלש שלה, כוללת ניאנה זו את 'עשר ההשחתות של התובנה'. שם זה עלול להיות מטעה. באנגלית הוא מתורגם: "The ten corruptions of insight" או "The ten impurities". למעשה, פרט לאחרונה שבהן, ה"השחתות" הנן מצבים מנטליים מיטיבים או ניטראליים. עם זאת, העונג וההנאה שמצבים מנטליים מיטיבים אלה יוצרים, יביאו בדרך כלל לעלייתן של היקשרות והשתוקקות למצבים אלה.

ההיקשרות היא זו שמביאה להשחתה של התובנה: בשל ההיקשרות תעלה השתוקקות להימצאות במצבים מנטליים אלה (השתוקקות שהיא כמובן אנטגוניסטית לתרגול תובנה בו אנו אמורים להשתחרר מהשתוקקויות…). בנוסף, היא עלולה להוביל לצמיחתן או העצמתן של גאווה ויהירות רוחנית. לבסוף, המצבים המנטליים המאפיינים את השלב הזה, ובמיוחד אלה המכונים "עינוגי הדהרמה" (Dharma Delights) הצפויים לנו בשלב זה עלולים להטעות אותנו ולהביא אותנו למחשבה המוטעית שהגענו לניבאנה.

התהליך הזה שיתרחש אצל כל אחד מאתנו, עלול – בהעדר הנחיה מתאימה, להוביל לעיכוב וקיפאון ארוך בתרגול שלנו. במצב הקיצוני, הוא עלול להוביל למה שסיאדאו או. פאנדיטה מכנה "הלא-דרך" (The Non-Path) – במצב של עלייה על הלא-דרך, ניפול אל תוך ההנחה, כי המצב המנטליים המאפיינים את הניאנה הרביעית, הם-הם מטרת הויפאסנה וההיקשרות וההשתוקקות שלנו למצבים מנטליים אלה ילכו ויתחזקו. ההיקשרות הזו תוביל אז לעתים לשהייה קבועה בניאנה זו, או – לאחר זמן – לשיעמום, אכזבה וויתור על הדרך.

עובדת קיומה של הניאנה הזו מבהירה וממחישה שוב באופן חד מאוד את הצורך במורה טוב או מורה טובה שילווה אותנו על הדרך. מורים שיוכלו להזהיר אותנו מהסכנות שבהיקשרות לכל מצב מנטלי שהוא – מענג ככל שיהיה, מורים שיוכלו להנחות אותנו כיצד להמשיך בדרך.

אביא תחילה את הציטוט אודות הניאנה הרביעית מתוך ספרו של מהאסי סאיאדאו, אחר-כך, אוסיף מידע מתוך הרצאה של סאיאדאו וויווקאנאנדה.

התרגום מתוך: The Progress of Insight (Visuddhiñana-katha) A Modern Treatise on Buddhist Satipatthana Meditation By The Venerable Mahasi Sayadaw. Translated from the Pali with Notes by Nyanaponika Thera.

החלק הראשון לא קשור להשחתות אלא רק לחווייה של הניאנה הרביעית. מוזמנים לדלג ישירות לחלק השני שעוסק בהשחתות.

 

מתוך הספר:

"(תיאור החוויה:) משהובנו כל שלושת המאפיינים, המודטים חדלים להרהר וממשיכים לְיַידֵעַ[1] את האובייקטים הגופניים והמנטליים שמציגים עצמם באופן מתמיד. אז, ברגע שחמש החוזקות – אמון, חיוניות, תשומת-לב, תודעה אסופה ולא מוסחת (סמאדהי) וחכמה – מאוזנים כיאות, התהליך המנטלי של היִידּוּע מואץ, כאילו מִתְעֲלֵה, והתהליכים הפיזיים והמנטליים אותם מְיַידְעִים מופיעים אף הם, מהר יותר. ברגע של נשימה העלייה של הבטן מציגה את עצמה ברצף מהיר יותר. רצף מהיר ניכר גם בתהליך של כפיפה ומתיחה. תנועות-גוף קלות מורגשות כמתפשטות על פני כל הגוף. במספר מקרים, תחושות של עקצוץ וגירוד יופיעו להרף עין ברצף מהיר. למותר לציין ( By and large) שקשה לשאת את התחושות האלה.

למודט אין כל אפשרות לעמוד בקצב של הרצף המהיר של החוויות השונות אם הוא מנסה לציין אותן בשמן. היידוע צריך להיעשות בשלב זה באופן כללי יותר אך בתשומת-לב. בשלב הנוכחי, אל-לנו לנסות לציין פרטים מהאובייקטים שעולים ברצף מהיר, אלא ליידע באופן כללי יותר.אם נבקש לציין את הפרטים בשמם, די יהיה בכינוי כללי. אם נבקש לעקוב אחריהם באופן מפורט, נתעייף במהרה. העניין החשוב הוא ליידע בבהירות ולהבין את מה שעולה. בשלב זה על ההרהור הרגיל המתמקד במספר אובייקטים שנבחרו לפנות את מקומו והיידוע הקשוב צריך להיות נוכח עם כל אוביקט שעולה בששת פתחי החושים.רק כאשר איננו חדים בסוג כזה של יידוע, עלינו לשוב להתבוננות הרגילה.

פעמים רבות, תהליכים גופניים ותודעתיים מהירים יותר מהרף העין או מהבזק הברק. אף על פי כן, עם המודטים ממשיכים פשוט ליידע את התהליכים האלה, הם יכולים להבין אותם באופן מלא בזמן שהם מתרחשים. אז, הופכת תשומת-הלב לחזקה מאוד. כתוצאה מכך, נדמה שתשומת-הלב שוקעת אל תוך האובייקט שעולה.גם האובייקט עצמו נדמה כנוחת על תשומת הלב. אנו תופשים כל אובייקט באופן בהיר ובלעדי. כתוצאה מכך, המודטים יאמינו אז: "תהליכים של גוף ותודעה הם אכן מאוד מהירים. הם מהירים כמו מכונה או מנוע. אף-על-פי-כן, ניתן להבחין ולהבין את כולם. ייתכן שאין דבר נוסף לדעת. כל מה שיש לדעת כבר נודע." הם יאמינו בכך משום שהם יודעים דרך התנסות ישירה מה שהם אפילו לא חלמו עליו קודם לכן.

 

(עשרת ההשחתות:) שוב, כתוצאה מהתובנה, אור מבהיק יופיע בפני המודטים. יעלה גם גיל[2] שיגרום ל"עור ברווז", לנפילת דמעות, רעד בגפיים.אלה יגרמו לעלייתם של רטט וחדווה מעודנים. נרגיש כמו על נדנדה. אפילו נתהה אם איננו פשוט מסוחררים. אז תופיע שלוה של התודעה שתלווה בזריזות וערנות של התודעה.כל פעם שנשב, נשכב, נלד או נעמוד, נרגיש שקטים ונינוחים. גם הגוף וגם התודעה עירניים ומתפקדים בזריזות, הם גמישים ומסוגלים להיות נוכחים עם כל אובייקט שנבקש.הם יעילים ומיומנים ומסוגלים להיות נוכחים עם אובייקט לכל פרק זמן שנרצה. אנו חופשיים מקשיות, חם או כאב. התובנה חודרת אל האובייקטים בקלות. התודעה הופכת בריאה וישרה ואנו מבקשים להימנע מכל רוע. דרך אמונה מוצקה, התודעה מאוד בהירה. לעתים, כשאין גל אובייקט ליידע, התודעה נותרת שלווה לזמן רב. עולות בנו מחשבות כגון: " אכן, הבודהה הוא יודע-כל. אמת-היא שתהליכי הגוף-תודעה הנם ארעיים, כואבים ונטולי עצמי." בשעה שאנו מיידעים אובייקטים אנו מבינים בבהירות את שלושת התכונות.אנו מבקשים לייעץ לאחרים לתרגל מדיטציה. חופשיים מעצלות ושיעמום, האנרגיה שלנו איננה מרושלת ואף איננה מתוכה.עולה בנו גם איזון-נפשי שמחובר לתובנה. השמחה שלנו עולה על כל חוויה מוקדמת. לכן, אנו מבקשים להעביר את התחושות והחוויות שלנו לאחרים. עולה גם היקשרות מעודנת בעלת טבע שלו שנהנה מהתובנה המשותפת לאור המבהיק, לתשומת-הלב ולגיל. אנו נוטים להאמין שזהו פשוט האושר של המדיטציה.

אל לנו להרהר על האירועים הללו. בשעה שכל אחד מהם עולה, עלינו ליידע אותו בהתאם. "אורות בוהקים, אמונה, גיל, שלווה, שמחה וכו'".

התופעות הללו הנן "עשר ההשחתות של התובנה". יש להן את הטבע של "השחתות" רק כאשר הן גורמות להיקשרות של המודטים אליהן, או כשהן מובילות לגאווה, הווה אומר, אם בשל שיפוט לא נכון של התופעות הללו והערכת יתר של ההישגים שלנו, אנו מאמינים שהגענו אל הדרכים של הקדושים. ה"השחתות" הללו מופיעות בשלב של "ידע חלש של עליה וירידה"[3].

