תיקון אדם ותיקון עולם

שיחת מבוא 'קרמה' – שבילים רבים דהרמה אחת 23.3.18
(תודה לאילן, אבי וצוות בודהיזם בישראל על ארגון התכנית המופלאה הזו)

מדובר במתווה שיחה וכך הוא כתוב. ברגע שהוידאו יעלה לאתר של בודהיזם בישראל אעלה אותו לכאן (ב"ה/WIF)
בינתיים ניתן להאזין לשיחה ולתרגל מדיטציה בנושא כאן. (שיחה ותרגול בתוך מפגש בקורס 'שלושת האימונים')

לקריאה נוספת ומסודרת ראו: אל-בר, א.ס. וארבל, ק., מה לימד הבודהה? בתוך: ארבל, ק., דברי הבודהה, ת"א: ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל-אביב, 2016. עמ' 341-409.

פתיחה: השיחה כתובה בשפה מהותנית, כאילו שבאמת יש מישהו שיש לו קרמה. הקשר בין קרמה לתפישת הריקות הוא קשר מורכב ולא פה המקום להיכנס אליו. אנא קראו את הטקסט לאור הנחה זו.

קרמה, חוק הקרמה, הַקרמה:
קרמה – פעולה, ליתר דיוק פעולה מכוונת (בפאלי קמה).
חוק הקרמה – ההנחה שלכל פעולה מכוונת ישנה תוצאה. חוק הגורם וההשפעה. Cause and effect.
ההנחה היא שכל פעולה 'קרמה' מותירה חותם על התודעה. החותמים האלה, מצטברים והופכים לדפוסים, הרגלים, התניות – סך הדברים שאליהם נהוג להתייחס בד"כ כ"אופי". הטענה הבסיסית מתכנסת לתוך המשפט: "זְרַע מחשבה – קְצוֹר פעולה; זרע פעולה – קצר הרגֵל; זְרַע הרגֵל – קצוֹר אישיות; זְרַע אישיות – קצוֹר גורל".
כאשר מדברים על הַקרמה – מתייחסים לסך הדברים – לעתים הכוונה לגורל, לעתים לאישיות, הרגלים וכו'.
מושג הקרמה הבודהיסטי שונה בתכלית מהשימוש הפופולרי במושג והמשמעויות ההודיות של קרמה.
המחשבה על חוק הקרמה כאל חוק של צדק קוסמי הנה כשלעצמה בורות, השתוקקות (לצדק, להגיון) ומקור לדוקהה (קן ג'ונס).

המורכבות של חוק הקרמה נובעת מהמורכבות של התודעה האנושית ומהשונות שקיימת בין תודעות שונות.
נוח לחשוב על זה דרך דימוי חקלאי – התודעה של כולנו היא מעין גינה, שדה או בוסתן. ישנם מאפיינים משותפים לכל הבוסתנים אך יש גם הבדלים – בסוג האדמה, ברמות הדישון, ברמות המים. ישנן גינות יותר סלעיות, טרשיות ויש כאלה שבהן אדמה פוריה. ישנם גם הבדלים בתוך חלקים של הגינה עצמה. ישנם חלקים טרשיים וחלקים פוריים.
אפשר לחשוב על כל פעולה, על כל קרמה, כעל זרע. זרע שמוטל אל הגינה. לעתים זרע אחד ויחד עשוי לגרום לצמיחה אדירה. לעתים, בחלקים טרשיים או יבשים, גם אלפי זרעים לא יספיקו.
לעתים בתוך מציאות מסויימת לזרעים מסויימים אין השפעה, אך כשהמציאות משתנה, הזרעים כבר שם. נניח שפעלנו בנדיבות שוב-ושוב-ושוב. אך משום הזרעים הללו הגיעו לחלקים יבשים בגינת התודעה. אבל, אם פתאום יורד גשם, הכל יכול להשתנות. ולעובדה שהזרעים כבר שם ישנה השפעה דרמטית.
בהבנה של חוק הקרמה ישנה איזהשהיא צניעות באשר ליכולת שלנו להבין את התודעה. שלנו ושל אחרים. הבנה שיש מורכבות ושכדאי לסגל סבלנות מצד אחד ולהתייעץ מאידך – לקרוא ספרות על גינות, להגיע לקורסים, לפגוש גננים ותיקים וכו'.

