הרבה מהסובבים והסובבות אותי חשים בתקופה האחרונה מועקה. אם גם את.ה חש.ה כך אז הפוסט הזה עבורך. אבל גם אם לא, אולי הוא יתן כלים או תובנות כדי שתוכלו לסייע לאלה סביבנו שחשים וחשות כך.

אנחנו זקוקים עכשיו לכל הכוחות שלנו במאבק הזה, אז חשוב מאוד להבין את המועקה, לעבוד אתה, ובשאיפה להתגבר עליה כדי למצוא עוד ועוד כוחות למאבק.

כשחקרתי את המועקה שלי, אחד הדברים שבהם הבחנתי היה שמשהו דרמטי השתנה בחיי. ממצב של ביטחון בעתיד, ביציבות, ביכולת לתכנן ולנהל את החיים שלי, התגלגלתי למצב של חוסר ודאות. לתחושה שאני לא יודע אם תהיה או לא תהיה פה דמוקרטיה, איך זה ישפיע עלי? מה אאלץ לעשות. האם אני נדון למאבק מתמיד, ואולי אאלץ לעזוב את הארץ ולעבור פרידה והגירה שעשויה להיות קשה.

במקום אחר התייחסתי לחרדות האלה ולאופן העבודה אתן, הפעם אני רוצה להתמקד במועקה.

המועקה עשויה להיות תולדה של חרדה ופחד ואז צריך לעבוד אתה כך, אבל היא גם עשויה להיות אינדיקטור לכך שמשהו קרה ושצריך לעשות התאמה בחיים שלנו למצב החדש.

אם אני או מישהו/י שיקר לי היה חולה לפתע במחלה קשה, מובן מאליו שהייתה קריאה לשינוי דרמטי באורח החיים שלי ובשגרה שלי כדי להתאים אותם להתמודדות וטיפול במצב.

ובכן, משהו דרמטי קורה. משהו שיכול לטלטל את חיי.

לשגרה, ליום-יום, יש כוח עצום – הם סוחפים אותנו אל הדחוף, אל ההרגלי, דוחפים אותנו להמשיך לעשות כל מה שעשינו קודם.

כשהתבוננתי על המועקה שלי הבנתי שהיא נובעת מהקונפליקט בין דחיסות היום יום, הדחיפות של היום יום, הדרישות של היום יום ושל כל הא.נשים שתלויים בעבודתי, לבין העובדה שמשהו דרמטי השתנה ויש צורך לפנות זמן ואנרגיה נפשית כדי להיענות לכך.

לשבת ממש עכשיו ולכתוב את הפוסט הזה כשיש משימות ממש חשובות וממש דחופות שלא עשיתי, שהעובדה שאני לא עושה אותן גם פוגעת באופן כזה או אחר בא.נשים אחרים.

אבל משהו השתנה, ונדרשת התאמה לשינוי.

נדרשת חשיבה מחדש על סדרי העדיפויות שלנו – בעבודה, בפנאי, במשפחה. מה יותר יעזור עכשיו לבן שלי? שאסיע אותו לחוג או שאדאג שהוא יגדל לחיות בדמוקרטיה? נדמה לי שמהנוסח ניתן להבין מה התשובה שלי.

זו אופציה ראשונה. ההסבר השני למועקה קשור לחוסר אונים. אני מתבונן על התהליכים, אני מתבונן על הדמוגרפיה, על הרכב הכנסת, ואני מרגיש שהכל אבוד. אין שום סיכוי, ובכל מקרה בטח שלא אני יכול להשפיע על מה שיקרה.

יש ערגה למנהיגות שתוביל איזה מהלך משמעותי, ואולי אני גם לא רואה את המנהיגות הזאת פועלת באופן מדוייק.

חוסר אונים שכזה צריך לזהות כתעתוע שקרי. השינוי שיהיה הוא תולדה של טיפה ועוד טיפה שהופכת נהר-אל-ים.

שינוי חברתי משמעותי הוא תולדה של אנחנו ולא של אני, אבל בשביל כל אנחנו משמעותי נדרש עוד אני ועוד אני.

תחושת חוסר האונים הזו, היא שגורמת לחלק מאתנו לצאת בהצהרות לוחמניות. אחד הא.נשים העדינים שאני מכיר הצהיר באזניי לאחרונה שהוא מוכן ומתכוון למות למען הדמוקרטיה, וכולנו שומעים את הקולות על נכונות למרד ואפילו מלחמה.

