אני מעלה את הפוסט הבלתי מושלם הזה משום שיש פה דגש תרגולי חשוב של אג'האן על הדרך הבודהיסטית. כתבתי על זה בצורה יותר מסודרת בפרק העוסק במדיטציה של 'הרהור נבון'/נתינת הדעת – יוניסומאנה סיקרה.
יש גם שיחה מוקלטת למי שמעדיפ/ה כאן.

אג'האן בודההדאסה היה אחד מהמחדשים החשובים ביותר של תנועת הויפאסנה במאה העשרים. בודההדאסה שצמח מתוך מסורת התהרוואדה, היה מלומד בעל יריעה רחבה והכיר היטב גם את מסורת הזן-בודהיזם וגם את הבודהיזם הטיבטי. הלימוד הזה הוביל אותו להעמקה בדרשות הבודהה ולפיתוח גישה שמבוססת בראש ובראשונה על ההוראה של הבודהה, תוך התייחסות למושגים שזכו לדגש גדול בבודהיזם המאוחר ובתוך כך הריקות כמוקד תרגול מרכזי.

בפן התרגולי ההוראה של בודההדאסה סובבת סביב האנפנסטי סוטה – הדרשה על תשומת הלב לנשימה, אחת הדרשות החשובות של הבודהה על התרגול המדיטטיבי. פירוט של שיטתו זו ניתן למצוא במאמר "הפיתוח המדיטטיבי של תשומת לב לנשימה" שתרגמה יערה בר-און (תודה!)

אולם אחד הדגשים החשובים של בודההדאסה מתייחס לתרגול קצר יותר, התרגול ביום-יום או אפילו התרגול ברטריט קצר.[1] במקרה הזה ממליץ אג'האן על 'דרך קיצור' אותה אתאר בקצרה להלן. עוד מידע על בודההדאסה ניתן למצוא בפרק שכתב עליו ג'ק בספרו "Living Dharma", בתרגומו של אבי ארביב יעלה בקרוב לאתר (תודה לאבי).

ואם כבר, את ספר היסוד שלו אג'האן פותח בהתייחסות לחוק הקרמה כ- "א'-ב' של הבודהיזם" ומציע גישה חילונית/אגנוסטית לחוק הקרמה. הנה זה כאן בתרגומו של אייל מנגד (😊).

והנה התייחסות שלי לדרך הקיצור.

צריך לפתוח ולומר: דרך הקיצור הנה טענה על החולשה של תרגול תשומת לב שלא כוללת חקירה מכוונת. ליתר דיוק, בודההדאסה טוען שיש עוצמה רבה לתרגול ההדרגתי אם יש לנו את הזמן המתאים לתרגול הדרגתי שכזה. זמן מתאים מבחינתו הנו הרטריט הקלאסי של שלושה חודשים. אם יש לנו פחות זמן מזה אין טעם בהתנעה חוזרת ונשנית של תשומת הלב שלא מובילה לתובנה ושחרור אלא רק להשקטה. תרגול שכזה לדדו הוא תרגול שמאטה – ריכוז – שעם כל התועלות שלו אינו מוביל לתובנה ושחרור ואף אינו הולם את ההוראה של הבודהה.

בספר ההנחיות המרכזי שלו Mindfulness with breathing מתאר בודההדאסה את הדרך כולה בהתבסס על האנפנסטי סוטה, אחת הדרשות המרכזיות במסורת הויפסנא. מייד בסיימו להציג את הדרך המלאה (עמ' 51) פונה בודהאדאסה להציג שתי דרכים נוספות: "דרך הקיצור"  ו"הדרך המשולבת":

"דרך הקיצור" מונה שלושה שלבים: ראשית מפתחים ריכוז מספק – כל אחד כפי יכולתו – בעקבות אשכול התרגול הראשון של האנפנסטי (נשימה מודעת ארוכה, נשימה מודעת קצרה, נשימה לכל הגופים, השקטה של הגוף-תודעה).

לאחר שיש מספיק ריכוז פונים ישירות לשלב שלוש-עשרה באנפנסטי (האשכול הרביעי) ומפתחים ויפאסנה של "ארעיות" – בוחנים את הארעיות הקיימת בכל הדברים בדגש על האשליה הקרויה "אני" על חמשת מצרפיה.

השלב השלישי הוא ללמוד להגיב מתוך תובנה של ארעיות כאשר מתעוררת אי-נחת (דוקהה) ועל ידי כך להפחית את ההיאחזות. שלב זה מקביל לשלב הארבעה עשר.

תרגול זה מביא, על פי בודהאדאסה, לשחרור מדוקהה. ניתן לשים לב, שמדובר למעשה בפיתוח תובנה ל”שלושת המאפיינים” של הקיום: אניצ'ה, אנאטה, דוקהה – ארעיות, היעדרה של עצמיות נפרדת וקבועה, א-נחת –  עד לשחרור.

בודהאדאסה מציין שאין מדובר פה בשחרור מלא (עמ' 53), אלא בסיום השלב הארבעה עשר באנפנסטי אליו מתייחס בודהאדאסה כמספק בהחלט. למעשה בודהאדאסה מדגיש כי השלב החשוב ביות הנו השלב השלושה עשר וממנו נגזרים שלושת השלבים הנותרים: "שלב זה, השלושה –עשר, הוא החשוב ביותר מכולם. זהו השלב שבו אנו שורדים או נכשלים. אם אדם איננו רואה את הארעיות,  אזי לא יהיו כל פירות לתרגול. אם הארעיות נראית, אזי יבואו פירות ההמשך של התרגול. ככל שאדם תופש את הארעיות באופן יציב יותר, עמוק יותר, בהיר יותר ועם יותר פרטים בכל רגע, אזי תיווצר התוצאה שתביא לכינונו של השלב הבא, ההגות באי-ההשתוקקות שהיא ההתפוגגות של ההיאחזות". זהו, אפוא, השלב החשוב ביותר, כתוצאה ממנו תתפוגג ההשתוקקות ונגיע לשלב החמישה עשר – ההפסקה שבעקבותיה תבוא הנטישה המלאה.

תובנת הארעיות הינה התובנה החשובה ביותר שתוביל לכל השאר.

דרך הקיצור, אם כך הנה דרך אפקטיבית שמתאימה למי שלא יכולים לצעוד בדרך ההדרגתית, לגשת מייד לויפאסנה, להתבוננות הצלולה, החשובה ביותר: ההתבוננות בארעיות.

ניתן לפרש המלצה זו כמתן עדיפות עליונה יותר לויפאסנה במובנה החקרני: אם אין לך את היכולת לתרגל ויפאסנה שמבוססת על פיתוח הדרגתי של ריכוז ותשומת לב, אל תוותר על הויפאסנה אלא עבור ישירות אליה.

גישה זו מועברת גם בקורסים של בודההדאסה. ביום הרביעי של הקורס, לאחר ארבעה ימים של תרגול תשומת לב לנשימה בהתאמה לאשכול הראשון, מוצגת בפני התלמידים דרך הקיצור ונאמר להם שיש באפשרותם לבחור: המשך הדרך ההדרגתית או מעבר ישיר לויפאסנה.

בספר אחר[2], (3) מביע בודהאדאסה את עמדה קיצונית יותר, לפיה הריכוז איננו חשוב כלל. לכל אחד יש ריכוז אומר בודהאדאסה. כדי לעשות תרגיל במתמטיקה או לקנות במכולת ריכוז הכרחי. מוטב, יאמר הוא, להשתמש בריכוז הבסיסי הזה ולגשת ישירות למדיטציה של חקירה ופיתוח תובנה (ויפאסנה) על פני השחתת כל זמנך על פיתוח ריכוז שלא מוביל לתובנה. אם אין לך את הזמן והיכולת לדרך ההדרגתית – גש ישירות לויפאסנה, אפילו במחיר ויתור מלא על פיתוח ריכוז, כך בודההדאסה.

עמדה זו מבהירה באופן חד משמעי את העדפתו של בודהאדאסה לתהליכים של חקירה ותשומת לב חקרנית (סטי-סמפוג'ניה) כדרך חשובה ביותר. בודהאדאסה מבהיר למעלה מכל ספק שריכוז אינו אלא כלי בדרך למטרה החשובה ביותר ויפאסנה. אם אינך יכול להשתמש בכלי, או אם אתה מתקשה בכך – דלג ישירות לחקירה, לויפאסנה.

דרך תשומת הלב – sati: "הדרך המשולבת" שמציג בודהאדאסה הנה דרך בסיסית אף יותר מ"דרך הקיצור" והיא מיועדת ל-"תודעות עיקשות" (עמ' 53). זוהי דרך תשומת הלב. אם אינך יכול לתרגל אפילו את דרך הקיצור, היה מודע לכל מעשיך: לדיבור, לפעולה ולמחשבה. בודהאדאסה טוען שגם זו אנאפאנאסאטי כי אתה מודע לכל עם הנשימה (הבחנה מלאה).

חשוב להזכיר גם את דרך תשומת הלב, היות שציון דרך זו כאחת הדרכים לשחרור מצביע על העדיפות שמייחס בודהאדאסה לתשומת לב על פני הריכוז, גישה שניתן למצוא אצל מורי ויפאסנה רביםות (כולל הבודהה עצמו).

רוזמרי וסטיב וויזמן, למשל, גורסים כי תשומת לב בשונה מריכוז הנה המנוף לתובנה והיא מביאה לתובנה הן בתרגול והן בחיי היום-יום. אם הנך מודע, אתה למד ומבין מהם הגורמים לאי נחת, כיצד לנטוש אותם וכיצד למנוע הישנותם בעתיד. אתה למד מה מביא למצבים של שלום נפשי, כיצד לטפח אותם וכיצד לשמר אותם, (ארבעת המאמצים).

על פי גישה זו, ריכוז או שמאטה על אף היותם מנוף רב-משמעות במעבר לשלב החקירה, הויפאסנה, איננו תנאי הכרחי לפיתוח תובנה.

זאת ועוד, יכול אדם להקדיש משאבים רבים לטיפוח ריכוז ושמאטה מבלי לפתח כל תובנה. טענה זו אפשר למצוא כבר בדרשה על החיפוש הנאצל כשבודהה מבהיר כיצד פיתוח שמאטה ברמות הגבוהות ביותר לא הוביל אותו להתעוררות ושחרור.גם בתרבות הוודית הייתה (ועודנה ישנה) מסורת של טיפוח שמאטה וריכוז. אך הבודהה נטש תרגול זה למרות הגעתו לשלביו העליונים ביותר, משום שהוא חש שתרגול זה אינו מספק פתרון מלא לבעיה האנושית של אי הנחת. ניתן אפוא, לרמות ריכוז גבוהות מאוד, מבלי למצוא שחרור אמיתי. מאידך, אפשרי למצוא שחרור (מסויים כאמור לעיל), ללא טיפוח ריכוז עמוק.

נובע מכל הנ"ל שהתנאים ההכרחיים לשחרור המלא, הנם טיפוח תשומת לב וההרהור הנבון (יוניסומאנה סיקרה/ סטי סמפוג'ניה) בדהמות – בתופעות התודעה.

ניסוח קצת אחר של הדברים אפשר לשמוע בקישור ליוטיוב כאן.

---

[1] לדידו גם רטריט של עשרה ימים הוא רטריט קצר 😊

[2] הא-ב' של הבודהיזם