נתעמק עתה במשפט המכונן:
"זְרַע מחשבה – קְצוֹר פעולה; – יש פה הנחה בודהיסטית מוכרת שגם מחשבה היא קרמה. גם מחשבות מצטברות והופכות בתנאים מסויימים לפעולות – תנאים של הצטברות או שינוי. למשל אדם שצובר כעס ומרירות במקום העבודה ומסתיר את זה היטב. לפתע יש שינוי – קידום, משבר אישי או חוסר אנרגיות ולפתע כל התסכול פורץ החוצה.
זרע פעולה – קצר הרגֵל; – החלק השני הוא לכאורה הכי אינטואיטיבי – אם אנחנו חוזרים שוב ושוב על אותה קרמה – מחשבה או פעולה – מן הסתם זה יהפוך לדפוס או הרגל.
מפתיע שאנחנו מבינים את זה היטב בכל הנוגע לפעולות והרגלים לא מיטיבים וחושבים על זה פחות בהקשר של פעולות והרגלים מיטיבים. ברור לנו שאם נקדיש זמן רב למרמור וכעס נהפוך להיות מרירים וכעסנים. פחות ברור לנו שאם נקדיש זמן רב, מחשבות רבות, קרמה רבה, לאהבה ושמחה ניצור הרגל של התודעה לאהבה ושמחה.
דוגמה קלאסית היא התרגול של מודיטה והכרת תודה. כל פעם שאני מתרגל שמחה מפרגנת אני 'משרה' את התודעה שלי בשמחה.
כל פעם שאני שמח בשמחת האחר אני ממוטט את הגבולות בין עצמי לאחר ולמעשה מגדיל את ההבנה של ריקות והתהוות-תלויה.
כל פעם שאני מתרגל הכרה בטוב אני מרגיל את התודעה להתמקד בחצי הכוס המלאה ושוב – שמחה.
כל פעם שאני מתרגל הכרת תודה אני מרגיל את התודעה לא רק לשמחה, אלא גם לרעיון שאני לא לבד. שיש מי שעזרו לי ולכן אני לא לבד ועוד יהיו מי שיעזרו לי.

זְרַע הרגֵל – קצוֹר אישיות; – המשפט השלישי גורס שהתודעה הקונבנציונאלית הנה סך ההרגלים, הדפוסים וההתניות שלה. זו בעצם ה'אישיות'. זה כמובן מורכב יותר כי יש יחסים הדדיים בין ההרגלים השונים. הדימוי של הגינה עוזר להבין זאת – בין הצמחים השונים יש מערכות יחסים מורכבות. חלק מהצמחים זקוקים לצל של עצים אחרים כדי לגדול, מחטים של אורן לא מאפשרים לשום דבר כמעט לגדול.
אם אנחנו לא מבינים את זה ואנחנו מתבוננים על חלק בתודעה שיש בו צל אך שום דבר לא צומח אנחנו עלולים לחשוב שמשהו לא בסדר.
כשאנחנו מבינים את זה אנחנו גם מבינים שלפעמים כדי לטפח איכויות מסויימות צריך להתחיל בטיפוח איכויות אחרות. זה מסביר למשל את הדגש של הבודהה על מוסר כתנאי לפיתוח שלווה. יש פה הנחה עמוקה שכל פעולה פוגענית מטלטלת את התודעה ומפחיתה את הסיכוי לשקט ולכן לתובנה.
זה מסביר את הדגש על נדיבות. אם נדיבות היא הביטוי המעשי של האהבה, אז ניתן להתחיל מהמעשה.

זה מתחבר גם לאִמרה: "אחרי המעשים נמשכים הלבבות" – לא תמיד אפשר להנכיח ולטפח אהבה, חמלה, שמחה מפרגנת וכו'. הלב לא תמיד מציית. אבל תמיד אפשר לבחור לעשות מעשה נדיב. ההנחה היא שאם ניתן יותר משמעות למעשים שלנו, גם התודעה יכולה להשתנות בעקבות כך.
אם אני רוצה לטפח תובנה של אנטה – אני צריך פשוט לעשות יותר מעשים נטולי-עצמי – selfless.
זה מזכיר שוב את החשיבות של ההתכוונות בחוק הקרמה. אני צריך לעשות את המעשים מתוך התכוונות להפחתה של עצמיות (ולא להפך…).
הכוונה לא יכולה ולא חייבת להיות מדוייקת. חלק מהתרגול הוא תרגול של התכוונות נכונה. עד שאנחנו מטפחים התכוונות שכזו אנחנו מנסים, תיאום כוונות, fake it until you make it.
• אורנים כקבלה עצמית/ חמלה עצמית/ אהבה עצמית.

