Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘מרד’ Category

המנחה שלי, בתבונתו הרבה, הפציר בי להוריד את הדוגמא להלן מעבודת הדוקטורט. הדוגמא פוליטית מדי ובמידה רבה זמנית. מקווה שתהנו מהטעימה:

לשיטתו של צבי לם הדרך הנכונה להבין ולפרש כל שיטה חינוכית שלמה היא להתייחס אליה כאל אידיאולוגיה. כל שיטה שלמה תציע דיאגנוזה של המציאות – ניתוח שמסביר אותה ויוצק בה משמעות; תציע אסכטולוגיה – אוטופיה, אידיאל, מצב נשאף – פתרון לבעיות שהציפה הדיאגנוזה אשר יוצקת אף היא משמעויות משום שהיא מעניקה תקווה, כיוון, אמונה. מעניקה את התחושה שישנה תקווה, שיש מה לעשות. הרכיב השלישי הוא האסטרטגיה – איך מגיעים מהמצב הנתון, הבעייתי, אל המצב הנשאף.[1]

ככל שהאסטרטגיה תהיה ברורה יותר, ככל שהיא תיתפס בת-הגשמה, ככל שהיא תיתפס רלבנטית לתנועה מהמצב הנתון למצב הנשאף, כך יגבר כוחה של האידיאולוגיה. למעשה, פעמים רבות האסכטולוגיה תהיה רחוקה ועמומה, אולם הבהירות באשר למה שצריך לעשות נותנת עצמה רבה לאידיאולוגיה. עניין זה רלבנטי במיוחד לאסטרטגיות אוטופיסטיות בהן האסכטולוגיה היא תמיד בגדר מדומיין. כך לדוגמא, האסכטולוגיה של 'שלום', גם אם היא נתפסת ראויה, לא תהיה רלבנטית אם אין שום דבר שאפשר לעשות כדי להביאו, (אם, למשל, הכל תלוי בצד השני שאינו מעוניין בכך). לעומת זאת, אסכטולוגיה לפיה תמיד ניאלץ לחיות על חרבנו, למרות שהיא עשויה להיות פחות מפתה כשלעצמה, תהיה מוצלחת יותר אם היא מציעה אסטרטגיה בהירה ומלאת עֹצמה. האידיאולוגיה הראשונה נתפסת ככזו שמותירה את השליטה בידי אחרים ומותירה אותנו חסרי אונים, בשעה שהשנייה מציעה מוקד שליטה פנימי – אנחנו צריכים להיות חזקים, לא לפחד, לא להירתע, להמשיך במאבק המתמיד ו-"לא לפחד מדרך ארוכה" שהרי "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו".

ניתן לראות שלאידיאולוגיה שכזו ישנם רכיבים כמו-אוטופיסטיים של תהליך מתמיד. עצמתה נובעת מהאמונה בדיאגנוזה (בכל דור ודור) ומיעילותה של האסטרטגיה. זוהי אסטרטגיה אשר פוגשת באופן מדויק את החרדה משבירותו של העצמי ומציעה תפיסה עצמית של עֹצְמָה, כּוח, אוֹן – לא משנה מה עושים האחרים, אני, אנחנו תמיד נשארים חזקים.