כשיש בהירות עלינו להבחין בה כ-"בהירות", עד שהיא נעלמת. יש לעשות פעולות יידוע דומות גם במקרים האחרים. כשאורות מבהיקים מופיעים, קיימת בהתחלה הנטייה לשכוח ליידע וליהנות מראיית האור. גם אם המודטים מפנים ציון מלא קשב אל האור, הוא יהיה מעורב בתחושות של גיל ושמחה, וסביר להניח שהוא ימשיך לשהות. עם זאת, כעבור זמן נתרגל לתופעות מעין אלה ונמשיך ליידע אותן באופן בהיר עד להיעלמותן. לעתים האור כל-כך בוהק שקשה לגרום לו להעלם באמצעות היידוע הקשוב לבדו. במקרה זה, עלינו להפסיק להסב את תשומת-ליבנו אל האור ולפנות ליידוע אנרגטי של כל אוביקט שעולה בגופנו. אל-לנו לתהות האם האור עדיין שם. אם נעשה זאת, סביר להניח שנראה אותו. כשתהיות כגון זו עולות, עלינו לפזר אותן באמצעות הפניה נמרצת של תשומת-הלב אל התהיה עצמה. כשהריכוז חזק, יופיעו לא רק אורות בוהקים, אלא עוד כמה אובייקטים יוצאי דופן והם עשויים להתמשך אם יש אנו נוטים כלפי אחד מהם. במקרה בו נטייה כגון זו עולה, על המודטים להתיידע אליה במהרה. במספר מקרים, גם אם אין כל נטייה כזו כלפי איזה שהוא אובייקט במיוחד, אובייקטים עמומים יופיעו בזה אחר זה כמו קרונות של רכבת. תגובתם של המודטים לדמויות ויזואליות אלה צריכה להיות פשוט "ראיה, ראיה", וכל אובייקט יעלם. כשהתובנה של המודטים נחלשת, האובייקטים עשויים להפוך ברורים יותר. אז, יש ליידע כל אחד מהם עד שכל הרכבת של האובייקטים נעלמת סופית.

(ידע התובנה הרביעי:) עלינו להכיר בעבודה שטיפוח נטייה כלפי תופעות כמו אור בוהק והיקשרות אליהן, הנה גישה שגויה.התגובה הנכונה המותאמת לדרך התבונה היא ליידע את האובייקטים הללו בתשומת-לב בלתי-משוחדת עד להעלמם.[4] כשהמודטים ממשיכים להפנות תשומת-לב לגוף-תודעה, התובנה שלהם תצמח בבהירות. הם יצליחו להבחין באופן ברור יותר בעליה ובהעלמות של תהליכים של הגוף והתודעה. הם יגיעו לידיעה שכל אובייקט עולה במקום מסוים ובדיוק באותו מקום הוא נעלם. הם ידעו שההתרחשות הקודמת היא דבר אחד ושההתרחשות העוקבת היא דבר אחר. כך, בכל פעולה של יידוע, הם יבינו את המאפיינים של ארעיות, צער והעדר-אגו. אחרי התבוננות שכזו לזמן ניכר, הם עשויים לבוא לכדי האמונה: "אין ספק שזה הדבר הטוב ביותר אותו אפשר להשיג. לא יכול להיות טוב מזה". הם הופעים כה שבעי-רצון עם התרגול שלהם שהם עשויים לעצור ולהרגע. עם זאת, אל להם להירגע בשלב זה, אלא להמשיך עם התרגול של יידוע תהליכי הגוף והתודעה באופן מתמשך אף לזמן ארוך יותר.[5]"

 

This refers to "purification by knowledge and wisdom of what is path and not-path."

נקודות משיחת דהמה של סאיאדו או. וויווקאנאנדה על הניאנה הרביעית:

7.ב. שלב הערפל בצלילות:

שלב הערפל בצלילות, משתייך למעשה לניאנה החמישית. בספרו "ההתפתחות של התובנה" (1994), מתייחס מהאסי לשלב זה כפתיחה של ניאנה זו. עם זאת, ניתן לראות בערפל שלב מעבר בין הניאנה הרביעית לחמישית. בשל הסכנות הרבות הכרוכות בערפל, אתייחס אליו בקצרה:

אחרי שהתגברנו על ההשחתות, צפוי לנו שוב, אתגר גדול. לאחר שנחשפנו לעינוגי הדהרמה וחווינו אנרגיה, תשומת-לב ואיזון-נפשי עצומים, אנו נכנסים לשלב של ערפל בצלילות. שלב זה – שהנו שלב מעבר בין הניאנה הרביעית לחמישית – קשה במיוחד, לאור הניגוד בינו לבין החוויה שקדמה לו. לפתע, התפישה שלנו נחלשת מה שמביא להיחלשותה של תשומת הלב, להחלשות האיזון הנפשי ולירידה באנרגיה. נראה כאילו לאחר שלב ההשחתות, היה הכרחי שיהיה שלב של למידה מחדש של הארעיות, אי-הנחת והעדר-העצמיות שבכל תופעה ובכל מצב מנטאלי.

שלב זה עלול לגרום לייאוש. במהלך רטריט אינטנסיבי הוא עשוי להימשך כ-עשרה ימים. אך זה שלב אותו יש לחצות על מנת להגיע למצבים מנטליים ולתובנות חדשות וכדי להמשיך להתפתח.

קיומו של שלב זה, מבהיר שוב ביתר-שאת, את חשיבותה של ההוראה.

 


[1] כאן קיים שוב הקושי בתרגום המילה notice שמתייחסת לציון התודעתי – mental noting. הפועל notice מתרגם ל- "להבחין, לשים-לב". שם העצם notice  מתרגם כהודעה, התראה. המילה שמתארת לדעתי באופן המדוייק ביותר  ציון מנטלי – ציון בתודעה, הנה יִידּוּע – במילה זו יש גם את ההבחנה וגם את הידיעה. זו הדרך בה מתרגם זאת גם המורה – הנזיר עופר עדי. (שם העצם – יִידּוּע; שם הפעולה – הִתְּיַידְעוּת, שם הפועל: לְהִתְיַידֵעַ).                 כאשר הכוונה במילה  “notice”הנה "ציון מנטלי" אתרגם יידוע. כאשר הכוונה הנה ל"ציון" בלבד, אתרגם ציון.

[2] המילה בפאלי "piti”, מיתרגמת לאנגלית כ- Joy או Rapture. ניתן לתרגמה לעברית כגיל, התלהבות, הנאה או שמחת-חיים. למרות הדיוק שבמושג "שמחת-חיים", מסוכן להשתמש בו לאור הקרבה למושג שמחה – sukkha בפאלי. המונח הקרוב ביותר לביטוי זה הזנו "גיל".

[3] במקור הפסקה הזו מופיעה כהערת-סוף. לאור חשיבותה בהקשר שלנו העברתי אותה לגוף הטקסט (א.א.).

[4] פסקה זו מתייחסת ל:"טהור על ידי ידע ותבונה של מהי דרך ומהי לא-דרך". (פרט שישה עשרה השלבים של  התפתחות ידע התובנה, מתאר מהאסי גם שבעה שלבים של התפתחות הטהור. הטהור על ידי ידע בדבר הדרך הנו השלב החמישי– א.א.).

[5] ההתייחסות פה הנה ל"ידע הסופי של העליה והירידה". (סוף הניאנה הרביעית, א.א.).

Read Full Post »

על פי טל "בסטיפתהאנה סוטה… אחד הכתבים הבודהיסטים המכוננים, מתוארות בפירוט רב שיטות המדיטציה הבסיסיות של מסורת התהרוואדה"[1]. ראהולה גורס כי זו "הדרשה החשובה ביותר שנשא אי פעם הבודהה על פיתוח התודעה (מדיטציה) [2]".

בסטיפתהאנה סוטרה, "הדרשה על כינון תשומת הלב" מתייחס הבודהה לארבע מסגרות התייחסות אליהן יש לכוון את תשומת-הלב[3]. ארבע המסגרות הן: הגוף; התחושות הגופניות; התודעה; ומושאי התודעה. בהקשר לתשומת-לב לגוף מציין הבודהה את תשומת הלב לנשימה כתרגול הראשון בסוטרה ומקדיש לו פירוט נרחב. אובייקט מרכזי נוסף אליו מתייחס הבודהה בהקשר לגוף הוא ארעיותו וסופיותו. בסדרה של תשע מדיטציות המכונות הרהורי בית-העלמין'[4] מיושמת מדיטציית קשב מעמיק כשהמתרגל מתבונן על גופות במצבי ריקבון שונים וחושב: "גוף זה הוא בעל טבע זהה; הוא יהיה כמו זה; אין הוא יכול לחמוק מגורל זה"[5]. המתרגל עושה זאת אחרי שבחן את הטבע של גופו וראה שהוא מורכב מאברים ומיסודות שונים. התהליך המתאר פה הוא תהליך חקירה הבוחן את ארעיותו של הגוף תוך התייחסות ספציפית לסיומו – המוות. בתוך התבוננות זו מקופלים גם היעדר העצמיות של הגוף, כמו-גם העובדה שאין בו נחת – הוא יִכְלֵה.

בהקשר לתחושות הגופניות מציע הבודהה להבחין בין שלושה סוגי תחושות – תחושה גופנית נעימה; תחושה גופנית לא-נעימה; ותחושה גופנית ניטרלית. ההתבוננות בתחושות היא חלק מתהליך של פירוק ה'עצמי' למרכיביו על פי הפסיכולוגיה הבודהיסטית[6]. זוהי מדיטציה אנליטית שמפרקת את החוויה למפגש חושי-גופני שלאחריו עולה תחושה גופנית. מטרת האנליזה, לפתח תחושה של אי-הזדהות עם התחושות על ידי התבוננות עליהן מהצד. אי-ההזדהות מיועדת להביא להפחתת ההשתוקקות לתחושות גופניות נעימות והדחייה כלפי תחושות גופניות לא נעימות. מסגרת ההתייחסות השלישית היא התודעה. באשר לתודעה מבקש הבודהה שנלמד לזהות ולהבחין בין מצבי תודעה שונים והיפוכם. להכיר לדוגמה: "תודעה אחוזת השתוקקות כאחוזת השתוקקות, תודעה נטולת השתוקקות כנטולת השתוקקות". גם חקירה זו מכוונת לפירוק התפיסה הקשיחה של עצמיוּת על ידי התבוננות בהשתנות. התודעה היא רצף של מצבים משתנים היא יכולה להיות דבר והיפוכו. היא לא 'חכמה' או 'לא חכמה'. לעתים היא מבולבלת ולעתים היא נטולת בלבול. חקירה זו מכוונת להיכרות של התודעה דרך הדימוי של מים שיכולים להיצבע בצבעים שונים, אך הצבעים אינם המים והזיהוי של המים ככחולים אינו ער לעובדה כי הצבע אינו המים כי אם מצב של המים.