זְרַע אישיות – קצוֹר גורל".- החלק האחרון של המשפט מדגיש את העובדה שקרמה מתייחסת אך ורק לתודעה".
אין שום קשר ישיר בין המעשים שלנו לדברים שקורים לנו בעולם החומרי.
מפרספקטיבה בודהיסטית אדם יכול להיות צדיק ולחלות. 'צדיק ורע לו'. בסוף כולם מתים.
העניין היחיד מפרספקטיבה בודהיסטית הוא מה קורה בתודעה. מה קרה לאדם המתרגל כאשר הוא חלה, נפצע, פוטר, איבד. מה קורה לנו אל מול: הפסד, כאב, אלמוניות והאשמה.
אנחנו לא יכולים לשלוט באירועים שעלולים ליצור תחושות כאלה.
אנחנו יכולים להשפיע על התגובה.
וזה התהליך שחוק הקרמה מעודד אותנו לעשות.

חוק הקרמה הוא מקור לתקווה גדולה. תקווה באשר ליכולת שלנו לשנות את התודעה. באשר ליכולת שלנו לפתח ולטפח את המיטיב, ליכולת שלנו לנטוש ולהפחית את הלא-מיטיב. לנטוש את המקורות לדוקהה ולטפח את גורמי השחרור.
הוא גם מקור להבנה שצריך סבלנות וכבוד לדרך, אותו כבוד שאנחנו מכבדים את האדמה שאנחנו מעבדים. למנגו לוקח 7 שנים לתת פירות, ישנם גם פירות של תרגול שזקוקים לזמן, לתהליך.

לקריאה נוספת ומסודרת ראו:
אל-בר, א.ס. וארבל, ק., מה לימד הבודהה? בתוך: ארבל, ק., דברי הבודהה, ת"א: ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל-אביב, 2016. עמ' 341-409.

Read Full Post »

מאמר שפרסמתי בעלון עמותת תובנה:

שירתתי בצבא בין השנים 92 ל-95. אלה היו שנים אכזריות של פיגועים ומלחמות. חמישה חברים שלי מתו בכל מיני דרכים בתוך אותן שלוש שנים. זה התחיל שהייתי בן 18 עם התאבדות של חבר, המשיך בחבר שעלה על טרמפ ואחר כך היה פיגוע כפול – שיטה נוראית שבה יש פיצוץ ראשון, אחריו המתנה ואז פיצוץ שני.

הפיצוץ הכפול היה בצומת בית-ליד. הוא התרחש חודש אחרי שסיימתי לשרת כמ"כ טירונים. אם הפיגוע היה מתרחש חודש קודם לכן, אני הייתי שם. הידיעה הזו, בגיל 20, הייתה הנכחה מוחשית של המוות לתוך החיים שלי. מדי יום א' הייתי מגיע לצומת בית ליד. בקלות הייתי יכול להיות שם, וידעתי בדיוק מה הייתי עושה אם הייתי שם. הרעיון של הפיגוע הכפול הוא שאחרי הפיצוץ הראשון כולם נזעקים לעזרה ומתקבצים באזור הפיגוע. כשמגיע הפיצוץ השני, התוצאות הרבה יותר דרמטיות. כשאתה שומע על שיטות שכאלה, אתה מזדעזע מרמות האכזריות וחוסר ההומאניות שאליהן יכול אדם להידרדר. מחד, היעילות של הרצח ומאידך, המסר – אל תרוצו לעזור. אם אתם נוכחים בפיגוע, אם אתם שומעים את הזעקות של הפצועים – אל תזוזו. הסתתרו, התחפרו, כי מי שירוץ לעזור ימות. איך אפשר להיות כל כך אכזרי?

בפיגוע הזה נהרגו עשרות. הכרתי לא מעט מהם. היו עדויות על חברה טובה שלי שנהרגה שם לפיהן היא לא נהרגה בפיצוץ הראשון, רק נפצעה. ואז בא הפיצוץ השני. חשבתי הרבה על הרגעים האלה שלה, בין שני הפיצוצים.

