הפוסט נפתח באגדה יפה שסיפרה ג'ואנה מייסי מהאמהות והכוהנות הגדולות של הבודהיזם המעורב חברתית. בהמשך פרשנות שלי להתנהלות שלנו היום בעולם המורכב בו אנו חיים וחיות.
לוחמי השמבאלה/ ג'ואנה מייסי (אגדה טיבטית)[1]
מגיעה עת כשכל החיים על כדור הארץ עומדים בסכנה. כוחות ברבריים עלו, ולמרות שהם מבזבזים את כל עושרם בהכנות להשמדה הדדית יש להם מכנים משותפים רבים: כלי-נשק בעלי יכולות השמדה בלתי-נתפסת וטכנולוגיות שמכלות את העולם. כעת, כשהעתיד של כל החיים תלוי על חוט דקיק, מופיעה ממלכת שמבאלה.
אינך יכול ללכת לשם, משום שאין זה מקום. הוא קיים רק בלבבות ובתודעות של לוחמי השמבאלה. אולם אינך יכול לזהות לוחם שמבאלה לפי מראהו משום שאין להם כל תלבושת או סימן, אין שום תווית. אין גם כל בריקדות מהן ניתן לאיים על האויב, משום שללוחמי השמבאלה אין ארץ משלהם, הם תמיד נעים בשטחים של הברברים עצמם.
הגיעה תקופה שבה נדרש מלוחמי השמבאלה אומץ עצום, אומץ גופני ומוסרי. משום שהם חייבים לחדור אל לב-לִבָּה של הממלכה הברברית, למוקדי הכוח, ולנטרל את הנשקים. כדי להסיר את כלי-הנשק הללו בכל מובן של המילה, הם חייבים להיכנס למסדרונות הכוח, היכן שמתקבלות ההחלטות.
לוחמי השמבאלה יודעים שהם יכולים לעשות זאת משום שכלי-הנשק הם מנומאיה, תוצרי תודעה. חשוב מאוד לזכור זאת, ג'ואנה, כלי-הנשק האלה נוצרו על ידי תודעה אנושית, משמע שישנה אפשרות גם לפרקם על ידי התודעה האנושית! לוחמי השמבאלה יודעים שהסכנות שמאיימות על החיים על כדור הארץ לא מגיעות מרוחות מרושעות או מכוחות שמחוץ לכדור הארץ. הן עולות מתוך הבחירות ומערכות היחסים שלנו עצמנו. כך שכעת, לוחמי השמבאלה חייבים להתאמן ולהתכונן.
"כיצד הם מתאמנים?" שאלתי.
"הם מתאמנים בשימוש בשני כלי-נשק"
"כלי-הנשק הם חמלה ותובנה. שניהם חיוניים. אנו זקוקים לראשון, הוא אמר, מרים את ידו הימנית, "משום שזה נותן לנו את הדלק, זה מניע אותנו לפעול בשם האחרים. אולם כשלעצמו זה עלול לשחוק אותנו. כך שהשני – תובנה אל התהוות הגומלין התלויה של כל הדברים – הכרחי. תובנה זו מאפשרת לנו לראות שהקרב אינו בין אנשים טובים לאנשים רעים, משום שהקו שמפריד בין טוב לרע חוצה כל לב אנושי. אנחנו מבינים שאנחנו קשורים זה לזה, כמו רשת, רִקְמה, ושכל פעולה שמקורה בכוונות טהורות משפיעה על הרקמה כולה, ומביאה לתוצאות שאיננו יכולים למדוד או אפילו לראות."
"אולם תובנה לבדה", הוא אמר, "עלולה להיות קרירה מכדי לעורר אותנו להמשיך. אנחנו זקוקים גם לחוֹם של החמלה, הפתיחות שלנו לכאבי העולם. שני כלי-הנשק או האמצעים הללו נחוצים ללוחם השמבאלה".
המחנך כסוכן (חשאי) של חמלה:
הטקסט הקצר הזה טעון ברעיונות רבים אודות דרך הבודהיסטווה והבודהיזם מעורב חברתית. כך למשל, הצורך בפעולה בתוך שטחי ה'אויב', תוך הסוואה, לחדור 'אל לב-לִבָּה של הממלכה הברברית' , למסדרונות הכוח, היכן שמתקבלות ההחלטות. מייסי מכוונת כאן לעשיה חברתית ופוליטית שאינה מצהירה על עצמה כבודהיסטית, אלא פשוט מנסה לעשות ולשנות. הבודהיסטווה של מייסי אינו רק בעל-בית ואפילו לא רק אקטיביסט, הוא עושה עבודה פוליטית והוא חייב ללמוד את סודות הפעולה הפוליטית בממלכה ה'ברברית'. האומץ אליו היא מתייחסת נוגע גם למאמץ הנלהב, אך גם לשלמות המוסרית – ליכולת לשמור על התרגול המוסרי מעבר לקווי האויב. מקופלת פה כמובן גם שלמות הנתינה – הנכונות להתגייס למשימה מורכבת כל-כך, לאו דווקא נעימה, כזו שדורשת אומץ עצום.
אולם הרעיון המעניין ביותר שעולה מההצגה הזו הנה התפיסה של האקטיביסט כסוכן, או אפילו 'סוכן חשאי': לוחם השמבאלה אינו מצהיר על עצמו ככזה, הוא לא לובש מדי לוחם, הוא לא מצהיר על זהותו הבודהיסטית. הוא חודר למרכזי הכוח של 'הממלכה הברברית' כדי לנטרל את הנשקים. כלומר, מטרתו היא לחדור בהדרגה לאותם מוקדים כדי לעשות את ההפך ממה שמצופה ממנו.
החשיבות כאן איננה חשיבות מעשית, אלא חשיבות רוחנית, חשיבות בהמשגת אידיאל האדם: התהליך שתואר בעמודים האחרונים הנו תהליך הדרגתי של יציאה מהמקלט הבטוח והמוגן של המנזרים ומרכזי התרגול אל העולם, ומהעולם אל לב-לבה של 'הממלכה הברברית', של הפוליטיקה. טענתי, כי התהליך של היציאה מהמנזר אל העולם חייב את מסורת המהאיאנה להרחיב את תרגול הריקות, כדי 'להוציא את העוקץ' מפיתויי העולם.[2] לוחם השמבאלה לא רק נמצא בעולם, אלא נכנס אל לב המאפליה, אל האזורים המורכבים ביותר של חיים אנושיים – אזורים שיהיו בהם בדרך-כלל כוחנות, חוסר יושר, אכזריות וריכוז עצמי – כל מה שמעורר חשש, יראה ורתיעה מהעולם הפוליטי. לוחם השמבאלה נדרש לא רק להגיע לאזורים האלה אלא גם לתפקד בהם והוא עומד בפני מגוון סכנות – מצד אחד, ישנה סכנת השחיקה – לוחם השמבאלה שמגיע מעולמות של שקט פנימי, של נדיבות, מוסר וסבלנות, עלול להתקשות לחיות בעולמות שגועשים מקונפליקט, צרות עין, אכזריות וחימה. מהצד השני עומדת סכנת ההשפעה – הסכנה של שכחת הדרך והיסחפות אחרי תפיסות, נורמות ופרקטיקות שגויות. סכנה זו מחריפה אם נקבל את ההנחה שכדי לשרוד בתפקיד בלב 'הממלכה הברברית' נדרש ריאליזם פוליטי ושיתוף פעולה עם חלק מהנורמות הנהוגות בו. כיצד יוכל לוחם השמבאלה להישמר מסכנות אלה? תרגול הריקות אינו נותן מענה מספק לאתגר זה ומייסי מציגה פה תרגול שמאתגר את גבולות החמלה והאמצעים המיומנים (אופאיה):
לוחם השמבאלה המוצג פה הוא לא האקטיביסט שעומד תמיד מהצד הנכון של המתרס ומוחה (בשיטות לא-אלימות), נגד עוולות. הוא מסתנן, חודר, אל המקומות מהם פועם העוול כדי לנטרל את כלי-הנשק. מייסי בוחרת, בתבונה, להשתמש במטאפורה שמציגה דמות של סוכן חשאי של חמלה. התפיסה של סוכן חשאי יוצרת שני רבדים לפעולתו של לוחם השמבאלה: ראשית, היא מייצרת תפיסה עצמית מובחנת שמונעת בלבול. למרות החיכוך המתמיד עם העולם הפוליטי, סוכן השמבאלה זוכר תמיד את זהותו האמתית והחשובה ולא מתבלבל. שנית, תפיסה שכזו יוצרת פרדיגמה דרכה ניתן לחשוב על קו הגבול בין הלגיטימי לבין מה שאינו. הסרטים מלאים בדילמות שכאלה והגבול אינו ברור – סוכן משטרתי שחודר לשורותיו של קרטל סמים ייאלץ, מן הסתם, לעשות דברים לא חוקיים ולא מוסריים, אולם האם הוא יהיה מוכן לקחת חלק ברצח כדי 'לחדור לקרטל'? ומה אם פעולתו כסוכן תציל מאות מרצח בטוח? אינני מתיימר להציע מענה לדילמה הזו אך חשוב כבר כעת להדגיש את המסרים שחוזרים ועולים מהכתבים הבודהיסטים באשר לפעולות מיומנות שחורגות מכללי המוסר. התפיסה של 'אופאיה' – אמצעים מיומנים – מבהירה כי פעולות שכאלה אפשריות, אך גם, כי אפילו כאשר הכוונה הטובה והחומלת נוכחת באופן מלא יהיו לכך מחירים קרמתיים, יהיו לכך השפעות תודעתיות. הרג של אחד כדי להציל מאות מוצג באגדות הבודהיסטיות כלגיטימי, אולם גם אז יש לו מחיר ואפילו מחיר כבד.[3] ובכל זאת, עצם קיומו של המושג אופאיה מצביע על כך שלבודהיסטווה צריכה להיות הנכונות להשתמש באמצעים מתאימים ומיטיבים גם כשאלה אינם מצויים בהלימה למצוות המוסר ובלבד שהכוונה היא כוונה מיטיבה. חשוב להדגיש בהקשר זה, כי התרגול של אופאיה הנו חלק מתרגול גבוה של ארבע שלמויות נוספות אותן יש לתרגל לאחר שששת השלמויות הראשונות הגיעו לשלמות.
הדימוי של סוכן חשאי בתוך קרטל פשע עלול להיראות דמיוני או מוגזם, אולם הלכה למעשה אפילו מורה בבית ספר עלולה להיתקל בדילמות מסוג זה. הפדגוגיה הביקורתית מתייחסת למוסד הבגרויות בחשדנות רבה. למעשה, זרמים רבים בתוכה מתייחסים לבית הספר בראש ובראשונה כמוסד של שעתוק מעמדי. האם הגיוני לקחת חלק בשעתוק שכזה? האם הגיוני להשתתף במפעל ההפחדה והטרור של המבחנים? במערכת הענישה? לא מדובר בדילמה פשוטה, שהרי לדידה של הפדגוגיה הביקורתית מערכת החינוך הפורמאלית הקפיטליסטית פוגעת אנושות בנפשותיהם הרכות של התלמידים. דני לסרי שטען משך שנים שאין כל טעם והגיון מוסרי בהשתתפות במערכת הפורמאלית, פרסם לאחרונה מאמר שבו הוא התייחס למחנכים ביקורתיים במערכת הפורמאלית כאל אחיות רחמניות שנכנסות למחנה שבויים כדי לעודד את האסירים. לדדו, המערכת כל-כך מקולקלת עד שאינך יכול למנוע את האסון, אבל אם בעבר הוא טען שאסור לקחת בכך חלק, הרי שהיום הוא חושב שיש בכך מן החמלה.[4]
פדגוג ביקורתי מצוי לא רק בדילמות שכאלה, אלא גם במתח בין התפיסות שלו לבין התפיסות הרווחות מסביבו, בין העמדות המוסריות שלו לבין העמדה המוסרית של עמיתיו ומנהליו. האם עליו להיות לויאלי למי ששכרו אותו וקולגיאלי לעמיתיו לעבודה? האם עליו לתפקד כמטיף בשער? או שמא עליו לפעול בניגוד לנהלים ולהונות את עמיתיו ומנהליו? הונאה שכזו, יש בה מניפולטיביות, שקר מתמיד ואפילו גניבה. האם הגיוני להתנהל כך במשך שנים לאורה של אופאיה?
תפיסת האקטיביסט כסוכן מציעה כאמור פרדיגמה לחשיבה על סוגיות אלה, אך כשהיא שזורה עם תפיסת המוסר הבודהיסטית היא גם מעמידה גבולות להתנהלות – גבולות של מוסר, גבולות של חוסר נכונות להחפיץ תלמידים, אך גם חוסר נכונות להחפיץ עמיתים ומנהלים. במקביל, היא מאפשרת נכונות לגמישות מוסרית בדרך לאורה של מטרה ארוכת טווח. המערכת הפורמאלית תמשיך לפעול גם בלעדיי, על מבחניה, עם השיעתוק ועם רמיסת הדימוי העצמי. תפיסת 'הסוכן החשאי' פותחת את האפשרות לקחת בזה חלק מתוך ניסיון להיאבק בזה. הגישה האוטופיסטית מוסיפה לכך את זיכרון ההווה, את הרצון לקיים את המרד לא רק בטווח הארוך, אלא לנסות להנכיחו במידת האפשר כבר כעת.
מדובר בתפיסת שליחות חשובה משום שבלעדיה, מרבית המחנכים הביקורתיים יפרשו מהמערכת ויפעלו מחוצה לה, במקומות בהם אפשר לקיים חינוך שנמצא בהלימה מלאה לערכיהם. חלק מהם יעבדו בבתי ספר ייחודיים, אחרים בתפקידים שמצויים בסתירה מופחתת עם התפיסות הערכיות הביקורתיות (חינוך מיוחד לדוגמא), אחרים בעמותות חוץ בית ספריות או, כמובן, מחוץ לעולם החינוך. עוד אחרים יתקשו להכיל את הפער בין ערכיהם לבין מעשיהם ויפנימו בהדרגה את הנרטיב הבית ספרי, הקומונסנס הבית ספרי כמו שמגדיר זאת למפרט.[5]
התופעה הזו, וחשוב להדגיש שמדובר בתופעה רווחת מאוד במקומותינו, מותירה את לֵב-לִבָּה של הממלכה נטוש. אם נסכים שישנה חשיבות לנוכחות במרחבים האלה, נוכל להבין את חשיבותה של תפיסת 'סוכני השמבאלה'. תפיסה זו הולמת לתפיסה האוטופיסטית אך היא מרחיבה אותה ואת היכולת לשאת ולקחת חלק ב'חומר הסרבני', מרחיבה את האופנים בהם מתגשמת האוטופיה בהווה.
התייחסתי לעיל לגבולות המוסריים של תפיסה זו, אולם הגבולות של 'אופאיה' אינם מתמצים בגבולות מוסריים. היא מוגבלת גם על ידי החוכמה – כך באגדה מוצג בבהירות חוסר התוחלת של התיוג של אנשים כ'טובים' ו'רעים' וחשיבות המיקוד ברעלים ובהתניות לא-מיטיבות כבסיס להתנהגות פוגעת ומזיקה. רעלים ולא אנשים משום שהרעלים מצויים אצל כולנו וחוצים את לבנו. הקרב, "אינו בין אנשים טובים לאנשים רעים, משום שהקו שמפריד בין טוב לרע חוצה כל לב אנושי". הבודהיזם המעורב חברתית מוסיף לכך את הרעלים וההתניות הממוסדים: הצוותים החינוכיים בבתי הספר לא רק שאינם 'רעים', על פי רוב כוונותיהם של אנשי החינוך תהיינה כוונות טובות ומיטיבות. המערכת עצמה היא מערכת מורעלת. פעמים רבות ישנו עיוורון באשר לכך, בפעמים אחרות ישנה הבנה שיש בעיה, ללא הבנה של שורשיה. תחושה כי אם רק הייתה דידקטיקה טובה יותר, אם רק הייתה פדגוגיה רלוונטית שפונה לערכים ומייצרת מעורבות, (פדגוגיית 'עֹמֶר') הכל ייפתר. הכוונות הטובות מופנות לכיוונים לא נכונים אך הן שם וניתן לפגוש אותן ולהתחבר אליהן.
תוספת זאת מדגישה את הזהירות הנדרשת אל-מול תפיסת הסוכנות – לוחם השמבאלה הוא בראש ובראשונה סוכן של אהבה, חמלה, נדיבות ולכן שותפות. ישנם מקרים ואיזורים בהם נדרשת התנהלות חשאית, אך זו צריכה להיות מוגבלת ואל למתרגל לשכוח לרגע את הטוּב של האחרים מחד, ואת העובדה כי גם את לִבֵּנו חוצה קו של טוב ורע, קו ששם גבול של צניעות לכל פעולה אנושית.
רעיון חשוב נוסף של מייסי שמקופל באגדה הקצרה הזו הוא הרעיון של 'מנומאיה', תפיסה אופטימית לפיה כל הבעיות האנושיות יכולות בהכרח להיפתר על ידי אנשים, משום שמקורן בתודעה האנושית המתעתעת. אם נקבל את התפיסה הזו, הרי שזוהי דוגמא לאופן בו חוכמה מנהלת את יתר השלמויות ומשפיעה על הסבלנות אל-מול הבעיות האנושיות ועל המוטיבציה לקיים מאמץ-נלהב. אותה התגייסות אנושית שהובילה לעלייתו של הרוע, היא זו שיכולה גם להביא לעלייתו של הטוב וביתר-שאת, משום שהטוב והטוּב הנם מהותו האמיתית של הקיום האנושי. לתפיסה של מנומאיה מחובר גם הרעיון לפיו אין אנו יכולים לדעת את ההשפעה של פעולתנו והתפיסה לפיה כל פעולה שמקורה בכוונה טובה מהדהדת לרשת כולה, לרקמה כולה ומביאה בהכרח לתוצאות טובות.
[1] Joanna Macy ,(Jul 08, 2002), retrieved from: http://www.awakin.org/read/view.php?tid=236 30.9.18. התרגום שלי.
[2] איני טוען שזו הייתה הסיבה היחידה להתפתחותו של תרגול הריקות, חלילה. אני רק טוען שזו הייתה סיבה נוספת או חשיבות נוספת של הרחבה זו.
[3] הכוונה פה לספרות הג'טאקה. הסיפורים על עלילות הבודהה בגלגוליו הקודמים כבודהיסטווה.
רבים מפרשים את הסיפור המפורסם שבו הבודהה, באחד מגלגוליו הקודמים כבודהיסטווה, הורג אדם שעתיד לרצוח 500 כהרשאה תועלתנית (Utilitarian) להרג, אולם הלכה למעשה האגדה מבהירה בה-בעת שני דברים שעומדים בסתירה לתפיסה התועלתנית – ראשית, המוטיבציה של הבודהיסטווהה מעמידה במרכז העניין את הרוצח עצמו, את הרצון של הבודהה להגן עליו מפני האסון הקרמתי שברציחתם של 500. כלומר, המסר הוא שחייבים להפנות חמלה רבה גם לתוקפן. שנית, האגדה מדגישה כי הבודהיסטווה היה יכול להתעורר באותו גלגול ומעשה ההרג מנע זאת. כלומר, להרג ישנה השפעה קשה על התודעה. הכוונה חשובה, אך היא לא מספיקה משום שישנם מעשים שההשלכות שלהן קשות. המעשה של לקיחת חייו של אדם יוצר השפעה דרמטית על התודעה. הדימוי של ג'י קיי רולינג לפיו מעשה שכזה יותר 'קרע בנשמה' (הורקרוקס), מציע ציור שמסביר את ההשלכות האלה.
למעשה, הנחת המוצא שאני מבקש להציע הנה שאגדה זו מעמידה תפיסה חלופית, כמעט הפוכה, לזו שמוצעת בבהגווד גיטה. אין אפשרות להרוג באופן מנותק, מבלי להיאחז בפירות, כמו שמציע קרישנה. להרג תמיד תהיינה השלכות.
[4] לסרי, דני, חינוך מחתרתי, מתוך אתר האקדמיה הדיאלוגית. נשלף, 20/4/19: http://www.dialogit.org/archives/1944
[5] למפרט, חן, מבוא, בתוך: ילדים חסרי ערך – על מחירי החינוך ההישגי, תל-אביב: מכון מופ"ת, 2013.
תיקון אדם-תיקון עולם 