Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘דהרמה ובודהיזם’ Category

חוק הקרמה הוא אחד מעיקרי הדרך הבודהיסטית והתרגול הבודהיסטי. אג'האן בודההדאסה מתייחס אליו כאל 'הא'-ב' של הדרך הבודהיסטית. חוק הקרמה מגדיר את האופנים בהם התודעה האנושית נוצרת ומתהוות, הוא מסביר את ההגיון שבבסיס התמרת התודעה. הבנה שלו חיונית אפוא להבנה של התרגול והדרך.

המאמר להלן הוא למעשה מתווה לשיחה שמטרתה להעמיק את ההבנה של קרמה.

מאמר מבוא מסודר על קרמה ניתן למצוא כאן. את השיחה הזו ואת המדיטציה המונחית על קרמה ניתן לשמוע כאן. ויש גם מאמר אקדמי ישן.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

פתיחה: חלק מכםן מכירים היטב את חוק הקרמה, אחרים פחות. אני אכוון פה לרמה האמצעית

חוק הקרמה מתמצה באלגוריתם:

זרע מחשבה – קצור פעולה – יש משמעות למחשבות שלנו. מתישהו הן הופכות לפעולה.

זרע פעולה – קצור הרגל – פעולות שחוזרות על עצמן הופכות להרגל. זה יכול לקחת שנים, זה יכול להיות מיידי בתנאים מסויימים, (למשל עם הפעולה הייתה הבשלה של זרעי מחשבה רבים).

זרע הרגל – קצור אופי – האופי שלנו, מי שאנחנו זה סך ההרגלים שלנו. זה נחמד כי זה אומר שניתן לשנות את מי שאנחנו ע"י שינוי הרגלים. אין עצמי.

זרע אופי – קצור גורל – לא גורל במובן הקלאסי של "מה יקרה לנו", אלא במובן הנפשי של איך נגיב, איך נקבל, איך נתמודד עם מה שיקרה לנו. לפעמים יש לאופי גם השפעה על הגורל הפיזי – למשל בנאדם חשדן שלא נותן אמון ירחיק מעליו אנשים ובאמת יחווה גורל של בדידות וכוונות רעות.

 

הרגלים מסוגים שונים:

ההרגלים שלנו מעצבים אותנו ומגדירים אותנו.

כשאתם שומעים אותי מדבר על הרגלים, סביר להניח שעולה ההנחה שאני מתייחס להרגלים פרטיים – האם אנחנו מצחצחים שיניים לפני השינה? האם אנחנו מתרגלים מדיטציה כל יום? גם הרגלי אכילה זוכים לתשומת לב רבה בימינו?

אבל למעשה, הרגל הוא כל פעולה שאני עושה דרך קבע. שוב ושוב ושוב.

וזה כולל בתוכו במידה רבה את פרקטיקות העבודה שלנו וגם פרקטיקות זוגיות, משפחתיות וחברתיות. בסופו של דבר את רוב הזמן שלנו אנחנו מבלים בקונטקסטים האלה, שם אנחנו עושים את רוב הפעולות שלנו, שם אנחנו רוכשים ומטמיעים את מרבית ההרגלים.

בתוך הרשימה הזו לעבודה מקום מרכזי משום שמרבית שעות הערות והערנות שלנו עוברות בעבודה.

שריר המשמעת: זה חשוב גם מהסיבה שמאוד מאוד קשה לשנות הרגלים פרטיים. כולנו יודעים זאת. שינוי בהרגל פרטי כרוך בהפעלה של משמעת, מאמץ ואנרגיה. והפקולטה הזו תמיד מוגבלת. ישנו דימוי שמתייחס למשמעת העצמית שלנו כאל שריר – לכולנו יש את השריר הזה, אך היכולת שלנו להעמיס עליו תמיד מוגבלת. אצל חלק מהאנשים שריר המשמעת חזק יותר, אצל אחרים פחות, אבל הוא תמיד מוגבל.

סביר להניח שרובנו או אפילו כולנו מצויים עכשיו במתיחה של גבולות המשמעת שלנו. כולנו מתרגלים, כולנו מנסים לשנות אופני מחשבה ופעולה, לשנות הרגלים, לטפח, לשרש, אנחנו עושים המון שימוש במשמעת שלנו.

קשה מאוד להוסיף על זה עוד.

לעתים אפשר, יכול להיות שרצינו לפתח איכות מסויימת שדרשה מאתנו המון אנרגיה, ואולי עכשיו כשהיא צמחה התפנתה אנרגיה לדברים חדשים. אנחנו רוצים להיות ערניים לשינויים כאלה, להזדמנויות כאלה. לשאול את עצמנו כל הזמן – 'מה  עוד אני יכול/ה  לעשות?'

אבל חמלה-עצמית פירושה גם לדעת את הגבולות של הדרישה מעצמנו ולא לדחוף את עצמנו מעבר לסף.

הקו הוא ברור אם הדרישה העצמית מובילה להרבה תסכול או שנאה עצמית הכרחי לחשב מסלול מחדש.

*** הערה: לעתים יש תחום בחיים שזולל את כל המשמעת ולא משאיר שום שאריות לדברים אחרים (למשל ענייני אכילה וגוף).

 

אז מה בכל זאת אפשר לעשות?

  1. סדרי עדיפויות – אחד הדימויים המרכזיים על חוק הקרמה הוא הדימוי החקלאי – הגינה כבוסתן. לנו כגננים יש משאבים מוגבלים. אנחנו צריכים להחליט מה לשים בראש סדר העדיפויות בגינה שלנו.

אין טעם לשתול פרחים אם יש מזיקים שעלולים לפגוע בהם. במקרה הזה צריך קודם לטפל במזיקים. אין טעם לשתול עצים אם לא פיתחנו מערכת השקיה טובה, במקרה הזה עדיף להשקיע במערכת ההשקיה.

אנחנו מתבוננים על התודעה שלנו ובודקים – האם יש התניה כלשהי שהיא גורם מעכב להתפתחות של התניות אחרות? התניה שחוסמת או מפריעה לטיפוח של דפוסי מחשבה חדשים, דפוסי פעולה חדשים, הרגלים חדשים? אם אנחנו מזהים התניה שכזו, אנחנו מבינים ששירוש שלה צריך לעמוד קבוע בסדר העדיפויות.

לא תמיד אנחנו יכולים לטפל בהתניה הזו, לעתים היא מסתתרת עמוק באדמה, ואז עלינו לשאול את עצמנו – 'במה אנחנו יכולים לטפל ממש עכשיו?'

במקביל, עלינו לשאול את עצמנו, איזה דפוס מחשבה, פעולה, הרגל וכו' יגביר את האפשרות לתרג ולצמוח – איזה הרגל יכול להיות מים או דשן עבור התודעה הצומחת?

דוגמאות קלאסיות הן כמובן: קבלה, חמלה-עצמית, הכרה בטוב או כמובן תשומת לב. החיים של רובנו השתנו דרמטית ככל שטיפחנו את תשומת הלב, את החקירה ואת הנטייה האוהבת.

ובכל זאת עומדת השאלה – מה נדרש עכשיו? איזה דשן נדרש עכשיו? מה הכי חסר? מה הכי יתרום לתהליך כולו?

אנחנו צריכים לשאול את עצמנו את השאלה הזו, אנחנו צריכים להקשיב רוב קשב לתשובה וללכת בעקבותיה. לא להתמכר להרגלי התרגול שלנו.

*** הרהור על סדרי עדיפויות ****

 

  1. הרגלים ציבוריים –

דבר שני שאפשר לעשות הוא למקד את תשומת הלב בהרגלים הציבוריים – בהרגלים ובפרקטיקות שבהם אנחנו מבלים את רוב שעותנו – בעבודה, במשפחה, עם החברים.

נתתי בעבר את הדוגמה של אדם שנאלץ לשקר ללא הרף בעבודתו.

השקרנות הזו יכולה להוביל לקרמה של שקרנות, הפעולה הופכת להרגל שהופך לאופי.

אבל זה גם יכול להתפתח לגמרי אחרת כתלות בכוונה – מה אם הבנאדם ממש שונא את זה ומרגיש רע עם עצמו? או שונה את מקום העבודה.

מצד אחד הוא מפתח קרמה של שנאה או אשמה ושנאה עצמית, מאידך, יש פה גם קרמה מיטיבה של בושה מוסרית ששומרת עליו.

אבל נעזוב אותו

האם יש הרגל ציבורי שאני – אנחנו – נאלצים לעשות/ מוצאים את עצמנו עושים שוב ושוב שאנחנו יודעים שלא מיטיב?

והתגובות שלנו להכרח הזה, האם הן מיטיבות או שהן גורמות למרמור ומצבים מנטליים אוורסיביים?

 

ההבנה הזו, שרוב ההרגלים שלנו מתרחשים בספירה הזו מובילה אותנו לשאול את עצמנו שאלות:

  • האם העבודה שלי מיטיבה עם התודעה שלי?
  • העבודה/ התפקיד הספציפי?
  • איך שאני עושה את התפקיד הספציפי (אולי אפשר אחרת? אולי יש עמית שלי שעושה זאת אחרת)
  • האם החברויות שלי מיטיבות עם התודעה שלי? אם לא, מדוע אני נאחז בהן?
  • האם הפרקטיקות הזוגיות שלי מיטיבות עם התודעה שלי – אילו כן ואילו לא?
  • זה יכול להיות עניין לסשן שלם שבו אנחנו מכירים בטוב על כל מה שמועיל ומיטיב (וללא ספק יש) ועל כל מה שלא מיטיב.
  • מה אפשר לשנות?
  • אותו דבר עם פרקטיקות משפחתיות. האם אפשר לשנות, להתייחס אחרת?

 

בסופו של דבר, תהליך מחשבתי כזה כדאי שיתמצה בכמה החלטות פשוטות:

  1. תכונה אחת מרכזית שהייתי רוצה לטפח.
  2. תכונה אחת מרכזית שהייתי רוצה להחליש/ להפחית.
  3. שינוי שהייתי רוצה לעשות באיך שהחיים שלי בנויים. בעבודה, במשפחה, בזוגיות, בחברויות, בתחביבים שאימצתי.
  • שינוי מינון או שינוי דרמטי יותר.
  1. שינוי בגישה אתה אני ניגש לפרקטיקות של החיים – איך אני ניגש לקונפליקט בזוגיות, לאירועים משפחתיים, לעבודה. איך להפוך את זה לתרגול של….