חשבתי הרבה על הרגעים של חבר שלי שנחטף בטרמפ. פחד המוות כשאתה יודע שנחטפת, הרגעים של המאבק הארוך נגד החוטפים. מה עובר בראש ברגעים האלה? על מה חושבים? על מה חושבים לפני שמתאבדים?

אני לא כותב את זה כי אני מתעניין בתיאורים פלסטיים של מוות אכזרי, אני כותב את זה כי זה השפיע עלי באופן דרמטי כנער. הם היו כל כך מלאי חיים החברים שלי – והם אינם. כל כך מלאי חיים. זו מציאות מבלבלת לנער בן עשרים, כי ניסיתי לחשוב כל הזמן על מה הם חשבו? על מה חושבים? המפגש הזה עם המוות מחדד את השבריריות של החיים. בשביל נער צעיר זו עובדה מדהימה, מטלטלת, חדשה. המפגש אִתה הוא נקודת מפנה שיכולה להוביל לניהילזם או למקום שמחפש משמעות בתוך השבריריות הזו. החוויה שלי כמו-גם ההתבוננות על חברים שלי ועל חניכים שלי מאז, לימדה אותי עד כמה קל לפנות לניהיליזם, לגישה של 'אכול ושתה כי מחר תמות', החיים האלה כל-כך שבריריים עד שלא יתכן שיש להם משמעות חוץ מ'לחיות טוב' כאן ועכשיו.

חייתי כך כמעט שנתיים. זה נראה מינורי בפרספקטיבה של עשרים שנים אחר-כך, אבל זה לא היה מינורי אז ואני גם לא בטוח שזה היה זמני. היה לי מזל גדול להיות מבולבל מההתנפצות הזו. כל-כך מבולבל, שברגע שפגשתי את הדהרמה לא יכולתי לעשות שום דבר אחר. כשאג'האן פּוֹ ביקש להרהר על ארעיות, anica, לא היה דבר שיכול היה להיות קל יותר, כשהנזירה שרה ביקשה לחשוב על הרגעים האחרונים של החיים ולבדוק מה נראה משמעותי באותם רגעים, לא הייתה לי בעיה לדמיין את אותם רגעים, הייתי כבר מאומן.

עבור הרבה א/נשים המוות הנו נקודת מפנה. חוויות של כמעט-מוות, מחלה קשה, מוות של אדם קרוב, או סתם 'משבר אמצע' בגיל 39, 49 או 59 כשפתאום אתה מבין שהעסק הזה הוא זמני. המפנה הזה יכול להיות ניהיליסטי כמו שהוא היה אצלי, או שהוא יכול להיות נקודה שבה ישנה הערכה רבה יותר לזמן הזה שיש לנו כאן, לחיים. נקודה שבה אנחנו מוצאים משמעות לחיים האלה, בגלל שבריריותם. ומוצאים שדווקא הסיטואציה המפורקת הזו היא הסיבה לקשר עם אחרים, דאגה ואהבה לאחרים שחווים את אותה מציאות קיומית אותה אנו חווים.

מוות ומדיטציה:

את השם למאמר הזה אני שואל מט'ניסרו בהיקו, אב המנזר של מנזר היער בסן-דייגו ומתרגם חשוב של הקאנון הפאלי. במאמרו[1] מתייחס ט'ניסרו בהיקו לחשיבות היתרה שמייחסים לתרגול תשומת-הלב (mindfulness) במסורת הויפאסנה המערבית. מובן שלמדיטציית תשומת-לב מקום מרכזי וחיוני בתרגול ויפאסנה, הוא אומר, אך זהו רק 'כלי אחד מִנֵי רבים'.

סטיב ורוזמרי ווייזמן שותפים לדאגה של ט'ניסרו בהיקו. הסאטיפתהאנה סוטה, הדרשה על יסודות תשומת הלב, היא הדרשה שעומדת בבסיס כל מסורות הויפאסנה. בהתייחס למוות הווייזמנים מזכירים את העובדה שבסוטה הזו יש רק אזכור אחד להתבוננות בנשימה מול תשעה (!) אזכורים להתבוננות על היבטים שונים של המוות. גם ברשימה של 40 האובייקטים של המדיטציה הבודהיסטית מופיעות מדיטציות המוות באופן בולט. 11 מתוך 40 האובייקטים מתייחסים להיבטים שונים של המוות.

