הלימוד של אג'האן בודההדאסה/ ג'ק קורנפילד (בתרגום אבי ארביב)

הטקסט להלן הוא הפרק שעוסק בהוראה ובלימוד של אג'האן בודההדאסה מתוך ספרו החשוב של ג'ק קורנפילד Living Dharma בתרגומו של אבי ארביב. הספר מציע תמונה רחבה של הוראת הדהרמה בדרום מזרח אסיה במאה העשרים ושופך אור על הכוונה בבסיס התרגול בבודהיזם המוקדם ועל הטכניקות השונות שממשות זאת.

כל פרק מתמקד במורה אחר ומציע הסבר מבואי לשיטה ואופן ההוראה שלו. הפרקים כוללים בד"כ מבוא שכתב ג'ק ואז טקסט שכתב אותו מורה.

פרק נוסף של מהספר שממוקד במהאסי אפשר למצוא כאן.

אג'האן בודההדאסה היה אחד החלוצים והרפורמטורים של הבודהיזם במאה העשרים. הוא מציע גישה רעננה לתרגול וללימוד הבודהיסטי שמעוגנת מצד אחד בדרשות הבודהה, ומאידך, בהיכרות עם רוחב הלימוד הבודהיסטי שהתפתח מאז מותו של הבודהה במסורות אחרות. על בסיס אלה הוא יוצר דרך הוראה עניפה, יצירתית ומעמיקה שהולכת כל הדרך אל השחרור.

*הספר נכתב כשאג'האן היה עדיין בחיים ולכן מתייחס אליו בלשון הווה.

אג'האן בודההדאסה

הלימוד של ACHAAN BUDDHADASA/ תרגום: אביב ארביב

מתוך ספרו של ג'ק קורנפילד: Living DHARMA, Teachings and Meditation Instructions from Twelve Theravada Masters

[1] אג'האן בודההדאסה הנו, ככל הנראה, מורה הדהרמה הידוע ביותר בתאילנד בתקופה זו. בנוסף להיותו חוקר גדול של המסורת והכתבים הבודהיסטים, הוא נחשב למלומד בתחומים רבים אחרים. הוא כתב ספרים רבים בתאילנדית ובאנגלית על מדיטציה, השוואה בין דתות ויישום הדהרמה בחיי היומיום. בעבודה נרחבת אחת, "אנאפאנאסטי", בודההדאסה מציג את התרגול הרשמי של תשומת הלב לנשימה, מהשלבים המקדימים ועד להתעוררות הסופית. למרות שתהליך זה מרכזי בתרגול שלו, הוא נוטה בימים אלה ללמד בסגנון יותר פתוח, תוך שימוש במדיטציה כדרך גישה לכל פעילות במהלך היום. הוא מורה אקומני[2] שמדגיש שהלב או האמת של כל הדתות זהים ושואל בחופשיות דימויים ודרכי הוראה מכל המסורות. באמצעות מאמרי הדהרמה הרבים והשיחות הפשוטות והאלגנטיות שלו, הפך בודההדאסה לקול מוביל שהעלה את רמת הדהרמה התאילנדית מטקסיות פשוטה להבנת האופן שבו השלווה נובעת מאי-היאחזות.

כשנכנסים לוואט סואן מוק (גן השחרור), נתקלים בתחושה דמוית זן של שלווה והרמוניה עם הטבע. סואן מוק הוא מקדש מדיטציה למספר נזירות ולשלושים עד חמישים נזירים השוהים במקום. כמו כן הוא משמש כמרכז למבקרים. הוא מוקף ביופיים של בריכה גדולה ושקטה ושל דונמים של יער דרום תאילנדי המתגלגל במעלה הגבעות ומשובץ בבתי מגורים קטנים הפזורים ברחבי השטח. בודההדאסה בנה "מוזיאון" גדול המציג את הדהרמה באמצעות מיצגי אמנות, ציור ופיסול, שנאספו ממדינות בודהיסטיות שונות, כמו גם מדתות אחרות. חלק מיצירות האמנות הטובות ביותר ב"מוזיאון" נוצרו על ידי אדם מערבי שהגיע לבודההדאסה לאחר ששהה במקדש זן יפני, ומת מאוחר יותר תוך כדי מדיטציה במערה על חוף הים בדרום תאילנד. קירות המערה והמחברת שלו נמצאו כשהם מלאים בתמונות מדהימות וקריאות המביעות את שמחת ההתעוררות.

בשהייה עם בודההדאסה, המתרגלים חופשיים לתרגל שיטות שונות. אפשר לשבת לבד ולתרגל תשומת לב קפדנית של נשימה כתרגול פורמלי אינטנסיבי, או ללמוד את הכתבים הבודהיסטיים בהדרכתו של בודההדאסה. אולם לרוב, הנזירים והנזירות המתגוררים בסואן מוק מתרגלים סוג של מדיטציה בפעולה תוך כדי עבודה בפרויקטים שונים ברחבי המנזר. זהו המיקוד העיקרי בהוראתו של בודההדאסה – מדיטציה טבעית המתבצעת לאורך כל הפעילויות היומיומיות של האדם. למרות שאינו מכחיש שהשיטות האינטנסיביות הקפדניות, בהן דוגלים מורי תהרוואדה רבים,[3] עשויים להוביל לתובנה ולשחרור, הוא מזהיר אותנו מפני הסכנות של היאחזות בכל תרגול פורמלי, בריכוז, או בכל מצב תודעתי מיוחד.