 

הלוואי שכולם יהיו מאושרים

הלוואי שכולם יהיו חופשיים מדוקהה

מודעות פרסומת

Read Full Post »

אם אינכם רואים היטב, ניתן לראות גרסה מילולית כאן. ניתן להוריד את ההזמנה כאן.

שימו לב שלחיצה על התמונה לא מובילה לדף הרישום. קישור להרשמה כאן

שימו לב שלחיצה על התמונה לא מובילה לדף הרישום. קישור להרשמה כאן

שימו לב שלחיצה על התמונה לא מובילה לדף הרישום. קישור להרשמה כאן

 

 

 

Read Full Post »

ביום חמישי התקיים המפגש האחרון של הקורס 'תשומת לב אוהבת'. השיחה שחתמה אותו מתייחסת לאופנים בהם ניתן להפוך את החיים לדרך. בסוף אפריל יפתח קורס העמקה נוסף – 'הדרך הבודהיסטית להתמרה' אותו אנחה עם יהל אביגור. עד אז אני מצרף כאן את תמליל השיחה.

הקלטת השיחה בקישור כאן. ההקלטה, כמובן, מפורטת ו'חיה' יותר.

הרבה חופש,

אסף-סטי

 

'הבודהיסטווה חוזר לעולם' – התכוונות נכונה והתרגול ביום-יום

 

לפני שנפרדים רציתי לדבר על הצורך וההכרח להפוך את החיים לדרך.

באופן בלתי תלוי בקורס או מורה.

  • התכוונות מתמדת לתרגול – תיקון אדם.
  • התכוונות מתמדת לטוב – תיקון עולם.

בתחושה שלנו יש הפרדה כי אנחנו חווים את עצמנו כנפרדים מהעולם, אבל למעשה מדובר בא-דואליות.

אנחנו חלק מהעולם, חלק מהתהוות הגומלין התלויה, הוויה שלובה כמו שקורא לזה טיק נאת האן.

כשאנחנו מתקנים את עצמנו העולם נעשה יותר טוב. כי אנחנו חלק מהעולם ואנחנו משתנים.

ולשינוי שלנו יש אדוות.

 

תיקון העולם אף הוא אינו מנותק מתיקון אדם:

כאשר אנחנו מביאים התכוונות של תרגול למעשה של תיקון העולם.

למעשה, זה מה שמגדיר בודהיזם מעורב חברתית # מעורבות חברתית בודהיסטית.

מתן קדימות לתיקון העולם כתרגול.

למרות שלפעמים, דנה, משמעה לעשות את הדבר הנכון גם כשזה מאתגר אותי או קשה לי.

נדמה לי שהיה זה סטיבן שאמר שהדרך הנכונה לדעת כמה דנה לתת הוא לבדוק את המינון עד שזה קצת כואב.

אחרת זה סתם הרגל.

בדנה צריך להיות גם מאמץ, אחרת אין זה תרגול.

 

תיקון העולם הוא תיקון אדם גם משום שאנחנו לא נפרדים מהעולם, וכשהעולם החיצוני משתנה גם העולם הפנימי שלנו משתנה.

לאו דווקא באופן ישיר, יותר באופן קרמתי.

שינוי העולם פעמים רבות מגייס מאתנו נחישות, סבלנות, חוכמה שלא ידענו שיש בנו.

בתיקון העולם יש פעמים רבות חוויות שמפתיעות אותנו ומשפיעות על עולמנו הפנימי.

על תחושת המסוגלות למשל.

 

תיקון עולם לא חייב להיות 'פליטים' או פלשתינאים', זה יכול להיות גם חינוך, משפחה, עבודה.

למעשה, כמעט לכל העבודות שאפשר לחשוב עליהן יש ערך תורם בעולם.

גם בנקים ואפילו חברות ביטוח.

הרבה פעמים הערך התורם מתערבב עם ערכים של חמדנות, שנאה או בלבול.

במיוחד בחברה הקפיטליסטית שבה הכל מתערבב עם תאווה וחמדנות.

הן מפולשות בהכל.

 

הרדיקליות של חיי הדהרמה היא להצליח לחיות ולפעול בתוך המרחבים המבולבלים האלה תוך ויתור ומאבק נחוש בשלושת הרעלים.

לעבוד בבנק מתוך כוונה לשרת צרכים ולא מתוך כוונה להרוויח כסף על חשבון אחרים.

פעמים רבות זה קשה. מן הסתם ישנם תפקידים ספציפיים שיהיה קשה יותר לעשות מתוך התכוונות שכזו.

אבל הקושי הזה הוא המרחב שבו יכול לפרוח תרגול.

אנחנו צריכים לחשוב על עצמנו כמו פרח הנוּפר, הלוטוס, אם בחרנו להישאר בעולם, אנחנו צריכים להבין שהשורשים שלנו מצויים בתוך הביצה ובכל זאת להתעלות ולפרוח מעל פני המים.

פריחה יפהפייה.

מעוררת השראה.

מעוררת השראה לאו דווקא בקרב העמיתים/ות או המנהלים/ות שלנו, הם יכולים לחשוב שאנחנו דווקא די מוזרים. למעשה, התנהלות שכזו עלולה אפילו לאיים על חלק מהאנשים.

אם נקבל את ההנחה בדבר 'טבע בודהה', הרי שרוב האנשים יודעים שתאווה, שנאה וריכוז עצמי אינם מיטיבים. כשהם רואים מישהו שמנסה להרפות מהם, זה עלול להפחיד אותם או להכעיס אותם.

במיוחד אם אנחנו מבינים שתרגול שכזה עלול לפגוע ב'מבחן התוצאה' המקובל, כולל בשכר שלנו.

 

אפשר לחשוב על מקצוע ההוראה כדוגמה: לכאורה מקצוע קלאסי לתרגול – מקצוע שבאופן מובנה יש בו שליחות ציבורית, נתינה, אכפתיות, חמלה.

אבל לתאווה אין גבולות

רבים מהמורים/ות מרגישים/ות מתוסכלים/ות מתנאי ההעסקה שלהם. במידה של צדק. התסכול הזה יוצר  בחלק מחדרי המורים אתוס של "לא להשקיע מעבר", כלומר, לא להיות נדיב עם הזמן שלי.

אתוס של 'אנטי-דנה' שמנוגד במהותו לשליחות החינוכית כשליחות.

כשמישהו משקיע מעבר זה עלול לאיים על מי שחושב שצריך לתת את המינימום, כי זה יוצר סטנדרט חדש.

בנוסף, אם אתה משקיע מעבר, כמובן שיהיה לך פחות זמן לעבודות אחרות, הרי הסיסמא Time is money איננה מנותקת מהמציאות. כך שההשתכרות שלך נפגעת.

באופן פרדוקסלי, אפילו הרעיון והתרגול של אהבת התלמידים מעל הכל עשוי להיות מבלבל. להעדיף את אהבת התלמידים על פני כל דבר אחר – ציונים, מבחנים, הישגים. אין לכם מושג עד כמה ההתנהלות שבחירה כזו מייצרת עלולה להיות תמוה בעיני רבים.

אתה בוחר הפוך בכל כך הרבה צמתים.

ובמבחן התוצאה התלמידים שלך ואתה עלולים להגיע להישגים נמוכים יותר.

סוכנים של אהבה:

האתגר פה הוא כפול, כי אם אנחנו רוצים ליצור אידיאל שונה, אנחנו נרצה הרבה פעמים כן להצליח בחלק מהמדדים ה'רגילים'.

במידה מסוימת, להיות מתרגל דהרמה בתוך מערכות 'רגילות' הוא מצב של סוכן סמוי. סוכן סמוי של אהבה. ללמוד לדבר בשפה הרגילה, להשיג הישגים מוערכים של העולם הרגיל, אבל תמיד לשים את האהבה מעל הכל ותמיד לזכור שהמטרה היא הטוב.

זה כמובן קשה ולכן זה דורש תמיכה. הכרחי מרחב שבו ניתן לדבר בשפה הפנימית שלך.

כל סוכן צריך בית, כל סוכן צריך 'מפעיל'.

המפעיל הזה, הבית הזה הוא הסנגהה. הקהילה המתרגלת.

כדי לשמור על היכולת שלנו לפעול בעולם ולהישאר סוכנים, לא להתבלבל ולהיטמע בעולם, אנחנו זקוקים לסנגהה.

כמה טיפים קטנים בהקשר הזה:

  • ראשית, תמיד תעדיפו את הסנגהה – אם אתם מתלבטים אם לפגוש חבר 'רגיל' או חבר מהסנגהה – תעדיפו את הסנגהה. (אני חס וחלילה לא מתכוון שצריך לוותר על חברים מחוץ לסנגהה… מדובר על מצב של התלבטות).
  • אם יש צורך נסו 'לגדל' חברים מתוך הסנגהה.
  • אם אתם מתלבטים בין מפגש תרגול לבין הצגה – תעדיפו את הסנגהה והתרגול.

Choose Sangha.

 

ישנה כמובן האפשרות להיות חלק מקהילה שמאפשרת את הדהרמה:

קהילה שמה שמשותף לה זה המסירות לתרגול מצד אחד, והמסירות לאִפשור של התרגול מצד שני.

לא חייבים לקחת תפקיד גדול, למעשה, בתובנה אנחנו עושים מאמץ ליצור הרבה תפקידים קטנים בדיוק בשביל זה.

כדי שכל אחד, גם א/נשים מאוד עסוקים, יוכלו למצוא תפקיד קטן ולהשתלב בקהילה.

ותמיד כדאי לזכור את דברים של הבודהה לפיהם There is no Dana like The Dharma Dana.

הנתינה והאפשור של תרגול הדהרמה הם נתינה ואפשור מיוחדים.

זו קרמה שבה אתה אומר "זה חשוב לי", שווה להשקיע בזה. וזה חודר.

 

אחד הדברים שהכי חסרים עכשיו בתובנה זו התחושה של הקהילה שמעבר לתרגול, מעבר לאפשור. קהילה שנפגשת, לומדת, מבלה יחד.

זה יכול, כנראה, לצמוח רק מלמטה, bottom up.

נחוצים לנו א/נשים שפשוט אומרים "זה הבית שלי, זו הקהילה שלי" ואני לוקחץת אחריות ליצור את הקהילה הזו.

נחוצים לנו מחוללים קהילתיים.

 

התחלנו מתיקון אדם

המשכנו לתיקון עולם

וסיימנו בקהילה כמרחב שמאפשר את שני התיקונים הללו

ואת הא-דואליות ביניהם.

 

הלוואי שכולנו,

הלוואי שכולם,

ימצאו דרכים נכונות לתיקון אדם,

לתרגול, למציאת שלום.

