חוק הקרמה הוא אחד מעיקרי הדרך הבודהיסטית והתרגול הבודהיסטי. אג'האן בודההדאסה מתייחס אליו כאל 'הא'-ב' של הדרך הבודהיסטית. חוק הקרמה מגדיר את האופנים בהם התודעה האנושית נוצרת ומתהוות, הוא מסביר את ההגיון שבבסיס התמרת התודעה. הבנה שלו חיונית אפוא להבנה של התרגול והדרך.
המאמר להלן הוא למעשה מתווה לשיחה שמטרתה להעמיק את ההבנה של קרמה.
מאמר מבוא מסודר על קרמה ניתן למצוא כאן. את השיחה הזו ואת המדיטציה המונחית על קרמה ניתן לשמוע כאן. ויש גם מאמר אקדמי ישן.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
פתיחה: חלק מכםן מכירים היטב את חוק הקרמה, אחרים פחות. אני אכוון פה לרמה האמצעית
חוק הקרמה מתמצה באלגוריתם:
זרע מחשבה – קצור פעולה – יש משמעות למחשבות שלנו. מתישהו הן הופכות לפעולה.
זרע פעולה – קצור הרגל – פעולות שחוזרות על עצמן הופכות להרגל. זה יכול לקחת שנים, זה יכול להיות מיידי בתנאים מסויימים, (למשל עם הפעולה הייתה הבשלה של זרעי מחשבה רבים).
זרע הרגל – קצור אופי – האופי שלנו, מי שאנחנו זה סך ההרגלים שלנו. זה נחמד כי זה אומר שניתן לשנות את מי שאנחנו ע"י שינוי הרגלים. אין עצמי.
זרע אופי – קצור גורל – לא גורל במובן הקלאסי של "מה יקרה לנו", אלא במובן הנפשי של איך נגיב, איך נקבל, איך נתמודד עם מה שיקרה לנו. לפעמים יש לאופי גם השפעה על הגורל הפיזי – למשל בנאדם חשדן שלא נותן אמון ירחיק מעליו אנשים ובאמת יחווה גורל של בדידות וכוונות רעות.
הרגלים מסוגים שונים:
ההרגלים שלנו מעצבים אותנו ומגדירים אותנו.
כשאתם שומעים אותי מדבר על הרגלים, סביר להניח שעולה ההנחה שאני מתייחס להרגלים פרטיים – האם אנחנו מצחצחים שיניים לפני השינה? האם אנחנו מתרגלים מדיטציה כל יום? גם הרגלי אכילה זוכים לתשומת לב רבה בימינו?
אבל למעשה, הרגל הוא כל פעולה שאני עושה דרך קבע. שוב ושוב ושוב.
וזה כולל בתוכו במידה רבה את פרקטיקות העבודה שלנו וגם פרקטיקות זוגיות, משפחתיות וחברתיות. בסופו של דבר את רוב הזמן שלנו אנחנו מבלים בקונטקסטים האלה, שם אנחנו עושים את רוב הפעולות שלנו, שם אנחנו רוכשים ומטמיעים את מרבית ההרגלים.
בתוך הרשימה הזו לעבודה מקום מרכזי משום שמרבית שעות הערות והערנות שלנו עוברות בעבודה.
שריר המשמעת: זה חשוב גם מהסיבה שמאוד מאוד קשה לשנות הרגלים פרטיים. כולנו יודעים זאת. שינוי בהרגל פרטי כרוך בהפעלה של משמעת, מאמץ ואנרגיה. והפקולטה הזו תמיד מוגבלת. ישנו דימוי שמתייחס למשמעת העצמית שלנו כאל שריר – לכולנו יש את השריר הזה, אך היכולת שלנו להעמיס עליו תמיד מוגבלת. אצל חלק מהאנשים שריר המשמעת חזק יותר, אצל אחרים פחות, אבל הוא תמיד מוגבל.
סביר להניח שרובנו או אפילו כולנו מצויים עכשיו במתיחה של גבולות המשמעת שלנו. כולנו מתרגלים, כולנו מנסים לשנות אופני מחשבה ופעולה, לשנות הרגלים, לטפח, לשרש, אנחנו עושים המון שימוש במשמעת שלנו.
קשה מאוד להוסיף על זה עוד.
לעתים אפשר, יכול להיות שרצינו לפתח איכות מסויימת שדרשה מאתנו המון אנרגיה, ואולי עכשיו כשהיא צמחה התפנתה אנרגיה לדברים חדשים. אנחנו רוצים להיות ערניים לשינויים כאלה, להזדמנויות כאלה. לשאול את עצמנו כל הזמן – 'מה עוד אני יכול/ה לעשות?'
אבל חמלה-עצמית פירושה גם לדעת את הגבולות של הדרישה מעצמנו ולא לדחוף את עצמנו מעבר לסף.
הקו הוא ברור אם הדרישה העצמית מובילה להרבה תסכול או שנאה עצמית הכרחי לחשב מסלול מחדש.
*** הערה: לעתים יש תחום בחיים שזולל את כל המשמעת ולא משאיר שום שאריות לדברים אחרים (למשל ענייני אכילה וגוף).
אז מה בכל זאת אפשר לעשות?