ההיגיון פה הוא פשוט: אם המפגש המאתגר עם המוות עשוי להביא לטרנספורמציה מיטיבה בחיינו, למה שלא נעשה שימוש באנרגיה הזו באמצעות מדיטציה? האם עלינו לחכות למוות קונקרטי בתוך מסלול החיים שלנו שיעורר אותנו מתרדמתנו הדוגמטית? בתקווה שהמפגש יהיה מפגש בונה ולא הורס?

המילה שבה השתמש הבודהה בהתייחס למה אנו עושים כשאנו עוצמים את עיננו ומשכלים את רגלינו הנה 'בהוואנה' שמשמעה פיתוח או טיפוח התודעה. 'ויפאסנה בהוואנה' פירושה פיתוח וטיפוח של ראייה צלולה של המציאות, התבוננות בהירה במציאות. המוות, אם מתבוננים דרכו בבהירות עשוי להביא לצלילות של ההתבוננות שלנו על המציאות. כל הרעיון של 'פיתוח תשומת לב' הוא היכולת להפנות אותו למקומות הנכונים. מעניינת ככל שתהיה, הנשימה לא יכולה להוות מפתח בלבדי להתעוררות. סאטיפתהאנה סוטה מבהירה כי האימון בתשומת לב לנשימה הוא תרגול מבואי לתרגול מעמיק יותר של תשומת לב לתחושות, לתודעה ולאובייקטים של דהרמה. ההתבוננות על המוות היא כמובן חלק מההתבוננות על הרביעית (אובייקטים של דהרמה), משום שהמוות הוא הביטוי הוולגארי ביותר של הארעיות, אולם הבודהה מבהיר כי תרגול מדיטציית המוות צריך להיות תרגול ראשוני ומתייחס אליו כבר בתוך רשימת התרגולים הראשוניים המתייחסים לגוף. ההתבוננות בגוף כוללת את הגוף, את הנשימה, אך גם את המציאות המוחלטת של הגוף – ארעיותו ושבריריותו.

לא על המוות לבדו – מדיטציות על החיים:

אם המדיטציה שלנו משמעותית, ההתבוננות על המוות עשויה לעורר השפעות דומות למפגש אותנטי עם מוות בחיינו. יש בכך בשורה טובה לגבי היכולת שלנו להתמיר את התודעה, אך גם יש פה תמרור אזהרה גדול. שהרי המפגש עם המוות שיכול להוות צומת של התפתחות עלול גם להוות נקודת שבר ניהיליסטית. אם אנחנו מתבוננים התבוננות צרה ומצומצמת ומתמקדים רק באספקט אחד של החיים – משמעותי ככל שנהיה – לא נוכל לפתח ראייה צלולה של המציאות.

רוזמרי וסטיב וויזמן מציעים סט של חמש מדיטציות רפלקטיביות או אנאליטיות שיוצרות השלמה הדדית ומתייחסות להיבטים שונים ומשלימים של החיים (מידע נוסף כאן). כמו בתרגול הלאם-רים הטיבטי, ההתבוננות מתחילה דווקא מכיוון חיובי וּמגן – 'עד כמה אנחנו ברי-מזל'. כל-כך קל לשכוח ולשים לב לכל מה שחסר. לשכוח שלעומת 80% מאוכלוסיות העולם אנחנו יותר עשירים, לזכור את הבריאות שלנו, את החופש שיש לנו כמי שחיים במדינה דמוקרטית, את החופש לתרגל.