בודההדאסה, הדוגל בפיתוח טבעי של תובנה, אינו רואה את עצמו כמורה מדיטציה המנחה את התרגול, אלא כחבר טוב המספק מקום מתאים לשהות בו, וכמה עצות טובות הנוגעות לאופן בו ניתן לאפשר להתפתחות הטבעית של החוכמה להתרחש.[4] חלק גדול מהגישה הטבעית שלו הוא לעודד אנשים לראות בבירור איך כל השתוקקות, באשר היא, מובילה אותם לסבל. מדיטציה גורמת לביטול השקפות שגויות. יותר ויותר אנו רואים את חוסר התוחלת בחתירה לרווח אישי או לאושר בעולם החיצוני לנו, המשתנה ללא הרף, ומבינים את השקט התודעתי הנובע מאי-חתירה שכזו. התגלות טבעית זו של הדרך, של המוסר, הראייה הברורה וחוסר האנוכיות היא דרכו של בודההדאסה להתקרבות לדהרמה. היא ברורה, פשוטה, אינה מיסטית, ומובילה לשמחת החוכמה, לסוף הסבל.

בודההדאסה דובר אנגלית מצוינת ותלמידים מערביים רבים למדו אצלו. הוא עבר מבקתת יער פשוטה למעון קבוע וגדול יותר, בקרבת הכניסה למנזר, שם הוא מקבל מבקרים רבים.[5] הוא פתוח ונגיש בקלות. ניתן למצוא שיחות נוספות על בודההדאסה המכובד ב-"Toward The Truth", ספר הכולל את כתביו, בעריכת Donald Swearer, שפורסם בהוצאת Westminster Press.

מרכז הרטריטים בוואט סואן מוק

תובנה לפי שיטת הטבע/ אג'האן בודההדאסה

בשיחה זו נראה כיצד ריכוז יכול להתרחש – באופן טבעי מחד גיסא, או כתוצאה מתרגול מאורגן מאידך גיסא. התוצאה הסופית זהה בשני המקרים: התודעה מרוכזת ומתאימה לביצוע התבוננות פנימית מדוקדקת. עם זאת, יש לשים לב לדבר אחד: בעוד שעוצמת הריכוז המתרחשת באופן טבעי מספיקה ומתאימה בדרך כלל להתבוננות פנימית ולתובנה, הרי שהריכוז הנובע מתרגול מאורגן הוא בדרך כלל מוגזם וגבוה יתר על המידה. מעבר לכך, ריכוז מפותח כזה עלול ליצור שביעות רצון מוטעית. כאשר התודעה מרוכזת במלואה, סביר להניח שהמתרגל יחווה חווית אושר ורווחה כה מספקת עד שהוא עלול להיאחז בה, או לדמיין שכבר השיג את הנירוונה. לעומתו, ריכוז טבעי שמספיק ומתאים להתבוננות פנימה אינו מזיק, מכיוון שאינו מכיל אף אחד מהחסרונות הגלומים בריכוז שפותח באמצעות תרגול אינטנסיבי. בכתבים הבודהיסטים ישנן התייחסויות רבות לאנשים שהגיעו לכל שלבי ההתעוררות באופן טבעי. זה קרה בדרך כלל בנוכחות הבודהה עצמו, אך גם מאוחר יותר עם מורים אחרים. אנשים אלה לא נכנסו ליער כדי לתרגל בדבקות, תוך כדי ישיבה, ריכוז באובייקטים מסוימים, באופן המתואר במדריכים מאוחרים יותר.

הרי ברור שההתעוררות המלאה שהושגה על ידי חמשת תלמידיו הראשונים של הבודהה, לאחר ששמעו את השיחה על היעדר העצמיות, או על ידי אלף הנזירים, לאחר ששמעו את דרשת האש, לא היתה כרוכה במאמץ מאורגן. במקרים אלה, הופיעה תובנה חודרת וחדה באופן טבעי למדי. דוגמאות אלו מראות בבירור שריכוז טבעי עשוי להתפתח מעצמו במהלך ניסיון להבין את פישרה של שאלה כלשהי באופן ברור, וכי התובנה המתקבלת, כל עוד היא מבוססת היטב, יכולה להיות די אינטנסיבית ויציבה. זה קורה באופן טבעי, אוטומטי, ובדיוק באותו אופן בו התודעה הופכת למרוכזת ברגע שאנחנו מתחילים לעשות חישובים מתמטיים. גם בעת ירי באקדח, כאשר אנו מכוונים, התודעה הופכת למרוכזת ויציבה באופן אוטומטי. כך נוצר ריכוז טבעי. בדרך כלל אנו מתעלמים ממנו לחלוטין מכיוון שהוא לא נראה, ולו במעט, קסום, מופלא או מעורר יראת כבוד. אבל באמצעות כוח זה בלבד – כוחו של הריכוז המתרחש באופן טבעי – רובנו באמת יכולים להגיע לשחרור. נוכל להגיע לפרי השחרור, לנירוונה, להתעוררות מלאה, באמצעות ריכוז טבעי בלבד.

אז אל תתעלמו מהריכוז הטבעי הזה. רובנו כבר ניחנים בו, או יכולים לפתח אותו בקלות. על כן, אנו יכולים להשתמש בו, כפי שעשו רוב האנשים שהצליחו להתעורר בעת העתיקה, מבלי שידעו דבר וחצי דבר על טכניקות ריכוז מודרניות.