הלוואי שכולנו, הלוואי שכולם, ימצאו דרכים לתיקון עולם – ימצאו את הרצון והדרך להפוך את העולם למקום טוב יותר.

הלוואי שכולנו-כולם ימצאו קהילה שמאפשר לחיות בתווך הזה.

הלוואי שיהיה טוב.

Read Full Post »

שיחת מבוא 'קרמה' – שבילים רבים דהרמה אחת 23.3.18
(תודה לאילן, אבי וצוות בודהיזם בישראל על ארגון התכנית המופלאה הזו)

מדובר במתווה שיחה וכך הוא כתוב. ברגע שהוידאו יעלה לאתר של בודהיזם בישראל אעלה אותו לכאן (ב"ה/WIF)
בינתיים ניתן להאזין לשיחה ולתרגל מדיטציה בנושא כאן. (שיחה ותרגול בתוך מפגש בקורס 'שלושת האימונים')

לקריאה נוספת ומסודרת ראו: אל-בר, א.ס. וארבל, ק., מה לימד הבודהה? בתוך: ארבל, ק., דברי הבודהה, ת"א: ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל-אביב, 2016. עמ' 341-409.

פתיחה: השיחה כתובה בשפה מהותנית, כאילו שבאמת יש מישהו שיש לו קרמה. הקשר בין קרמה לתפישת הריקות הוא קשר מורכב ולא פה המקום להיכנס אליו. אנא קראו את הטקסט לאור הנחה זו.

קרמה, חוק הקרמה, הַקרמה:
קרמה – פעולה, ליתר דיוק פעולה מכוונת (בפאלי קמה).
חוק הקרמה – ההנחה שלכל פעולה מכוונת ישנה תוצאה. חוק הגורם וההשפעה. Cause and effect.
ההנחה היא שכל פעולה 'קרמה' מותירה חותם על התודעה. החותמים האלה, מצטברים והופכים לדפוסים, הרגלים, התניות – סך הדברים שאליהם נהוג להתייחס בד"כ כ"אופי". הטענה הבסיסית מתכנסת לתוך המשפט: "זְרַע מחשבה – קְצוֹר פעולה; זרע פעולה – קצר הרגֵל; זְרַע הרגֵל – קצוֹר אישיות; זְרַע אישיות – קצוֹר גורל".
כאשר מדברים על הַקרמה – מתייחסים לסך הדברים – לעתים הכוונה לגורל, לעתים לאישיות, הרגלים וכו'.
מושג הקרמה הבודהיסטי שונה בתכלית מהשימוש הפופולרי במושג והמשמעויות ההודיות של קרמה.
המחשבה על חוק הקרמה כאל חוק של צדק קוסמי הנה כשלעצמה בורות, השתוקקות (לצדק, להגיון) ומקור לדוקהה (קן ג'ונס).

המורכבות של חוק הקרמה נובעת מהמורכבות של התודעה האנושית ומהשונות שקיימת בין תודעות שונות.
נוח לחשוב על זה דרך דימוי חקלאי – התודעה של כולנו היא מעין גינה, שדה או בוסתן. ישנם מאפיינים משותפים לכל הבוסתנים אך יש גם הבדלים – בסוג האדמה, ברמות הדישון, ברמות המים. ישנן גינות יותר סלעיות, טרשיות ויש כאלה שבהן אדמה פוריה. ישנם גם הבדלים בתוך חלקים של הגינה עצמה. ישנם חלקים טרשיים וחלקים פוריים.
אפשר לחשוב על כל פעולה, על כל קרמה, כעל זרע. זרע שמוטל אל הגינה. לעתים זרע אחד ויחד עשוי לגרום לצמיחה אדירה. לעתים, בחלקים טרשיים או יבשים, גם אלפי זרעים לא יספיקו.
לעתים בתוך מציאות מסויימת לזרעים מסויימים אין השפעה, אך כשהמציאות משתנה, הזרעים כבר שם. נניח שפעלנו בנדיבות שוב-ושוב-ושוב. אך משום הזרעים הללו הגיעו לחלקים יבשים בגינת התודעה. אבל, אם פתאום יורד גשם, הכל יכול להשתנות. ולעובדה שהזרעים כבר שם ישנה השפעה דרמטית.
בהבנה של חוק הקרמה ישנה איזהשהיא צניעות באשר ליכולת שלנו להבין את התודעה. שלנו ושל אחרים. הבנה שיש מורכבות ושכדאי לסגל סבלנות מצד אחד ולהתייעץ מאידך – לקרוא ספרות על גינות, להגיע לקורסים, לפגוש גננים ותיקים וכו'.

נתעמק עתה במשפט המכונן:
"זְרַע מחשבה – קְצוֹר פעולה; – יש פה הנחה בודהיסטית מוכרת שגם מחשבה היא קרמה. גם מחשבות מצטברות והופכות בתנאים מסויימים לפעולות – תנאים של הצטברות או שינוי. למשל אדם שצובר כעס ומרירות במקום העבודה ומסתיר את זה היטב. לפתע יש שינוי – קידום, משבר אישי או חוסר אנרגיות ולפתע כל התסכול פורץ החוצה.
זרע פעולה – קצר הרגֵל; – החלק השני הוא לכאורה הכי אינטואיטיבי – אם אנחנו חוזרים שוב ושוב על אותה קרמה – מחשבה או פעולה – מן הסתם זה יהפוך לדפוס או הרגל.
מפתיע שאנחנו מבינים את זה היטב בכל הנוגע לפעולות והרגלים לא מיטיבים וחושבים על זה פחות בהקשר של פעולות והרגלים מיטיבים. ברור לנו שאם נקדיש זמן רב למרמור וכעס נהפוך להיות מרירים וכעסנים. פחות ברור לנו שאם נקדיש זמן רב, מחשבות רבות, קרמה רבה, לאהבה ושמחה ניצור הרגל של התודעה לאהבה ושמחה.
דוגמה קלאסית היא התרגול של מודיטה והכרת תודה. כל פעם שאני מתרגל שמחה מפרגנת אני 'משרה' את התודעה שלי בשמחה.
כל פעם שאני שמח בשמחת האחר אני ממוטט את הגבולות בין עצמי לאחר ולמעשה מגדיל את ההבנה של ריקות והתהוות-תלויה.
כל פעם שאני מתרגל הכרה בטוב אני מרגיל את התודעה להתמקד בחצי הכוס המלאה ושוב – שמחה.
כל פעם שאני מתרגל הכרת תודה אני מרגיל את התודעה לא רק לשמחה, אלא גם לרעיון שאני לא לבד. שיש מי שעזרו לי ולכן אני לא לבד ועוד יהיו מי שיעזרו לי.

זְרַע הרגֵל – קצוֹר אישיות; – המשפט השלישי גורס שהתודעה הקונבנציונאלית הנה סך ההרגלים, הדפוסים וההתניות שלה. זו בעצם ה'אישיות'. זה כמובן מורכב יותר כי יש יחסים הדדיים בין ההרגלים השונים. הדימוי של הגינה עוזר להבין זאת – בין הצמחים השונים יש מערכות יחסים מורכבות. חלק מהצמחים זקוקים לצל של עצים אחרים כדי לגדול, מחטים של אורן לא מאפשרים לשום דבר כמעט לגדול.
אם אנחנו לא מבינים את זה ואנחנו מתבוננים על חלק בתודעה שיש בו צל אך שום דבר לא צומח אנחנו עלולים לחשוב שמשהו לא בסדר.
כשאנחנו מבינים את זה אנחנו גם מבינים שלפעמים כדי לטפח איכויות מסויימות צריך להתחיל בטיפוח איכויות אחרות. זה מסביר למשל את הדגש של הבודהה על מוסר כתנאי לפיתוח שלווה. יש פה הנחה עמוקה שכל פעולה פוגענית מטלטלת את התודעה ומפחיתה את הסיכוי לשקט ולכן לתובנה.
זה מסביר את הדגש על נדיבות. אם נדיבות היא הביטוי המעשי של האהבה, אז ניתן להתחיל מהמעשה.

זה מתחבר גם לאִמרה: "אחרי המעשים נמשכים הלבבות" – לא תמיד אפשר להנכיח ולטפח אהבה, חמלה, שמחה מפרגנת וכו'. הלב לא תמיד מציית. אבל תמיד אפשר לבחור לעשות מעשה נדיב. ההנחה היא שאם ניתן יותר משמעות למעשים שלנו, גם התודעה יכולה להשתנות בעקבות כך.
אם אני רוצה לטפח תובנה של אנטה – אני צריך פשוט לעשות יותר מעשים נטולי-עצמי – selfless.
זה מזכיר שוב את החשיבות של ההתכוונות בחוק הקרמה. אני צריך לעשות את המעשים מתוך התכוונות להפחתה של עצמיות (ולא להפך…).
הכוונה לא יכולה ולא חייבת להיות מדוייקת. חלק מהתרגול הוא תרגול של התכוונות נכונה. עד שאנחנו מטפחים התכוונות שכזו אנחנו מנסים, תיאום כוונות, fake it until you make it.
• אורנים כקבלה עצמית/ חמלה עצמית/ אהבה עצמית.

זְרַע אישיות – קצוֹר גורל".- החלק האחרון של המשפט מדגיש את העובדה שקרמה מתייחסת אך ורק לתודעה".
אין שום קשר ישיר בין המעשים שלנו לדברים שקורים לנו בעולם החומרי.
מפרספקטיבה בודהיסטית אדם יכול להיות צדיק ולחלות. 'צדיק ורע לו'. בסוף כולם מתים.
העניין היחיד מפרספקטיבה בודהיסטית הוא מה קורה בתודעה. מה קרה לאדם המתרגל כאשר הוא חלה, נפצע, פוטר, איבד. מה קורה לנו אל מול: הפסד, כאב, אלמוניות והאשמה.
אנחנו לא יכולים לשלוט באירועים שעלולים ליצור תחושות כאלה.
אנחנו יכולים להשפיע על התגובה.
וזה התהליך שחוק הקרמה מעודד אותנו לעשות.

חוק הקרמה הוא מקור לתקווה גדולה. תקווה באשר ליכולת שלנו לשנות את התודעה. באשר ליכולת שלנו לפתח ולטפח את המיטיב, ליכולת שלנו לנטוש ולהפחית את הלא-מיטיב. לנטוש את המקורות לדוקהה ולטפח את גורמי השחרור.
הוא גם מקור להבנה שצריך סבלנות וכבוד לדרך, אותו כבוד שאנחנו מכבדים את האדמה שאנחנו מעבדים. למנגו לוקח 7 שנים לתת פירות, ישנם גם פירות של תרגול שזקוקים לזמן, לתהליך.