הרפלקסיה מסתיימת בשאלה – 'מה עלי לעשות' ובאיחול לעצמי לזכור לעשות שימוש טוב בהזדמנות הייחודית הזו שניתנה לי. רק אחר כך, מגיעה הרפלקסיה על מוות עם שלוש שאלות: האם אני עתיד למות?; מתי זה יקרה? היום? עוד ארבעים שנים?; מה יראה חשוב ברגע המוות?               אחרי הרפלקסיה על המוות מגיעה ריפלקסיה על חוק הקרמה שמטרתה להזכיר לנו את עצמתו של התרגול ואת החשיבות של כל פעולה מכוונת בחיי היום יום. אם המוות סייע לנו לסמן מה חשוב עבורנו בחיים האלה, הרי שחוק הקרמה הבודהיסטי מזכיר לנו שאפשר לטפח את התודעה באופן שיאפשר לאיכויות הללו להתפתח בתודעה שלנו ובחיים שלנו. מדובר בעצם באנטידוט נוסף אל-מול הניהילזם: המשמעות לחיים נובעת לא רק מהנדירות של ההזדמנות שיש לנו בחיים האלה, אלא גם מהעובדה שהתרגול מאפשר לנו לשנות את התודעה, לטפח אותה ולהשתחרר. גם הרפלקסיה הזו מחולקת לשלושה חלקים: היזכרות בחוק הקרמה ובשינויים שהתודעה שלי עברה בתוך התרגול; ריפלקסיה על התרגול שנדרש כדי לטפח את האיכויות שאני מעוניין לחזק בחיים שלי; והאיחול שאשמור על התודעה שלי ולא אעשה שום דבר שיפגע בעצמי או באחרים. אני חושב שזה איחול נפלא להתחיל אתו את היום. איחול ששומר עלינו בתוך האינטראקציה עם אחרים.

המפגש שלי עם המוות היה מפתיע, אלים וטראומתי. כשאני חושב לפעמים על החיים שלי אם לא הייתי פוגש את הדהרמה אני מזדעזע. באמת שהייתי במסלול חלקלק של הידרדרות. תודה לכל מי ששמר ושומר על הדהרמה ולכל מי שמתרגלים דהרמה ויוצרים את התנאים לכולנו יחד – לתרגל. מי יתן שכולם יזכו לפתח ולטפח את התודעה בדרך שמתאימה להם.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

למידע מפורט על נושא המדיטציה האנליטית (יוניסו-מאנה סיקהארה) ראו כאן.

Read Full Post »

עֲנֵנוּ אֶלֹהֵי אַבְרָהָם עֲנֵנוּ:

