את המאמרון הזה כתבתי לפני כמה שנים לקראת דיון בנושא של (עמותת) פסיכו-דהרמה. נזכרתי בו לאחר לימוד משותף על דאנה של המנחים/ות בעמותת תובנה. זה מסמך שיועד במקור לאלה שמלמדים/ות, אבל אני חושב שהוא יכול וצריך לעניין גם תלמידים ותלמידות ותיקות על הדרך. הוא גם כתוב בצורה מקוצרת ועדיין העדפתי להעלות אותו מאשר לתת לו להמשיך להתייבש במחשב. תהנו!

נכתב בתגובה למאמרו של מרטין אֵילוורד באתר בודהיזם בישראל

מרטין מגדיר היטב דאנה כ: "נתינה, רוחב לב; מִנחה, נדבה. במובן כללי יותר, הנטייה לתת מבלי לצפות לצורה כלשהי של תמורה מהמקבל. דאנה היא התֶמה הראשונה בשיטת האימון ההדרגתי של הבודהה, הראשונה מבין עשר השלמויות, אחד משבעת האוצרות, והראשונה משלושת היסודות של פעולה ראויה."

ניכר מההגדרה שדאנה היא תרגול והיא איכות שלשלמותה צריך לשאוף. למעשה דאנה כיסוד של פעולה ראויה היא דרך חיים, דרך חיים של נדיבות בכל שדות הקיום. אם אנחנו מקבלים את ההגדרה הזו של דאנה, בהירה יותר הסיבה לתמוך בהוראה בדרך זו.

הנה כמה סיבות לתמוך בכך:

• התזכורת – מרבית הלימוד וההוראה שלי היו בדרך הדאנה. יש איכות נפלאה לעובדה שבסיומו של כל לימוד ישנה התייחסות לאיכות של הנדיבות. נכון, העובדה שההתייחסות הזו מובילה לאקט שבו א/נשים תומכים ביכולת שלי לחיות וללמד עלולה ליצור אתגר, אולם כך בדיוק יש להתייחס לזה, כאתגר. אתגר תרגולי עבורי, אתגר של יצירתיות סביב ההוראה של דאנה כדרך חיים. הבודהה אמר (משהו כמו): 'אם הייתם יודעים מה שאני יודע על דאנה, לא הייתם נותנים לארוחה אחת לחלוף מבלי לתרגל אותה', ובכן, זה פחות רלבנטי לארוחות בימינו, לכל הפחות אנחנו יכולים לוודא שלא יעבור אף לימוד דהרמה ללא התרגול הזה.
• בשביל התלמידים – לאגו שלנו לא קל עם החיים כמקבצי נדבות. עם התלות הזו בנדיבות הלב של התלמידים, עם העובדה שפעמים רבות התמיכה אינה הולמת. אולם אם אנחנו מקבלים את ההנחה שזהו היסוד הראשון של פעולה ראויה שצריך לתרגל, ברור מדוע עלינו להציע את התרגול הזה לתלמידים ולתלמידות שלנו. נכון, אפשר גם לעודד אותם לצאת ולתרגל נדיבות בעולם, זה חשוב ללא ספק. אבל יש משמעות רבה לכך שהתרגול הזה מתרחש גם בתוך שדה הלימוד של הדהרמה. ישנה חשיבות גם לכך שאנו עצמנו מתרגלים זאת.
• בשביל לאפשר – אי אפשר לשכוח את הסיבות היסודיות לבחירה ללמד בדרך הדאנה – לא כל הא/נשים ידם משגת ללמוד במחירים 'ריאליים'. זה נפלא שישנן גם מסגרות שמציעות את הלימוד הזה ביד חופשית. זה מאפשר לא/נשים שלא היו יכולים להגיע לתרגול להתנסות בו, זה מאפשר למתרגלים ומתרגלות ותיקים/ות ללמוד יותר מאשר היו לומדים אילו הלימוד היה בתשלום ריאלי מלא. זה מאפשר גם להציע תמיכה בדרכים אחרות (התנדבות למשל), וזה מאפשר להיתמך – על ידי המורים/ות ועל ידי הקהילה שתומכת בהוראה – לתרגל ולהתאמן בקבלה.
• כדי להיות השינוי שאנחנו רוצים לראות בעולם – האם אנחנו באמת רוצים לחיות בעולם שבו לדברים יש תג מחיר 'ריאלי' שהוא תמיד כספי? או שמא היינו רוצים לחיות בעולם גמיש יותר שבו יש דרכים שונות להכיר ולהוקיר תודה. עולם שבו יש נכונות לעשות דברים טובים גם כשהתגמול עבורם לא הולם, עולם שבו אנשים מקבלים מתנות יקרות ערך ללא תמורה. ההוראה והלימוד בדאנה מייצרים מציאות של כלכלה אלטרנטיבית שהופכת את היחסים בין כל המשתתפים לחדשים ושונים, יחסים שיש בהם התגשמות ממשית יותר של התהוות הגומלין התלויה שהופכת מוחשית יותר.
• כדי לתרגל – זה עולה מכל האמור לעיל, ובכל זאת ראוי לומר זאת – כי זה תרגול מיטיב עבור כולנו: תרגול של נדיבות, בראש ובראשונה, תרגול של הרפיה מהקשר בין הפידבק הכלכלישאני מקבל לאיכות ההוראה שלי, הרפיה משבח, רווח, תהילה (ועונג). משום שזה מאלץ אותנו לחשוב על דאנה (כמו עכשיו), להעמיק בה, להבין אותה.

דאנה היא הפעולה – ההגשמה של הלב האוהב. כשאנחנו אוהבים מישהו, כשאנחנו באמת אוהבים מישהו, הנדיבות אינה יודעת גבולות. התרגול של דאנה הוא תרגול של 'אחרי המעשים נמשכים הלבבות' – אנחנו מתחילים מנתינה מתוך תקווה שהלב יבוא בעקבותיה. לכן היא חשובה כל כך, כי זו אחת הדרכים המרכזיות לטפח את הלב שלנו. לכן אסור לוותר עליה.

ואחרי כל זה, מרטין צודק בשני סעיפים מרכזיים אליהם נדרשת התייחסות:

ראשית, כאשר אנחנו מלמדים ובסופו של הלימוד ישנו טקס דאנה, נוצרת התחושה כאילו הדאנה היא תמורה להוראה שנתנה זה עתה. כשמתייחסים כך לדאנה מרטין צודק.

ההתייחסות המדויקת לתפיסתי היא אחרת – ראשית, הדאנה פה היא דאנה של תמיכה. תמיכה ביכולותו של המורה ללמד את הדהרמה. זוהי נדיבות גם כלפי המורה, אך לא פחות זוהי נדיבות כלפי הדהרמה ובעיקר כלפי כל התלמידים והתלמידות שיקבלו את הלימוד שהדאנה הזו מאפשרת.

כלומר, הדאנה שניתנת בסיומו של האירוע אין מטרתה להציע תמורה עבור אותו אירוע, אלא לאפשר למורה להמשיך ולעשות אירועים שכאלה. בסופם של ימי תרגול אני (משתדל) לומר לתלמידים שיום התרגול הזה כבר ניתן. לא נדרשת עבורו תמורה. הוא ניתן בזכות נדיבותם/ן של מתרגלים/ות בעבר. הדאנה שמוצעת עכשיו מטרתה אינה לגמול על היום הזה, אלא לאפשר ימים נוספים שכאלה.

סוגיה חשובה נוספת הנה הסוגיה המעשית – היכולת של המורים והמורות לחיות ולהזדקן בכבוד. פה ישנה ללא ספק סוגיה שיש לתת עליה את הדעת, הפתרון ההולם צריך להיות, כנראה פתרון הוליסטי ורחב. נדמה לי שכל מי שמלמד בדאנה מודע לכך שהתמיכה שאנו מקבלים אינה מצויה בהלימה לכמות הזמן שמושקעת או לצרכי הקיום. בדיוק מהסיבה הזו רבים מאתנו מוצאים מקורות פרנסה מתאימים יותר (בהוראת דהרמה או בשדות אחרים). אינני בטוח שמדובר בפתרון רע. המסמך הזה מבקש לתמוך בכך שתהיה גם הוראה בדרך הדאנה, מבלי להניח שהיא חייבת להיות בלעדית.

פתרון נוסף, הנו פתרון מערכתי של אירגוני הדהרמה שצריכים לתת את הדעת למציאות הזו ולחשוב על פתרונות יצירתיים לאתגר הזה. בעמותת תובנה החלטנו להקים קרן (צנועה) למורים בשעת זקנה וחולי. ההצעה להקמת הקרן לא הגיעה מהמורים, אלא מתלמידים/ות ותיקים/ות שהבינו את המצב לאשורו וביקשו למצוא פתרון עבור המורים היקרים שלהם.

הדוגמה הזו ממחישה עניין נוסף – את הצורך ליצור שינוי תרבותי – בקהילה המתרגלת ובחברה הכללית כולה. השינוי הזה כבר מתרחש במקומות מבוססי דאנה והוא יכול להתרחב. השינוי הזה הוא מחזיר אותנו לסיבות ללמד בדאנה. אם אנחנו מבקשים ליצור שינוי תרבותי – בקהילת התרגול ומסביב לה, אנחנו נדרשים לבצע את הזינוק שיאפשר ואף יאלץ את השינוי הזה. לא קל לשנות תרבות, כשאנחנו מלמדים בדאנה אנחנו מבינים לעומק ובאופן אישי את חולשותיה של התרבות התועלתית שרואה את המציאות דרך חור המטבע. הראייה הישירה הזו יוצרת מוטיבציה מופלאה לשינוי עמוק של התרבות הזו – אצלנו ובכלל.

הלוואי שכולם יהיו מאושרים

הלוואי שכולם יהיו חופשיים מדוקהה