לקריאה נוספת ומסודרת ראו:
אל-בר, א.ס. וארבל, ק., מה לימד הבודהה? בתוך: ארבל, ק., דברי הבודהה, ת"א: ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל-אביב, 2016. עמ' 341-409.

Read Full Post »

מאמר שפרסמתי בעלון עמותת תובנה:

שירתתי בצבא בין השנים 92 ל-95. אלה היו שנים אכזריות של פיגועים ומלחמות. חמישה חברים שלי מתו בכל מיני דרכים בתוך אותן שלוש שנים. זה התחיל שהייתי בן 18 עם התאבדות של חבר, המשיך בחבר שעלה על טרמפ ואחר כך היה פיגוע כפול – שיטה נוראית שבה יש פיצוץ ראשון, אחריו המתנה ואז פיצוץ שני.

הפיצוץ הכפול היה בצומת בית-ליד. הוא התרחש חודש אחרי שסיימתי לשרת כמ"כ טירונים. אם הפיגוע היה מתרחש חודש קודם לכן, אני הייתי שם. הידיעה הזו, בגיל 20, הייתה הנכחה מוחשית של המוות לתוך החיים שלי. מדי יום א' הייתי מגיע לצומת בית ליד. בקלות הייתי יכול להיות שם, וידעתי בדיוק מה הייתי עושה אם הייתי שם. הרעיון של הפיגוע הכפול הוא שאחרי הפיצוץ הראשון כולם נזעקים לעזרה ומתקבצים באזור הפיגוע. כשמגיע הפיצוץ השני, התוצאות הרבה יותר דרמטיות. כשאתה שומע על שיטות שכאלה, אתה מזדעזע מרמות האכזריות וחוסר ההומאניות שאליהן יכול אדם להידרדר. מחד, היעילות של הרצח ומאידך, המסר – אל תרוצו לעזור. אם אתם נוכחים בפיגוע, אם אתם שומעים את הזעקות של הפצועים – אל תזוזו. הסתתרו, התחפרו, כי מי שירוץ לעזור ימות. איך אפשר להיות כל כך אכזרי?

בפיגוע הזה נהרגו עשרות. הכרתי לא מעט מהם. היו עדויות על חברה טובה שלי שנהרגה שם לפיהן היא לא נהרגה בפיצוץ הראשון, רק נפצעה. ואז בא הפיצוץ השני. חשבתי הרבה על הרגעים האלה שלה, בין שני הפיצוצים.

חשבתי הרבה על הרגעים של חבר שלי שנחטף בטרמפ. פחד המוות כשאתה יודע שנחטפת, הרגעים של המאבק הארוך נגד החוטפים. מה עובר בראש ברגעים האלה? על מה חושבים? על מה חושבים לפני שמתאבדים?

אני לא כותב את זה כי אני מתעניין בתיאורים פלסטיים של מוות אכזרי, אני כותב את זה כי זה השפיע עלי באופן דרמטי כנער. הם היו כל כך מלאי חיים החברים שלי – והם אינם. כל כך מלאי חיים. זו מציאות מבלבלת לנער בן עשרים, כי ניסיתי לחשוב כל הזמן על מה הם חשבו? על מה חושבים? המפגש הזה עם המוות מחדד את השבריריות של החיים. בשביל נער צעיר זו עובדה מדהימה, מטלטלת, חדשה. המפגש אִתה הוא נקודת מפנה שיכולה להוביל לניהילזם או למקום שמחפש משמעות בתוך השבריריות הזו. החוויה שלי כמו-גם ההתבוננות על חברים שלי ועל חניכים שלי מאז, לימדה אותי עד כמה קל לפנות לניהיליזם, לגישה של 'אכול ושתה כי מחר תמות', החיים האלה כל-כך שבריריים עד שלא יתכן שיש להם משמעות חוץ מ'לחיות טוב' כאן ועכשיו.

חייתי כך כמעט שנתיים. זה נראה מינורי בפרספקטיבה של עשרים שנים אחר-כך, אבל זה לא היה מינורי אז ואני גם לא בטוח שזה היה זמני. היה לי מזל גדול להיות מבולבל מההתנפצות הזו. כל-כך מבולבל, שברגע שפגשתי את הדהרמה לא יכולתי לעשות שום דבר אחר. כשאג'האן פּוֹ ביקש להרהר על ארעיות, anica, לא היה דבר שיכול היה להיות קל יותר, כשהנזירה שרה ביקשה לחשוב על הרגעים האחרונים של החיים ולבדוק מה נראה משמעותי באותם רגעים, לא הייתה לי בעיה לדמיין את אותם רגעים, הייתי כבר מאומן.

עבור הרבה א/נשים המוות הנו נקודת מפנה. חוויות של כמעט-מוות, מחלה קשה, מוות של אדם קרוב, או סתם 'משבר אמצע' בגיל 39, 49 או 59 כשפתאום אתה מבין שהעסק הזה הוא זמני. המפנה הזה יכול להיות ניהיליסטי כמו שהוא היה אצלי, או שהוא יכול להיות נקודה שבה ישנה הערכה רבה יותר לזמן הזה שיש לנו כאן, לחיים. נקודה שבה אנחנו מוצאים משמעות לחיים האלה, בגלל שבריריותם. ומוצאים שדווקא הסיטואציה המפורקת הזו היא הסיבה לקשר עם אחרים, דאגה ואהבה לאחרים שחווים את אותה מציאות קיומית אותה אנו חווים.

מוות ומדיטציה:

את השם למאמר הזה אני שואל מט'ניסרו בהיקו, אב המנזר של מנזר היער בסן-דייגו ומתרגם חשוב של הקאנון הפאלי. במאמרו[1] מתייחס ט'ניסרו בהיקו לחשיבות היתרה שמייחסים לתרגול תשומת-הלב (mindfulness) במסורת הויפאסנה המערבית. מובן שלמדיטציית תשומת-לב מקום מרכזי וחיוני בתרגול ויפאסנה, הוא אומר, אך זהו רק 'כלי אחד מִנֵי רבים'.

סטיב ורוזמרי ווייזמן שותפים לדאגה של ט'ניסרו בהיקו. הסאטיפתהאנה סוטה, הדרשה על יסודות תשומת הלב, היא הדרשה שעומדת בבסיס כל מסורות הויפאסנה. בהתייחס למוות הווייזמנים מזכירים את העובדה שבסוטה הזו יש רק אזכור אחד להתבוננות בנשימה מול תשעה (!) אזכורים להתבוננות על היבטים שונים של המוות. גם ברשימה של 40 האובייקטים של המדיטציה הבודהיסטית מופיעות מדיטציות המוות באופן בולט. 11 מתוך 40 האובייקטים מתייחסים להיבטים שונים של המוות.

ההיגיון פה הוא פשוט: אם המפגש המאתגר עם המוות עשוי להביא לטרנספורמציה מיטיבה בחיינו, למה שלא נעשה שימוש באנרגיה הזו באמצעות מדיטציה? האם עלינו לחכות למוות קונקרטי בתוך מסלול החיים שלנו שיעורר אותנו מתרדמתנו הדוגמטית? בתקווה שהמפגש יהיה מפגש בונה ולא הורס?

המילה שבה השתמש הבודהה בהתייחס למה אנו עושים כשאנו עוצמים את עיננו ומשכלים את רגלינו הנה 'בהוואנה' שמשמעה פיתוח או טיפוח התודעה. 'ויפאסנה בהוואנה' פירושה פיתוח וטיפוח של ראייה צלולה של המציאות, התבוננות בהירה במציאות. המוות, אם מתבוננים דרכו בבהירות עשוי להביא לצלילות של ההתבוננות שלנו על המציאות. כל הרעיון של 'פיתוח תשומת לב' הוא היכולת להפנות אותו למקומות הנכונים. מעניינת ככל שתהיה, הנשימה לא יכולה להוות מפתח בלבדי להתעוררות. סאטיפתהאנה סוטה מבהירה כי האימון בתשומת לב לנשימה הוא תרגול מבואי לתרגול מעמיק יותר של תשומת לב לתחושות, לתודעה ולאובייקטים של דהרמה. ההתבוננות על המוות היא כמובן חלק מההתבוננות על הרביעית (אובייקטים של דהרמה), משום שהמוות הוא הביטוי הוולגארי ביותר של הארעיות, אולם הבודהה מבהיר כי תרגול מדיטציית המוות צריך להיות תרגול ראשוני ומתייחס אליו כבר בתוך רשימת התרגולים הראשוניים המתייחסים לגוף. ההתבוננות בגוף כוללת את הגוף, את הנשימה, אך גם את המציאות המוחלטת של הגוף – ארעיותו ושבריריותו.

לא על המוות לבדו – מדיטציות על החיים:

אם המדיטציה שלנו משמעותית, ההתבוננות על המוות עשויה לעורר השפעות דומות למפגש אותנטי עם מוות בחיינו. יש בכך בשורה טובה לגבי היכולת שלנו להתמיר את התודעה, אך גם יש פה תמרור אזהרה גדול. שהרי המפגש עם המוות שיכול להוות צומת של התפתחות עלול גם להוות נקודת שבר ניהיליסטית. אם אנחנו מתבוננים התבוננות צרה ומצומצמת ומתמקדים רק באספקט אחד של החיים – משמעותי ככל שנהיה – לא נוכל לפתח ראייה צלולה של המציאות.

רוזמרי וסטיב וויזמן מציעים סט של חמש מדיטציות רפלקטיביות או אנאליטיות שיוצרות השלמה הדדית ומתייחסות להיבטים שונים ומשלימים של החיים (מידע נוסף כאן). כמו בתרגול הלאם-רים הטיבטי, ההתבוננות מתחילה דווקא מכיוון חיובי וּמגן – 'עד כמה אנחנו ברי-מזל'. כל-כך קל לשכוח ולשים לב לכל מה שחסר. לשכוח שלעומת 80% מאוכלוסיות העולם אנחנו יותר עשירים, לזכור את הבריאות שלנו, את החופש שיש לנו כמי שחיים במדינה דמוקרטית, את החופש לתרגל.