עֲנֵנוּ וּפַחַד יִצְחָק עֲנֵנוּ:

~~~~~~~

פחד. פחד הוא כמובן מצב תודעה לא מיטיב, (א-קוסלה), על פי הפסיכולוגיה הבודהיסטת. מאידך, למיטב ידיעתי, הוא לא מופיע באופן ישיר, לכשעצמו, באף אחת מרשימות הנטיות השליליות של התודעה. זאת בניגוד למצבי תודעה כמו 'דחייה' או 'מיאוס' שמצוינים באופן ישיר כבלתי-מיטיבים. ניתן היה לומר שפחד הוא שילוב של כמה מכשולם (למשל דחייה והשתוקקות), אולם מדובר במצב תודעה כל-כך שכיח, שמפתיע שהוא לא נמצא ברשימות הקלאסיות (חמשת המעצורים, חמשת הרעלים, עשרת הכבלים, עשרת המזהמים וכו').

כניסת יום הכיפורים הביאה אותי לשירת עננו. ופתאום חשבתי על המשפט שמצוטט לעיל, אלוהים כ- 'פחד יצחק'. אין לי באמת מושג עמוק למה הכוונה במושג הזה. אבל מה שברור לכל מי שהתנסה קצת בדתות המונותיאיסטיות הוא שפחד הוא לא סתם רכיב מרכזי שם, אלא אפילו רכיב מכונן. רכיב שלא רק שאינו מצוין כשלילי, אלא אפילו נתפס כחיובי. אתה אמור לפחד לחטוא, זה מיטיב לפחד מזעמו של אלוהים, לשקשק מהעונש הצפוי לך אם תעבור על מצוותיו. הפחד שומר עלינו מלעשות שטויות, זה תפקידו. כמו בחיים: הפחד מונע מאתנו לעשות דברים שיפגעו בנו, דברים שמסוכנים לנו.

פחד בהגדרה הזו, הרי הוא דבר מיטיב, זו רק הנוירוזה שמלווה לפחד שהופכת אותו ללא בריא ואת הנוירוזה אפשר כבר לשייך למכשול או למזהם אחר (השתוקקות, דאגה, מיאוס).

הלכה למעשה, גם בתרגול הבודהיסטי אתה אמור לפחד. עצם ההגדרה של מצב תודעה מסוים כ'בלתי-מיטיב', מזהם, מכשיל, כובל, מקפלת בתוכה את חיוניותו של הפחד. בסופה של הדרך גם הפחד אמור להיעלם, אבל על הדרך, כל עוד קיימים כל-כך הרבה מעכבים אחרים, הפחד עשוי להיות מקור לאנרגיה של תרגול. מקור של מאמץ נכון.

הבנה עמוקה של דוקהה משמעה פחד. הבנה של האינהרנטיות של אי-הנחת, של העובדה שהיא מקיפה את הכל, מתפשטת וחודרת לכל, מתעצמת ומתרחבת, פירושה פחד. פחד מהדין הזה של לחיות בסמסארה – במעגלי היוולדות מתמדת מחדש בתוך הדוקהה, בתוך אי-הנחת. תובנת הדוקהה מולידה גם את השאיפה לשחרור או יותר מדויק, את ההשתוקקות לשחרור, אבל זו רק חצי הכוס המלאה. במערב הניו-אייגי, מעדיפים את חצי הכוס הזו.

ההבנה שאתה הבורא והיורש של הפעולות שלך, של הקרמה שלך, משלימה את הארכיטקטורה של הפחד. חוק הקרמה מהדהד באופן עמוק למושג החטא המונותיאיסטי. אין שום אלוהים אישי שמשגיח ובודק לך בציציות, אבל יש חוק טבע שמגדיר את אופן פעולתה של התודעה. חוק שמגדיר באופן חד ונחרץ שכל מעשה מיטיב שאתה עושה מטביע טביעות מיטיבות על-פני התודעה, וכל מעשה בלתי-מיטיב טביעות שליליות. כל מעשה בעל התכוונות טובה מייצר ומחזק התניות חיוביות וכל מעשה שההתכוונות אליו הייתה שלילית מייצר ומחזק התניות שליליות.

היות שאי-הנחת היא תוצר ישיר של התודעה שלנו ושלה בלבד, תוצר ישיר של האופן שבו אנחנו חווים את המציאות הקיומית, הרי שבכל רגע שבו אנו מבצעים מעשה- קרמה – שלילי, אנחנו בוראים את עצמנו אל-תוך אי-הנחת.

בתובנה הזו יש פחד. הפחד לעשות מעשה לא-מיטיב. הפחד ליצור את התודעה באופן שלא יעשה לי טוב. הפחד לחזק את ההתניות השליליות. פחד מכעס, תשוקה, דאגה, שעמום, ספק. פחד מגאווה, קנאה, צביעות או שתלטנות.

פחד מכל המעשים שקשורים למצבי התודעה האלה; מכל מעשה שהמוטיבציה שלו (ולו חלקית) היא מוטיבציה להרע, מוטיבציה שמעוגנת בסיאוב.

הפחד הזה לפתע הדהד לי לפחד מאלוהים שהכרתי בילדותי.

ובכל זאת יש הבדל מהותי שקשור בידיעה הקיימת בתוך הפחד, שגם הפחד עצמו איננו מיטיב. גם הפחד לכשעצמו הוא מצב תודעה לא רצוי, דוקהה. משהו שאפשר להשתמש בו, אבל בפרופורציה ובאופן מוגבל. אסור שזה יהפוך לטרור. הנזק לתודעה גדול מדי. הפסיכולוגיה הבודהיסטית מבהירה שניתן להשתמש בפחד מנוהל, באותו אופן שאנחנו נעזרים בתשוקה מנוהלת (לשחרור), אבל צריך להיזהר שהם לא ינהלו אותנו וצריך לזכור שבסופו של יום, גם הם צריכים להיעלם.

ואחרי ההרהור הזה על הפחד, ברור לי שלא פחדתי מספיק השנה ושלא שמרתי מספיק על הקרמה שלי. בכל מקרה מוזר לכתוב עכשיו 'גמר חתימה טובה', הרי חוק הקרמה מבהיר שאנחנו נחתמים בכל רגע ורגע.

חתימה טובה.

Read Full Post »

Read Full Post »

התרגול של הפרמיטות ה'מעלות' (באנגלית perfections) הוא תרגול של פיתוח וטיפוח התודעה בחיי היום-יום. תרגול זה קשור להבנה של חוק הגורם והתוצאה הבודהיסטי – חוק הקרמה.

להלן קישורים למאמר של סטיבן פולדר בנושא . בדף שנפתח לחצו על הציור של הדף.

מאמר של סטיבן: what is karma? how does i work

תהנו,

סאטי

Read Full Post »