בה-בעת שכוחות פופוליסטיים הולכים ומתחזקים בכל רחבי העולם, אנחנו צופים בנסיגה מתמשכת בכוחם של כוחות סוציאל-דמוקרטיים והומניסטיים. כיצד ניתן להסביר זאת? ישנם הסברים מלומדים רבים, אך מהפרספקטיבה הזו יש לקחת בחשבון את התחרות האידיאולוגית או, ליתר דיוק, את ההפסד: הכוחות ההומניסטיים שמים לב שהם מפסידים, נחלשים, כאשר ההמונים מעדיפים גישות אחרות. ההפסד מוביל לתחושת אבדן שליטה שמלווה בפליאה אבסורדית שמקורה בחוסר ההבנה של הנהייה אחרי הפופוליזם. גם הכוחות ההומניסטיים מתקשים להסכין עם מיקוד השליטה החיצוני הזה ובוחרים, הלכה למעשה, במוקד שליטה פנימי – אינדיבידואליסטי: אינני יכול להשפיע על ההמונים ה'נבערים', אבל אני בהחלט יכול לשלוט על חיי הפרטיים, על הקריירה שלי, המשפחה שלי, (כאן או במקום אחר). בימים אלה, האינדיבידואליזם המרוכז בעצמו, בשונה מההומניזם, יודע להציע מיקוד שליטה פנימי, אסטרטגיה בהירה. גם אם עבור ההומניסט ישנו פחות פיתוי באידיאולוגיה האינדיבידואליסטית ובאוטופיה שהיא יודעת להציע, הרי שהיא מציעה לפחות אסטרטגיה ברורה, קשר ברור בין פעולה לתוצאה; שליטה.

בקונטקסט הזה אפשר להתפעם שוב מהגיונו של בובר, (בהמשך לחסידות), שמדגיש כי "הבא לתקן יתחיל בו בעצמו". מעשה התיקון – אדם-עולם – הכרחי שיהיה זמין תמיד, זמינות זו מאפשרת שמירה מתמדת על מוקד שליטה פנימי, תיקון האדם הוא לא רק ראשית הדרך, אלא גם הבסיס הבטוח. היכולת להחזיק אידיאולוגיה הומניסטית בימים של פופוליזם והידלדלות-רוח לא יכולה להישען רק על אסכטולוגיה הומניסטית של חירות, שוויון ואחוות-עמים. ככל שחולפות השנים נבואתו הדטרמיניסטית של מרקס נדמית פחות ופחות נגישה.[2] רק מעטים מצליחים לאחוז בה בעוז ואצל רבים מהם נראה כי מדובר באילוץ ערכי, (הם אוחזים רק בגלל חוסר יכולת נפשית להגר לאידיאולוגיה האינדיבידואליסטית). ניכר גם, כי האילוץ הזה אל-מול-פני המציאות מוליך למיאוס גובר כלפי המציאות, כלפי האידיאולוגיה המתחרה וכלפי ההמונים. אותם המונים עבורם הם מבקשים חירות ושוויון, אותם המונים מהם הם דורשים אחווה. אחרים, וראוי לומר שמדובר בַּרוב, אוחזים ברפיפות באותם ערכים הומניסטיים מבלי לשים לב לעובדה שהאסטרטגיה האינדיבידואליסטית-קפיטליסטית בה הם מנהלים את חייהם עומדת בסתירה עצומה לאותם ערכים עצמם.

כדי להיות מסוגלים לאחוז בשתי ידיים באידיאולוגיה הומניסטית נדרשת אסטרטגיה הומניסטית ברורה ונגישה. אסטרטגיה שמציעה כלים זמינים התמודדות בכל רגע ובכל מצב.[3] בנקודה זו ברור גם יתרונה הסגולי של הדרך הבודהיסטית בעת הזו: העובדה שמדובר בדרך שיטתית שיודעת להציע מתודה חילונית עשירה של תיקון אדם.

אתגרו של הבודהיזם הפוליטי, המעורב חברתית, לשזור את הדרך הזו בתפיסה חברתית ברורה וקוהרנטית לזו הפנימית.

הניתוח הזה מחדד ומחזק את ההעדפה שלא להתמקד בדמותו של בית ספר בודהיסטי או מערכת חינוך בודהיסטית. שלא לצייר אסכטולוגיות מדומיינות שיכולות להתגשם רק כיוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל, או לשמש כעוד קונסטרוקציה אסכטולוגית מדומיינת שרק מזכירה עד כמה המציאות עגומה. האסטרטגיה המוצעת ממוקדת בדמותם של המחנך והמחנכת, המורה והמורה, האקטיביסטים הבודהיסטיים שמבקשים לתקן את העולם בתוך 'החומר הסרבני' שמתמשך מאז ימיו של בובר ועד היום. להתמקד באידיאל של מחנך ומחנכת שאינם מפחדים מדרך ארוכה.