הרפלקסיה מסתיימת בשאלה – 'מה עלי לעשות' ובאיחול לעצמי לזכור לעשות שימוש טוב בהזדמנות הייחודית הזו שניתנה לי. רק אחר כך, מגיעה הרפלקסיה על מוות עם שלוש שאלות: האם אני עתיד למות?; מתי זה יקרה? היום? עוד ארבעים שנים?; מה יראה חשוב ברגע המוות?               אחרי הרפלקסיה על המוות מגיעה ריפלקסיה על חוק הקרמה שמטרתה להזכיר לנו את עצמתו של התרגול ואת החשיבות של כל פעולה מכוונת בחיי היום יום. אם המוות סייע לנו לסמן מה חשוב עבורנו בחיים האלה, הרי שחוק הקרמה הבודהיסטי מזכיר לנו שאפשר לטפח את התודעה באופן שיאפשר לאיכויות הללו להתפתח בתודעה שלנו ובחיים שלנו. מדובר בעצם באנטידוט נוסף אל-מול הניהילזם: המשמעות לחיים נובעת לא רק מהנדירות של ההזדמנות שיש לנו בחיים האלה, אלא גם מהעובדה שהתרגול מאפשר לנו לשנות את התודעה, לטפח אותה ולהשתחרר. גם הרפלקסיה הזו מחולקת לשלושה חלקים: היזכרות בחוק הקרמה ובשינויים שהתודעה שלי עברה בתוך התרגול; ריפלקסיה על התרגול שנדרש כדי לטפח את האיכויות שאני מעוניין לחזק בחיים שלי; והאיחול שאשמור על התודעה שלי ולא אעשה שום דבר שיפגע בעצמי או באחרים. אני חושב שזה איחול נפלא להתחיל אתו את היום. איחול ששומר עלינו בתוך האינטראקציה עם אחרים.

המפגש שלי עם המוות היה מפתיע, אלים וטראומתי. כשאני חושב לפעמים על החיים שלי אם לא הייתי פוגש את הדהרמה אני מזדעזע. באמת שהייתי במסלול חלקלק של הידרדרות. תודה לכל מי ששמר ושומר על הדהרמה ולכל מי שמתרגלים דהרמה ויוצרים את התנאים לכולנו יחד – לתרגל. מי יתן שכולם יזכו לפתח ולטפח את התודעה בדרך שמתאימה להם.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

למידע מפורט על נושא המדיטציה האנליטית (יוניסו-מאנה סיקהארה) ראו כאן.


Read Full Post »

זהו פרק מתוך החלק הראשון של עבודת התזה שמציג את התורה הבודהיסטית. ברשומה הזו אני מתייחס לארבעת האמיתות (סעיפים 1.1-1.4) ברשומה הבאה כאן, אני מציג את הדרך הבודהיסטית כדרך של חמלה שמייצרת פרדיגמה של אי-נחת דרכה ניתן להתבונן על הקיום.

ארבע האמיתות הנאצלות:

בדרשה על הנעת גלגל הדהרמה, הדרשה הראשונה אותה, על פי המסורת, נשא הבודהה[1], הורה הבודהה את ארבע האמיתות הנאצלות. בדרשה זו, שמהווה עד היום בסיס משותף למרבית הזרמים הבודהיסטיים, מבהיר הבודהה את תפיסתו לגבי המצב הקיומי: קיומה של דוקהה – אי-נחת קיומית, מקורה של הדוקהה, סיומה או כיבויה של הדוקהה והדרך המובילה אל הסיום.

"משמעות המילה בּוּדְּהַה היא 'זה שהתעורר'. כלומר, אדם שנעשה 'בודהה' נעשה ערני, ער להתנהלות תודעתו, להתנהלות תודעתם של אחרים ולהתנהלות המציאות, בצורה שונה מזו שבה אנו מורגלים. אדם שהוא בודהה רואה את המציאות נכוחה וער לטבעם של הדברים בפשטותם העירומה. ככה, כמו שהם. לא יותר. לא פחות"[2]. הוא רואה ומבין את הדוקהה, את אי-הנחת הקיומית, הוא מכיר ונוטש את הגורמים לאי-הנחת, הוא מכיר וחווה את סיומה, והוא מביא לידי מימוש את הדרך לסיומה.

על פי תורת הבודהה, ידיעה אמיתית–חווייתית של אמיתות אלה – תובנה אל תוך אמיתות אלה – מהווה תנאי מספיק להתעוררות[3]. בסטיפתהאנה-סוטרה – הסוטרה על כִּינוּן תשומת-הלב – אחת הסוטרות המרכזיות בזרם התהרוואדה (22DN), מופיעות ארבע האמיתות כאחד האובייקטים החשובים והמרכזיים אליהם יש להפנות תשומת-לב. תשומת-לב ותובנה אל ארבע האמיתות עצמן הנה האובייקט האחרון המופיע בסוטרה, הבנויה כמעבר מהאובייקטים הגסים ביותר (גוף) לאובייקטים המעודנים ביותר. לפירוט אופן ההתבוננות באובייקט זה מוקדש גם כשליש מסוטרה מרכזית זו.

באמיתות הנאצלות נִמְצָא תפיסה רדיקלית של החוויה הקיומית. כך, לדוגמא, הטענה כי הקיום הוא דוקהה– אי-נחת אשר כוללת בתוכה תפיסה לפיה גם הדברים אותם אנו תופסים כעונג או כאושר הם דוקהה.

עיסוק אינטלקטואלי בדהרמה (תורת הבודהה) עשוי להביא להבנה של ההיגיון בבסיס טענה זו: אם נקבל את ההנחה שכל הדברים ארעיים, הרי שכל אובייקט אותו אנו חווים כמקור של אושר דינו להיעלם. היעלמותו תביא לאי-נחת, אך גם בעצם הידיעה שאובייקט זה עתיד להיעלם מצויה אי-הנחת. זוהי הדוקהה שמקורה בארעיות.  אולם קיים פער בין הבנה אינטלקטואלית שכזו לבין הבנה חווייתית – תובנה של אמת זו: נוכחות עם אובייקט מענג תוך ידיעה ברורה, חדה וצלולה שאובייקט זה הוא דוקהה[4].

מרכזיותן של ארבע האמיתות בתורת הבודהה הופכת אותן למקור מתאים לחקירה של מטרות החינוך בתורה זו. חקירה זו תאפשר לנו להבין את הנחות היסוד של תורת-הבודהה ואת מטרתה הטרנספורמטיבית.

היות שמדובר, לתפיסתי, ברעיונות רדיקליים שקשה לתווכם באופן מדויק ובהיר באמצעות הצגה מושגית ליניארית, עשוי דיאלוג עם תורה אחרת והנחות יסוד אחרות שיש בהן קרבה לתורה זו, להדהד ולחדד רעיונות אלה ולהיות מועיל להבנתם.

בטרם נעמיק במחקר ארבע האמיתות, חשוב להדגיש שמהותן היא בראש ובראשונה קיומית ולא אונטולוגית. המילטון מדגישה את סירובו של הבודהה להתייחס לשאלות אונטולוגיות ואת הדגש שלו על החוויה הסובייקטיבית: "הבודהה נמנע באופן עקבי מלענות לשאלות הללו (ה'שאלות ללא מענה') על רקע ההנחה שלעשות זאת יהיה מטעה או לא רלבנטי. בטקסטים חוזרת ונשנית האמירה שלבודהה היה עניין אך ורק במה שיהיה מועיל להשגת שחרור ממעגל החיים ושהשאלות הללו אינן מקדמות… (הבודהה) מעביר באופן מכוון את תשומת הלב הרחק משאלות אובייקטיביות על מה הם הדברים להבנה של החוויה הסובייקטיבית של הקיום של היצור האנושי"[5]. על כך מוסיף טל:

"אף שלעתים השיח הבודהיסטי עלול להישמע כשיח פילוסופי, יש לזכור שדבריו של הבודהה הם בראש ובראשונה דברים שמצביעים על דרך לריפוי הנפש מסבלותיה – תורת נפש. מטרתה של תורת הנפש הבודהיסטית אחת היא: לפתור את בעיית הסבל"[6].

1.1  דוּקְְּהַה אַרִיַסַצַ'ה – האמת אודות דוקהה[7] 

"להיוולד זה דוקהה, להזדקן זה דוקהה, לחלות זה דוקהה, למות זה דוקהה, עצב ומרירות, כאב, מועקה וייאוש גם הם דוקהה, להיות במגע עם השנוא זה דוקהה, להיות מופרד מהאהוב זה דוקהה, לא לקבל מה שרוצים זה גם דוקהה, בקצרה, חמשת מצרפי האחיזה הם דוקהה"[8].

 על פי ראהולה האופן בו נוהגים מלומדים רבים לתרגם ולפרש את האמת הנאצלה הראשונה – 'דוּקְְּהַה אַרִיַסַצַ'ה' אינו מספק ואף מטעה[9]. תרגום המילה 'דוּקְְּהַה' כ-'סבל', 'צער' או 'אי-סיפוק' יוצר את הרושם כי תורת הבודהה הנה תורה פסימית. תרגום זה נכון אמנם מילולית, ממשיך ראהולה, אולם הוא מוטעה ומטעה כאשר מתרגמים אותו בהקשר של 'האמת הנאצלה הראשונה'. אמת זו מייצגת היבט מרכזי בתפיסת העולם של הבודהה ולה משמעות פילוסופית עמוקה יותר. משמעות הכוללת רעיונות מורכבים כמו ארעיות, העדר-שלמות וריקות מקיום עצמי בלתי-תלוי.

כך לדוגמה, האמת בדבר דוקהה, איננה שוללת את קיומה של חוויית האושר. ההיפך הוא הנכון. תורה זו גורסת כי ישנן צורות שונות של אושר רוחני וחומרי. אך כל אלה כלולות אף-הן באמת הנאצלה של הדוקהה, לא משום שיש בהם 'סבל' לכשעצמן, אלא משום שאף בהן יש יסוד של אי-נחת הנובע מארעיותן. הנטייה להיקשר, להתלות ולהיאחז באובייקטים של אושר, והעובדה שאובייקטים אלה ארעיים, הופכת את האובייקטים הללו ואת האושר הנלווה להם, לדוקהה.

האמת הנאצלה הראשונה איננה טוענת אפוא כי 'הכול סבל', אלא טוענת שלאור מאפייני הקיום, קיים יסוד של אי-נחת בכל. טל מדגים זאת היטב: "נניח שאני אדם שאוהב במיוחד שוקולד. אני אוכל שוקולד שוויצרי משובח ומתענג על כל נגיסה, וכמו כל דבר אחר בחיים, אחרי זמן מה, השוקולד נגמר והמתיקות חולפת. אני רוצה עוד, אבל מה לעשות? אין. נגמר. ולא נחמד לי עם זה. אני מודד את הסיפוק שלי במונחים של נחת מול אי נחת. של טוב כנגד לא טוב. יש שוקולד – טוב; אין שוקולד – לא טוב. כשאני רואה את האישיות שלי כנפרדת מכל שאר הדברים, וכשאני נאחז ברעיון שדברים שמוצאים חן בעיניי יכולים או צריכים להישאר שלי, או איתי, אני נופל לתוך מלכודת הסבל" [10].