אם אנחנו חפצים במאבק לא אלים, אנחנו חייבים לאסוף כוחות לפעולה ולסחוף אתנו עוד ועוד אנשים. החלופה היחידה לאלימות היא מאבק נחוש, ארוך טווח, שהולך וגדל. למאבק לא אלים יש את היכולת לזמן אליו עוד ועוד אנשים ונשים שמצטרפים אלינו.

אנחנו צריכים להתקהל, להיות חלק מקבוצה שנאבקת, להרגיש את הקבוצה ולפוגג את הבדידות ולהרחיב את המעגלים עוד ועוד ועוד.

אם אתם חלק מקבוצה שמסרבת להיות פוליטית, הקימו קבוצה בתוך קבוצה. אפשר להרפות כרגע מקבוצות של ויכוחים ולהתמקד בקבוצות הומוגניות של תמיכה הדדית, של הגברת תחושת היחד.

נסו לעודד שיח של אי-אלימות וחמלה, מעבר לעובדה שזו הדרך הנכונה להיאבק, זו גם דרך שמאפשרת לא.נשים עדינים יותר לקחת חלק, זו דרך שמאפשרת למי שנרתעים מכל סוג של אלימות לקחת צד.

זה מתקשר כמובן לגורם השלישי למועקה – הרמות העצומות של אגרסיה, אלימות וכוחנות שנמצאות עכשיו באוויר שאנחנו נושמים. יש תסיסה ואפילו אלימות בתוך המחנה שלנו, יש אלימות מפחידה במחנה השני. הרגישים והרגישות מביננו חשות בכל הוויתםן את הרוחות האלימות, את ההסתה, את השיסוי, את השנאה. הנפש נרתעת מכוחות שכאלה. היא נרתעת מעצם המופע שלהן, היא נרתעת מהחרדה שהן מעוררות, ומהשנאה שמתעוררת.

הרתיעה הזו מהשנאה היא ביטוי של עדינות, של טוב לב ושל מצפון בתודעתנו. אנחנו צריכיםות לדעת את זה ולנסות לשמוח בנטייה הזו של הנפש שלנו. בהיותה נפש עדינה, מצפונית ודורשת טוב. המצפון מראה לנו משהו נכון – היינו רוצים לחיות בחברה עדינה יותר, חברה של אהבה, חמלה וסולידריות, חברה שאין בה הסתה, שיסוי ושנאה.

ברגע הזה, שבו אנחנו רואים את הפלא הזה המכונה מצפון, אנחנו נזדקק גם לתבונה. תבונה צלולה שיודעת מהם הגורמים והתנאים שעשויים להביא לפריחתה של חברה שכזו, של תרבות שכזו, ומהם הגורמים והתנאים שמובילים להגברה של שנאה ושיסוי.

זה רגע של צלילות שבו אנחנו מביניםות שהמצפון שלנו, כשהוא צלול, יודע עד כמה דמוקרטיה נחוצה, עד כמה חשוב להיאבק עליה. עד כמה חשוב עכשיו שלמצפון שלנו יצטרף אומץ שיתן לו את הכוחות למאבק.

זה רגע שבו המועקה מותמרת והופכת לעצמה חומלת של מאבק. מאבק של עירות.

אבל כדי שנוכל לצאת למאבק כדי שנוכל להאמין במאבק אנחנו צריכים להתבונן על עוד גורם של המועקה – העצב. בפתח הדברים השוויתי את המצב עכשיו למחלה קשה שמגיעה אלינו או אל אהובינו. כשאנחנו מקבלים בשורה שכזו אנחנו, כמובן, מטולטלים. צריך לכבד את הטלטלה הזו, הנפש זקוקה לזמן כדי להסתגל למצב חדש, היא זקוקה לזמן להתאבל על מה שהיה ואיננו. אפילו עכשיו כשאני כותב את זה אני מתמלא עצב. חברה אמרה לי שכשהיא מתבוננת בתמונות מלפני כמה חדשים היא מתמלאת געגוע על החיים הנאיביים שלפני התקופה הזו. אליזבת קובלר רוס מתארת חמישה שלבים של אבל. אם הגעתםן עד לכאן כנראה שכבר עברתםן את שלב ההכחשה, ואולי כבר הגעתםן לשלב של העצב העמוק. צריך לשהות בו, צריך לקבל אותו. באמת משהו דרמטי השתנה בחיינו. על פניו, גם בפסגת תקוותנו, זו לא תהיה המדינה שעליה חלמנו. אבל אחרי האבל צריך להבין שאנחנו יכולים להמשיך להיאבק וליצור את חברת המופת שלנו. להבין שהאומץ לדמיין ולחלום על חברה טובה יותר הוא חלק מרכזי מאנושיותנו. שאסור לנו בשום אופן להפסיק לחלום. חוסר היכולת לחלום, חוסר היכולת לקוות הוא פגיעה אנושה באנושיותנו ובנפשנו.