כעת הבה נתבונן בטבעם של שלבי המודעות הפנימית, המובילים לתובנה מלאה של "העולם", כלומר בחמשת המצרפים. השלב הראשון הוא שמחה, אושר תודעתי, או רווחה רוחנית. ניתן ליצור מקור לשמחה באמצעות עשיית טוב בדרך כלשהי, אפילו מתן צדקה (שנחשבת לצורה הבסיסית ביותר של יצירת ערך). במקום גבוה יותר נמצא כי מוסר או התנהגות ודיבור חפים מאשמה, גורמים לשמחה גדולה אף יותר. מעליהם נמצאת שמחת הריכוז. אנו מגלים, אם כן, שגם לשלבי הריכוז הנמוכים ביותר מיוחסת הנאה גדולה.

בכוחו של פרץ שמחה מתפתח (Pity – א.א) לעורר שלווה. בדרך כלל התודעה די חסרת מעצורים, פעם אחר פעם היא משתעבדת ללא הרף לכל מיני מחשבות ורגשות מפתים, הקשורים לדברים המצויים מחוצה לנו. בדרך כלל התודעה חסרת מנוחה, לא רגועה. אבל ככל שהשמחה הרוחנית תתבסס, הרוגע והיציבות יעלו בהכרח באותה הפרופורציה. כאשר היציבות הופכת למושלמת, התוצאה היא ריכוז מלא. התודעה נעשית רגועה, יציבה, גמישה, ניתנת לניהול, קלה ונינוחה. כעת ניתן להשתמש בה לכל מטרה רצויה, במיוחד לסילוק המזהמים.

ההתעוררות של פרץ השמחה והשלווה כלל לא הופכת את התודעה לדוממת וקשה כסלע. הגוף מרגיש נורמלי, אך התודעה הופכת לרגועה במיוחד ומתאימה לחשיבה ולהתבוננות פנימה. היא ברורה, רגועה, יציבה ומאופקת לחלוטין. במילים אחרות היא מתאימה לעבודה, מוכנה לדעת. זו מידת הריכוז שיש לשאוף אליה, לא הריכוז העמוק מאוד שבו יושבים, די חסרי מודעות, נוקשים כפסל מאובן. כשיושבים בריכוז עמוק שכזה, אין אפשרות לחקור דבר. תודעה מרוכזת באופן כה עמוק כלל אינה יכולה לתרגל התבוננות פנימית. היא נמצאת במצב של חוסר מודעות ולא ניתן להגיע בעזרתה לתובנה. ריכוז עמוק הוא מכשול מהותי לתרגול תובנה. כדי לתרגל התבוננות פנימית יש לחזור תחילה לרמות הריכוז הרדודות יותר, בהן ניתן לעשות שימוש בכוח שהשיגה התודעה. ריכוז מפותח מאוד הוא רק כלי. במקום לכוון לריכוז עמוק, עלינו לכוון לתודעה רגועה ויציבה, כזו המתאימה לעבודה. במצב זה, כאשר התודעה משמשת לתרגול תובנה, המתרגל זוכה להבנה נכונה לגבי העולם כולו. תובנה כה מפותחת היא תובנה טבעית, מהסוג שהושג על ידי אנשים מסוימים בזמן שישבו והקשיבו לבודהה. תובנה כזו מובילה למחשבה ולהתבוננות פנימית מהסוג הנכון, מהסוג שמוביל להבנה, ללא צורך בפעולות טקסיות או בניסים.

עם זאת, אין להסיק מכך שהתובנה תתעורר מייד. לא ניתן להתעורר לגמרי באופן מיידי. הצעד הראשון אל תוך הידע עשוי אמנם להתרחש בכל עת, אך הוא יהיה תלוי הן בעוצמת הריכוז והן באופן בו הוא מיושם. באמצעות ראייה מרוכזת ובהירה, התובנה שעולה נחווית כמיוחדת, ברורה ועמוקה בצורה יוצאת דופן. אם הידע שנצבר הוא ידע נכון, אזי הוא יהיה מתואם עם החוויה הישירה של המציאות, וככל שהתרגול יעמיק, יתקדם הידע ויתפתח, בסופו של דבר, להבנה נכונה ואמיתית של כל התופעות. גם אם תתפתח התובנה במעט, היא עשויה להפוך אדם לסוג של צדיק מהמעלה הנמוכה ביותר; או, אם אינה מספיקה לשם כך, היא פשוט תהפוך אותו לאדם בעל תודעה גבוהה ותכונות טובות. אם הסביבה מתאימה ואיכויות התודעה המתאימות מתבססות בצורה מספקת, ניתן להשתחרר לחלוטין אפילו היום. הכל תלוי נסיבות. על כל פנים, כל עוד התודעה חווה ריכוז טבעי, תתעורר התובנה בהכרח באופן מתואם, פחות או יותר, עם המציאות. אם אנו כמתרגלים נבחן ונחקור את העולם, את התודעה והגוף או את חמשת המצרפים בכנות ומתוך תקווה שנבין את טבעם האמיתי, אזי הידע שנרכוש תוך כדי שהייה בהלך רוח רגוע ומרוכז לא יהיה מוטעה, אלא מועיל תמיד.