[1]  הרכיב האחרון הוא הקולקטיב – האוכלוסייה אליה מתייחסת האידיאולוגיה – אשר פחות רלבנטי לשיטה שהקולקטיב שלה אוניברסלי. יכולים היינו לומר שהקולקטיב של הפדגוגיה המוצגת כאן היא המורים והמורות, אך האופן שבו הוצג אידיאל המורה והקבלתו לאידיאל האדם מפחיתה את הדיוק שבאמירה שכזו. לם, צבי, אידאולוגיות ומחשבת החינוך, בתוך: הרפז, י., (עורך), לחץ והתנגדות בחינוך, מאמרים ושיחות, ת"א: ספריית הפועלים, 2000, עמ' 254-217.

[2]  הלכה למעשה ישנה תנועה מתמדת של התקדמות לעבר נבואתו של מרקס, בוודאי אם נשווה את המצב הנוכחי למצב ב-1848, אולם היות שמדובר במעין טנגו ומכיוון שאנחנו נמצאים כרגע ב'צעד אחורה', קשה לשים לב לכך, להחזיק תפיסה על-זמנית שרואה את המציאות בתוך קונטקסט זמן רחב כל-כך ומוצאת אופטימיות אסטרטגית גם בהווה המאתגר.

[3]  האסטרטגיה הגרמשיאנית, לדוגמא, על כל יפיה, כרוכה בהפעלה מתמדת של הדמיון – דמיון של הגשמת האסכטולוגיה, דמיון של הרשת של 'סוכנים חשאיים' בכל מרחבי החברה שאני חלק ממנה, מבלי שיהיה לי מפעיל או קבוצת התייחסות קונקרטית. אולי מסיבה זו הגורמים המרכזיים שמצליחים להפעיל גישה זו הם גורמים קהילתיים כמו אלה שקיימים בתנועות הבוגרים הקהילתיות.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

Read Full Post »

אנחנו מכינים עכשיו סמינר למגמת פילוסופיה של התיכון בו אני מלמד. במסגרת ההכנות נתקלתי באופן שבו ממשיג קאמי את האתיקה האלטרואיסטית שלו. אני לא מעלה כאן את כל הרצף של המשגת המרד מהתזה, אתם יכולים למצוא את זה בתזההפרק הזה הוא פרק 2.6.1 .

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

תפישת הסטואיות ההומאנית, מבוטאת בעיניי, בצורה היפה ביותר בציטוט הבא:

"המרד נתקל בלי הרף ברשע, ואין לפניו דרך אלא לצבור תנופה חדשה. יכול אדם לכבוש בקרבו כל מה שעשוי להיכבש[1]. וחייב אדם לתקן בבריאה כל מה שעשוי לתקון. ולאחר שיעשה, עדיין ימותו ילדים שלא בדין, גם בחברה המושלמת. גם בפסגת מאמציו יכול אדם להתכוון רק להפחתה כמותית של הייסורים בעולם. אבל אי-הצדק והמכאובים יוסיפו להתקיים, ויהיו מצומצמים כאשר יהיו, יוסיפו להיות שערורייה"[2].

בפסקה זו מגדיר קאמי את הציווי ההומאני – חייב אדם לתקן בבריאה כל מה שעשוי לתקון. הוא משלב בה גם את המרד המודע בו כובש אדם בקרבו כל מה שעשוי להיכבש. בכך הוא מגדיר את הסטואיות ההומאנית. אך גם לציווי ההומאני יש גבולות. אלה הם גבולות האבסורד בעולם. העובדה שאי-הנחת היא אינהרנטית ולא תיעלם. עבור קאמי, שלא כמו הבודהה, אי-נחת זו היא שערורייה.

