תרגום מאנגלית: אייל מנגד, עריכה: אלפא אלשיך, אוגוסט 2020.

לכבוד יום האהבה אני מעלה את המאמר החשוב הזה של אג'האן שתרגם אייל. המאמר עוסק בחוק הקרמה כבסיס של הדרך הבודהיטית. תהנו!

להרחבה על נושא קרמה אפשר לקרוא את המאמר כאן, מתוך אחרית הדבר וקרן ארבל ואני כתבנו לספר הדרשות בתרגומה.

"חברים, אני יודע שאתם מעוניינים ללמוד ומחפשים את הדרך הבודהיסטית לשחרור מבעיות החיים, שאפשר לסכמן בקצרה: לידה, דעיכה, מחלה ומוות.

אשתדל לעזור לכם להבין את הנושא, עד כמה שאוכל, אבל אומר מראש כי הידע שלי באנגלית איננו מושלם. זוהי אנגלית בסיסית שלמדתי בעצמי, ולכן עליכם לחשוב בזהירות ולנסות להבין את מה שאני מתכוון לומר. מאחר שאין לנו אפשרות לקיים הרצאה באולם, אערוך את דבריי כשיחה פרטית.

כבר שמעתם כי הבודהה, בהתעוררות שלו, גילה את הדהרמה. אני מבקש לדבר על הדהרמה הזאת שהבודהה גילה כשהתעורר. הדהרמה יכולה להיקרא "חוק ה-idappaccayatā" – "חוק הטבע" או "החוק הטבעי של סיבה ותוצאה".

המושג "חוק" באנגלית דומה למושג התאילנדי gote, ולכן אנחנו אומרים בתאית:gote idappaccayatā. עם זאת, משמעות המונח התאילנדי gote רחבה יותר ממשמעות המונח "חוק", אבל נמשיך ונשתמש במונח "חוק" מכיוון שזה התרגום המקובל.

חוק זה של idappaccayatā הוא ה"דבר העילאי", והוא יכול להיקרא "אלוהים". הבודהה התעורר על ידי החוק הזה ומיד לאחר מכן החל להעריץ אותו. הוא הכריז כי כל הבודהות – אלו שבעבר ואלו שבעתיד – העריצו ויעריצו את החוק הזה בשם הדהרמה.

חוק טבעי זה מורכב משש איכויות שאנשים מתארים כאיכויות אלוהיות. ביתר פירוט, מדובר באיכויות המגולמות בלהיות היוצר, השולט וההורס; להיות כול-יכול, נוֹכֵחַ-תמיד ויודע-כול. מי שמחזיק בשש האיכויות האלה נקרא "אלוהים". לנו, הבודהיסטים, יש החוק הטבעי הזה, והוא עבורנו כאלוהים. אנחנו רואים בחוק זה את מה שאחרים רואים באלוהים – שיש לו התכונות האלה.

זהו האל היחיד המקובל על המדע המודרני – חוק טבעי, שאף אחד איננו יכול לקבוע. אם יש מישהו או משהו שיכול לקבוע דבר כלשהו, אזי דבר זה אינו חוק: לא gote במובן התאילנדי, וודאי שלא gote idappaccayatā. החוק שאנחנו מדברים עליו הוא רק חוק אחד, אבל הוא כולל בתוכו את כל החוקים האחרים – את כל החוקים הטבעיים שאינם מעשי אדם. חוק זה כולל את כל האטומים המרכיבים יחד את היקום שלנו או את היקומים, הן הפיזיים הן המנטליים.

עלינו לדעת היטב את החוק הזה, מפני שהוא שולט בנו ובכל הבעיות שלנו. בני אדם יהיו שמחים או לא שמחים בהתאם לעשיית הדבר הנכון או הלא נכון בקשר לחוק, לא באמצעות כוחו של אל אישי, וגם לא בעקבות קרמה של העבר. אל נקודה זו נחזור בהמשך.

שלווה בעולם הזה תלויה בעשיית הדבר הנכון או הלא נכון בהתאם לחוק ה-idappaccayatā.

הייתי רוצה שתחשבו על התרחישים הבאים על מנת לאמוד את כוחו של החוק: נניח שכל האלים האישיים כוונתם להעניש אותנו. אנחנו יכולים לחמוק מהעונש באמצעות עשיית הדבר הנכון בהתאם לחוק. ונניח מקרה אחר, שכל האלים האישיים כוונתם לברך אותנו. אבל אם נבצע מעשה לא נכון בהתאם לחוק ה-idappaccayatā, על מנת להיות מאושרים למשל, אין סיכוי שנקבל את ברכתם של אותם אלים. אפשר אם כן לראות שחוק זה שולט בַּכּוֹל – בחי או במת – למרות שרק ליצורים חיים יש בעיות.

חוק ה-idappaccayatā יכול להיראות כאלוהים, אלוהים שאי אפשר לתאר או לסווג. איננו יכולים לדעת "אותו", מכיוון ש"הוא" איננו כמו שום דבר שאנחנו מכירים בעולם הזה. idappaccayatā – "האלוהים" – הוא הסיבה הראשונה והמתמשכת לכל דבר ביקום שלנו. ומכיוון שהוא החוק הטבעי, הוא יוצר גם את החיובי וגם את השלילי. אם "הוא" היה אל אישי, "הוא" היה בוחר ליצור רק את החיובי. אם איננו רוצים את השלילי, עלינו להכיר את החוק החיובי ולפעול לפיו, ואז נוכל לחוות רק תוצאות חיוביות.

הדרך לפעול על מנת לפתור בעיות כאלה היא דרך הדהרמה. הבעיה האמיתית של בני האדם היא בעיית הסבל, הן אצל הפרט הן בחברה. ברגע המגע (phassa) – כשיצורים בעלי מודעות פועלים נגד חוק ה-idappaccayatā – הם חייבים לסבול. עליכם לדעת זאת היטב  כי   זוהי מהות הדהרמה. לכן אחזור על כך: כל היצורים בעלי המודעות חייבים לסבול כשברגע המגע הם פועלים נגד חוק ה-idappaccayatā. יצורים אלו לא יחוו סבל כשיעשו את הדבר הנכון – כלומר, כשלא יעשו את הדבר הלא נכון – בהתאם לחוק הזה. כל זה נכון במיוחד ברגע המגע.

כעת נדון בפרטיו של החוק הטבעי, שהוא ה-א"ב של הבודהה-דהרמה. לפעמים קוראים לזה paṭicca-samuppāda, וביחד idappaccayatā-paṭicca-samuppāda. חוק הסיבה והתוצאה קובע שהקיום של כל הדברים תלוי בתנאים שלהם. ובקצרה: הקיום המותנה של כל הדברים. אך במקרה זה נבקש לדון רק בבעיות של בני האדם – בסבל אנושי ובחוסר סיפוק כללי.

על מנת להבין את התהליך של idappaccayatā, עלינו להתחיל מ-āyatana – ששת החושים הבסיסיים וששת האובייקטים שלהם. ה-āyatana הפנימיים הם איברי החישה: עין, אוזן, אף, לשון, גוף והתודעה עצמה. אלו נמצאים בתוכנו. ה-āyatana החיצוניים הם צורה, צליל, ריח, טעם, מגע ורעיון או מחשבה בתודעה.

ניתן לראות שהעין באה במגע עם צורה, האוזן עם צליל, האף עם ריח, הלשון עם טעם, הגוף עם מגע, והתודעה עם רעיון. כך מתקבלים ששת הצמדים של āyatana.

בואו נבחן את הצמדים האלה בתהליך של idappaccayatā. נתחיל בצמד הראשון – עין וצורה. עין שתלויה בצורה מאפשרת קיום של עין-מודעות. כעת לפנינו שלושה דברים: עין-צורה-מודעות. כששלושת אלה באים יחד, זה נקרא "מגע" (phassa). רגע המגע הוא רגע חשוב לדעת וללמוד. זה הרגע שבו בּוּרוּת עולה או לא עולה. אם בורות עולה, היא מאפשרת עלייה של סבל.

אם ברגע המגע יש לנו מספיק מיינדפולנס וחוכמה לראות את המגע בצורה נכונה, אין סיכוי  שתעלה בורות. במקרה כזה מדובר במגע שאינו יכול להיות נקודת התחלה של סבל. עלינו ללמוד ולתרגל על מנת לטפח מיינדפולנס וחוכמה שנוכל להשתמש בהם ברגע המגע. נוסיף ונדון בזה בהמשך.

כעת אספר לכם עוד על התהליך של idappaccayatā-paṭicca-samuppāda. אם ה-phassa היא של בּוּרוּת, נקרא לזה "מגע עיוור" או "מגע בּוּר". מגע שכזה יגרום להרגשה עיוורת, הרגשה שיש בה בּוּרוּת. זה יכול להיות נעים או לא נעים, אך בכל מקרה יש בזה בורות. הרגשה שכזאת  (vedanā) מייצרת רצון עיוור או רצון בור. בדרך כלל קוראים לרצון עיוור שכזה בשם "תשוקה" (taṇhā) ומתכוונים לרצון עיוור, רצון בור, רצון לא נכון – לא לרצון פשוט. עליכם לדעת זאת. כשמשתמשים במושג "השתוקקות", הכוונה היא לרצון עיוור, רצון שנגרם מתוך בורות.

רצון עיוור שכזה (taṇhā) יוליד היאחזות (upādāna). היאחזות שנולדת מרצון עיוור או מרצון בּוּר היא בעלת בּוּרוּת בפני עצמה. קיימת היאחזות לכל דבר שבא איתה במגע, כולל היאחזות במושג הזה ובמשמעותן של מילים והיאחזות בדברים שהם "שלי" ובדבר הזה שהוא "אני".

וזה המקום להזכיר את חמשת המצרפים – חמש הסקנדות (khandha in Pāli or skhandha in Sanskrit) כי היאחזות היא היאחזות באותן סקנדות. הסקנדה הראשונה היא הגוף הזה. כשהגוף מתפקד, התודעה הַבּוּרָה נאחזת בו לפעמים כ"אני" ולפעמים כ"שלי". ואז אפשר  לראות מישהו כועס על הגוף שלו. הוא יכול להתייחס אליו כ"הוא" או כ"שלו". זוהי הסקנדה הראשונה, הידועה כממשיות/פיזיות (rūpa-khandha).

הסקנדה השנייה היא הרגשה (vedanā-khandha). כשבתודעה יש הרגשה כלשהי, התודעה הַבּוּרָה מתייחסת לזה או נאחזת בזה כהרגשה "שלי".

הסקנדה השלישית היא תפיסה (saññā-khandha), תפיסה של משהו ככך או ככזה או ככאלה: כָּ"אושר שלי" או כַּ"סבל שלי", כ"טוב" או כ"רע". במקרים אחדים התפיסה של התודעה אחוזה בתפיסה של ה"אני" התופס. במקרים אחרים התפיסה אחוזה ב"עצמי", בתפיסה "שלי". דבר מסוים יכול להיות אחוז בשני אופנים: כָּעוֹשֶׂה וכנַעֲשֶׂה.

הסקנדה הרביעית נקראת saṅkhāra-khandha, ולה משמעות מיוחדת. מילולית, הכוונה היא "להיווצר", אבל פה הכוונה היא באופן ספציפי "להיווצר מנטלית", כלומר – לחשוב. כפועל, משמעותה של הסנקרה היא לְהַתְנוֹת, לגרום. כשם עצם, הכוונה היא יצירה: או אקט היצירה או המצב של ההיווצרות או שניהם. כאן משתמשים במשמעות של לחשוב, מכיוון שלחשוב פירושו להוליד וליצור את הקונספטים הנמצאים בתודעה הַבּוּרָה. היאחזות זו נעשית באמצעות "המחשבה שלי" או "אני חושב". נסו לשים לב ולשקול זאת בעצמכם. נסו לראות את ההיאחזות הזאת בשני האופנים.

הסקנדה האחרונה (viññāṇa-khandha) היא לדעת את כל הדברים שבאים במגע עם העין, האוזן, האף, הלשון, הגוף והתודעה. האדם הבור ייאחז במודעות כ"אני", "אני" הוא זה שמודע, או שייאחז ב"מודעות שלי".

בסך הכול לפנינו חמש קבוצות של היאחזות. אפשר לראות שאנחנו נאחזים בדברים רבים –  בפנים ובחוץ. כל זה נעשה באופן מנטלי, כ"אני" או כ"שלי". אלו הם קונספטים בורים, הם אינם הדברים האמיתיים. בכל המקרים, רק דרך בּוּרוּת עולים הקונספטים "אני" או "שלי".

נחזור להיאחזות המשתתפת בתהליך ה-idappaccayatā. היאחזות שכזאת יוצרת קיום (bhava). זו ההתהוות של משהו, של העצמי החמקמק. התהוות העצמי נובעת מהיאחזות. יש היאחזות בדבר חמקמק באמצעות מחשבה חמקמקה, וכך נוצרת אצלנו התהוות חמקמקה (bhava). בנקודה זו קיים עצמי, גם בשלב ההתחלתי שלו: bhava או התהוות.

התהוות זו יוצרת לידה (jāti). עכשיו העצמי כבר מלבלב ונהיה "אני", "אדם" אחד, "עצמי" אחד. ברגע זה יש עצמי, הדבר שאנחנו מדמיינים שהוא עצמי או "אני". כעת ה"אני" החמקמק תופס את מקומו בתהליך ה-idappaccayatā.

ה"אני" חושב, פועל ומדבר בדרך של היאחזות. אחר כך ה"אני" מתחיל לפעול ולדבר בצורות שונות של בורות, כמו: "זה אני" או "זה שייך לי", ואפילו "זו הלידה שלי, זו הדעיכה שלי, זו המחלה שלי וזה המוות שלי". עבור עצמי שכזה כל הדברים הופכים לבעיות, והדבר גורר  בעיות בתודעה, כך שהתודעה סובלת וחווה חוסר סיפוק במקרים שונים. זו idappaccayatā בצורה שבה נוצרת הבעיה של סבל מנטלי. במציאות, הסבל מתרחש בתודעה, אך כפי שאמרנו, האדם מדמיין שהסבל קורה לו.

ואולם, אם יש לנו די מיינדפולנס ודי חוכמה, נוכל באותו רגע של מגע להביא את האיכויות האלה אל התהליך. כדי להדגים זאת, נחזור לתהליך מן ההתחלה.

העין, התלויה בצורה, יוצרת עין-מודעות. שלושת הדברים האלה (עין, צורה, מודעות) יחד  נקראים "מגע". אם בזמן המגע יש לאדם די מיינדפולנס ודי חוכמה, הוא יכול להשתמש באיכויות אלו כדי לשלוט יותר במגע. ואז המגע יהפוך למגע חכם.

מגע חכם שכזה יוליד הרגשה חכמה ולא הרגשה עיוורת. מכיוון שהסיבה היא חוכמה, הרי מגע מוביל להרגשה חכמה. הרגשה חכמה איננה יכולה ליצור רצון עיוור. היא יוצרת רצון חכם או רצון שיש איתו חוכמה. עלינו להבחין בין מקרה זה לבין המקרה הראשון של מגע בור. מגע חכם, או מגע ער, מוליד הרגשה חכמה, בין שההרגשה נעימה ובין שאיננה נעימה. זוהי הרגשה שיש איתה חוכמה באמצעות מיינדפולנס. הרגשה שכזאת איננה יכולה להוליד רצון עיוור או השתוקקות. היא תיצור רצון חכם, שאינו יכול להיקרא "השתוקקות".

ואז, יש לנו הרצון החכם. רצון זה אינו יכול ליצור היאחזות. לכן אין היאחזות לקונספט החמקמק של "אני" או "שלי" ואין קיום או לידה של "עצמי". דבר לא יכול לבוא במגע עם ה"אני", מכיוון שללא "אני" אין לתודעה בעיות כלל. אם כך, ראינו idappaccayatā בתהליך שבו לא נוצרות בעיות בחיים האנושיים.

אפשר לראות שיש שני סוגים של idappaccayatā: האחד מנוהל על ידי בורות ומסתיים בבעיות וסבל. האחר מנוהל על ידי מיינדפולנס וחוכמה, והוא הסיום של כל הבעיות.

זהו החוק, החוק הטבעי. זהו איננו חוק שמישהו יצר. החוק הוא דבר בפני עצמו. עלינו לדעת זאת. זה מה שהבודהה גילה כשהתעורר. הוא התעורר בזכות זה, ידע זאת כדהרמה העילאית והעריץ אותה בזמן ההארה וההתעוררות שלו. יש לנו הדהרמה הזאת – חוק ה- idappaccayatā – כדבר העילאי. זה יכול להיקרא "אלוהים הבודהיסטי". זהו אל שאיננו אישי. הייתי רוצה שתדעו זאת. זוהי הדרך הבודהיסטית לשחרור מכל הבעיות.

כעת אבקש שתיזכרו במה שאמרתי. זהו ה-א"ב של הדהרמה הבודהיסטית. כולם חייבים להתחיל ללמוד או לתרגל את הדהרמה הבודהיסטית לפי ה-א"ב הזה של הדהרמה.

לִמְדוּ בחיי היום-יום שלכם מהעין, מהאוזן, מהאף, מהלשון, מהגוף ומהתודעה, כשהם מבצעים את פעולות הראייה, ההאזנה, ההרחה, הטעימה, המגע והחשיבה. אל תלמדו זאת מספר. לִמְדוּ מהדבר האמיתי.

יש גוף ויש איברי גוף שיש להם מגע עם הדברים סביב הגוף. בחיי היום-יום יש לכם עיניים, אף ולשון. הדרך לדעת את הפעולה שלהם היא דרך למידה של דברים אמיתיים.

אם ברצונכם ללמוד בודהה-דהרמה ולדעת בודהה-דהרמה, עליכם להתחיל את הלימוד דרך הדברים האלה: ה-א"ב לכאורה של הבודהיזם.

אל תתחילו את המסע שלכם מלווים במערכת עצומה של פילוסופיה הודית פרה-בודהיסטית או בדרך דומה. אין בכל כל תועלת.

כדאי שתלמדו את הבודהה-דהרמה באמצעות חקר ששת הצמדים של āyatana: ששת אברי החישה וששת האובייקטים שהם באים איתם במגע בחיי היום-יום.

אם ברצונכם להגיע ללב הדהרמה, אל תתחילו מספר או מהרצאה. אין בכך כל תועלת.

---

[1] תרגום המאמר: The A B C of Buddhism