ההיאחזות בקביעותם של הדברים שמוצאים חן בעיננו, היא אפוא זו שבשלה אנו נופלים למלכודת של הסבל. השוקולד הוא לכאורה מקור לאושר, אך העובדה שאנו נאחזים בו ומשתוקקים לקביעותו היא שמביאה לסבל. תפיסה זו תקפה גם לגבי דברים שאנו סולדים מהם ורוצים שהם ייעלמו. אנו עלולים לסלוד מערכו הקלורי של השוקולד שפוגם ביכולת שלנו ליהנות מהשוקולד, אך ערך זה לא יכול להעלם. גורם מרכזי לאי-נחת, אותו נפגוש באופן בולט גם אצל קאמי, הנו המוות: "מכיוון שאם נולדתי – אין ספק שבסופו של דבר גם אמות. ואני הרי רוצה לחיות, ולא רוצה למות. אני יודע שככל שאני מזדקן, ושככל שמצב הבריאות שלי נעשה ירוד, כך אני מתקרב עוד ועוד ליום מותי. אז מה אומר הבודהה על כל זה? 'כל זה הוא סבל'. למה? מכיוון שכל זמן שאני מפחד למות, להזדקן, או לחלות, אני בעצם מפחד גם לחיות. לחיות בְּאֶמֵת"[11].

שלושת המאפיינים: תורת הבודהה מתארת את העולם באמצעות שלושה מאפיינים או סימנים עיקריים[12]. המאפיין הראשון הוא הארעיות – אַנִיצַּ'ה –  אליה התייחסתי לעיל. העובדה שהכל בר-חלוף, הכל משתנה. העובדה שהאין בעולם דבר שיישאר בלא שינוי, שאין שום דבר שאפשר לאחוז כיציב וקבוע. המוות הוא אחד הביטויים של מאפיין זה. הארעיות היא אחד מהגורמים למאפיין השני – דוקהה. עובדת אי-הנחת. אי-הנחת מצויה לכשעצמה ומצויה גם במושאי העונג לאור ארעיותם. המאפיין השלישי הוא אַנַטַּה – היעצר עצמיות נפרדת וקבועה. העובדה ש"אי אפשר למצוא בעולם משהו, דבר או אירוע, שהוא בעל קיום עצמי נפרד וקבוע. דבר אינו נפרד. דבר אינו קבוע"[13]. גישה זו גורסת כי קיים "הבדל יסודי בין הדרך בה אנחנו תופסים את העולם, לבין הדברים הקיימים עצמם. הדברים לא קיימים באופן בו אנחנו נוטים להאמין, כמציאות חיצונית, עצמאית ואובייקטיבית"[14]. הדברים אינם קיימים באופן נפרד וכך גם אותו דבר אותו אנו מכנים 'עצמי'. תורת הבודהה גורסת כי אנו נוטים לייחס ל'עצמי' קְבִיעוּת ונִפְרדוּת כאשר למעשה, ה'עצמי', ככל התופעות ארעי, משתנה, גמיש. ההתייחסות לעצי כקבוע, ככל התעלמות ממאפיין הארעיות היא גורם לסבל.

הדבר אותו אנו מכנים 'עצמי' הוא גם תוצר. תוצר של גורמים ותוצאות שמשפיעים עליו ויוצרים אותו מחדש בכל רגע. תוצר שמצוי כל הזמן בתהליכי התהוות. אין לו 'אוטונומיה' נפרדת. בכל רגע ורגע הוא מתהווה על ידי החברה בה הוא שותף, על ידי נסיבות בלתי-נשלטות, על ידי הגוף ודרישותיו. תורת הבודהה מתייחסת אל רעיון ה'עצמי' כאל אשליה, כל מה שקיים הוא התהוות המותנית על ידי תנאים וגורמים שונים. התהוות המצויה בקשרי גומלין תמידיים עם סביבתה. התהוות גומלין.

מבין שלושת המאפיינים, בחר הבודהה בדוקהה כאמת הנאצלת הראשונה. עובדה זו קשורה כאמור למאפיין הקיומי של תורה זו. ניתן למצוא עניין אונטולוגי ברעיון הארעיות או עניין אפיסטמולוגי ברעיון היעדר העצמיות. אך הבודהה מתעניין בקיום האנושי, בעיותיו וּבַּפתרונות לבעיות אלה. למעשה, עניינה הראשי של תורת הבודהה אינו דוקהה, סבל, אי-נחת, אבסורד, כאב קיומי או אנגסט. גם לא לידה, מחלה, גסיסה או מוות; לא עצב ומרירות, כאב, מועקה וייאוש. הסיבה שהבודהה מתאר את ה'דוקהה' בכל כך הרבה אופנים ותארים, היא שהוא מתעניין בהפך הגמור. עניינו המרכזי של תורת הבודהה היא במושג ה"התעוררות". התעוררות ממציאות הסבל; התעוררות מאשליית העצמי; שִחְרוּר מדוקהה שמתבטא בחוויות של ְגִיל, שמחה, שלווה, נדיבות, אהבה וחמלה כמטרה וכדרך לשחרור.

עם-זאת, טוענת תורת הבודהה, כדי לחפש ולמצוא שחרור, יש לדעת ממה משתחררים. כדי למצוא שמחה, יש להכיר את המצב של העדרה –  עצב, כאב, מועקה או ייאוש. כדי לפתח ולטפח חמלה יש לדעת ולהכיר, דרך חוויה ישירה והתנסות, את הסבל. הבנה של דוקהה הנה אם-כן תנאי הכרחי לפיתוח האיכויות שציינתי לעיל. כדי למצוא שחרור יש אפוא, להכיר את האמת הנאצלה הראשונה[15].

1.2  דוּקְְּהַה סַמוּדַיַה אַרִיַסַצַ'ה – האמת אודות מקור הדוקהה:

"וזוהי האמת הנאצלה של מקור הסבל. הסבל עולה מתוך הצמא (השתוקקות), שמוביל להתהוות מחדש, שמלווה בתשוקה שלובה בעונג, ומהנהייה אחרי עונג שעכשיו הוא כאן ועכשיו הוא שם – כלומר מן הכמיהה לעינוגי החושים, מן הכמיהה להמשכיות החיים ומן ההשתוקקות לעוצמה"[16].

מקור הדוקהה הוא אפוא הצמא, ההשתוקקות, התאווה. במקום אחר מתורגם הצמא כ-"חמדנות חסרת-גבולות". אולם, מבהיר ראהולה, "…המונח צמא כולל לא רק השתוקקות לתענוגות חושים, לעושר ולכוח והיאחזות בהם, אלא גם השתוקקות לרעיונות ולאידיאלים, להשקפות ודעות, לתיאוריות, למושגים ולאמונות והיאחזות בהם"[17].

הדוקהה, שמקורה בצמא, בהשתוקקות או בתאווה, נובעת מ "… פער גדול בין העולם כפי שאנחנו מציירים אותו לבין העולם כפי שהוא…. מפער שבין המציאות כפי שהיא לבין ציורי המציאות שלנו, ובמיוחד ציור האגו שלנו והצמא הגדול לספק את צרכיו ואת תשוקותיו"[18].

טל מתאר זאת כך: "סבל נוצר כשיש פער בין מה שאני חווה כאן ועכשיו לבין מה שהייתי רוצה לחוות במקום אחר או בזמן אחר. אני משתוקק למשהו שאין לי, או שאני משתוקק לכך שמשהו שיש לי ברגע הנוכחי ימשיך להיות שלי גם ברגע הבא. ואני סובל כשאני מסרב לקבל את היות הדברים בני חלוף. אני נאחז בדבר שאליו אני משתוקק ומפחד שאאבד אותו. ובכל פעם שאני משיג אותו מחדש, אני מתרגל יותר ויותר למצב זה של השתוקקות ומקבל אישור מחודש לעונג שמושא תשוקתי מסב לי; אבל אני לא שם לב לכך שכל השתוקקות כזאת גובה ממני את מחיר הפחד. ובתוך האחיזה המפוחדת באותו הדבר שאליו אני משתוקק, אני הופך עונג לסבל"[19] .

העונג הנובע מהשגת 'מושאי האושר' שלנו והסיפוק הנובע מהרחקתם של 'מושאי הסלידה' שלנו, מביא אם-כן על-פי טל לעיוורון. אנו מניחים שהסבל שלנו קשור להעדרם של 'מושאי האושר' או לנוכחותם של 'מושאי הסלידה'. איננו מבינים שאי-הנחת קשורה לרגשות של השתוקקות, סלידה ופחד שאנו מפתחים כלפי מושאים אלה.

חוויות העונג והסיפוק והמרדף אחריהן, לא מותירות בידינו קשב וצלילות-דעת בה נוכל להתבונן על דברים כהווייתם. לא מותירה לנו צלילות-דעת בה נוכל להבחין במקור האמיתי של אי-הנחת.

להבחין בכך שרגשות של השתוקקות, סלידה ופחד הם-עצמם מקור הסבל. הפסיכולוגיה הבודהיסטית מניחה כי שלושת הרגשות האלה הם ביטויים שונים של השתוקקות. הסלידה היא השתוקקות להעדר; ואילו הפחד הנו הרצון שלא לאבד מושא השתוקקות.

מקור הדוקהה הנו אפוא ההשתוקקות – הצמא. בהעדר קשב וצלילות-דעת איננו יכולים להבין שעל-מנת למצוא רוויה לצמא הנפשי לא יספיקו כל המים שבעולם. שצמא זה דורש אופן התמודדות אחר – כיבוי:

1.3  דוּקְהַנִירוֹדְהַה אַרִיַסַצַ'ה – האמת אודות כיבוי או היפסקות הדוקהה:

תורת-הבודהה חפה מפסימיות משום שעניינה העיקרי אינו הסבל אלא השחרור ממנו. משום שהיא מניחה שיש "שחרור, חירות, חופש מסבל, מהמשכיות הדוקהה". טענה זו מוצגת באמת הנאצלה השלישית – האמת הנאצלה של כיבוי או היפסקות הדוקהה – הנִיבַּאנַה, המוכרת יותר בצורת הסנסקריט– נירוואנה[20]: "זוהי האמת הנאצלה של קץ הסבל: זוהי ההיעלמות המוחלטת וחידלון הצמא. זהו הוויתור עליו, זניחתו, השחרור ממנו, הניתוק ממנו"[21]. כפי שניתן לראות, הנירוואנה מתוארת במונחים שליליים[22]. מחד גיסא, מדובר בהיפסקות הדוקהה – פתרון הבעיה; מאידך גיסא,  פתרון הבעיה נעשה על ידי הפסקה, הכחדה או כיבוי של ההשתוקקות – הצמא[23]. "הפתרון שמציע הבודהה", מבאר טל, "הוא פתרון יסודי, בסיסי וחסר פשרות. הבודהה ניגש היישר לשורשי הסבל: אל ההשתוקקות עצמה… עכשיו מסתבר שתורת הנפש הבודהיסטית יומרנית במיוחד; זו אינה תורת נפש שמנסה להפוך אנשים אומללים בצורה פתולוגית לאומללים בצורה נורמאלית או סבירה; הפסיכולוגיה של הבודהה מציעה פתרון כולל וגורף לבעיית הסבל; טיפול שורש, אם תרצו: יש להפסיק באופן מלא את ההשתוקקות. כשלא אשתוקק – לא אסבול"[24] .