מתוך האבל, מתוך שברון הלב, ממש עכשיו, אנחנו יכולים ויכולות לקום ולהתחיל לממש את החלום, החלום להקים כאן דמוקרטיה. ממש עכשיו, הפעולות שלנו הן ההקמה של הדמוקרטיה הישראלית החדשה. מה שנעשה או לא נעשה יקבע איזו דמוקרטיה תהיה פה, וכל הישג שנשיג במאבק על הדמוקרטיה הישראלית החדשה יהיה הישג מופלג. לצערי הרב אין לנו את הפריבילגיה לשהות באבל, עוד במהלך תקופת האבל אנחנו צריכים לשקם את המשפחה. אבל אנחנו בהחלט יכולים ליצור מעגלים שמחזיקים יחד גם אבל וגם תקווה, גם עצב וגם חיים, גם פרידה וגם בנייה מחדש. אנחנו זקוקים למעגלים האלה, גם בווצאפ וגם בחיים הממשיים. אנחנו זקוקים כעת לכל מי שיש לה את הכוחות להקהיל, לאסוף, ליזום. אנחנו צריכים לכבד את הצורך במפגש, וכמו באבל, אנחנו צריכים זמן עם עוד אנשים שאהבו את מי שנפרדנו ממנו באותם אפנים שבהם אנחנו אהבנו אותו. זה לא בידול, זו לא הסתגרות, זו פאזה שאנחנו זקוקים לה, כדי לצאת אחר כך בכוחות מחודשים ולבנות את היחד הסולידרי שלו אנחנו מקווים.

ואם כבר שלבי האבל, אי אפשר שלא להתייחס לכעס ולמיקוח – השלבים השני והשלישי בתהליך האבלות. אנחנו מוקפים בכעס מכל הכיוונים, וזה… ובכן… מעיק. ולא רק כעס של הצד השני, גם הרבה כעס של הקרובים לנו המקיפים אותנו. הרבה כעס מבולבל, מתועתע, שיוצא החוצה בכל מיני דרכים. ואולי הכי גרוע זה הכעס שלנו. רובנו לא כל כך מחבבים את הכעס שלנו, ולא מחבבים את עצמנו כשהוא פורץ מאתנו. בטח אם לא ברור מדוע. אז צריך להיות ערים לכעס, להדחקת הכעס, להתבאסות מהכעס. להבין שגם הוא שלב, ובעיקר לנסות לתעל אותו לפעולה מיטיבה. כעס וחמלה שניהם בוקעים מתוך הבנה שמשהו בסיטואציה מאוד לא תקין ודורש ריפוי. הכעס ממלא את הבהירות הזו בסלידה וזעם, החמלה ממלאת אותה באהבה וכוונה טובה. אנחנו יכולים להפוך את הכעס לחמלה והצעד הראשון הוא חמלה עצמית. חמלה לעצמנו על הכעס שעולה בנו, חמלה על כך שאנחנו מוקפים בכעס, חמלה על המועקה. מתוך חמלה עצמית יכולה לצמוח תקווה, מתוך חמלה עצמית יכולה לצמוח חמלה לאחרים. גם חמלה לצד השני, אך גם חמלה לאהובינו ורצון לדאוג להם, למועקות שלהםן, לעתיד שלהםן. חמלה שכזו עשויה להפוך לחמלה בפעולה. פעולה מיטיבה, חומלת ולא אלימה של שינוי.

הלוואי שנדע להיות עם כל מועקה וכל קושי באופן מכבד ומקבל

הלוואי שמתוך הקבלה הזו תצמח הבנה עמוקה של הקושי

הלוואי שמתוך ההבנה יצמח ריפוי, תצמח ארוכה

הלוואי שמתוך הריפוי יצמחו הכוחות להביא לריפוי של כל החברה הישראלית הדואבת

למעננו, ולמען כל היצורים החשים.