המסגרת האחרונה הנה תשומת-לב למושאי התודעה. הבודהה מתייחס לחמישה מושאים. הארבעה הראשונים מתייחסים להיכרות עם פונקציות ואופני פעולה של התודעה: הוא מתייחס לחקירה והיכרות של מצבים תודעתיים שמעכבים את פיתוח התודעה, כמו-גם לחקירה של מצבי תודעה שיביאו להתעוררות. החקירה צריכה אפוא להתמקד גם בתופעות שנתפשות כמעכבות, גם במכשולים כמו שעמום, עצלות או כעס; וגם בהיכרות וחקירה של תופעות – מצבי תודעה – שנתפשות כמיטיבות כמו שמחה או הנאה. העובדה שאלה גם-אלה מושאים לחקירה מחזקת את רוח ההתבוננות האובייקטיבית והקשב הפתוח הנדרש בויפסנא. זוג מושאים שני בוחן את הרכיבים המצרפיים שמרכיבים את הקונסטרוקט אליו אנו מתייחסים כ'עצמי'. הפסיכולוגיה הבודהיסטית מפרקת את ה'עצמי' לחמישה רכיבים והבודהה מבקש מאתנו לחקור בקשב מעמיק את האופן בו פועלים מצרפים אלה.

המושא האחרון של התודעה והמושא האחרון של הסוטרה הנו ארבע האמיתות הנאצלות. אי-נחת; הגורמים לה; סיומה; והדרך[7]. במקמו את ארבע האמיתות בסוטרה מצביע הבודהה על כך שארבע האמיתות הן למעשה מושאים של התודעה. חוויית הסבל היא מושא של התודעה; הגורמים לסבל הם מושא של התודעה; סיום הסבל, ניבאנה, הנה מושא של התודעה; וגם הדרך היא מושא של התודעה. ישנם זרמים הרואים בכך רמז לגישה אידיאליסטית של הבודהה. ארבע האמיתות אליהן התייחס ט'ניסרו כפרדיגמה המחשבתית של החקירה בקשב מעמיק הן המושא האחרון של תשומת-הלב. המושא האחרון של פיתוח התודעה.

לפני סיום, ראוי לציין את אחת משיטות המדיטציה הרווחות ביותר בזרם התהרוואדה המקובלת הן כמדיטציית יסוד לפיתוח תשומת-לב וריכוז והן כשיטה בה ניתן לתרגל את כל ארבעת מסגרות תשומת-הלב[8]: מדיטציית אנאפאנסטי – 'תשומת-לב עם הנשימה'[9]. מדיטציה זו היא הטכניקה הראשונה שמציין הבודהה בסוטרה על כינון תשומת-הלב. היא גם אחד מהאובייקטים הבודדים שיכולים להביא להגשמה מלאה של תרגול הריכוז – סמאדהי[10]. סיבה נוספת למרכזיותה של שיטה זו היא פשטותה, זמינותה והקלות היחסית בה ניתן לראות בתוכה את הקשרים בין גוף לתודעה. בהתבוננות בנשימה, אנו יכולים להבחין באופן מיידי בשינויים בנשימה כאשר מצב התודעה משתנה, עובדה זו הופכת את הנשימה לאובייקט חשוב של יוניסו מאנהסיקרה, שכן באמצעות הנשימה ניתן להתבונן על ריקותם של חמשת המצרפים.

הסוטרה פותחת אפוא בפירוט ארוך של מדיטציית תשומת-הלב לנשימה – שיטת פיתוח מרכזית; ומסיימת בחקירה של קשב-מעמיק לארבע האמיתות. הסוטרה מציינת אמנם כי פיתוח עד לרמה של שלמות של תשומת לב; חקר מושאי התודעה; וריכוז הכרחי על מנת להגיע להתעוררות[11], ובכל זאת, בוחר הבודהה לכנות את הסוטרה בשם 'כינון תשומת-הלב'. יש להניח שיש לכך מספר סיבות: הראשונה היא שתשומת הלב הנה התרגול הראשוני בכל אחת מהמדיטציות האחרות. השנייה היא שהיא מהווה גורם המאזן בין מאמץ יתר לריכוז יתר בכל תהליכי הפיתוח של התודעה. הסיבה האחרונה והמרכזית הנה שסטיפתהאנה ויפסנא על פי הבודהה היא דרך חיים ולא תרגול במובנו הפורמאלי. בפרק על תשומת הלב לגוף מתייחס הבודהה לתשומת לב לכל פעילויות היום-יום – כל מנחי הגוף, כל הפעולות היומיומיות – מבט, התכופפות, נשיאה של חפצים, אכילה, שתייה, הטלת צואה או שתן. הליכה, עמידה, ישיבה, הרדמות, התעוררות, דיבור, שתיקה. מודעות בהירה בכל רגע. ארבע האמיתות אליהן הוא מתייחס בסוף הסוטרה הנה הפרדיגמה המחשבתית באמצעותה מציע הבודהה לחקור את כל התופעות כחלק מדרך חיים זו. הבודהה מדגיש כי פיתוח ריכוז הִנוֹ כלי בלבד שחייב להיות משולב בתרגול חוכמה וטוב לב[12]. חוכמה או ויפסנא הן איכויות של התודעה ואף הן אינן יכולות להיות דרך חיים. הבודהה בוחר בַּתְנַאי המכונן איכויות אלה – תשומת-הלב – ושם אותה במוקדה של דרך החיים הבודהיסטית. על כך אומר מורה הזן האקואין:

 "מהי מדיטציה אמיתית? זה לעשות כל דבר – שיעול, בליעה, נפנוף ידיים, תנועה, דום, מילים, מעשים, הטוב והרע, שפע ובושה, רווח והפסד, נכון ולא נכון – לקואן אחד ויחיד"[13]. תשומת הלב המתמדת הופכת את כל פעילויות החיים למושא של חקירה נבונה בדרך להתעוררות.

גישה זו של תרגול כדרך-חיים מובילה אותנו לשיטה נוספת של התמרה שהיא שיטה ודרך חיים – התמרה באמצעות פעולה מכוונת:

הפוסט הזה הוא חלק מהפרק השלישי בעבודת התזה שלי:

הפרק הקודם:             3.2.4  וִיפַּסַּנַא בהאוונא – מדיטציוֹת שמטרתן פיתוח חוכמה או תוֹבנה

 הפרק הבא:                3.3.   התמרה באמצעות פעולה מכוונת –פיתוח 'מעלות'

מתוך העבודה: 'אי-נחת, חמלה והתמרה – חקירה של תורת הבודהה כתורה חינוכית'; חלק III – התמרה על פי תורת הבודהה – הדגמה באמצעות דרך הבּוֹדְהִיצִ'יטַה; (אסף סאטי אל-בר).


[1] טל, 2006, 70.

[2] בספר מתורגמת המילה mindfulness כ- 'קשב'. בחיבור זה העדפתי את דרך התרגום של רז: 'תשומת-לב'. ראהולה, 2004, 96.

[3] ראוי לציין כי קיים פולמוס על התרגום כמו גם על הפירוש המדויק של המושג סטיפתהאנה. יש המתרגמים, בדומה לראהולה – כינון תשומת הלב (Soma Thera למשל). טניסרו מתרגם Frames of Reference – מסגרות ההתייחסות. לתרגומים השונים ראו MN10 בתוך: http://www.accesstoinsight.org/tipitaka/mn/index.html

[4] לחלוקה מסודרת של הסוטרה לריפלקסיות והמדיטציות השונות מומלץ לגשת לתרגום של סומא טהרה: http://www.accesstoinsight.org/tipitaka/mn/mn.010.soma.html

[5] הסטיפתהאנה סוטרה, MN10, בתרגומו של צ'רניאק, בתוך: ראהולה, 2004, 138.

[6] אני מתייחס כאן לחמשת המצרפים (סְקַנְדְהַה) שמרכיבים את הקונסטרוקט אליו אנו מתייחסים כעצמי – גוף, תחושות גופניות, תפיסות והמשגות, התניות; והכרה. לפירוט ראו: רז, 2006, 18.

[7] בסטיפתהאנה סוטרה ישנה התייחסות לקונית לארבע האמיתות. במהא-סטיפתהאנה סוטרה, גרסה נוספת של הסוטרה (DN22(, קיימת התייחסות נרחבת ומקיפה לחקירת ארבע האמיתות.

[8] על פי בודההדאסא בהיקו: Buddhadāsa Bhikkhu, Mindfulness with Breathing, Chaiya: Evolution/ Liberation, 1987..

[9] על פי ראהולה, 2004, 96. האנאפאנסטי סוטרה ובה הוראות התרגול למדיטציה זו – MN118. ראו ראהולה, 2004: 96-98.

[10] על פי קונץ, 70; וכן: גוראנטאנה, 1988. פרק 2, תת-פרק: The Good Friend and the Subject of Meditation, (אין עמוד מדויק היות שמדובר במאמר ווב).