חיבור זה עוסק באי-נחת אינהרנטית. לפי הפסקה לעיל, ניתן היה להסיק, כי קיומה של נירוואנה מצביע על כך שעל-פי תורת הבודהה, אי-הנחת איננה אינהרנטית. סוגיה זו מביאה אותי להזכיר שוב את הדרך בה הגדרתי 'אי-נחת אינהרנטית' בפרק המבוא (בסעיף המשתנים – 4): לאי-נחת אינהרנטית התייחסתי כאי-נחת שניתן להגיע לסיומה ללא קפיצה אל הטרנסצנדנטי וללא ביטולה והעלמתה. אי-נחת שסיומה האפשרי קשור לקבלה מלאה שלה ושינוי האופן בו אנו מגיבים אליה. קץ הדוקהה מתואר כמצב של "ההיעלמות המוחלטת וחידלון הצמא", התופעות המוגדרות כדוקהה עשויות להמשיך להתקיים, אך בהעדר צמא, אין הן נחוות עוד כאי-נחת[25]. הפרמטרים שהוגדרו כמאפיינים של דוקהה: מחלה, גסיסה ומוות, ממשיכים להתקיים, אך בהעדר צמא הם אינם נחווים כאי-נחת. הדוקהה ה'אונטולוגית' ממשיכה להתקיים, אולם הדוקהה ה'אפיסטמולוגית', והיא בלבד, נפסקת.

האמת הראשונה הציגה את הבעיה, השנייה את מקור הבעיה ואילו השלישית מציגה את הפתרון לבעיה. מובן שהפתרון בו מדובר אינו פתרון פשוט, לכן מתבקש לעבור עתה לאמת הרביעית – למרשם, לדרך.

1.4  מַגַּה אַרִיַסַצַ'ה– האמת אודות הדרך בעלת שמונת הנתיבים:

"זו האמת הנאצלה של הדרך המובילה לקץ הסבל: זוהי הדרך הנאצלה בעלת שמונה הנתיבים; כלומר: השקפה נכונה, הִתְּכַּוונוּת נכונה, דיבור נכון, עשייה נכונה, אורח-חיים נכון, מאמץ נכון, תשומת-לב נכונה, ריכוז נכון"[26].

כפי שציינתי לעיל תורת-הבודהה היא בעיקר דרך, דרך התמרה של התודעה המאפשרת שחרור מדוקהה. עבור ההולכים בדרך זו היא נתפסת כ- "…משנת חיים של ריפוי ונחמה, לא כהגות מופשטת. זוהי תורת מעשה. אימון של יומיום שהוא חיים של פחות סבל, פחות תעתוע. פחות תעתוע ולכן פחות סבל"[27].

הדרך בעלת שמונה הנתיבים מתוארת באופן נוסף כדרך שבה שלושה אימונים: (1) האימון בהתנהגות מוסרית (סילה); (2) האימון במשמעת מנטאלית או מדיטציה (סמאדהי); (3) והאימון בחֹכמה (פניא[28]). "התנהגות מוסרית (סילה) בנויה על המושג הרחב של אהבה אוניברסאלית וחמלה לכל היצורים החיים, שעליהן מבוססת תורת הבודהה"[29]. האימון במשמעת מנטאלית כולל בתוכו פיתוח מאמץ נכון, קשב נכון וריכוז נכון באמצעות תהליכים (מדיטטיביים) של פיתוח התודעה שנועדו להשקיט את הרוח. האימון בחכמה כולל בתוכו את ההשקפה הנכונה שתמציתה "היא הבנת ארבע האמיתות הנאצלות"[30]. וההתכוונות הנכונה הכוללת "מחשבות של וויתור או אי-היאחזות נטולי אנוכיות, מחשבות אהבה ומחשבות לא אלימות כלפי כל היצורים החיים". (שם).

פסקה זו מבהירה את מרכזיותן של ארבע האמיתות בתורת הבודהה – ההשקפה הנכונה הנדרשת מההולך בדרך הבודהה הנה הבנה של ארבע האמיתות. בהבנה אין הכוונה להבנה תיאורטית אלא: לחקירה מלאה של הדוקהה, לעזיבה של מקורה, לחוויה של קץ הסבל ולמימוש של הדרך[31]. ההשקפה הנכונה מביאה להתכוונות נכונה שהיא התכוונות נטולת השתוקקות, אנוכיות או אלימות ומלאת אהבה וחמלה והיא שמובילה לאימון המוסרי. את האימונים בחכמה ובמוסר מגבה האימון במשמעת המנטאלית שמאפשר לחזק את האימון המוסרי, להעמיק את האימון בחכמה ולחוות את השקטת הרוח.

בהתייחסות זו מקופלת הנחת יסוד חשובה של תורת הבודהה על טבע האדם, לפיה בהעדר אי-נחת והשתוקקות, הנטייה האנושית היא לרגשות של אהבה וחמלה. פרט להנחה זו ניתן להבחין בשתי הנחות נוספות על טבע האדם:

         א.         דוקהה – ההנחה הראשונה גורסת כי "…קיים שוויון יסודי בינינו לבין האחרים במובן שיש לכולנו שאיפה להיות שמחים ולהתגבר על הסבל".[32] על פי הנחה זו חוויית הדוקהה והרצון להשתחרר ממנה ולמצוא שמחה הנן אוניברסאליות – משותפות לכל בני האדם ולמעשה לכל היצורים החשים[33].

          ב.         טבע ההתעוררות – ההנחה השנייה, מייחסת לכל בני האדם את הפוטנציאל להתעורר ולהשתחרר מהסבל. הנחה זו מכונה בכמה זרמים בודהיסטיים "טבע הבודהה" – הטבע הפוטנציאלי של להיות ער[34].

שתי ההנחות הללו הן שמגדירות את הרלבנטיות של תורת הבודהה. ההנחה הראשונה המגדירה את התורה כתורה כללית. ההנחה השנייה מגדירה את הדרך כרלבנטית לכל ולא למיעוט נבחר. לא רק הבעיה אוניברסאלית, אלא גם האפשרות לפתרון.

כפי שציינתי לעיל, הפרדיגמה שמתוות ארבע האמיתות הנאצלות תשמש אותנו לדיאלוג עם קאמי. אולם לאור העובדה שעבודה זו חוקרת גם את היחסים בין מיקוד פנימי וחיצוני בתורת הבודהה, חשוב כבר בשלב זה להדגיש את החמלה כמושג מרכזי בתורת הבודהה כולה ובפרט בזרם המהאיאנה. מושג זה יהיה מרכזי בדיאלוג עם קאמי בסופו של החלק השני, כמו גם בחלקה השלישי של העבודה.

לפרק 1.5 – קרונא מאגה – דרך החמלה.


[1] דְהָמָּצָ'קָפָּווָטָּנָה סוטרה – הסוטרה על הנעת גלגל הדהרמה, 5 SN.

[2] טל, 2004, 21.

[3]  אנייה קונדניה אחד מחמשת הסגפנים ששמעו את דרשתו הראשונה של הבודהה, היה גם הראשון להתעורר כשזכה לידיעה מושלמת של האמיתות. סיפור זה ממחיש, על-פי תורת הבודהה, כי ניתן להגיע להתעוררות משמיעה קשובה בלבד והבנה של אמיתות אלה.

[4] המבקרים היו יכולים לטעון כי ידיעה שכזו היא זו שבעצמה יוצרת את הסבל, אך על פי תורת הבודהה, ידיעה זו היא שתאפשר לנו שלא להיאחז בשום אובייקט, בהיעדרה של היאחזות נוכל לחוות כל אובייקט באופן מלא ולמצוא שמחה עמוקה השונה באופן מהותי מהעונג שאנו מוצאים באובייקטים של השתוקקות והיאחזות.

[5] Hamilton, S., “the ‘External World’: Its Status and Relevance in the Pali Nikayas”, Religion, Volume 29, 1999, pp. 73-90, p. 77.

 [6]טל, 2006, 47.

[7]  כפי שכתבתי בפרק המבוא, בציטוטים של מחברים שונים קיימים אופנים שונים של תרגום של מושגים מתורת הבודהה. התרגומים השונים עלולים ליצור בלבול. המושג "אַרִיַסַצַ'ה" –  שמתורגם בספרו של ראהולה כ"אמת נאצלת" מתורגם על ידי אחרים כ"אמת האצילים". התרגום בו אעדיף אני להשתמש הנו 'אמת נאצלה'. (אַרִיַ-סַצַ'ה – אריה – אצילי/ נאצל, סצ'ה – אמת – יכול להיות מתורגם הן כאמת האצילים הן כאמת נאצלת/ה והן כאמת של האציל – הוא הבודהה).

[8] סוטת הנעת גלגל הדהרמה – Dhammacakkapavatana Sutta S V 421,  בתוך, שוורץ, 2004, עמ' 3. לאור טענותיו (להלן) של ראהולה, החלפתי את התרגום "סבל" למושג הפאלי המקורי "דוקהה".

[9]  ראהולה, 2004, 40-42. ההדגשה שלי.

[10]  טל, 2006, 51.

[11]  טל, 2006, 51. ההדגשה והניקוד שלי.

[12] טל, 2006, 28.

[13] רז, 2006, 17.

[14] הדלאי לאמה, 2004, 34.

