"הסבל הבא לאדם מחמת סדר חברתי שהוא בניגוד לטעם ולבינה מכשירים את הנפש לחזון, המחזק ומעמיק את הכרת עיקולו של המעוקל. הכיסופים להגשמת החזון מעצבים את הציור"

מרטין בובר, נתיבות באוטופיה, עמ' 22.

מה אומר לנו בובר במשפט המופלא והדחוס הזה?  הוא פותח ומסביר שכל אחד מאתנו יודע לזהות סדר חברתי לא הגיוני. לא רק שאנו מזהים אותו – הוא גם גורם לנו סבל. כשאנחנו נמצאים במסגרת חברתית – קטנה או גדולה, בין אם זו מדינה או שבט בצופים – ודברים מתנהלים באופן לא הגיוני, אנחנו יודעים זאת ואנחנו סובלים מזה. הסבל הזה, הכאב החברתי הזה הוא חלק מלהיות אנושי. אבל הכאב הזה אינו סתמי, הוא זה שמכשיר את הנפש ליצירת חזון. כלומר האנושיות שלנו היא לא רק ה'יכולת' לסבול נוכח אי-ההיגיון, אלא גם, (ואולי בעיקר!), היכולת לעצב חזון של חברה תקינה: אנחנו רואים את אי-ההיגיון והוא מאפשר לנו לדמיין את ההיגיון, אנחנו מזהים את העקום ויש לנו את היכולת לדמיין את הישר.[1] החזון יכול להתהוות רק לאור המפגש עם העקום, הלא-הגיוני, הלא-צודק, האבסורדי. המפגש הזה הוא שמאפשר לנפש לדמיין את הישר, ההגיוני, הצודק, הטוב.

בהמשך המשפט מסביר בובר את התהליך בו הולך ומתעצב חזון שלם: החזון הראשוני שנוצר בנפשנו מאפשר לנו להבין עד כמה המציאות הנוכחית עקומה, לא הגיונית. להכיר את 'עיקולו של המעוקל' אנחנו מעמיקים בהתבוננות בעקמומיותו של העולם וההתבוננות הזו מאפשרת לנו לפתח ולשפר את החזון שלנו, ככל שהחזון שלנו הולך ומשתכלל כך גם היכולת שלנו להבין את המציאות על עקמומיותה משתפר וכן הלאה.

אולם הנפש אינה מסתפקת בעיצוב החזון. בו-ברגע שהחזון נולד נולדים גם הכיסופים להגשמתו. בשלב הזה אנו חווים לא רק את הסבל מחמת הסדר החברתי העקום, אלא גם את הכיסופים אל הישר והטוב. הכיסופים הללו, מסביר בובר מביאים לעיצובו של ציור: הציור האוטופי. ציור שחורג מגבולות ה'חזון' שהוא אוסף של רעיונות. הציור האוטופי הוא כבר תמונה שאנחנו יכולים ממש לראות לנגד עיננו של עולם טוב, הוגן, ראוי. תמונה אליה אנחנו נכספים.

בהמשך המאמר מבהיר לנו בובר כי לא קיימת אפשרות להביא למימושה של התמונה הזו במציאות. השאיפה להביא את האוטופיה מעולם הדמיון אל עולם הממשות היא משיחיות והיא מובילה, בסופו של דבר לרצח. אם ניתן לדמיין עולם שכולו טוב הרי שעולם כזה הוא מטרה שמקדשת כל אמצעי. מותר להקריב הכל למען עולם שכזה. בובר, כפילוסוף קיומי, מסרב להאמין כי הגשמתו של עולם כזה הלכה-למעשה אפשרית ולו בגלל הסיבה שכל אחד מאתנו מדמיין אוטופיה אחרת.

מהסיבה הזו הוא מדגיש כל-כך את מושג התיקון: העולם לא יכול להיות מושלם, אך אין פירוש הדבר שאין אנו יכולים לתקן אותו. תמיד יש מה לתקן וכדאי להתחיל באיזור הקרוב ביותר אלינו – בנו עצמנו. לכן, 'הבא לתקן יתחיל בו בעצמו'. אמירה זו מביאה לידי ליכוד את תיקון האדם ותיקון העולם, הם בלתי נפרדים. בכל פעם שאני מתקן את עצמי אני מתקן בהכרח את העולם – שהרי אני חלק ממנו.

ובכל פעם שאני מתקן את העולם עלי לזכור שאני רק מתקן ושלעולם לא תהיה מושלמות. ושכל עוד אשאף למושלם הרי שהתיקון שלי יהה עקום. כדי להיות מסוגל לתקן את העולם עלי בהכרח לתקן את עצמי – את החוכמה שלי, את המתינות והסבלנות שלי, את האומץ שלי וכמובן, את האכפתיות (ה'חסידות') שלי שמונעות ממני להתייאש ולהיגרר לאדישות.[2] כל עוד לא אביא את האיכויות האלה לכדי שלמות, תיקון העולם – הפעולה שלי בעולם – ייצרו עוד ועוד קלקולים שיהפכו אותי לחלק מהבעיה. כשאני מבין את זה אני מבין שתיקון העולם חייב להיות מותאם לתיקון האדם, ליכולת שלי לעשות תיקון נכון ומדויק. מלאכת התיקון היא עצומה והיא דורשת יצירתיות אין-קץ, עלי למצוא את המרחב בו מתלכדים תיקון העולם ותיקון האדם שלי לכדי מלאכה אחת.

---

[1] היכולת לזהות את העקום, יגיד אפלטון, קשורה אפריורי לקיומה המוקדם של אידאת הישר בתודעתנו. ההתבוננות בעקום תפקידה להזכיר לנו את הישר – את הטוב – שאותו שכחנו.

[2] אני מתייחס פה לארבע המידות הטובות. וזה מהדהד כמובן לשאיפה שיהיה לי 'האומץ והכוח לשנות את כל מה שניתן לשנות, לקבל את כל מה שאי-אפשר לשנות ואת התבונה להבחין בין שניהם'.