הביטוי "תובנה לגבי טבעם האמיתי של הדברים" מתייחס לראיית הארעיות, חוסר הסיפוק והיעדר העצמיות. הוא מתייחס להבנה שאין דבר ששווה להשיג, שאין דבר ששווה להיות, ושאין תועלת כלשהי בהיאחזות באף אובייקט, כולל היאחזות בלהיות עצמי או בשייך לי, בטוב או ברע, במושך או בדוחה. לאהוב או לא לאהוב כל דבר – גם אם הדבר הוא רק רעיון או זיכרון – פירושו היאחזות. הקביעה שאין דבר ששווה להשיג או להיות, זהה לאמירה שאין דבר ששווה להיאחז בו. "להשיג" פירושו להתרכז בלרצות רכוש, עמדה, עושר, או כל אובייקט שגורם לנו לשביעות רצון. "להיות" מתייחס להיאחזות במודעות של דימוי עצמי, להזדהות עם סטאטוס כלשהו; למשל בעל, אישה, עשיר, עני, מנצח, מפסיד, בן אנוש, או אפילו להיאחזות במודעות של להיות בעל עצמיות. אם באמת נתבונן לעומק, ניווכח שאפילו להיות בעל עצמיות אינו דבר מהנה. למען האמת הדבר די מעייף, כי כל ניסיון להיות דבר כלשהו, הוא מקור לסבל. אם אדם יוכל לוותר לחלוטין על ההיאחזות ברעיון של עצמיות, של כל דימוי עצמי, אז הוא לא יסבול יותר. זו הכוונה בלראות את חוסר הערך של להיות משהו: להיות כל דבר – לא משנה מה – יגרום בהכרח לסבל באופן התואם את המצב הייחודי של אותה ההוויה. כאשר קיים "עצמי", מתקיימים בהכרח דברים שאינם אותו "עצמי" אך שייכים לו. על כן, כאשר לאדם יש ילדים, אישה וכדומה, חלים עליו החובות כבעל או כאישה, כאדון או כמשרת וכן הלאה, ובכל מצב, כל פעולה שמטרתה לשמר את המצב הזה תהיה כרוכה במאבק. הצרות והמאבק הנחוצים כדי לשמר את מצב ההוויה הזה הם פשוט תוצאה של התאהבות עיוורת בדברים, תוצאה של היאחזות.

"אם היינו מוותרים על הניסיון להשיג או להיות משהו, כיצד היינו יכולים להמשיך להתקיים?"  שאלה זו, מן הסתם, היא המקור העיקרי לספקנות אצל כל מי שלא הקדיש מחשבה רבה לעניין. המילים "להשיג" ו"להיות" מבוססות על מזהמים תודעתיים, על השתוקקות, על אחיזה ברעיון של "שווה להשיג, שווה להיות", על הפעלת התודעה כדי "להשיג" ו"להיות" ברצינות אמיתית. הדבר עלול להוביל לדיכאון, חרדה, מצוקה או לפחות לנטל כבד על התודעה. מתוך ידיעת אמת זו, עלינו להיות ערניים תמיד, ולשים לב לתודעה כדי שזו לא תשתעבד ל"להשיג" ו"להיות" באמצעות השפעת ההיאחזות. אנחנו צריכים להיות חכמים מספיק כדי להתרחק מההשפעות הלא בריאות הללו.

עם זאת, אם איננו נמצאים עדיין בעמדה בה נוכל לסגת לחלוטין מהצורך להשיג ולהיות, עלינו להיות מודעים וערניים לכך לחלוטין, כך שכאשר נשיג דבר מה או שנהפוך למשהו, נעשה זאת ללא הסתבכות רגשית.

תכונת הארעיות, חוסר הערך ואי-שייכות לאף אחד משותפת לכל הדברים בעולם. כל אדם שאוחז ונאחז במשהו ייפגע ממנו – ממש בהתחלה, כאשר ישתוקק בפעם הראשונה להשיג את מבוקשו או להיות מה שירצה; מאוחר יותר, תוך כדי התהליך של להשיג או להיות; ואז שוב, לאחר שקיבל או נהיה מה שהשתוקק אליו. כל הזמן – לפני, תוך כדי ואחרי – כשאדם אוחז ונאחז, הוא יהיה כבול בהיאחזות זו כבשלשלאות ויקבל את מלוא מנת הסבל, כאשר הדבר שבו הוא נאחז – יחלוף לו. הוא הדין גם אם האובייקט בו נאחזים משתייך לקבוצת הדברים הטובים, הכל-כך מוערכים. אם אדם יהיה מעורב בטוב בדרך הלא נכונה וייאחז בו יותר מדי, הוא יפיק סבל מהדבר הטוב באותה המידה שיפיק מהרע. בהיותנו מעורבים בטוב, עלינו לזכור זאת, ולהקפיד לעשות אפילו מעשים טובים מבלי להיאחז בהם.

ספקן עלול לשאול: "אם אין בכלל דבר ששווה להשיג או להיות, האם מכאן נובעת המסקנה שאף אחד לא צריך לעשות כל עבודה או לצבור עושר, מעמד ורכוש?" כל מי שמבין את הנושא, יכול לראות שאדם המצויד בידע ובהבנה נכונים, יכול לעשות את כל מה שיש לעשות בעולם באופן טוב בהרבה מאשר אדם מטופש וחסר הבנה שנכנע לתשוקות עזות. אנחנו יכולים בהחלט לעבוד ולפעול בעולם, אבל בהיותנו בתוך העשייה עלינו לעשות זאת בתשומת לב. אסור שפעולותינו יהיו מונעות מהשתוקקות. אז נוכל לאפשר לכל תוצאות העבודה שלנו לזרום בצורה טבעית, לא אובססיבית. הבודהה וכל תלמידיו הערים היו חופשיים לחלוטין מתשוקה, אך הצליחו לעשות דברים רבים באופן יעיל בהרבה מאשר כל אחד מאיתנו מסוגל לעשות. אם נתבונן בתיאורים של האופן בו בילה הבודהה את יומו, נגלה שהוא ישן ארבע שעות בלבד במהלך היממה, ובילה את שאר הזמן בעבודה. זאת בעוד שאנחנו מבלים יותר מארבע שעות ביום רק כדי לשעשע את עצמנו.

אם המזהמים האחראים להשתוקקות להיות ולהשתוקקות להשיג חוסלו אצלם לחלוטין, מה היה הכוח שהניע את הבודהה ואת כל התלמידים שהתעוררו? הם הונעו על ידי הבחנה או חוכמה המשולבים יחד עם רצון טוב (METTA). אפילו פעולות המבוססות על רצונות גופניים טבעיים – למשל להשיג מזון נדבה – הונעו על ידי הבחנה. הם היו נקיים ממזהמים, חופשיים מכל השתוקקות להמשיך לחיות במטרה להיות או להשיג דבר מה. הכוח המניע ששלח את גופם לחפש מזון היה יכולת ההבחנה בין מה שראוי לבין מה שאינו ראוי. אם מצאו אוכל – טוב ויפה; אם לא, לא היה זה משנה. כשסבלו מחום גבוה, הם ידעו כיצד לטפל בו ועשו זאת כמיטב יכולתם. אבל אם לא הצליחו להשתלט על החום, הם זכרו שהמוות הוא טבעי ושהגוף, בסופו של דבר, אינו בשליטתם. בין אם יחיו או ימותו – לדבר לא היה משמעות; שני המצבים היו שווים בעיניהם. הם היו חסרי השתוקקות.

אם אדם רוצה להיות חופשי לחלוטין מסבל, הרי שהגישה הטובה ביותר היא לשמוט את התפיסה לפיה האדם הוא האדון של גופו. חוכמת ההבחנה לבדה, היא המאפשרת לגוף להמשיך לפעול בכוחו הטבעי. חוכמת ההבחנה היא זו שמאפשרת לראות בבירור את ההתפתחות הטבעית של הגוף ואת התהליכים המנטליים ללא היאחזות או השתוקקות. הדוגמה של הבודהה מראה שכוח ההבחנה הטהור והרצון הטוב הטהור מספיקים לבדם כדי לשמור בחיים הוויה נקייה מתשוקות, ומעבר לכך – לעשות באופן יחסי הרבה יותר טוב למען אחרים מאשר אנשים שעדיין כפופים להשתוקקות. אנשים הלוקים במזהמים עלולים לעשות רק מה שמועיל להם, מאחר שהם פועלים מתוך אנוכיות. לעומת זאת, מעשיהם של יצורים ערים הם חסרי אנוכיות לחלוטין ולכן טהורים לחלוטין.

כאשר האדם הרגיל שומע שאין דבר ששווה להשיג או להיות, הוא לא משתכנע או מאמין בכך. אבל כל מי שמבין את המשמעות האמיתית של האמירה מתחזק ומתעודד ממנה. תודעתו הופכת להיות השלטת בדברים ובלתי תלויה בהם, כך שהוא מסוגל לבצע כל משימה בידיעה בטוחה שלא ישועבד על ידיה. הסיבה שאדם אינו מסוגל, בדרך כלל, לבצע את עבודתו בצורה מושלמת, היא שהוא תמיד מודאג יותר מדי מהצורך להשיג משהו ולהיות משהו, תמיד מונע לחלוטין על ידי תשוקותיו. כתוצאה מכך הוא אינו אדון לעצמו, ואינו יכול להיות טוב, ישר והוגן באופן עקבי. הסיבה האמיתית לכל מקרה של כישלון היא עבדות לתשוקה.

מטרתו האמיתית של כל בודהיסט היא להכיר את טבעם האמיתי של הדברים. באמצעות הכרה זו נצליח לשחרר את עצמנו. בין אם נשאף לרווחים ארציים כעושר, מעמד ותהילה; או לתגמול בעולם הבא, כגון גן עדן; או לגמול העילאי של הנירוונה, פרי השחרור – הדרך היחידה להשיג אותם היא באמצעות הידע והתובנה הנכונים. התובנה היא המובילה לשגשוג. בטקסטים הבודהיסטים נכתב שאנו הופכים לטהורים באמצעות התובנה לבדה ולא בשום דרך אחרת. דרכנו לחופש טמונה בתובנה, בראיה הבהירה, שלדבר אין, ומעולם לא היה, כל ערך. יש ברשותנו דברים, ואנו עצמנו הננו דברים – רק במונחים של אמת ארצית יחסית. אנו נוהגים לומר שאנחנו כך או אחרת, רק בגלל שבכל חברה מצפים שנזדהה באמצעות שמות ועיסוקים. אבל אל לנו להאמין שאנחנו באמת כך או אחרת בהתאם למונחים בהם אנו משתמשים ברמת האמת היחסית. התנהגות כזו שקולה להתנהגותם של צרצרים, שכאשר פניהם מתכסים בעפר, הם מאבדים כיוון ונושכים זה את זה עד מוות. כאשר פנינו שלנו, בני האדם, מתכסים בעפר, כאשר אנו משתעבדים לכל מיני אשליות ותשוקות, אנו הופכים לכל כך מבולבלים וחסרי אוריינטציה, עד שאנו פועלים בניגוד לאופן בו היינו פועלים בנסיבות רגילות – אפילו עד כדי הרג, למשל. לכן אסור לנו להיאחז באופן עיוור באמיתות יחסיות. הן חיוניות לתקשורת בחברה, אך לא מעבר לכך. עלינו להיות מודעים למהותו האמיתית ולטבע האמיתי של הגוף-תודעה הזה. עלינו להיות מודעים בעיקר לארעיות, לחוסר שביעות הרצון ולחוסר העצמיות שלו, ולוודא ללא הרף שלא ניאחז בו.

באשר לעושר, למעמד ודומיהם, שאנו חשים כי איננו יכולים בלעדיהם, הבה נתייחס גם אליהם כאל אמיתות יחסיות. זאת כדי שנוכל להשתחרר מההרגל לומר, "הדבר הזה שייך לכך וכך; הדבר ההוא שייך לאלה ואלה". החוק משגיח עבורנו על זכויות הבעלות. אין לנו צורך להיאחז ברעיון של "שלי". עלינו להחזיק בדברים אך ורק למען הנוחות שלנו, ולא כדי שאותם הדברים ישלטו בתודעתנו. כאשר הידע הברור הזה יהיה ברשותנו, הדברים יהיו אלה שישרתו אותנו, ובמקום שהם ישתמשו בנו, אנו נהיה אלה שנשתמש בהם. אם מחשבותינו יניעו אותנו להיאחז ולהשתוקק להיות דבר כזה או אחר, הדברים הם שישתמשו בנו.  אנו נחיה את חיינו בשאיפה להשיג, ובפחד לאבד רכוש, תהילה, עושר, או כל דבר אחר, ונהפוך למשרתיהם ולעבדיהם של הדברים שישלטו בנו. מאחר וניתן בקלות להפוך את הקערה על פיה, עלינו להיות זהירים. אנחנו צריכים לנהל את הדברים באופן שיבטיח שנישאר עצמאיים, מעל לדברים. אם לא נעשה זאת, נמצא את עצמנו בוודאות במצב שיהיה רחוק מלעורר קנאה. הדבר יקרה כאשר הדבר הזה שהיינו קשורים אליו יעלם בוודאות – כדרכם של כל הדברים.

כאשר נתפוס באמת ובאופן ברור שאין דבר ששווה להשיג או להיות, תתפתח התנתקות בריאה מהעולם, ביחס ישר לעוצמת התובנה שלנו. זה יהיה הסימן שההיאחזות הופכת לפחות מוצקה ומתחילה לפנות מקום. זה יהיה הסימן שהיינו עבדים במשך זמן רב, עד אשר סוף-סוף עלתה במוחנו המחשבה לנסות לברוח. התפכחות זו מתרחשת כאשר האדם הגיע למצב בו התנהלותו המטופשת, שנועדה לתפוס ולהיאחז בדברים, נמאסה עליו. עם התחלת ההתפכחות, מתרחש תהליך טבעי ואוטומטי של השתחררות מהסבך, כאילו מתירים חבל שאיתו האדם נקשר בחוזקה; תהליך של שטיפה החוצה, כמו שצבע, שהכתים בעקשנות פיסת בד, נשטף על ידי השרייתו בחומרים המתאימים. תהליך זה שבו ההיאחזות מפנה את מקומה להשתחררות או להתמוססות מהעולם, או ממושאי ההיאחזות, נקרא על ידי הבודהה "שחרור". השלב הזה הוא החשוב ביותר. אף על פי שאינו השלב הסופי, זהו צעד חשוב ביותר לקראת שחרור מוחלט. כאשר אדם משתחרר במידה כזו, שחרור מוחלט מהסבל מובטח.

כאשר האדם משתחרר מהיקשרות לצורות, לרגשות ולרעיונות, לעולם לא יצטרך להיות שוב עבד. הוא הופך לטהור, באותם מקומות שקודם לכן הזדהמו, כתוצאה מהיאחזות, כעס ובורות. המשמעות של השתחררות מהשתעבדות לטעמים המענגים של העולם, מבלי להיאחז בהם, היא הגעה למצב הטהור והטבעי שלנו. לאחר שהטהרה האמיתית הזו תושג, היא תוליד רוגע אמיתי, נקי מכל סערה, מריבה וייסורים. מצב זה של חופש מדיכוי ומערבולות רגשיות נקרא על ידי בודהה פשוט "שלווה". משמעותה – שקט ורוגע בכל המצבים, דרך לחוות סוג של נירוונה בחיים האלה ממש.

נירוונה תורגמה כ"היעדר מכשיר עינויים כלשהו". בדרך אחרת, משמעותה "הכחדה ללא שארית". אם כן, למילה נירוונה יש שתי משמעויות חשובות מאוד: ראשית, היעדר כל מקור של ייסורים ושריפה, חופש מכל צורות השעבוד וההגבלה; ושנית, הכחדת הסבל, ללא דלק להמשך היווצרותו. צירוף המשמעויות הללו מצביע על מצב של חופש מוחלט. ישנן מספר משמעויות שימושיות נוספות עבור נירוונה. ניתן להבין אותה כמשמעות של הכחדת הסבל; או ביטול מוחלט של המזהמים; או הרוגע; או המצב של הפסקת כל הסבל, כל המזהמים וכל הפעילות הקארמתית.

המילה נירוונה נמצאת בשימוש של קבוצות שונות, אולם, על פי רוב, המובן שהן מייחסות לה אינו זהה כלל. לדוגמה, קבוצה אחת מתייחסת אליה פשוט כרוגע, מכיוון שחבריה מזהים את הנירוונה כריכוז עמוק, וישנן אף קבוצות שמחשיבות כנירוונה מצב של היספגות מוחלטת בחושניות.

הבודהה הגדיר בפשטות את הנירוונה כמצב של שחרור משעבוד, ייסורים וסבל, הנובע מראיית טבעם האמיתי של הדברים, וכתוצאה מכך מאפשר וויתור על כל היאחזות. על כן, יהיה זה חיוני להכיר בערך העצום של ראיית טבעם האמיתי של הדברים, ולהשתדל לטפח ראיה זו באמצעים כאלה או אחרים. באמצעות שיטה אחת, אנו פשוט מעודדים את התובנה לבוא מעצמה, באופן טבעי, על ידי פיתוח תמידי ורציף של השמחה הנובעת מטוהר התודעה, עד שהתכונות שתיארנו מגיעות בהדרגה. השיטה האחרת מורכבת מפיתוח כוח התודעה באמצעות מעקב אחר מערכת מאורגנת של תרגול ריכוז ותובנה. טכניקה אחרונה זו עשויה להתאים לאנשים עם מזג מסוים, וחלקם עשויים להתקדם איתה במהירות אם התנאים מתאימים. אבל אנחנו יכולים לתרגל את פיתוח התובנה בשיטה הטבעית בכל מצב ובכל זמן – רק על ידי הפיכת אורח החיים היומיומי שלנו לטהור וכן כל כך, עד שנתעורר ברצף של שמחה רוחנית, רוגע, תובנה לגבי טבעם האמיתי של הדברים, התפכחות, נסיגה, בריחה, טיהור ממזהמים, ואז שלווה של נירוונה, רוגע. בדרך זו אנו מקבלים טעימה של חופש מסבל באופן קבוע וטבעי, מיום ליום, מחודש לחודש, משנה לשנה, מתקרבים בהדרגה יותר ויותר לחופש מוחלט, לשלמות פנימית, לנירוונה.

אם נסכם את הדרך של ריכוז ותובנה טבעיים, אנו יכולים לראות כיצד היא מאפשרת לאדם להגיע לנירוונה ולשחרור על ידי אישור יומיומי של הקביעה שאין דבר ששווה להשיג או להיות. כל מי שרוצה לחוות את השחרור הזה חייב לשאוף לטהר את עצמו ולפתח תכונות אישיות שיהפכו אותו לדוגמה ולמופת. מתוך טהרה זו, ימצא בעצמו שמחה רוחנית הן בעבודה והן בשעות הפנאי. עצם השמחה הזו משרה בהירות ורעננות, רוגע תודעתי ושקט, ומאפשרת לתודעה, באופן טבעי ואוטומטי, יכולת חשיבה והתבוננות פנימית. עם ההתבוננות הפנימית עולה התובנה שבאמת אין דבר ששווה להשיג או להיות, והתודעה מאבדת כל השתוקקות לדברים שפעם נהגה להיאחז בהם. היא מסוגלת להשתחרר מהדברים שנהגה להתייחס אליהם כ"אני" ו"שלי", וכל הכמיהה העיוורת לדברים נפסקת. הסבל, שכבר אין לו מקום משכן, הולך ומתמעט, והמלאכה של סילוק הסבל מתרחשת. זהו הפרס, וכל אחד מאיתנו יכול לזכות בו בדרך טבעית. השלווה הפנימית הזו, המצויה מעבר לתפיסה, מעבר לזיהוי כל חוויה או אובייקט כ'אני' או 'שלי', היא שיאה של נתיב ההיטהרות, השחרור האמיתי של הבודהה.

על מנת להשלים את הדיון שלנו בתרגול תובנה, עלינו לשים לב גם כאן לשיטות המאורגנות של תרגול תובנה, שלא נלמדו על ידי הבודהה אלא פותחו על ידי מורים מאוחרים יותר. תרגול מסוג זה מתאים לאנשים המצויים בשלב שאינו מפותח דיו, שעדיין אינם יכולים להבין בעצמם ובאופן טבעי את חוסר הסיפוק של הקיום הארצי. עם זאת, אין זה אומר שלתוצאות המתקבלות בשיטות אלו יש איכויות מיוחדות שאינן ניתנות להשגה בשיטה הטבעית. לראיה, כאשר אנו בוחנים את הכתובים מקרוב, אנו מוצאים שהשיטה הטבעית היא היחידה המוזכרת. חלק מהאנשים התקשו להבין את השיטה הטבעית, או האמינו שתובנה טבעית יכולה להתפתח רק אצל אנשים שהפכו לבעלי מידות טובות בצורה מובהקת, או שהם בעלי נטייה כל כך מתאימה לדבר, שעבורם הגעה להבנה מלאה של הדברים קלה כ​​משחק ילדים. אז מה היה צריך לעשות אדם חסר סגולות טרנסצנדנטיות ונטייה מתאימה? עבור אנשים כאלה, קבעו מורים  שיטות תרגול מסודרות: קורסים תמציתיים שמתחילים מאפס ושיש לבצע את התרגול בהם באופן יסודי ושיטתי.

שיטות תרגול אלו לפיתוח תובנה מוכרות כיום במונח הטכני ויפאסנה. ויפאסנה, או תובנה, עומדת בניגוד ללמידה אינטלקטואלית; השתיים נחשבות כיום להיבטים משלימים של התרגול. ויפאסנה היא מחקר שנעשה בפנים; היא תרגול מנטלי לחלוטין, בלי שום קשר לספרי לימוד. לא הלימוד האינטלקטואלי ולא הוויפאסנה מוזכרים ישירות בכתבי הקודש, שניהם מופיעים רק בספרים מאוחרים יותר. אבל ויפאסנה היא בכל זאת תרגול בודהיסטי אמיתי, המיועד לאנשים שרוצים לחסל את הסבל, ומבוסס ישירות על התבוננות פנימית מתמשכת ומרוכזת. על מנת להסביר לאנשים את הויפאסנה, מורים בתקופות קודמות ביררו את השאלות הבאות:

  • מהו הבסיס או היסודות של הוויפאסנה?
  • מהם המאפיינים שלפיהם אנו עשויים לדעת שזו ויפאסנה?
  • מהי בדיוק הפעילות המכונה ויפאסנה?
  • מה צריכה להיות התוצאה הסופית של ויפאסנה?

לשאלה מהו הבסיס או היסודות של הוויפאסנה, אנו עונים: מוסר וריכוז. ויפאסנה פירושה "ראיה בהירה", והכוונה היא לראייה שאינה מעורפלת, שעשויה להתעורר כאשר תודעתו של אדם מלאה בשמחה וחפה מכל מזהם. שמחה מתפתחת כשיש טוהר מוסרי; המוסר הוא תנאי מוקדם. זה נכתב בכתבים הבודהיסטים, שם התרגול מתואר כסדרה מתקדמת של שלבים הנקראים "שבעת הטיהורים", ומגיעה לשיאה בנירוונה. מורים רואים בהשגת טוהר מוסרי את הראשון מבין שבעת הטיהורים.

כאשר התרגול משתכלל, כלומר כאשר מושגת שלווה של הגוף ושל הדיבור, התוצאה הינה בהכרח שלווה תודעתית, המסייעת בתורה לשלבי הטיהור הנוספים:

  • שחרור מאי הבנה;
  • שחרור מספק;
  • ידע ותובנה באשר לדרך שבה יש ללכת, ובאשר לדרך שבה אין ללכת;
  • ידע ותובנה של ההתקדמות בדרך;
  • ולבסוף, תובנה אינטואיטיבית מלאה.

חמשת השלבים האחרונים הללו מהווים ויפאסנה ממש. טיהור ההתנהגות וטיהור התודעה הם רק הכניסה לנתיב הוויפאסנה.

נכון לעכשיו, תובנה באמצעות תרגול מאורגן נלמדת על ידי מורים בודהיסטים רבים. התרגולים מורכבים מתרגילי ריכוז ראשוניים כגון תשומת לב לנשימה, ואחריהם תרגילי ויפאסנה או תובנה. לחלופין, בשיטות מסוימות מתרגלים מדיטציה רשמית שמתחילה בתרגול תובנה כבר מהשלב הראשון. לצורך התעמקות בתרגול מאורגן, ילך המתרגל בדרך כלל למרכז ריטריטים מיוחד או להתבודדות למשך תקופה מסוימת.

במהלך הריטריט, חייו של המתרגל לא יהיו מורכבים מדבר מלבד תרגול אינטנסיבי של מדיטציה, זאת בניסיון לפתח מספיק ריכוז ותשומת לב כדי לאזן את התודעה, ולחתור לחוות את החוויה השמיימית של השחרור – הנירוונה. בין אם התרגול ייעשה במסגרת אינטנסיבית של התבודדות ובין אם בשיטה הטבעית, בסופו של דבר יהיה המתרגל חייב להגיע לשילוב אוטומטי של ויפאסנה ותשומת לב בחיי היומיום שלו.

אכן, לחכם אין עבר ואין עתיד; הוא רואה שהחופש טמון בהבנה שאין מה להפסיד או להרוויח, אין מה להשיג ואין מה להיות. מי ייתן והבנה זו תהיה הסיבה לאושר ולשחרור האמיתי של כל היצורים החיים (ראה "Achaan Naeb").

תרגם מאנגלית אבי ארביב


[1] אג'האן – מורה במסורת הבודהיזם התאילנדי.

[2] מייצג מספר גישות דתיות (א.א)

[3] הבודהיזם של דרום מזרח אסיה שמתבסס על הבודהיזם המוקדם אותו לימד הבודהה ההיסטורי (א.ס.א)

[4] חבר טוב – קאליאנה מיטה – ראוי להבהיר שזו ההתייחסות הקלאסית למורה בבודהיזם ויש בכך רוח אנטי גורואיסטית, אך אין בכך להפחית בחשיבות או בכבוד הניתן למורה.

[5] הספר נכתב בימים שבהם אג'האן עוד היה בחיים. זה כבר לא רלבנטי למרבה הצער. למעשה כל המורים החיים (ולכן Living Dharma) כבר אינם עמנו, למעט אג'האן ג'ומניאן מדרום תאילנד שמופיע במהדורה המאוחרת של הספר (א.ס.א)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.