[15]  בשפה נגישה יותר, עלינו להכיר ב:"… עובדה של הנוכחות האוניברסאלית של אי-הנחת. אין זו פסימיות, אלא ראייה צלולה של נוכחות המצוקה בכול. אנחנו משתוקקים למשהו והוא אינו מתגשם, או שהוא מתגשם לא כפי שרצינו; או שיש בידינו משהו, והוא משתנה שלא לרצוננו; או שהוא הולך מאתנו – הוא נפרד, נעלם, מת, אובד, חולף. לעולם אנחנו בין הרצוי שאינו מתגשם לבין המצוי שנפרד מאתנו. שניהם בוגדים בנו."(רז, 2006, 15, ההדגשה שלי).

[16]  דְהָמָּצָ'קָפָּווָטָּנָה סוטרה V SN  – מבוסס על התרגום המובא ב: טל, 2006, 52.

[17]  ראהולה, 2004, 55.

[18] רז, 2006, 16-17.

[19]  טל, 2006, 52.

[20]  ניסוח מחדש של ההגדרה לנירוואנה ב: ראהולה, 2004, 61.

[21]  דְהָמָּצָ'קָפָּווָטָּנָה סוטרה V SN. התרגום בתוך: צ'רניאק, א., כתבים נבחרים, בתוך: ראהולה, 2004, 120.

[22]  "…נירוואנה מתוארת בדרך כלל במונחים שליליים; אולי דרך תיאור פחות מסוכנת. ההתייחסות אליה היא במונחים שליליים כמו 'הכחדת הצמא, טנהקהיה, 'לא ניתנת לחלוקה', 'לא מותנית', 'העדר תשוקה', 'היפסקות' נירודהה, 'כיבוי', 'הכחדה', ניבאנה."  (ראהולה, 2004, 62, הציטוט ללא מרבית התרגומים לפאלי לאור חוסר הרלבנטיות).

[23]  פירושה המילולי של נירוואנה הנו "קרירות", Buddhadasa Bhikkhu, Mindfulness With Breathing, Chaiya, Evolution/ Liberation: 1987, p. 101.

[24]  טל, 2006, 53.

[25]  כך לדוגמה העובדה שהבודהה עצמו היה בסוף חייו זקן שהתקשה ללכת ומת מהרעלת בשר. הבודהה חווה את תופעת המחלה, אולם בהעדר השתוקקות הוא לא חווה את הדוקהה כתופעה כדוקהה שהיא חוויה.

[26]  דְהָמָּצָ'קָפָּווָטָּנָה סוטרה V SN. התרגום מבוסס על: צ'רניאק, א., כתבים נבחרים, בתוך: ראהולה, 2004, 120. את המושגים של צ'רניאק "הדרך הנאצלה כפולת השמונה" ו'קשב' החלפתי במושגים של רז: "דרך שמונת הנתיבים" ו'תשומת-לב' שנתפסים בעיניי כמתאימים ומדוייקים יותר.

[27] רז, י., הקדמה,  בתוך טל, 2006, עמ' 9.

[28]  פניא בפאלי, בסנסקריט: פרג'ניא.

[29]  ראהולה, 2004, עמ' 72, האימון המוסרי כולל בתוכו שלושה רכיבים של הדרך: דיבור נכון, עשיה נכונה ואורח חיים נכון.

[30]  ראהולה, 2004, 75.

[31]  הסוטרה על הנעת גלגל הדהרמה.

[32] הדלאי לאמה, 2004, עמ' 79-80.

[33]  את האמת הנאצלה השנייה –מקור הדוקהה, הצמא, ההשתוקקות.  ניתן תפיסתית, להכיל בתוך ההנחה הראשונה אודות הדוקהה, כשאנו מנתחים את התורה הבודהיסטית כתורה הומניסטית.

[34] "כל מי שיתרגל את ארבעת יסודות המודעות האלה במשך שבע שנים בלבד יוכל לצפות לאחת משתי תוצאות: או שיהיה ארהנט [אדם שהגיע להתעוררות מלאה א.ס.א.] בעולם זה, או, אם נותרה שארית אחיזה, יהיה במצב של זה שאינו חוזר". ציטוט זה מתוך הסטיפתהאנה סוטרה (MN10), אחת הסוטרות המרכזיות בזרם התהרוואדה, מבהירה שהשחרור אפשרי לכל אדם שיתרגל. חלק מהאנשים יזכו לשחרור מלא (ארהנט) וחלק יזכו לשחרור כמעט-מלא – מצב של לא-חוזר.

Read Full Post »

עֲנֵנוּ אֶלֹהֵי אַבְרָהָם עֲנֵנוּ:

עֲנֵנוּ וּפַחַד יִצְחָק עֲנֵנוּ:

~~~~~~~

פחד. פחד הוא כמובן מצב תודעה לא מיטיב, (א-קוסלה), על פי הפסיכולוגיה הבודהיסטת. מאידך, למיטב ידיעתי, הוא לא מופיע באופן ישיר, לכשעצמו, באף אחת מרשימות הנטיות השליליות של התודעה. זאת בניגוד למצבי תודעה כמו 'דחייה' או 'מיאוס' שמצוינים באופן ישיר כבלתי-מיטיבים. ניתן היה לומר שפחד הוא שילוב של כמה מכשולם (למשל דחייה והשתוקקות), אולם מדובר במצב תודעה כל-כך שכיח, שמפתיע שהוא לא נמצא ברשימות הקלאסיות (חמשת המעצורים, חמשת הרעלים, עשרת הכבלים, עשרת המזהמים וכו').

כניסת יום הכיפורים הביאה אותי לשירת עננו. ופתאום חשבתי על המשפט שמצוטט לעיל, אלוהים כ- 'פחד יצחק'. אין לי באמת מושג עמוק למה הכוונה במושג הזה. אבל מה שברור לכל מי שהתנסה קצת בדתות המונותיאיסטיות הוא שפחד הוא לא סתם רכיב מרכזי שם, אלא אפילו רכיב מכונן. רכיב שלא רק שאינו מצוין כשלילי, אלא אפילו נתפס כחיובי. אתה אמור לפחד לחטוא, זה מיטיב לפחד מזעמו של אלוהים, לשקשק מהעונש הצפוי לך אם תעבור על מצוותיו. הפחד שומר עלינו מלעשות שטויות, זה תפקידו. כמו בחיים: הפחד מונע מאתנו לעשות דברים שיפגעו בנו, דברים שמסוכנים לנו.

פחד בהגדרה הזו, הרי הוא דבר מיטיב, זו רק הנוירוזה שמלווה לפחד שהופכת אותו ללא בריא ואת הנוירוזה אפשר כבר לשייך למכשול או למזהם אחר (השתוקקות, דאגה, מיאוס).

הלכה למעשה, גם בתרגול הבודהיסטי אתה אמור לפחד. עצם ההגדרה של מצב תודעה מסוים כ'בלתי-מיטיב', מזהם, מכשיל, כובל, מקפלת בתוכה את חיוניותו של הפחד. בסופה של הדרך גם הפחד אמור להיעלם, אבל על הדרך, כל עוד קיימים כל-כך הרבה מעכבים אחרים, הפחד עשוי להיות מקור לאנרגיה של תרגול. מקור של מאמץ נכון.

הבנה עמוקה של דוקהה משמעה פחד. הבנה של האינהרנטיות של אי-הנחת, של העובדה שהיא מקיפה את הכל, מתפשטת וחודרת לכל, מתעצמת ומתרחבת, פירושה פחד. פחד מהדין הזה של לחיות בסמסארה – במעגלי היוולדות מתמדת מחדש בתוך הדוקהה, בתוך אי-הנחת. תובנת הדוקהה מולידה גם את השאיפה לשחרור או יותר מדויק, את ההשתוקקות לשחרור, אבל זו רק חצי הכוס המלאה. במערב הניו-אייגי, מעדיפים את חצי הכוס הזו.

ההבנה שאתה הבורא והיורש של הפעולות שלך, של הקרמה שלך, משלימה את הארכיטקטורה של הפחד. חוק הקרמה מהדהד באופן עמוק למושג החטא המונותיאיסטי. אין שום אלוהים אישי שמשגיח ובודק לך בציציות, אבל יש חוק טבע שמגדיר את אופן פעולתה של התודעה. חוק שמגדיר באופן חד ונחרץ שכל מעשה מיטיב שאתה עושה מטביע טביעות מיטיבות על-פני התודעה, וכל מעשה בלתי-מיטיב טביעות שליליות. כל מעשה בעל התכוונות טובה מייצר ומחזק התניות חיוביות וכל מעשה שההתכוונות אליו הייתה שלילית מייצר ומחזק התניות שליליות.

היות שאי-הנחת היא תוצר ישיר של התודעה שלנו ושלה בלבד, תוצר ישיר של האופן שבו אנחנו חווים את המציאות הקיומית, הרי שבכל רגע שבו אנו מבצעים מעשה- קרמה – שלילי, אנחנו בוראים את עצמנו אל-תוך אי-הנחת.

בתובנה הזו יש פחד. הפחד לעשות מעשה לא-מיטיב. הפחד ליצור את התודעה באופן שלא יעשה לי טוב. הפחד לחזק את ההתניות השליליות. פחד מכעס, תשוקה, דאגה, שעמום, ספק. פחד מגאווה, קנאה, צביעות או שתלטנות.

פחד מכל המעשים שקשורים למצבי התודעה האלה; מכל מעשה שהמוטיבציה שלו (ולו חלקית) היא מוטיבציה להרע, מוטיבציה שמעוגנת בסיאוב.

הפחד הזה לפתע הדהד לי לפחד מאלוהים שהכרתי בילדותי.

ובכל זאת יש הבדל מהותי שקשור בידיעה הקיימת בתוך הפחד, שגם הפחד עצמו איננו מיטיב. גם הפחד לכשעצמו הוא מצב תודעה לא רצוי, דוקהה. משהו שאפשר להשתמש בו, אבל בפרופורציה ובאופן מוגבל. אסור שזה יהפוך לטרור. הנזק לתודעה גדול מדי. הפסיכולוגיה הבודהיסטית מבהירה שניתן להשתמש בפחד מנוהל, באותו אופן שאנחנו נעזרים בתשוקה מנוהלת (לשחרור), אבל צריך להיזהר שהם לא ינהלו אותנו וצריך לזכור שבסופו של יום, גם הם צריכים להיעלם.

ואחרי ההרהור הזה על הפחד, ברור לי שלא פחדתי מספיק השנה ושלא שמרתי מספיק על הקרמה שלי. בכל מקרה מוזר לכתוב עכשיו 'גמר חתימה טובה', הרי חוק הקרמה מבהיר שאנחנו נחתמים בכל רגע ורגע.

חתימה טובה.

Read Full Post »

Older Posts »

%d בלוגרים אהבו את זה: