בתוככי המאבק על הדמוקרטיה הישראלית ראוי להביע תקווה: תקווה שהמאבק הישראלי על הדמוקרטיה, על החירות, שההזכרות שדמוקרטיה היא כמו חמצן (לא מבחינים בה עד שהיא חסרה) יוליד רגישות מתחדשת לאבדן חירויות של אחרים ואחרות, ממש פה קרוב אצלנו.

יש תקווה כזאת. במכתבי הסרבנות שנשלחים עכשיו אפשר למצוא את הסיבות מדוע אנשים מאוד רגישים לזכויות אדם המשיכו לשרת בשטחים: ההנחה שזו הפעולה הנכונה דמוקרטית. שמכיוון שרוב העם בחר בכך, צריך לציית להכרעת הרוב. (ראו מטה צילום מסך מתוך הכתבה בנושא ב'הארץ' 3.3.23)

אבל הכיבוש, כמו המהפכה המשטרית, הוא לא חוקי ולא מוסרי. יכול להיות פרק זמן של כיבוש, אבל אחרי 50 שנים, כשאנחנו רואים שלישראל אין שום כוונה להתפנות, שהבנייה רק מתעצמת והולכת, כשתקיעת היתד הישראלית רק מעמיקה, אפשר להבחין בבירור – זה פשוט לא חוקי, אי אפשר להסכים לכך, ואסור לקחת בכך חלק.

ואחרי שאמרתי את זה, אינני חושב שזו צריכה להיות אג'נדה מרכזית של המאבק ברפורמה המשטרית. הרפורמה הזאת בונה ברית מאוד עדינה של אנשים ונשים מכל המגזרים ומכל קצווי הקשת הפוליטית הדמוקרטית: שמאלנים וימנים, דתיים וחילוניים, מזרחיים ואשכנזים, יהודים וערבים. אסור לסכן את הבניין של המחנה הזה, של הסולידריות החדשה הזו, אסור לסכן את הדמוקרטיה הישראלית, משום שאם זו תחרב גורלם של הפלסטינאים תחת עול הכיבוש יהיה רע ומר אף יותר מגורלנו שלנו.

אנחנו בשמאל הישראלי חייבים להיות יותר חכמים ויותר מתוחכמים. עלינו ללמוד מהימין המתנחלי הלכות תחכום פוליטי והסתרה: אפשר להאמין באג'נדה בלב שלם ולקדם אותה, לא צריך כל הזמן לזעוק אותה, במיוחד אם זה מזיק.

העמדה שלי קשורה עמוקות לתקווה: התקווה שעצם העיסוק בדמוקרטיה, בחירות ובזכויות הפרט, יעורר בליבם של הישראלים רגישות מתחדשת לכאבם של האחרים. אבל כדי שזה יקרה, עלינו להיות חכמים וחכמות, ולא להוציא את עצמנו מהכלל.

הבן הרשע בהגדה של פסח, הופך לרשע כשהוא מוציא את עצמו מהכלל ואומר "מה העבודה הזאת לכם", לכם ולא לא. ואנחנו אומרים: "מה הכיבוש הזה לכם", לכם ולא לנו. אנחנו מוציאים את עצמנו מהכלל. אפשר להבין למה אנחנו מוציאים את עצמנו מהכלל, אנחנו חווים את הכיבוש כעוול נוראי ומבקשים להרחיק אותו מאתנו ככל שנוכל. אבל פעולת ההרחקה הזאת נחווית בצד השני כאליטיזם, כבוז, כשלילה וכביטול. ההרחקה הזאת לא מסייעת למאבק בכיבוש, היא רק גורמת לשמאל הישראל לקטון יותר ויותר משנה לשנה.

האם נוכל להמשיך לגנות את הכיבוש, ובמקביל לחבק את אחינו ואחיותינו הישראליות? האם נוכל להחזיק חמלה עמוקה שרואה את שורשי הכיבוש ורואה את שורשי הבלבול בעיניים אוהבות ומצליחה להיות חלק מקבוצה כובשת מבלי להרחיק את עצמנו ממנה?

זו עמדה נפשית מורכבת. כדי לעשות זאת אנחנו זקוקים לחמלה אמיתית, חמלה לכל היצורים החשים, כולל אלה שעושים עוול, חמלה שלא עוצרת רק בקורבן אלא גם רואה את כאבו של התוקפן. חמלה שעליה מדבר תיך נאת האן בשיר על הפיראט. ופה צריך להדגיש שוב ושוב: חמלה אין פירושה אי עשייה, אין פירושה שאנחנו לא נעצור את התוקפן, אין פירושה שלא נאבק. להפך. החמלה שלנו לקורבנות, לצד החמלה שלנו לתוקפן מעצימות את הנחישות שלנו במאבק, משום שאנחנו נבין שכאב קיים ונוצר גם אצל התוקפן. האלימות, ההחפצה, הנישול לא נעצרים בקו הירוק, הם גם לא נעצרים בחווארה. הם חודרים לתוככי הבתים, לתוככי הנפשות וממלאים אותם בזעם, שנאה וכאב. חמלה נכונה רואה את כל הנזקים של התוקפנות ומבקשת לעצור אותה לא רק עבור הפלשתינאים וגם לא רק בשבילנו ובשביל ילדינו, היא מבקשת לעצור אותה גם עבור אלה שמאמינים בכיבוש ונפגעים ממנו בו זמנית.*

במקביל, עלינו להרפות מרגשות האשם: הבעיה האמיתית היא שבעצם אנחנו לגמרי מרגישים ומרגישות חלק מהקבוצה הזו, נושאים אשמה עמוקה על הכיבוש. אנחנו לא מצליחים באמת להוציא את עצמנו מהכלל. אנחנו מרגישים כבולים אל הכלל, ולכן עומדים הכי בצד שאנחנו יכולים, מצביעים על העוול ומנסים להתרחק מהכלל. זה מהלך מזיק פוליטית ונפשית.

עלינו לנסות להרפות מהאשמה ולמצוא את החופש להצטרף בחזרה לקבוצה. אם מישהו ממשפחתי עשה עוול גדול ואני יודע בוודאות שזה לא קשור אלי, אני אוכל להמשיך להיות חלק מהמשפחה ולטפל במשפחה בתוך המצוקה הזו. אם אני מרגיש אשמה מסוימת, אני ארצה להרחיק את עצמי כמה שיותר החוצה.

אני רוצה לטעון בתוקף שאנחנו לא אשמים ולא אשמות. לא אנחנו כבשנו, לא אנחנו בנינו את הדמוגרפיה הישראלית, לא אנחנו התנחלנו. ישנה אשמה הקיומית, "אשמה נצחית" – התהייה 'האם עשינו מספיק?', והתשובה היא כמובן שלא. לא עשינו מספיק. לא נגד הכיבוש, לא בעד נוער בסיכון, לא למען הילדים שלנו וגם לא למען עצמנו. חלק מהטרגדיה האנושית הוא המוגבלות שלנו. העובדה שאנחנו לעולם לא יכולים לעשות מספיק. יש לנו רק שתי ידיים ואנחנו צריכים כל הזמן לבחור מה לעשות. לא עשינו מספיק למען הילדים הפלשתינאים, לא עשינו מספיק למען הילדים בבורמה, לא עשינו מספיק למען הילדים בסוריה ולמען הילדים באוקראינה. יש לנו רק שתי ידיים ויש כל כך הרבה כאב, אנחנו לעולם לא נוכל לעשות די. אבל החזקה של אשמה לא עוזרת לנו. היא רק שוחקת אותנו מצד אחד, ומרחיקה אותנו מאחרים מהצד השני.

אנחנו צריכים להרפות מהאשמה הקיומית ולמצוא את הדרך להיות חלק מהעם הזה, ואז מתוך ההתמקמות הפנימית הזאת ללא ספק נוכל להשפיע יותר. במיוחד עכשיו. במיוחד כעת כשהתנאים מבשילים לשינוי שכזה.

אנחנו חייבים וחייבות להרפות מהאשמה ולהפסיק גם להאשים. להפסיק להאשים את 'העם', להפסיק להאשים זה את זה. יש הבדל חריף בין ההצבעה הבהירה על כך שזה לא בסדר, לא חוקי, לא מוסרי, כואב, נורא!, לבין ההאשמה של רבים ורבות שפשוט מנסים לחיות מבלי להבין מה קורה פה. יש הבדל בין הצבעה יציבה על העוול, לבין האשמה המתמדת של כל מחנה השמאל מרכז שלא שם את המאבק בכיבוש ברוב סדרי העדיפויות שלו.

ההאשמה הזו מפלגת, היא מרחיקה, היא מזיקה למאבק. היא לא רותמת אנשים, היא מרחיקה אנשים.

יש לה חלק מרכזי בהגעה של השמאל הישראלי לחולשתו הנוכחית.

אין שום בעיה עם בהירות, יש בעיה עם האשמה, יש בעיה עם הרחקה ועם יציאה מתוך הכלל.

את תנועות הנפש האלה עלינו לנטוש, מבלי לוותר על הפיקחון והתבונה שלנו. מבלי להתנצל ומבלי להתבלבל.

להיות חכמים.

הלוואי שנמצא את הכוחות לשנות את מה שאפשר לשנות

לקבל את מה שאי אפשר לשנות – גם בעולם

ואת החוכמה להבדיל בין שניהם

*העמדה הזו אולי נשמעת פטרונית, כי היא מחליטה עבור האחר מה גורם לו סבל, אבל להבנתי השאלה הגדולה היא לא שאלה של התנשאות או פטרונות אלא שאלה של אחווה, אהבה וחמלה. מותר לנו להחזיק דעות ברורות, מותר לנו לחשוב שהאחר טועה לחלוטין כל עוד נמשיך להחזיק אחווה, אכפתיות ואהבה.

מתוך הכתבה המצויינת של אל"מ (מיל) ד"ר שאול אריאלי וחבריו – המטרה הראשית של ההפיכה. מפעל ההתנחלויות מסכן את הדמוקרטיה – דעות – הארץ (haaretz.co.il)