- סדרי עדיפויות – אחד הדימויים המרכזיים על חוק הקרמה הוא הדימוי החקלאי – הגינה כבוסתן. לנו כגננים יש משאבים מוגבלים. אנחנו צריכים להחליט מה לשים בראש סדר העדיפויות בגינה שלנו.
אין טעם לשתול פרחים אם יש מזיקים שעלולים לפגוע בהם. במקרה הזה צריך קודם לטפל במזיקים. אין טעם לשתול עצים אם לא פיתחנו מערכת השקיה טובה, במקרה הזה עדיף להשקיע במערכת ההשקיה.
אנחנו מתבוננים על התודעה שלנו ובודקים – האם יש התניה כלשהי שהיא גורם מעכב להתפתחות של התניות אחרות? התניה שחוסמת או מפריעה לטיפוח של דפוסי מחשבה חדשים, דפוסי פעולה חדשים, הרגלים חדשים? אם אנחנו מזהים התניה שכזו, אנחנו מבינים ששירוש שלה צריך לעמוד קבוע בסדר העדיפויות.
לא תמיד אנחנו יכולים לטפל בהתניה הזו, לעתים היא מסתתרת עמוק באדמה, ואז עלינו לשאול את עצמנו – 'במה אנחנו יכולים לטפל ממש עכשיו?'
במקביל, עלינו לשאול את עצמנו, איזה דפוס מחשבה, פעולה, הרגל וכו' יגביר את האפשרות לתרג ולצמוח – איזה הרגל יכול להיות מים או דשן עבור התודעה הצומחת?
דוגמאות קלאסיות הן כמובן: קבלה, חמלה-עצמית, הכרה בטוב או כמובן תשומת לב. החיים של רובנו השתנו דרמטית ככל שטיפחנו את תשומת הלב, את החקירה ואת הנטייה האוהבת.
ובכל זאת עומדת השאלה – מה נדרש עכשיו? איזה דשן נדרש עכשיו? מה הכי חסר? מה הכי יתרום לתהליך כולו?
אנחנו צריכים לשאול את עצמנו את השאלה הזו, אנחנו צריכים להקשיב רוב קשב לתשובה וללכת בעקבותיה. לא להתמכר להרגלי התרגול שלנו.
*** הרהור על סדרי עדיפויות ****
- הרגלים ציבוריים –
דבר שני שאפשר לעשות הוא למקד את תשומת הלב בהרגלים הציבוריים – בהרגלים ובפרקטיקות שבהם אנחנו מבלים את רוב שעותנו – בעבודה, במשפחה, עם החברים.
נתתי בעבר את הדוגמה של אדם שנאלץ לשקר ללא הרף בעבודתו.
השקרנות הזו יכולה להוביל לקרמה של שקרנות, הפעולה הופכת להרגל שהופך לאופי.
אבל זה גם יכול להתפתח לגמרי אחרת כתלות בכוונה – מה אם הבנאדם ממש שונא את זה ומרגיש רע עם עצמו? או שונה את מקום העבודה.
מצד אחד הוא מפתח קרמה של שנאה או אשמה ושנאה עצמית, מאידך, יש פה גם קרמה מיטיבה של בושה מוסרית ששומרת עליו.
אבל נעזוב אותו
האם יש הרגל ציבורי שאני – אנחנו – נאלצים לעשות/ מוצאים את עצמנו עושים שוב ושוב שאנחנו יודעים שלא מיטיב?
והתגובות שלנו להכרח הזה, האם הן מיטיבות או שהן גורמות למרמור ומצבים מנטליים אוורסיביים?
ההבנה הזו, שרוב ההרגלים שלנו מתרחשים בספירה הזו מובילה אותנו לשאול את עצמנו שאלות:
- האם העבודה שלי מיטיבה עם התודעה שלי?
- העבודה/ התפקיד הספציפי?
- איך שאני עושה את התפקיד הספציפי (אולי אפשר אחרת? אולי יש עמית שלי שעושה זאת אחרת)
- האם החברויות שלי מיטיבות עם התודעה שלי? אם לא, מדוע אני נאחז בהן?
- האם הפרקטיקות הזוגיות שלי מיטיבות עם התודעה שלי – אילו כן ואילו לא?
- זה יכול להיות עניין לסשן שלם שבו אנחנו מכירים בטוב על כל מה שמועיל ומיטיב (וללא ספק יש) ועל כל מה שלא מיטיב.
- מה אפשר לשנות?
- אותו דבר עם פרקטיקות משפחתיות. האם אפשר לשנות, להתייחס אחרת?
בסופו של דבר, תהליך מחשבתי כזה כדאי שיתמצה בכמה החלטות פשוטות:
- תכונה אחת מרכזית שהייתי רוצה לטפח.
- תכונה אחת מרכזית שהייתי רוצה להחליש/ להפחית.
- שינוי שהייתי רוצה לעשות באיך שהחיים שלי בנויים. בעבודה, במשפחה, בזוגיות, בחברויות, בתחביבים שאימצתי.
- שינוי מינון או שינוי דרמטי יותר.
- שינוי בגישה אתה אני ניגש לפרקטיקות של החיים – איך אני ניגש לקונפליקט בזוגיות, לאירועים משפחתיים, לעבודה. איך להפוך את זה לתרגול של….
הלוואי שכולם יהיו מאושרים
הלוואי שכולם יהיו חופשיים מדוקהה