לאור הציווי ההומאני ולאור גבולות האבסורד, מתווה קאמי דרך מפורטת אותה הוא ממקם בפרק החמישי של ספרו המכונה 'המחשבה הים תיכונית'. המחשבה הים-תיכונית מניחה אתיקה כמו-גם פוליטיקה. במישור הפוליטי מתייחס קאמי אל זרם 'הסינדיקליזם המהפכני'[3] המבוסס על הערכים שהוא מתווה באתיקה שלו. בזרם זה מביא לידי ביטוי את "שותפות-הגורל השקופה בין הבריות, את המבנה המשותף, את סולידאריות הכבלים, את המגע-ומשא בין איש לרעהו, ההופך את הבריות לדומים זה לזה ואף קשורים"[4]. שיטה זו קשורה ברמה הפוליטית להעדפת הקהילה נגד המדינה[5].

במישור האתי קושר קאמי את האתיקה שלו להעדפת "האינדיבידואליזם האלטרואיסטי" על פני הקולקטיביזם[6].

מושג זה – של קאמי עצמו- מהדהד עם מושג הסטואיות-ההומאנית. מושג זה מצוי אף הוא במפגש בין המרד המודע למרד הסולידארי. במפגש זה המרד האינדיבידואלי המודע בוחר בַּמקוֹר של מרדו – בערך-האדם, בסולידאריות. בהעדפת הטוב הכללי – באלטרואיזם.

על-אף העובדה שבפתח הספר, נמנע קאמי מלהגדיר במפורש את אותו "ערך משותף" שמקופל במרד, ניתן להבין את כוונתו על-סמך הציטוט לעיל, אותו הוא מבאר במשפט: "עתה נבין, שאין המרד עשוי להתקיים ללא אותה אהבה תמוהה"[7]. ניתן לראות כי הערך עליו מצביע המרד הסולידארי הוא האהבה, האהבה שמצויה בבסיס השאיפה לתקן בבריאה כל מה שניתן לתקן, השאיפה האלטרואיסטית-סולידארית –לפעול לטובת הכלל ולא רק לטובת האחד.

האהבה האלטרואיסטית יחד עם השמחה הסטואית הן שבאמצעותן "נתקן בהמשכם של המאבקים את נשמת הזמן, וכן את אירופה…"[8] – זהו הרכיב של תיקון העולם במרד הסולידארי. אך קאמי מבהיר את אופיו של תיקון זה: הכל מוזמנים להשתתף בפעולה זו "בתנאי שיבינו כי הם מתקנים איש את רעהו, וכי יש גבול תחת השמש המרסן את כולם. כל איש יגיד לרעהו שאין הוא אלוהים; ובכך יתם הרומנטיזם" (שם).

 המרד המודע והסולידארי – האינדיבידואליסטי והאלטרואיסטי –  מאופיין איפה בדואליות בין הכיבוש הפנימי לתיקון החיצוני. בין 'תיקון האדם' ל'תיקון עולם'. בהתבסס על האהבה האלטרואיסטית, הופכת גם הפעולה החיצונית בעולם אבסורדי לפעולה הדורשת צלילות דעת והבנה של גבולותיה. הפעולה החיצונית, כשהיא מתחוללת בקהילה מרסנת מסייעת בתורה למרד הפנימי. אנו כבני אדם הפועלים יחד מתקנים איש את רעהו בהזכירנו זה לזה את ארעיותנו ואת מציאות האבסורד.

 המרד – 'סטואיות-אלטרואיסטית': התלבטתי אם לציין כאן את שני מושגי הדואליות – זה של קרוקשנק וזה של קאמי. במילה סטואיות מקופלים עקרונות של תרגול שנאמנים לרעיון 'המרד-המודע' יותר מהמילה 'אינדיבידואליזם'. מאידך גיסא, המילה אלטרואיזם מתארת נאמנה את כוונתו של קאמי ב'מרד הסולידארי' יותר מהמילה 'הומאניות' שעלולה להתפרש באופן צר וחלקי.

המושג בו הייתי בוחר אני על מנת לתאר את מלוא היקפו של המרד, היה אפוא 'סטואיות-אלטרואיסטית'. שילוב זה מבהיר לתפיסתי היטב, את שני ממדי המרד.


[1]  ניתן לראות בציטוט זה את ההתכתבות של קאמי עם דמותו של כובש הרוח.

[2]  קאמי, 1999, 252-253.

[3]  קאמי, 1999, 248-249. יש להניח שקאמי התכוון להתיאוריה של פרודון. ראו את הערת השוליים בעמוד 249. הוא לא היה הפילוסוף הקיומי היחידי שבחר בהגות זו כשיטה פוליטית המתאימה למצב של אי-נחת אינהרנטית. בובר בחר בחירה דומה (נתיבות באוטופיה, 1947). גם רוסו– בכל הנוגע למדינות גדולות לפחות – היה סינדיקליסט או ליתר דיוק פדרליסט, (ראו 'האמנה החברתית', תשס"ג, 146). גם פרודון בערוב ימיו הגדיר עצמו כפדרליסט. רוסו לתפיסתי היה פילוסוף קיומי, כמו גם לתפיסתו של יעקב גולומב (1999 – פרק שלם מתוך סקירת פילוסופיית הקיום מוקדש לרוסו).

[4]  קאמי, 1999, 234.

[5]  קאמי, 1999, 248-249.

[6]  קאמי משתמש במושג אינדיבידואליזם אלטרואיסטי. הוא לא משתמש במושג קולקטיביזם, אלא בביטוי 'קולוניזציה של ההמונים'. (קאמי, 1999, 249).

[7]  קאמי, 1999, 253. ישנה גם התייחסות לאהבה בעמוד 19.

[8]  קאמי, 1999, 255.

מתוך התזה: אי-נחת, חמלה והתמרה/ אסף אל-בר

Read Full Post »

אני מעלה פה מאמר ישן שפרסמתי בעבר במגזין e-mago. גיליתי לאחרונה שהוא זוכה לפופולריות בחוגים מסויימים אז חשבתי להעלות אותו גם לפה. הרבה יותר כיף לקרוא אותו באתר של e-mago, יש תמונה של בובר ועוד תופינים. הקישור כאן.

המאמר נכתב בתגובה למאמר "ימים קשים: ערפדים עובדים בהיי-טק ופיות הפכו למזכירות" מאת שימרית רון.

רק מעטים זוכים לעסוק במשחק, בפילוסופיה, באמנות, ברוח – כמקצוע.

רק מעטים זוכים להקים מיזם הי-טק ולהצליח. הרוב רק חולמים על זה.

רובנו זוכים למה שנתפש בעיננו כהוויה בינונית של פשרה – עבודה שהיא לא העבודה המועדפת עלינו שאליה אנו מנוכרים.

התופעה הזו מעידה על שתי בעיות שונות לחלוטין:

בעיה ראשונה תהיה מקובלת על כולנו, אני מאמין, "דלדולה של הרוח באמריקה" ובגרורותיה. תרבות, אמנות, הגות הופכים להיות פחות ופחות מעניינים בשעה שהסגידה למסך הקטן והגדול – שחייבים להיות שטוחים ככל האפשר – הולכת וגדלה.

בעולם שחיי הרוח שלו הולכים ומידלדלים, אין צורך באנשי רוח. לשם מה?

חברת ההמונים הופכת את כולנו לקהיליה וירטואלית מסביב למדורת הטלוויזיה וחותמת, אפוא, את הגולל על פתח הכניסה לעיסוק המקצועי ברוח: כשניתן לספק חומרי תרבות בכמות מסחרית לשישה מיליון איש בו זמנית, צריך פחות אנשי רוח.

בימים שקדמו לחברת ההמונים, כל קהילה קטנה נזקקה לכהן שלה, למספר הסיפורים שלה, לנגנים ולזמרים שלה. להקות שחקנים נודדות סיפקו תאטרון למספר מועט יחסית של אנשים.

חברת ההמונים מאפשרת לייצר תרבות וחיי רוח באופן מסחרי. "התעשייה" הוא שמה של גילדת אמני הקולנוע בארצות הברית והוא מבטא היטב את נאמנותם של רבים מחבריה לרוח ואמנות.

חברת ההמונים אחראית אם כן, מחד לשיטוח אופייה של היצירה התרבותית-רוחנית, ולתיעוש שלה מאידך. השילוב הקטלני הזה, מותיר כותבות מחוננות מחוסרות עבודה ונותן פתח לדלדול הרוח, מאידך.

אך חברת ההמונים מייצרת בעיה נוספת, מכיוון אחר לגמרי. היא מטמיעה בנו את הצורך "להיות מפורסמים". לעסוק בתכני הרוח שלנו כפרופסיה. כעבודה.

מספר הסיפורים הכפרי, לא עסק בסיפור סיפורים לפרנסתו. גם לא נגן הנבל. רובם המוחלט של העוסקים באמנות וברוח בעת העתיקה עשו זאת בנוסף לעיסוקם העיקרי שמטרתו הייתה אז כן עתה – פרנסה.

ההכרה היחידה שאנו תופשים כמשמעותית הנה ההכרה על ידי כלל חברת ההמונים, כשאנו לוקחים חלק במדורות השבט של חברת ההמונים. למרבה הצער, המקום היחידי בו יש לנו הזדמנות להיות מוכרים הנו אותן מדורות יוקרה בודדות.

הבעיה העיקרית העולה מטענה זו, הנה העדרה של מסגרת הגשמה יצירתית-רוחנית שתאפשר לרבים יותר מקרבנו להביע את עצמם, ליצור ולזכות לתהודה ליצירתם.

בעיה זו עשויה לבוא לידי פתרון בחיי קהילה שיתופית: קהילה – חברת אנשים המכירים זה את זה כאנשים שלמים. מכירים זה את חייו הפרטיים של זה, את עבודתו, את יצירתו.

כתיבה לאי-מאגו או לכל מגזין אינטרנט אחר איננה חוויה "מספקת", לא משום שהיצירה אינה מספקת, אלא משום שמדובר בקהילהוירטואלית: אינני מכיר את האנשים שקוראים את כתביי, אינני פוגש בהם, אינני שומע תגובות מהם, אינני משוחח איתם.

על העדר הקשר האישי-קהילתי הזה ניתן להתגבר רק על ידי כמויות: פרסום אותה כתבה עצמה במוסף הארץ תיצור חוויה משמעותית יותר. בשני המקרים לא זכיתי לתגובות אישיות, אולם במקרה  השני, הגעתי לאלפים. הדרך השניה להתגבר על העדר הקשר האישי הנו ה"מקצועיות" המיוחסת לאלה שלוקחים חלק במדורות השבט של חברת ההמונים.

הצורך הנואש בהכרה של חברת ההמונים, ובעיסוק המקצועי ביצירה  הנו בעיניי הבעיה השניה. קיימת כמות מוגבלת של חומרי בעירה שניתן להזין אל מדורת השבט ויותר מדי אנשים רוצים לבעור בתוכה. יש לי יותר מדי חברים מתוסכלים לאור מה שהם חווים כחוסר הגשמה עצמית בציפייה המתמדת להתברג כקיסם למדורה.  יותר מדי חברים-יוצרים שסוגדים אף הם למדורת השבט.

במובן הזה,כולנו עבדים של חברת ההמונים. איננו רואים, שמדורת השבט לה אנו סוגדים היא אותה מדורה ששורפת את חיי הרוח של כולנו. אנו תוקפים את אופי הבערה מחד, ורוצים לבעור מאידך. פרדוקס.