[11] שלושת הרכיבים הללו הם שלושה מתוך שבעת גורמי ההתעוררות. שבעה גורמים אותם יש לפתח עד שלמות על מנת להגיע להתעוררות. מעבר לשלושה מופיע 'מאמץ נלהב' שהוא כמובן תנאי לפיתוח התודעה.בנוסף\ קיימים עוד שניים שהם חלק מתהליך הפיתוח של הריכוז המושלם – שלבים של השתקעות בסמאדהי (גיל או שמחה; ושלווה), השתוות-הנפש הגורם האחרון שנתפשת על פי הויסודי-מאגה כתוצר הכרחי של ריכוז מושלם (קונץ, 17-22).

[12] תורת הבודהה מזהירה מתרגול סמאדהי שאינו מאוזן עם תרגול חוכמה. על פי הפסיכולוגיה הבודהיסטית, רמות גבוהות של ריכוז מביאות כתופעות לוואי כְּשַרִים מיוחדים כמו הכושר לקרוא מחשבות, יכולות של כריזמה או יכולות פיזיות יוצאות דופן. עלייה של כשרים שכאלה שלא מלווה בחוכמה ובטוב-לב עלולה להוביל לחמדנות, יהירות והיקשרות לעולם החומרי – לתהילה ולרווח. עיסוק בריכוז לבדו עלול להוביל ליתר שביעות-רצון עצמית ולעצלות. ריכוז לא יכול אפוא להיות דרך חיים, אלא כלי בלבד, בפיתוח חוכמה. להתייחסות נרחבת לסכנות אלה, ראו: הסוטרה על עירור האמונה במהאיאנה, פרק 4, בתת-הפרק העוסק בפיתוח ריכוז. לפירוט נוסף על כוחות-תודעה שכאלה והיחס של מסורת שונות אליהם ראו גם: קונץ, 1997, 33.

[13] בתוך: רז, 2006, 193.

Read Full Post »

לרשומה שני חלקים: חלק א': מדיטציית תשומת-לב (Mindfulness) וחלק ב': יוניסו מאנהסיקרה – מדיטציה של 'קשב מעמיק':

3.2.1          וִיפַּסַּנַא בהאוונא – מדיטציוֹת שמטרתן פיתוח חוכמה או תוֹבנה:

המילה ויפסנא מורכבת מהתחילית המעצימה 'וי' ומהשורש פַּסַּנַא שמשמעו התבוננות או ראייה. יחד המשמעות היא לראות לעומק, לראות בבהירות או 'התבוננות צלולה'. הכוונה היא לראייה צלולה של טבע המציאות[1]. באנגלית מתורגמת ויפסנא כ- Insight, ובעברית כ'תּוֹבַנָה'. תרגומים אלה עלולים להיות מטעים משום שלא נוכחת בהם פעולת ההתבוננות כמקור לתובנה. הבודהה לא בחר במושג 'מדיטציית-חוכמה', אלא בחר לתאר מדיטציה זו כתיאור פעולה – התבוננות צלולה. "תכליתה של מדיטציה זו אינה שהייה בשלווה, אלא ראיית המציאות נכוחה. כלומר… (לראות) את ההשתנות הבלתי פוסקת של התופעות כולן, את היעדר עצמיותן של התופעות ולפיכך גם את היעדר הסיפוק שבניסיון להיאחז בתופעות החולפות וחסרות העצמיות"[2].  תכליתה של ויפסנא הנה אפוא פיתוח חוכמה, שְמה מצביע על האופן בו מתבצע פיתוח החוכמה – ההתבוננות הצלולה על התופעות.

"ויפסנא איננה טכניקה של מדיטציה. זו איכות של התודעה: היכולת לראות אירועים באופן בהיר ברגע ההווה. (מדיטציית) תשומת-לב אמנם עוזרת בטיפוח ויפסנא, אך אין בה די לפיתוח ויפסנא עד לנקודה של שחרור מוחלט. טכניקות וגישות נוספות נדרשות אף-הן. באופן מיוחד נדרשת לכידות של ויפסנא יחד עם סמטהא – היכולת ליישב את התודעה באופן נינוח. בהתבסס על מומחיות שכזו, מיושמות סמטהא וּוִיפסנא לתוכנית מיומנת של חקירה המכונה 'קשב מעמיק' (yoniso manasikara), המכוונת אל כל החוויות: חקירה של כל המתרחש לא במושגים של אני/ לא-אני או קיום/ אי-קיום, אלא במושגים של ארבע האמיתות הנאצלות…"

את הצגת הויפסנא בחרתי לפתוח במאמר ביקורתי של ט'ניסרו, נזיר מערבי שהנו מבכירי החוקרים והמתרגמים של הקאנון הפאלי לאנגלית[3]. ט'ניסרו טוען שויפסנא איננה טכניקה אלא איכות של התודעה ומתייחס ספציפית לשלוש טכניקות הנדרשות כדי להביא את ה'התבוננות-הצלולה' לנקודה של השחרור המוחלט: סמטהא, אליה התייחסנו; מדיטציית תשומת-לב (mindfulness); ומדיטציה אנליטית המכונה 'קשב יסודי' או קשב מעמיק – yoniso manasikara. ט'ניסרו מתפלמס עם גישות במחקר המדיטציה הבודהיסטית אשר רואות במדיטציית תשומת-הלב חזות הכל ומניחות שפיתוח תשומת-לב פתוחה יביא באופן ספונטאני לשחרור מוחלט. על פי ט'ניסרו, ללא מדיטציות אנליטיות שחוקרות באופן יסודי את התופעות עלולה להיוותר בורות. מטרתו של המאמר להדגיש כאמור, כי מדיטציית תשומת-לב לא יכולה להספיק מחד; כמו-גם להבהיר את חשיבותן של שיטות נוספות ובעיקר של מדיטציית סמטהא ושל שיטות אנליטיות-סיסטמתיות. אתייחס אפוא לשתי הטכניקות אליהן מתייחס ט'ניסרו פרט לסמטהא ואחר-כך לטכניקה שהציג הבודהה שמאגדת בתוכה את שלושת התרגולים.

  • מדיטציית תשומת-לב (Mindfulness):

על פי קונץ: "מדיטציה הנה מושג אירופאי המתייחס לשלושה דברים שונים, אשר תמיד מובחנים על ידי הבודהיסטים עצמם, כלומר: תשומת-לב, ריכוז וחוכמה. הקשר ההדדי בין השלושה אינו תמיד מובן באופן מיידי למערביים שאינם מכירים את המסורת והטרמינולוגיה… (מדיטציית) תשומת-לב הכרחית לשלבים ההתחלתיים"[4]. קונץ מתייחס למדיטציית תשומת-לב כמדיטציה שיוצרת את התנאים המאפשרים לפיתוח של ריכוז ותובנה. הוא מציג את חשיבותה בתוך התפיסה הליניארית של חמשת מקורות העוצמה[5]: מאמץ הִנוֹ תנאי הכרחי לפיתוח תשומת-הלב שהנה תנאי לפיתוח ריכוז. כאשר מתפתח ריכוז ובנוכחות תשומת-הלב מתקיימים התנאים המאפשרים לצמיחת חוכמה. תשומת-לב מהווה אפוא גורם מאפשר ותנאי הכרחי לפיתוח של ריכוז ולפיתוח חוכמה. סטגנציות במדיטציה נובעות על פי גישה זו מעודף מאמץ או מעודף ריכוז, תשומת-הלב הנה הכוח המאזן בין המאמץ לריכוז והיא אף-פעם לא מצויה בעודף. תשומת-לב הנה אפוא גורם מרכזי בפיתוח התודעה היא הגורם המאפשר התפתחות ריכוז וחוכמה וגורם מאזן בין הפקטורים המאפשרים. היא נחוצה לכל אורך הדרך. את הקשר בין שלושת הכשרים המנטאליים נהוג לדמות לגרזן: משקלו של הגרזן – הכוח שלו – הנו המאמץ, הלהב הנו הריכוז ואילו תשומת-הלב הנה הגורם המכוון. כדי שתתפתח חוכמה, יש למקם את הריכוז באופן מדויק שוב ושוב. זו הפונקציה של תשומת הלב. צריך גם לאזן בין כוחו של הגרזן וחדותו להשגת תפוקה מקסימאלית. עודף כוח ללא חדות יביא לתוצאות עלובות, כמו שחדות רבה ללא עוצמה לא תוכל להביא לתוצאה המקווה. תשומת הלב דואגת לפיתוח ומינון מאוזן של שני הרכיבים הללו. תשומת-לב מרוכזת המתבוננת על המציאות, על התופעות היא האיכות המביאה לחוכמה – ויפסנא.

כדי להסביר למה הכוונה במדיטציית תשומת-לב אתייחס למדיטציה הידועה והרווחת ביותר בתורת הבודהה: מדיטציה של תשומת-לב לנשימה[6]. אתאר אותה באמצעות הוראות התרגול שנותן ראהולה:

"נשמו פנימה והחוצה כרגיל, ללא כל מאמץ או מתח. עכשיו מקדו את תשומת לבכם בשאיפה ובנשיפה; הניחו לתודעתכם להתבונן בנשימתכם, פנימה והחוצה; אפשרו לתודעתכם להיות ערנית ודרוכה בנשימה פנימה והחוצה. כאשר שואפים, לפעמים השאיפות הן עמוקות, לפעמים לא. זה כלל לא חשוב. נשמו באופן רגיל וטבעי. הדבר היחיד החשוב הוא, שכאשר אתם שואפים שאיפות עמוקות, עליכם להיות מודעים לכך שאלה שאיפות עמוקות. במלים אחרות, על התודעה להיות כה מרוכזת בנשימתה, עד שתהיו מודעים לכל התנועות והשינויים בה. שכחו את כל הדברים האחרים, את כל מה שנמצע סביבכם; אל תרימו עיניכם ואל תביטו בדבר… בהתחלה תגלו שקשה מאוד למקד את תשומת הלב בנשימה. תמצאו את עצמכם משתאים, כשתיווכחו איך התודעה בורחת, אינה עוצרת. אתם מתחילים לחשוב על כל מיני דברים. אתם שומעים כל רעשים מבחוץ. תודעתכם מוסחת ומופרעת… אך אם תמשיכו לתרגל כך… אט אט, בהדרגה, תתחילו למקד את תודעתכם בנשימתכם. אחרי תקופה מסוימת תוכלו להתנסות בתחושה של שבריר השנייה שבו תודעתכן כולה מרוכזת בנשימה, כאשר אינכם שומעים אפילו את הצלילים הקרובים, כשהעולם החיצוני אינו קיים מבחינתכם. שבריר השנייה הזה הוא חוויה כל כך מדהימה, מלאת אושר, מלאת שמחה ושלווה… זה הרגע שבו אתם מאבדים את עצמכם לחלוטין במודעות לנשימה…"[7].

ניתן לשים לב לכך שהתיאור שנותן ראהולה לחוויה של ריכוז עמוק בנשימה, הנו תיאור של השקיעה הראשונה בסמאדהי הכוללת גיל, שמחה ושלווה[8]. תשומת-לב היא כאמור תנאי מאפשר לריכוז. רז מתאר את ההתבוננות בנשימה כך: "בעזרת התבוננות בנשימה אנחנו מחוברים אל אחת משתי הפעולות הבסיסיות של הגוף-רוח שלנו. המתאמן מתבונן בה, מתוודע אליה לכל פרטיה. הנשימה היא עכשיו, לא קודם, לא אחר כך. השאיפה אינה מחזיקה באוויר היוצא. אם תרצו זו כל התורה. בנשימה – שאלות של שליטה או חירות, ספונטניות או פעולה מכוונת, ועוד שאלות כגון אלה – מאבדות את תקפותן. בהתבוננות ממושכת בנשימה אנחנו מאבדים גם את תקפות השאלה של זהות ה'נושם' את הנשימה. אפילו קיומו של ה'נושם' נעלם; היושב הוא פשוט נשימה"[9]. התיאור של רז הוא תיאור של התבוננות צלולה שיש בה פיתוח של חוכמה: ארעיות, נוכחות בהווה, העדר השתוקקות, וויתור ואף היעדר-עצמיות. את כל אלה ניתן לראות בהתנסות ישירה בנשימה.  תשומת-הלב לנשימה היא התנאי המאפשר לשתי אלה והיא מאופיינת כפי שמדגיש זאת ראהולה בתשומת-לב מתמשכת לאובייקט נבחר. ללא הסחות, ללא הפרעות. התבוננות מעמיקה וחקרנית באובייקט. מודעות מתמדת לכל מה שמתרחש עם האובייקט. כמו ריכוז, תשומת-לב נדרשת לכל פעולה יומיומית, אפילו להכנת כוס תה. האימון בתשומת-לב מתאפיין בהישארות עם אותו אובייקט לאורך זמן, בהעמקה החקרנית באובייקט ובשקיעה המוחלטת לתוכו עד שאנו 'שוכחים את עצמנו' כשאנו ספוגים לחלוטין באובייקט. שוב, אני מאמין שחוויה זו מוכרת לרובנו חוויה של שקיעה מוחלטת במושא עד שאנו שוכחים את עצמנו. זה קורה לעתים במהלך פעילות גופנית (ריצה, ריקוד) או כשאנו שקועים לחלוטין בתהליך של יצירה. האימון בתשומת-לב מתאפיין בכך שהחוויה איננה מקרית, כמו-גם בכך שאין לה חשיבות לכשעצמה, אלא כבסיס בלבד להמשך האימון על מנת להעמיק את תשומת הלב, לפתח ריכוז או לפתח חוכמה. מאמץ יתר עלול להתאפיין בדחייה של המציאות כדי לשקוע לתוכה. מאמץ שיש בו מן הפרדוקס. מבהיר טל: "הקשב הפתוח הוא המאפיין העיקרי של האימון בתובנה… באימון זה, המתבונן… אינו נאחז בדבר ואינו מגרש דבר אלא שוהה עם כל התופעות שהייה פשוטה, בהירה, לא מבחינה, לא ערכית, לא מנתחת ולא שופטת"[10] .

  • Ø      יוניסו מאנהסיקרה – מדיטציה של 'קשב מעמיק':

"כללית, מבין שני סוגי המדיטציה, הייתי אומר כי נראה שלמדיטציה

האנליטית השפעה גדולה יותר על יצירת התמרת הלב והתודעה"[11].

ראינו שפיתוח תשומת-לב מהווה תנאי הכרחי לפיתוח ריכוז. לאחר השלב הראשון בו נבנה הריכוז באמצעות תשומת-לב, מאופיינת השקיעה בסמאדהי בזניחה של תהליכים מחשבתיים וקוגניטיביים ובשקיעה עמוקה יותר ויותר לתוך האובייקט. מדיטציות אנליטיות של חקירה המכונות 'קשב מעמיק' משמרות רכיבים של חשיבה, אם כי מדובר על הלך-מחשבה שונה מזה שאנו משתמשים בו ביום-יום. הלך מחשבה מתבונן שיש בו קשב והעמקה; שיש בו נוכחות עם האובייקט, הישארות אתו; חדירה מתבוננת וסבלנית לתוכו. 'יוֹנִי' הוא רחם. 'יוֹנִיסוֹ' פירושו 'מהרחם' או 'מהמקור' והכוונה היא ליסודיות – לירידה לשורשם של דברים. הביטוי 'יוֹנִיסוֹ מַאנַהסִיקָרַה' פירושו קשב או תהליך מחשבתי שיורד לשורשם של דברים. קשב סיסטמתי, יסודי[12]. מדיטציה של 'קשב מעמיק' הנה אפוא מדיטציה אנליטית שחוקרת את מושאה עד היסוד באופן שיטתי.

תהליכי טיפוח של 'קשב מעמיק מתמקדים בחקירה ישירה – חווייתית של תופעות אשר מצויות בתחום החוויה ולא לחקירה תיאורטית. כך למשל, אם נחקור את מושג ארבע האמיתות הנאצלות, נבחר להתמקד בחוויות אישיות של אי-נחת אותן חווינו,או עדיף, חוויות אי-נחת שאנו חווים ברגע זה ממש. נתבונן בעיון על חוויית אי-הנחת – נלמד אותה; נחפש אחר מקור אי-הנחת; נבחן באילו דרכים עשויה אי-הנחת להסתיים; ונתרגל באופן שיביא לסיומה. כך למשל, אם אנו יושבים במדיטציית נשימה וחשים בכאב ברגלינו, הכאב הזה הוא האובייקט המתאים ביותר לחקירה: נבחן באופן יסודי את אי-הנחת שעולה בנו כשעולה כאב, נבדוק את מקורותיה, נבחן מתי אי-הנחת גוברת ומתי היא פוחתת וננסה להבין מה יכול להיות אפוא, סיומה; לאור זאת, ננסה להגשים את הסיום. על פי תורת הבודהה, במהלך מדיטציה אנו עשויים לגלות ששקיעה מוחלטת באובייקט של תשומת-לב  – בנשימה או בכאב עצמו – עשויה להביא להפגת אי-הנחת הקשורה לכאב. אנו עשויים להבחין גם שהפחתה של ההזדהות עם הכאב כ'עצמי' או כַּ'כְּאֵב שלי' מביא להפחתת אי-הנחת. הכאב שהנו לכאורה אובייקט לא רצוי, הופך במדיטציית תשומת-לב למושא של חקירה. מדיטציית ויפסנא מאופיינת בקשב פתוח שאינו דוחה שום תופעה. כל תופעה שעולה בתודעה, יכולה להיות אובייקט. אין בכאב רכיב שלילי אינהרנטי, אי-הנחת נחווית בגלל דחיית הכאב כלא רצוי וההשתוקקות להיפסקותו. מדיטציית תשומת-לב אינה דוחה את הכאב ומתייחסת אליו כתופעה ככל התופעות אותה יש לחקור בקשב מעמיק. התייחסות זו מדגישה את היחס בין תרגול להגשמה הקיים בתרגול ויפסנא. ההתייחסות האובייקטיבית לכל מושא של התודעה, כמושא לתשומת-הלב החקרנית היא גם תרגול של התבוננות וחקירה וגם הגשמה. כאשר אנו מפתחים התבוננות צלולה אנו מגשימים ראייה צלולה.

אחד ההבדלים המרכזיים בין מדיטציה שמטרתה ריכוז לבין מדיטציית 'קשב מעמיק' הנה שמטרתו המרכזית של השנייה היא החקירה. כך, אם חווינו כאב והצלחנו לפוגג אותו בעזרת שקיעה בריכוז, נבחר לאחר זמן לוותר על המשך השקיעה בריכוז על מנת לבחון שוב את אי-הנחת כאובייקט מחקר. על מנת להתבונן על תהליך ההתפוגגות ולהבין אותו על מנת להתבונן, להבחין ולהבין כיצד אי-הנחת עולה שוב ומהם הגורמים שמביאים לעלייתה. המטרה פה היא החקירה הנכונה שיוצרת הבנה ולא הריכוז. קשב מעמיק הנו אפוא קשב חקרני לתופעות המצויות בהווה. כדי שהחקירה תאופיין באיכות של 'התבוננות-צלולה' על המציאות, נדרשים כמובן תשומת-לב וריכוז בסיסיים. כדי לראות את ההשתנות המתמדת והארעיות בתהליך הנשימה נדרשת תשומת-לב רבה לנשימה. כדי לחוות התפוגגות של כאב נדרש כוח ריכוז. אולם אלה נדרשים ברמה המאפשרת את תחילת החקירה. הריכוז ותשומת הלב הנם אפוא תנאים מאפשרים הכרחיים ל'קשב המעמיק' שמביא לפיתוחה של חוכמה. מורים שונים בהתאם לצרכיהם של תלמידים שונים מלמדים שילובים שונים של שלושת השיטות לעיל. חלק מהמורים טוענים שנדרשת יכולת ריכוז גבוהה מאוד לפני שמתחילים לתרגל 'קשב מעמיק', אחרים טוענים שמספיק ריכוז ראשוני בלבד כדי להתחיל בתהליכי חקירה. המינון צריך להיות מותאם לתלמיד, לנטיותיו, לכמות הזמן שעומד לרשותו וליכולותיו.

האובייקטים של החקירה בקשב מעמיק הנם הרעיונות המרכזיים בתורת הבודהה. ט'ניסרו מדגיש כי החקירה במדיטציית 'הקשב המעמיק' תתבצע תמיד דרך הפרדיגמה של ארבע האמיתות הנאצלות[13] אך נראה להלן כי קיימים מושאים נוספים של חקירה.

תהליך ההתמרה שמצטייר מהשיטות השונות שהוצגו מתחיל בלימוד ראשוני של ארבע האמיתות הנאצלות כאשר במקביל או מייד אחר-כך מתרגלים פיתוח של תשומת-לב וריכוז ראשוניים. לאחר-מכן ניתן להמשיך למדיטציית 'קשב-מעמיק' ולחקור את ארבע האמיתות דרך חוויה ישירה. דרך התבוננות על חוויות בהווה של אי-נחת; חקירה של הסיבות הגורמות לה; וחוויה של סיום אי-נחת שבאה בעקבות יישום והגשמה של האימון. תהליך ההתמרה הנו תהליך ספיראלי: החקירה מחזקת את ההבנה וההפנמה של ארבע האמיתות הנאצלות שמאפשרת הגשמה שלהן בפועל. כך למשל, הפנמה של ארבע האמיתות תיצור יחס סבלני יותר לסבל ולכאב שיאפשר התבוננות ממוקדת יותר בכאב ושקיעה בו כאובייקט. הגשמה זו יש בה מן החיזוק  של התרגולים בתשומת-לב, ריכוז וחקירה, שמאפשרים בתורם, העמקה נוספת בדהרמה עד ההגשמה המלאה. בין השיטות השונות קיימים אפוא יחסים הדדיים של העצמה[14].   מאד יפה וחשוב.

אם אנו מתבוננים על התרגול המשולב של מדיטציית תשומת לב ומדיטציית קשב מעמיק, הרי שהשילוב של שתיהן, בהתבסס על סמטהא, יוצר את איכות התודעה עליה דיבר ט'ניסרו: היכולת לראות אירועים באופן בהיר ברגע ההווה. התבוננות-צלולה, וי-פסנא. חשוב להדגיש שאיכות זו היא, בפני עצמה מדיטציה ולא תוצר. אנו ממשיכים לפתח את התודעה באמצעות ההתבוננות הצלולה. זוהי מדיטציית ויפסנא. התבוננות שהיא אימון והגשמה.

הבודהה לימד שיטות אינטגרטיביות המשלבות את שלוש הטכניקות גם יחד :

הפוסט הזה הוא חלק מהפרק השלישי בעבודת התזה שלי:

הפרק הקודם:            3.2.2 "מדיטציה" –אימון התודעה או פיתוח מנטאלי – בּהַאוַונַא:

 הפרק הבא:              3.2.5  סטיפתהאנה-ויפסנא

מתוך העבודה: 'אי-נחת, חמלה והתמרה – חקירה של תורת הבודהה כתורה חינוכית'; חלק III – התמרה על פי תורת הבודהה – הדגמה באמצעות דרך הבּוֹדְהִיצִ'יטַה; (אסף סאטי אל-בר).


[1] התחילית וי גם עשויה לשמש כתחילית. אם מתייחסים למושג כך, הרי שמשמעותו – לראות באופן מובחן. שילוב של שתי המשמעויות מותיר את המושג על כּנו שכן הרעיון העומד בבסיסו הוא לראות את המציאות באופן בהיר ומובחן.

[2] טל, 2006, 71. טל מתייחס לשלושת המאפיינים של הקיום על פי תורת הבודהה: ארעיות; העדר-עצמיות; ודוקהה.

[3]  Thanissaro Bhikkhu, One Tool Among Many – The Place of Vipassana in Buddhist Practice,1997.

[4] קונץ, 1997, 16-17.

[5] חמשת מקורות העוצמה (Bala) – אמונה (סדהא), מאמץ נלהב (וִירִיַה), תשומת לב (סַטי), ריכוז (סמאדהי), חוֹכמה (פַּנְיא). על פי הויסודי מאגה, קיים קשר ליניארי בין החמישה. אמונה הנה תנאי להתחלת התרגול שמביאה אותנו להשקיע מאמץ. המאמץ מופנה בתחילת הדרך לפיתוח תשומת-לב שהנה תנאי מאפשר לפיתוח ריכוז וחוכמה. הפיתוח של מקורות העוצמה הוא מעגלי. פיתוח החוכמה מביא להגברת האמונה (בשיטה או במורה) שמביא להגברה במאמץ הנלהב וכו'.

[6] אנאפאנסטי, על-פי ראהולה, 2004, 96.

[7] ראהולה, 2004, 97.

[8] ליתר דיוק חוויה זו מתעוררת כבר בשלב של 'ריכוז כניסה', access concentration, אך לא כאן המקום להיכנס להבחנות כגון אלה.

[9] רז, 2006, 194.

[10] טל, 2006, 71.

[11] הדלאי לאמה, 2004, 21.

[12] על פי ה- Pali English Dictionary, בהוצאת ה- Pali Text Society.

[13] טניסרו, 1997. בטענותיו מתבסס טניסרו על הסַאבַּאסַאוַוה סוטרה, הסוטרה על (ניקוי) כל המכתתמים (MN 2קרן ארבל מתרגמת Asavas מכתמים, בשעה שהתרגום הנפוץ באנגלית הנו taints שפירשו זיהומים. טניסרו מתרגם fermentations – מתסיסים. ככלל מדובר על האופן בו ניתן לנקות את הגורמים שמערפלים את התודעה).

[14] בהקשר זה מתבקש להזכיר את תהליך הפיתוח של שבעת הגורמים של ההתעוררות. לפי תפישת הפיתוח של הפקטורים הללו תשומת לב וחקירה של אובייקטים של דהרמה המלווים במאמץ מביאים לפיתוח של סמאדהי שהולך ומעמיק עד ליצירת ריכוז חד-נקודתי והשתוות הנפש. (שבעת הגורמים: תשומת-לב, חקרנות לאובייקטים, מאמץ נלהב, גיל, הנאה, שלווה (שלושת המאפיינים של שקיעה בסמאדהי שכאשר הם מזדקקים נוצר ß), ריכוז,  השתוות הנפש.

y:"Tim��%e (61�o-char-type:symbol;mso-symbol-font-family: Wingdings'>ß), ריכוז,  השתוות הנפש.

Read Full Post »

פרקים 3.2.2 – מדיטציה או בהאוונא

          3.2.3 סָמַאדְהִי או 'סַמַטְהַא בּהַאוַונַא'

      "התודעה מאירה את האמת על-ידי תשומת-הלב שהיא מקדישה לה.

אין התודעה מושא ידיעתה, היא ממקמת בלבד, היא האקט של תשומת הלב"

                                                                                        אלבר קאמי[1]

 

"אין כמעט חלקים אחרים של תורת הבודהה שהובנו בצורה כה מוטעית כפי שהובנה המדיטציה, גם בקרב בודהיסטים וגם בקרב לא בודהיסטים. ברגע שמוזכרת המילה מדיטציה, אנשים חושבים על בריחה מעיסוקי היומיום, על כניסה לתנוחה מסוימת, כמו פסל… על שקיעה בשרעפים… או בטראנס מיסטי. המשמעות של מדיטציה בודהיסטית אמיתי אינה בריחה שכזו, כלל ועיקר". באמירה זו פותח ראהולה את הפרק בספרו הדן ב"מדיטציה"[2]. מדיטציה הנה הכלי המרכזי – הטכניקה המרכזית לפיתוח והתמרה בתורת הבודהה. היא גם כלי שיש בו מן החידוש למעשה החינוכי במערב. טכניקות של התמרה באמצעות לימוד או באמצעות שינוי התנהגותי מוכרות היטב וקיימת פחות אי-בהירות לגביהן. המדיטציה מוכרת בעיקר כְּצוּרָה. צורה חיצונית. אנו יודעים שמדובר על אדם שיושב בגֵו זקוף ובעיניים עצומות, זהו גם הדימוי המרכזי בו מוצג הבודהה. אולם אין לנו דרך לדעת מה מתחולל בפנים. מה התוכן של הצורה? מסביר ראהולה: "המילה מדיטציה היא תחליף דל ביותר למונח המקורי בּהַאוַונַא, שמובנו 'אימון' או 'פיתוח', כלומר אימון התודעה או פיתוח מנטאלי"[3].  המדיטציה הנה אפוא אימון התודעה. כפי שראינו לעיל, הלימוד הראשוני וההקפדה על כללי המוסר הנם התרגול המכין לתהליכים של ריכוז שמביאים ליציבות מנטאלית, שמאפשרת בתורה פיתוח תובנה או חוכמה המבינה את הריקות. בהוואנה הנה אפוא הטכניקה המרכזית בה מתרגלים על מנת לפתח ריכוז – משמעות מנטאלית; והטכניקה המרכזית בה מטפחים חוכמה. התנאים האידיאליים לאימון התודעה הנם כשיש מינימום של גירויים חיצוניים לתודעה. מצב זה מושג על ידי עצימת העיניים ומציאת תנוחה יציבה ורפויה ככל האפשר[4]. בטרם ניכנס לפירוט שיטות המדיטציה, חשוב להדגיש כי ביקורת שמופנית כלפי מעשה המדיטציה, כמו ביקורתו של וימלקירטי או ביקורת של כמה ממורי הזן הגדולים, צריכה לקבל התייחסות בקונטקסט של מרכזיותה של שיטה זו בתרגול הבודהיסטי. הביקורת מטרתה לדאוג שלא תהיה הצמדות כלפי המדיטציה אך לא לבטלה. לאחר פירוט הביקורות שהשמיעו מורי זן על מדיטציה מבהיר רז: "ועם זאת אין בבודהיזם זרם המדגיש את אימון המדיטציה בישיבה כמו זרם הזן, ומכאן שמו".[5] זן פירושו מדיטציה.

ישנם סוגים רבים של מדיטציה, רק בעולם הבודהיסטי ניתן למנות טכניקות מדיטטיביות שכוללות תהליכים אנאליטיים או קונטמפלטיביים, מדיטציות בהן מתבצעת ויזואליזציה, מדיטציות ריכוז, ומדיטציות של תשומת-לב או קשב פתוח[6]. מדיטציות בעלות שמות זהים מוצגות באופן שונה בין הזרמים השונים ואף בקרב אותו זרם. לצרכיה של עבודה זו די יהיה להציג את שתי המדיטציות המרכזיות בתורת הבודהה אשר מופיעות בכל הזרמים. אציג את השיטות הללו כפי שהן מוצגות במסורת התהרוואדה. במסורת זו מקובל להתייחס לשני סוגים עיקריים של בהוואנה:

  • סַמַאדְהִי או סַמַטְהַא בהאוונא – מדיטציה שמטרתה פיתוח הכשרים המנטאליים.
  • §         וִיפַּסַּנַא בהאוונא – מדיטציה שמטרתה פיתוח חוכמה.

עוד בטרם אפרט באשר לכל אחת מהשיטות, אציין כי לא קיימת דיכוטומיה מוחלטת בין השיטות. מדיטציה שמטרתה פיתוח כשרים מנטאליים אשר מתמקדת במושא כמו אהבה או ריקות, תורמת כמובן לפיתוח החוכמה; בה-בעת, בשעה שאנו עוסקים במדיטציה שמטרתה פיתוח החוכמה, אנו מחזקים את הכשרים המנטאליים שלנו. גם כשהאתלט מפתח סיבולת לב-ריאה הוא מחזק את שריריו, וגם בשעה שהוא עושה תרגילי כוח הוא מחזק את הסיבולת. השאלה היא מה מטרת-העל של התרגול ומה חשוב יותר. מה המוקד והתכלית.

3.2.2          סָמַאדְהִי או 'סַמַטְהַא בּהַאוַונַא'[7]:

'סמאדהי' הנה בה-בעת השלישית מבין האימונים וגם איבר בתוך אימון זה. האימון בסמאדהי כולל: מאמץ נכון, תשומת-לב נכונה וריכוז – סמאדהי – נכון. במשמעותה הצרה משמעה אפוא ריכוז; במשמעותה הרחבה, כאימון, היא כוללת בתוכה פיתוח של כלל הכשרים המנטאליים. "בסוג אימון זה, מתרכז המתאמן באובייקט כלשהו, חיצוני או פנימי (לדוגמה דסקית צבעונית או מחזור הנשימה), ובתוך כך עובר בזה אחר זה דרך שורה של מצבי נפש שונים"[8]. במסורת התהרוואדה מתייחסים ל-40 אובייקטים של מדיטציית ריכוז (קַאמַהתְהַאנַה)[9] המתאימים לשלבים שונים של תרגול ולאנשים בעלי נטיות שונות. על פי קונץ, מבין ה-40 רק שני אובייקטים מועילים בכל הנסיבות לכל בני האדם: 'מֶטַּה' – אהבה ידידותית[10] ותשומת-לב או התבוננות בְמוות[11]. עם זאת, כדי לשקוע בריכוז עמוק נדרשים האובייקטים הפשוטים יותר, שאין בהם רכיבים של מחשבה, כמו למשל הנשימה[12].

תרגול הריכוז מטרתו להחזיק או לתפוש את האובייקט הנבחר בצורה שלמה ללא כל הפרעות או הסחות[13]. הריכוז אותו יש לרכוש מוגדר כריכוז חד-נקודתי או כשקיעה מוחלטת[14]. המושג ריכוז פה, משמעו נוכחות שלמה ובלתי-מופרעת עם אובייקט, באופן שאובייקט זה הוא כל מה שנתפס על ידי התודעה. אם האובייקט הוא תחושה בגוף יצומצם מיקוד התודעה לנקודה קטנה ככל האפשר ולתחושות מעודנות ככל האפשר; אם האובייקט הוא דסקית כחולה, כל מה שנחווה בתודעתנו הוא הדסקית הכחולה, ללא כל הפרעות וללא כל הסחות. מהדוגמאות שנתנו עד כה ברור שהאובייקטים של סמאדהי הם מגוונים: מצבים רגשיים (כמו אהבה ידידותית – 'מֵטַּה'); אובייקטים של התבוננות בּתְשוּמת-לב[15] (כמו המוות); אובייקטים מכשיריים (של חפץ, כגון דסקית כחולה); ואובייקטים בגוף (כמו הנשימה). ישנם סוגים נוספים של אובייקטים, המטרה בהצגת המגוון היא ליצור בהירות באשר לאופיו של הריכוז בסמאדהי – מיקוד חד-נקודתי באובייקט, שקיעה מוחלטת בתוכו. אנו יכולים לשקוע ולהתמקד בסוגים שונים של אובייקטים. הרעיון אותו יש להבין הוא המיקוד החד באובייקט, הנוכחות המלאה עמו, שקיעה בו. הצורך בריכוז שכזה מוסבר בדימוי של התודעה לקוף מקפץ ובלתי-נשלט: התודעה, על פי הפסיכולוגיה הבודהיסטית, מאופיינת בתזזיתיות, חוסר-רוגע והעדר-מיקוד. לכן היא לא מסוגלת לשקוע באובייקט נבחר, להתייחד עם הווייתו. הצורך בהשקטת התודעה ובהשקעתה באובייקט נבחר יכול להיות מובן אינטואיטיבית. הוא נצרך כדי לבצע כל פעולה מורכבת החל מתרגיל בחשבון הדורש החזקה של מספר מספרים בזיכרון ועד להשחלת חוט למחט. הריכוז עליו מדובר הנו 'קביעות שלווה' – סַמַטְהַא: שהייה עם האובייקט בקביעות, שקיעה בו, מתוך שלווה – ללא שהתודעה תְּקַפּץ. הדלאי-לאמה מסביר זאת כך: "אם נהרהר בכך לרגע, נגלה שבאופן רגיל, התודעה שלנו אינה ממוקדת כלל. אנחנו חושבים על משהו ואז, לפתע, אנחנו מגלים שדעתנו הוסחה משום שמשהו אחר צף ועלה בתודעתנו. המחשבות שלנו רודפות אחר דבר כזה או אחר, ללא הרף, משום שאין בנו את משמעת ההתמקדות. מה שנשיג באמצעות המדיטציה, אם כן, הוא היכולת למקם את תודעתנו על דבר נתון ולמקד בו את תשומת –הלב שלנו מרצוננו החופשי… באמצעות היכרות כזו, נתקרב יותר ויותר לנשוא המדיטציה שלנו ונרגיש קרבה אליו".[16]

תהליך השקיעה באובייקט המדיטציה מתואר באופן מפורט בספרות הבודהיסטית. תיאורו עשוי לשפוך אור על הכוונה בריכוז 'חד-נקודתי': בתחילת תהליך המדיטציה, בשלב בו אנו מנסים להפנות את תשומת-הלב אל האובייקט, עדיין ישנן מחשבות אודות האובייקט שמסייעות לנו להתכוונן אליו. כאשר מתרחשת השקיעה הראשונית באובייקט מתעוררת בתודעה התלהבות והנאה (1). שלבים מתקדמים בתרגול מתוארים ככאלה בהם כל פעילות מחשבתית נעלמת בהדרגה (2). לאחר מכן ההתלהבות מתפוגגת לתוך שלווה פנימית עמוקה (3) ואחר-כך נטמעת גם תחושת ההנאה ונותרת רק השלווה (4). בשלב זה התודעה מרוכזת לחלוטין בנקודה אחת שהיא מודעות פשוטה של השתווּת-נפש[17]. מצב זה מהווה בסיס להמשך האימון בריכוז אליו לא אתייחס כאן[18].

השלבים הראשונים שתוארו לעיל, עשויים להיות מובנים אינטואיטיבית. הם מתרחשים כאשר קיים ריכוז מוחלט, שקיעה מוחלטת בְּאוֹבּייקט. יהא זה רעיון, משוואה או תּבְשִיל.  הכניסה למצב מנטאלי של נוכחות מלאה עם אובייקט בו אנו מגלים עניין מלווה ברגשות של התלהבות והנאה. זו, על-פי הפסיכולוגיה הבודהיסטית, הסיבה שאנו אוהבים להיות מרוכזים. עם-זאת, פעולה יומיומית שכזו, גם אם יש בה אימון של ריכוז, אין בה בהכרח אימון במשמעת. זאת משום שהנטייה ביום-יום עשויה להיות לבחור באובייקט אותו אנו אוהבים וּלְהִישאר אתו כל עוד קיימות התלהבות והנאה. האימון במשמעת קשור לריכוז מתמשך באובייקט, ללא תלות בתגובות הנעימות וללא תלות בחיבתנו הראשונית אליו. האימון המתקדם בריכוז ובמשמעת קשור גם לשחרור הדרגתי של ההיאחזות בהתלהבות ובהנאה כחלק מתהליך המיקוד והחידוד של הריכוז[19].

חשוב להדגיש כי ניסיתי לתאר פה בקצרה ובאופן שטוח תרגול שבפועל דורש, על-פי תורת הבודהה, ימים ושבועות רצופים של אימון.

ראהולה, בהתייחסו לסמטהא-בהאוונא טוען כי "אין היא הכרחית להגשמת הנירוואנה"[20]. טקסטים אחרים, כמו הסוטרה על עירור האמונה במהאיאנה, טוענת לעומת זאת כי: "מעולם לא היה מקרה בו אדם רגיל, מבלי שתרגל סמאדהי, היה מסוגל להצטרף לקבוצה של אלה המיועדים להתעורר"[21]. ההסתייגות של ראהולה כמו של מורים בודהיסטים נוספים מסמטהא-בהאוונא נובעת מביקורת על הנטייה להתמקד בתרגול שיטה זו באופן בלעדי. שיטה שאין ביכולתה להביא לשחרור מדוקהה אלא רק לשלווה ואושר זמניים משום שהיא איננה מביאה לשירוש ההשתוקקות[22]. עם זאת, מורים רבים במסורת התהרוואדה מתייחסים לסמטהא כנדבך הכרחי בתרגול בשני שלבים מרכזיים: התרגול הראשוני בו יוצרים את הריכוז ההתחלתי הנדרש לפיתוח חוכמה וכן בשלבים מתקדמים של התרגול[23]. הסוטרה על עירור האמונה במהאיאנה, כמו-גם מורים רבים מאסכולת התהרוואדה לעומת זאת טוענים שהתרגול צריך להיות תמיד בו-זמני – סמטהא וויפסנא[24]. נוכל אם-כן לסכם, כי מדיטציית סמטהא הנה שיטה חשובה ומרכזית בתרגול, עם זאת, קיימת הסכמה על חשיבותה היתרה של המדיטציה המשמשת לטיפוח חוכמה – ויפסנא[25].

הפוסט הזה הוא חלק מהפרק השלישי בעבודת התזה שלי:

הפרק הקודם: 3.2   שיטות ההתמרה בתורת הבודהה –    מדיטציה או בהאוונא

הפרק הבא: 3.2.4  וִיפַּסַּנַא בהאוונא – מדיטציוֹת שמטרתן פיתוח חוכמה או תוֹבנה

מתוך העבודה: 'אי-נחת, חמלה והתמרה – חקירה של תורת הבודהה כתורה חינוכית'; חלק III – התמרה על פי תורת הבודהה – הדגמה באמצעות דרך הבּוֹדְהִיצִ'יטַה; (אסף סאטי אל-בר).


[1] קאמי, 78, 49.

[2]  ראהולה, 94.

[3] ראהולה, 95.

[4] כדי לאמן את התודעה ולהתמקד בה, נדרש מנח גוף שבו לא תהיה נטייה להירדם מחד (כמו שכיבה) ומאידך, לא נצטרך להקדיש תשומת-לב לתנוחה. זו הסיבה שבשלה נהוג לשבת בגו זקוף ובשיכול רגליים. הגו הזקוף שומר על ערנותנו; הישיבה בשיכול רגליים, לאלה שמורגלים בכך, מאפשרת הרפיה כמעט מלאה של הגוף והשרירים. כך נוצר מנח שבו הגוף והשרירים רפויים באופן מקסימאלי ואין נטייה לישנוניות.

[5] רז, 2006, 193-194: "… ועם זאת, אין בבודהיזם זרם המדגיש את אימון המדיטציה בישיבה כמו זרם הזן, ומכאן שמו."

[6] רז, 2—6, 193.

[7] על פי גוראנטאנה, (1988), מושגים אלה למרות שמשמעותם המילולית אינה זהה, משמשים כסינונימים וניתן להשתמש בשניהם באופן חליפי (ראו גוראנטאנה, 1988, פרק 1, תת-פרק: Jhana and Samadhi; גם טל מציין זאת (2006, 70).

[8] טל, 2006, 70-71.

[9] Kammatthana, 'אובייקטים של מדיטציה'. רשימת 40 האובייקטים מצויה בויסודימאגה בפרק ה- III שעוסק בריכוז.  (בודהאגוסה, 1931, 105). על פי בהיקו ניאנמולי אין אזכור למושג זה באופן הזה בקאנון הפאלי, אלא רק בויסודימאגה (בתוך: בודהאגוסה, 1999, 90).

[10] מֶטַּה על פי טל: "אדיבות ואהבה חסרת גבולות… הבאה לידי ביטוי ביחסי אנושי טובים, ברוחב לב וביכולת הכלה נעימה של התנהלותו של האחר" (טל, 2006, 79). באנגלית מתורגמת מטה כ – loving kindness. ראהולה מגדיר: "אהבה נדיבה שאינה תלויה באני ואינה תלויה בדבר" (ראהולה, 2004, 15).

[11] קונץ, 1997, 14-15.

[12] על-פי גוראנטאנה, 1988. פרק 2, תת-פרק: The Good Friend and the Subject of Meditation, (אין עמוד מדויק היות שמדובר במאמר ווב).

[13] האטימולוגיה של המושג סמאדהי מבהירה זאת: סָמַא – להחזיק או לתפוש, דְהִי – באופן שלם, מתוכלל, יחד.

[14] שקיעה, absorption, כך מתוארים המצבים המכונים ג'הנה. שקיעה לתוך האובייקט מחד, פנימה לתוך התודעה מאידך.  ריכוז בנקודה אחת – one-pointedness בפאלי: ekkagata.

[15] המושג בפאלי הנו Anussati שמשמעותו תשומת לב קונטמפלטיבית, תשומת לב של הרהור (מורכב  מ – anupassana: התבוננות; ומ-sati: תשומת-לב). התרגום המתאים ביותר נראה לי התבוננות.

[16] הדלאי-לאמה, 2004, 14-15.

[17] השתוות-הנפש – תרגום של המושג 'אופקה' הבודהיסטי. פירושה איזון נפשי, שוויון נפש, תודעה מאוזנת. באנגלית מתרוגם equanimity. התכנים מבוססים על טל, 2006, 70-71. התהליכים המתוארים הם תהליכי הפיתוח של 4 הג'הנות הצורניות, כפי שהן מתוארות בקאנון הפאלי ובמהאסטיפתהאנה סוטה, (DN22).

[18] ראו: קונץ, 1997. הפרק על סמאדהי הוא הפרק השלישי. בעמוד 113 מתוארים שמונת השלבים שאל ארבעה מתוכם התייחסתי כאן.

[19] חשוב להדגיש כי אינני מנסה לטעון שהחוויות אותן תיארתי הנן חוויות של סמאדהי. הקטע הבא של קונץ מחדד זאת: "הפונקציה שלה (של מדיטציית הסמטהא) מבוססת על ההנחה שלתודעה שלנו יש שני חלקים נפרדים: עומק שהנו שלו ושקט; ופני-שטח שהנם מוטרדים. שכבת פני-השטח נמצאת בסערה ותסיסה. קיים, עם-זאת, מרכז שהנו די יציב בתחתית התודעה, מעבר לתודעה המודעת כמו-גם הלא-מודעת כפי שפסיכולוגים מערביים מבינים אותה. הסערה נגרמת על ידי שלושה סוכנים עיקריים: 1. החושים, 2. התאוות, הרצונות והתשוקות, ו- 3. חשיבה דיסקורסיבית. כדי להביס את האויבים של ההשקטה הרוחנית, נדרשת אפוא נסיגה של החושים מהאובייקטים שלהם, באותו אופן שבו הצב מסיג את כל גפיו; להפסיק לרצות כל-דבר שהוא; ולחתוך את החשיבה הדיסקורסיבית". (קונץ, 1997, 17-18).

[20] ראהולה, 2004, 95.

[21] ציטוט זה מתוך החלק הרביעי של הסוטרה, בפרק על תרגול הסיום:

There has never been a case in which an ordinary man, without having practiced this samadhi, was still able to join the group that is entitled to become Tathagatas.

[22] על-פי ראהולה, 204, 95.

[23] אני מתייחס כאן לתרגול ויפסנא לפי המסורת של מהאסי סאיאדו המבוססת על הויסודי-מאגה לבודהגוסא. ראו:

Mahasi Sayadaw, Satipatthana Vipassana,Kandy: Wheel: Buddhist Publication Society, 1990.

[24] "כעת, אם הוא מתרגם 'סיום' (סמטהא) בלבד, אזי תודעתו תשקע בשביעות-רצון עצמית והוא יהיה עצל; הוא לא  יהנה מביצוע מעשים טובים ויתרחק מהתרגול של החמלה הגדולה. חיוני, אפוא, לתרגל גם התבוננות-צלולה (ויפסנא)". הסוטרה על עירור האמונה במהאיאנה; פרק 4; בסוף הפרק על סמטהא – תרגול ה'סיום'.

[25] קונץ מתאר זאת כך: "מצאתי שלמתחילים יש את הקשיים הגדולים ביותר בהבנה של ההבדל היסודי בין טראנס (התוצר של סמטהא) לבין חוכמה. הם לא רואים שלטראנס אין, כפונקציה שלו, את ההגברה של החוכמה. אדם שיוצא מטראנס אינו חכם יותר אלא מהופנט (entranced). ניתן לומר שיש מתח מסוים בין שני סגנונות הגישה, ובמצב קיום מסוים, רוב האנשים יהיו חייבים להתמחות רק באחד." (קונץ, 1997, 17).

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: