המאבק הנוכחי, על כל כאביו, הוא גם רגע מרגש של לידה: לידתו של מחנה דמוקרטי ישראלי, לידתה של תרבות פוליטית חדשה. המאבק הולך ומתעצם, מדי שבוע אנחנו רואים יותר ויותר אנשים ונשים מגיעים לצמתים. הוא הולך ומתרחב, חוצה מגזרים והוא הולך ונעשה יותר ויותר צעיר.

לידה היא דבר כואב – רבים מאתנו לא היו מעורבים פוליטית, רבות מאתנו אינן חסידות של הפגנות ובוודאי שלא הפגנות שיש בהן אלימות או מרי אזרחי. אנחנו נאלצים להתעורר כי אנחנו במאבק על חיינו, כי אנחנו יודעים שדמוקרטיה היא תנאי לחיים טובים, לכן ההתעוררות הזו מלאה בכל כך הרבה עוצמה ונחישות.

אבל דווקא בשל העוצמה הזו, דווקא משום שהמאבק כולל גם הפעלה של כוח וכוח-נגד, אנחנו זקוקים לבהירות של כוונות: הדבר שמשפיע יותר מכל על החוויות שלנו הוא הכוונות שלנו, ובכל רגע עלינו לזכור היטב את כוונותינו: הכרחי שנזכור שהמאבק הזה הוא מאבק של אהבה:[1] אנחנו רוצים חיים טובים לנו, לאהובינו ולכולם והכוונה הזו היא שמניעה אותנו לתוככי המאבק.

הכוונה הזו, האהבה הזו, צריכה להיות המצפן שלנו גם כשאנחנו בתוככי המאבק, כי לא יתכן פער בין כוונה לדרך.[2]

מאוד מורכב להחזיק כוונה אוהבת במאבק שכזה. מאוד מורכב להחזיק אהבה כשאנחנו מאוימים, כשמופנית אלינו כל כך הרבה אלימות, כשנעשות עלינו מניפולציות. אנסה לטעון כאן שלא רק שזה אפשרי, אלא שכדי להצליח אין לנו כל ברירה אחרת.

נתחיל דווקא במישור המעשי: לשמחתי הרבה, מאז תחילת המחאה רצים נתונים שמראים באופן חד משמעי שהסיכוי של מחאה לא אלימה להצליח גבוהים בהרבה מאלה של מחאה אלימה. במקרה שלנו אפשר בקלות להבין את ההיגיון הזה: אנחנו בתהליך בנייתו של מחנה, הרבה מהשותפים שלנו לא לקחו חלק במאבקים בעבר. בין אם זה בגלל רתיעה מהאלימות שיש במאבק, ובין אם זה בשל גועל מפוליטיקה, אם נרצה להמשיך להתרחב, אם נרצה שהם יישארו אתנו, אנחנו מחויבים להציע פוליטיקה נקייה, להציע מאבק לא אלים, לעשות מאמצים כנים לנהוג באי-אלימות כל אימת שאפשר.

הוכחה נוספת היא העובדה שהצד השני עושה מאמצים עליונים לצייר אותנו כאלימים ומסוכנים: בין אם בעזרת תעמולה (אנרכיסטים) ובין אם ממש באמצעות מניפולציות (שתולים, מספרות), יש ניסיון לטעון שהמחאה שלנו אלימה. מדוע? משום שהם יודעים שזה מה שעלול לפורר אותנו ולהחליש אותנו.

במאמר קודם התייחסתי למועקה הקשה שהסיטואציה הזו נוסכת בנו, אצל חלק מאתנו היא כבר הפכה לשחיקה. מעבר לשחיקה שנובעת מהשיבוש והעומס שמוטל עלינו, אני רוצה לטעון שחלק גדול מהשחיקה שלנו מגיע משהייה עם רגשות קשים ובתוכם פחד, כעס ושנאה.

באותו מאמר התייחסתי ארוכות לפחד, לעצב, לאבל ולמועקה של העת הזו, אני רוצה להתמקד עכשיו בכעס, בסלידה ובשנאה.

העניין פשוט: אנחנו לא א.נשים של מאבק. רובנו לא מחבבים/ות מאבקים, כעס הוא לא תחביב ובוודאי לא שנאה. בסך הכל אנחנו רוצים לחיות את חיינו בשקט, לא רוצים מלחמות. כעס ושנאה לא עושים לנו טוב, הם לא עושים טוב לגוף, הם לא עושים טוב לנפש. הגוף שלנו לא מתורגל בהחזקה של הרגשות האלה, אנחנו יכולים לעשות את זה לפרק זמן מסוים, אבל אחר כך הגוף פשוט גמור.

הרבה פעמים בתוך מאבק אנחנו עלולים לחוות זו כחולשה, אפשר וצריך להפוך את זה ליתרון.

ההקפדה על אי-אלימות, התרגול הנחוש של אי-שנאה ואפילו הימנעות מכעס, תאפשר את המשך הגדילה של המחנה שלנו עוד ועוד: אל תבזבזו זמן על ריבים אלימים, זה כמעט אף פעם לא עוזר, תשתמשו באנרגיות הללו כדי לשכנע משוכנעים שזקוקים לעוד דחיפה קלה. את החברה מהעבודה שמסכימה ותומכת אבל עדיין לא יצאה להפגנה את הצעירים והצעירות, את הנוער(!) שמוכנים להקשיב לנו ומשום מה טרם הצטרפו לפעולות השיבוש והמחאה.

בהפגנות היו סוכנים וסוכנות של אי-אלימות ואהבה. אם יש סיסמאות שקשה לכםן להזדהות אתםן, נסו להציע סיסמאות אחרות, אם יש שלטים שיש בהם אלימות, נסו לשכנע להחליף אותם. אם מתחילה התנהגות אלימה מהצד שלנו, נסו לעצור אותה.

בקבוצות ווצאפ עמדו באומץ מול מסרים שיש בהם שפה אלימה, הכפשה, הסתה או שעלולים להוביל לקיטוב. צריך לשמור היטב על קהילות המחאה שלנו וליצור את הביחד. נסו להביא שיח ותפיסה של אהבה, חמלה וקבלה הדדית. עודדו מגוון דעות וחופש ביטוי, הרי על זה אנחנו נלחמים.ות!

אם אנחנו נמנע מאזורים שמתחילה בהם אלימות, היא עלולה לגבור – "דברים רעים קורים, כשא.נשים טובים שותקים" [**]. השליחות שלנו היא בנוכחות אוהבת בתוך אזורים של אלימות כדי לצנן ולהרגיע אותה, וכמובן לנסות ליזום ולאפשר מחאות בעלות אופי בלתי-אלים במובהק.

אבל כל זה לא מספיק. לא תמיד נצליח לשנות את אופי המחאה, לא תמיד נצליח לשנות את מה שהיא מחוללת בתוכנו, ולכן חשובה במיוחד ההתכוונות שלנו. הכוונה היא הגורם המשמעותי ביותר בעיצוב החוויה שלנו. היא עוגן רגשי וערכי שנוכל לחזור אליו, להישען עליו ולהטען ממנו מחדש:

אנחנו חייבות לזכור שאנחנו יוצאות למאבק הזה מתוך אהבה, כדי לאפשר חיים טובים לכולםן, גם ליריבים וליריבות שלנו, גם לשוטרים. שאנחנו רוצות להציע חופש ושוויון לכולם. עלינו לנסות להחזיק רגשות של אחווה, שהרי אלה שבצד השני הם פעמים רבות ממש האחים והאחיות שלנו או א.נשים שעזרו לנו בדרכים שונות במשך חיינו. אנחנו גם צריכים לזכור את הרגע שאחרי המאבק שבו נצטרך לבנות מחדש חיים משותפים. האחווה הזאת לא צריכה לתעתע בנו. אנחנו זקוקים להלוך הרוח הבהיר שלא שוכח את צדקת דרכנו, ועדיין מסרב לשנוא את האחר.

אפשר לקחת רגע של התכוונות לפני היציאה להפגנה, אפשר לקחת זמנים של התכוונות בתוככי ההפגנה, אפשר להכין שלטים שמחזיקים התכוונות שכזו, לבוא עם חברות.ים שיחזיקו אותה יחד אתנו. אנחנו חייבים וחייבות לשמור על הנפש שלנו. אנחנו רוצים לשמור על רוח האהבה בתוככי האפלה, ואנחנו לא רוצים שכעס, סלידה, פחד ושנאה ינהלו אותנו ויצבעו את החוויה שלנו.

ואחרי כל זה, עלינו לזכור שלא תמיד נוכל. ביום רביעי האחרון ניסו לדרוס אותי. קשה לשמור על אהבה בסיטואציה שכזו. לצד הרצון להימנע מרגשות שכאלה, אנחנו צריכים לדעת שבנסיבות קשות הם עלולים לעלות, ולא להיות קשים מדי עם עצמנו כשזה קורה. לאחר שנרגע קצת נוכל לקחת רגע של נשימה, רגע של התכוונות מחדש, התמקמות מחדש.

המאבק הזה הוא מאבק על חיים. אנחנו לא נוכל לחיות במדינה שאינה דמוקרטית ולכן המחאה הזו כל כך חריפה. מחאה חריפה כוללת בתוכה רכיבים של מרי אזרחי, רכיבים של הפרת חוק תוך נכונות לשלם על כך את המחיר.[3] אנחנו נחסום כבישים, ומובן מאליו שהמשטרה מחויבת לפנות אותנו. הסיטואציה ההכרחית הזו הובילה ועלולה להוביל לאלימות. היא יכולה להגיע משוטר צעיר וחמום מוח, היא יכולה להגיע למרבה הצער גם ממפגין צעיר וחמום מוח. מרגע שיש הפעלת כוח, מרגע שיש התעוררות של אגרסיה ואדרנלין, קשה לעצור את התהליך.

עלינו להיות מוכנים לכך. אם יש לנו יכולת להיות בנוכחות בתוככי מרחבים אלימים כדי לנסות לזמן לשם שלווה והרגעה הרי שזה מופלא. ובתוך סיטואציות שכאלה עלינו לזכור שהכוונה ולא הפעולה היא שמעצבת את החוויה שלנו. אם נזכור שהפעלת כוח (לא אלים!) שלנו, היא מתוך התכוונות אוהבת, הרי שתהיה פחות שחיקה. התכוונות שכזו בסיסה בחוסר הנכונות לאבד, ולו לרגע, צלם אנוש. אנחנו לא מוכנים לאבד את עצמנו לשנאה, ומחזיקים שאיפה להמשיך ולהחזיק אהבה וחמלה גם אל-מול התנהגות אפלה (והנה כאן אביב נוימן כותב על כך כל כך יפה).

על כל אחד ואחת מאתנו למצוא את ההתמקמות המדויקת שלנו: עלינו להיות בקשב לעדינות שלנו, ללב שלנו. לדעת מה עשוי להיות מתאים ונכון עבורנו ומה לא. עלינו לחזק את הלב שלנו ולראות אם הוא יכול אף יותר.

"בסופו של דבר הגאולה תהיה חייבת להגיע, ומכיוון שאיש מאתנו אינו יודע אם הוא האחד שיביאה, לא נותר לנו אלא לנסות!" [4]

הלוואי שהמאבק שלנו,

הלוואי שהאהבה והחמלה שלנו

ירבו טוב בעולם

יביאו להפחתה של דיכוי, אלימות ושנאה – כאן אצלנו

ובכל מקום בעולם

---

*את המאמר כתבתי עם ד"ר נורית אל-בר, אשתי האהובה, שהיא פסיכיאטרית ילדים ונוער ופסיכותרפיסטית.

[1] דמוקרטיה היא השיטה הפוליטית של האהבה: כשאנחנו באמת אוהבים מישהו, אנחנו נותנים לו את כל החירות לבנות את חייו. יש לנו הרבה מה להגיד לו, יש לנו השקפות, אבל אנחנו כל כך אוהבים אותו שאנחנו נותנים לו את החופש לעשות כרצונו, ולנו את החופש לשכנע אותו כמיטב יכולתנו, פחות או יותר כפי שהיינו רוצים לנהוג עם ילדינו.

[2] אי אפשר להוכיח כל טיעון במאמר פופולרי קצר. אני מפנה את הקורא.ת הסקרני.ת אל הפרק השני ב'נתיבות באוטופיה' למרטין בובר, שם הוא מסביר את ההכרח באחדות בין מטרה לדרך.

**ציטוט של אלברט איינשטיין שראיתי בשלטים של צבי פלטיאל, מרכז מחאת נס ציונה (וחמי)

[3] רבים וטובים כתבו על הלגיטימציה של מרי אזרחי בחברה דמוקרטית, ובתקופת ההתנתקות הוצאת הספרים של הימין (הוצאת שלם) הוציאה לאור ספרים מצוינים שמסבירים זאת.

[4] זה ציטוט ששמעתי והוא מיוחס לאהרון אהרונסון אך אינני מוצא מקור מדוייק או סימוכין. אם יש מהקוראות.ים שיוכלו לעזור אשמח מאוד.