החיפוש אחרי פתרון מחזיר אותנו לחזונו של מרטין בובר – חזון החברותא – חזון הקהילה: חזון של קהילה בה אנשים כותבים את דברי ימי חייהם בצוותא. קהילה שיתופית מצומצמת וברית של קהילות עשויות לספק ליותר פרטים כר פורה להגשמה עצמית רוחנית תוך תהודה מתמדת להגשמה זו.

חיי הקהילה המצויים במוסד המוכר לכולנו בית הספר עשויים להבהיר את כוונתי. למרות החסרונות הרבים של בית הספר, יש לומר לזכותו שהוא מכיר (באופן חלקי) בצורך של ילדים ליצור. לשם כך קיימים עיתון בית הספר, טקסים, הצגות סוף שנה, ספר מחזור וכו'.

ילדינו מקבלים הזדמנות ליצור ולהגשים את תוכנם הרוחני בתוך קהילה מצומצמת תוך משוב תמידי של חברי אותה קהילה.

בה בשעה אנו המבוגרים נותרים יתומים. חברת אמדוקס כמו גם חברת השמירה, אינן מכירות בצורך האנושי כל כך ליצור ולהביע. איזו מסגרת קיימת, עבור רובנו, בה אנו יכולים לחוות את אותן חוויות שחווים ילדינו?

יש לשים לב, שגם תלמידי בית הספר עוסקים ברובם במקצוע שהם מנוכרים לו: הם תלמידים. אך לחלקם, (לפחות לאלה הלומדים בבתי"ס סבירים), יש הזדמנות להבעה עצמית.

חישבו על ההתרגשות האוחזת בילדים לפני, אחרי ותוך כדי הזדמנויות אלה להבעה עצמית. אנו נוטים להמעיט בערכן של הזדמנויות אלה ולהתייחס אליהן כאל חלק מה"ילדות", כחלק מחוסר ההבנה של הילדים את העולם בו הם חיים. רק כך אנו יכולים להסביר לעצמנו את ההתלהבות מהבעה שהיא לגמרי "מחוץ למדורה". אולם ההתרגשות ועוצמת החוויה אינן קשורות למדורה. המדורה איננה המקום היחידי בו ניתן לבעור בלהט היצירה. הבעה בקרב הקהילה שלך הנה חוויה חזקה לא פחות.

מרטין בובר, סירב (בצדק) לפרט באופן מדויק מה צריכה להיות דמותה של הקהילה העתידית[1] משימתנו הנה הקמת קהילות. קהילות אמת.

יתכן שהיוצרים החווים את הצמא לקהל, יצליחו להיות יצירתיים מספיק על מנת להוביל את חזונו של בובר להגשמה: עלינו לערוך טקסים במקום עבודתנו ביום השנה לרצח רבין ולהקריא שם דברי שירה. להפיק הצגה לכבוד מסיבת השנה החדשה, ולא להסתפק בנשיקות ויין. לתת לעצמנו הזדמנויות להכיר את אלה העובדים לצדנו בתעשייה, הזדמנויות לפגוש אותם כאנשים שלמים, האנשים שמאחורי המדים והסינרים.

התעשייה לסוגיה מנסה להוביל את הקיום האנושי שלנו דרך מסננת רדוקטיבית הפורטת אותנו ליסודות חומריים. עלינו למרוד! להתארגן! לסרב לראות את הסובבים אותנו באורות הניאון של התעשייה לבדם.

ליצור עבורנו ועבורם הזדמנויות להתבונן זה בזה לאורה של מדורה אותנטית קטנטנה הבוערת באש החמה של עצים שקוששנו יחד מעל פני האדמה.


[1] אם כי הוא דיבר בחום רב על הקהילה הכפרית השיתופית הקרויה קיבוץ…

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: