לכבוד הפרידה מטראמפ העליתי פרק מהדוקטורט שמוקדש לו ולתרומה שלו לחיים שלנו (טראמפ במקום פרוזאק). כדי שהפרק לא יהיה מנותק מהקשר, אני מעלה גם את הפרק הזה שגם מרים לו להנחתה וגם (לדעתי) מעניין כשלעצמו. את הפוסט על טראמפ ניתן לקרוא כאן. תהנו!
הטקסט להלן מתייחס לביקורת של אווה אילוז על השיח הפסיכולוגי כשיח שמאפשר שימור של עוול חברתי. * לאור הערות שקיבלתי: חשוב להדגיש שהביקורת להלן היא על השיח הטיפולי ולא בהכרח על התיאוריה או הפרקטיקה הטיפולית עצמה. הכוונה היא לשיח החברתי הפסיכולוגי השגור ולאופנים בהם הפרקטיקה הפסיכולוגית מאפשרת שימוש של עוול. אין כאן ביקורת על התהליך הטיפולי עצמו ובוודאי שאין כאן ביקורת על המטפלים/ות.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אווה אילוז מתייחסת למצב של "תשישות תרבותית", מצב בו אין גיבורים שימרדו, אין ערכים ואידיאלים למענם שווה למרוד. גיבורים משתייכים לסדרות ילדים וסרטי פעולה, שם הם נלחמים רק בסמלים קריקטוריים של רוע מוחלט ורק משום שאין ברירה; למרד שאינו נגד רוע מוחלט אין מקום אפילו בפנטזיה. אובדן הגיבורים מסמל את קריסתו של הדמיון. אנחנו מאבדים את היכולת לחלום ולדמיין אוטופיה, והמציאות הופכת נוקשה, סולידית, הכרחית ואפורה. אובדן זה, מסכמת אילוז, מביא את העצמי להסתגר "בקליפתו הריקה": "בקראה לנו להסתגר בתוך עצמנו, גורמת לנו התפישה הטיפולית לנטוש את הממלכות הגדולות של האזרחות והפוליטיקה ואינה מסוגלת להמציא לנו דרך בעלת מובן לְקָשֵר את העצמי הפרטי לספירה הציבורית, מאחר שהיא מרוקנת את העצמי מתוכנו הקהילתני והפוליטי וממירה תוכן זה בדאגה עצמית נרקיסיסטית".[1] במצב זה הריכוז העצמי נתפס כאופן פעולה הכרחי ומובן מאליו, משום שהעצמיות הפוליטית והקהילתנית נמחקה מתוך אופן ההכרה הפסיכולוגי שנחשב נורמטיבי.[2]
כפי שכותב פוקו, הפרקטיקה הפסיכולוגית נתפסת כפרקטיקה ניטרלית, מנותקת מהפוליטיקה, "אובייקטיבית". אך בפועל, העובדה שהשיח הפסיכולוגי הרווח מותיר את הפוליטיקה מחוץ לחדר הטיפול היא אמירה כבדת משקל לגבי טבע האדם ולגבי הטוב, לא ניטרלית כלל אלא עמוסה בערכים. לו היינו מקבלים את הנחתו של אריסטו לפיה האדם הוא "הומו פוליטיקוס", חדר הטיפול היה נראה שונה לחלוטין. פרקטיקות פוליטיות יכולות להיות תרפויטיות, ומרחבי הסיוע הנפשיים יכולים להיות מנותקים מתא הווידוי. שליחות דתית ופוליטית יכולה ליצור תחושות משמעות ולמגר תחושות חוסר-ערך; התכנסות קהילתית, חיזוק הקהילה והחיבור בין הפרטים יכולים לפוגג חרדות או תחושות בדידות. הניתוק מהפוליטי מצמצם, מַקהה ולעתים אף מסרס את הפסיכותרפיה; הוא הופך אותה לפרקטיקה שפוגשת את האדם באופן חלקי בלבד ולכן לא מסוגלת לתת מענה שלם לבעיותיו. בה בעת, הניתוק של הפסיכולוגיה מהפוליטיקה יוצר פוליטיקה אכזרית וצינית, שאיננה מופקדת על רווחתו הנפשית של האדם. פוליטיקה כזאת יכולה להתהדר בנוצות של שוויון הזדמנויות או צמיחה תוך התעלמות מהמחירים הנפשיים שלהם, ולחסום את הדיון ואת האפשרות לשינוי בטענה כי הדרך סלולה בפני כולם, ואם אדם לא מצליח לפסוע עליה ולהיות בטוב, ובכן, שילך לטיפול.[3]
אך המשטור הקפיטליסטי לא ממשטר רק את היצרים, התשוקות והאגרסיות. הוא גם מגדיר מחדש את העצמיות, כעצמיות נפרדת ולכן בודדה, מרוכזת בעצמה ולכן אנוכית, מודאגת ובמידה רבה פחדנית. אם אני הגיבור היחיד של הסיפור, הרי שלא יהיה הגיוני לסכן את עצמי, אלא אם הסיכון הוא הזדמנות לחזק או לפאר את העצמי.
לתפיסה זו של העצמי יש כוח תרבותי עצום. השיח הפסיכואנליטי וטכנולוגיות פוליטיות אחרות מגדירות את "עצמי" בהתאמה לצרכי הפוליטיקה הקפיטליסטית, באופן שמייצר סובייקט צייתן, ממושמע ומרוכז בעצמו במידה נוחה, שמביאה אותו לשתף פעולה בחדווה עם אידיאולוגיות העבודה והצריכה. בתפיסה זו, תלמיד רציונלי צריך להיות צייתן וממושמע גם אל מול עוול ואבסורד. אם הוא באמת דואג לעצמו ורוצה להצליח הוא חייב לשתף פעולה. הרציונליות, מסבירים לו, משמעה ריכוז עצמי. מאבק בעוול ובאבסורד יוביל לפגיעה עצמית ללא תועלת ברורה. כאשר תלמיד אינו דואג לעצמו כמצופה, הוא יופנה בדרך כלל למערך הטיפול והייעוץ, בו יוסבר לו שהוא פוגע בעצמו, הורס לעצמו, או מפספס את הפוטנציאל שלו (ומה יכול להיות פחות רציונלי מזה). תלמידים שלא מצליחים להתגבר על יצריהם ו"לדאוג לעצמם" יופנו למערך אבחוני שיזהה את ה"הפרעה" שמונעת מהם לעשות זאת.[4] זו דוגמה לאופן בו בית הספר מתפקד כמרחב אימון בצייתנות, משמעת ו"דאגה עצמית" נרקיסיסטית. בה בעת, זו גם דוגמה לנוכחותו של השיח הטיפולי בתוככי בית-ספר, ולאופן בו יצרים אותנטיים הופכים באמצעותו לפתולוגיה.
על פי רוב הגורמים הטיפוליים אינם שוחרי רע, אולם הם מייצרים סבל קונפורמי כשהם מקבלים את המובן מאליו ופועלים בהתאם לו. אילוז כותבת: "הכוח המודרני אינו עוטה כלל ועיקר את קלסתרו חמור הסבר של הצנזור: תחת זאת הוא מופיע בדמותו שוחרת-הטוב של הפסיכואנליטיקן שלנו, שמתברר שאינו אלא חוליה אחת ברשת עצומה של כוח המתפזרת ומחלחלת בכל, רשת מוחלטת באלמוניותה ובחודרנותה".[5] בית הספר הוא דוגמה לפיזור וחלחול שכזה. כמו הפסיכואנליטיקן בציטוט של אילוז, גם יועצת בית הספר שוחרת-הטוב היא חוליה נוספת ברשת הכוח. העובדה שחוליה טיפולית זו נוכחת באופן אלמוני כבר מגיל הגן מדגימה את רמת החודרנות של רשת זו לכל מרחבי החברה.
תת פרק מתוך הפרק הרביעי של הדוקטורט – רוח הזמן: לקראת תיאוריה ביקורתית א-דואלית של אהבה רדיקלית. לציטוט: אל-בר, אסף סאטי, חמלה רדיקלית: לקראת פדגוגיה דיאלוגית בודהיסטית – תרגום חינוכי של הבודהיזם המעורב חברתית תוך דיאלוג עם הגותם של אריך פרום ומרטין בובר, ירושלים: האוניברסיטה העברית: חיבור לשם קבלת תואר דוקטורט בפילוסופיה, 2020, עמ' 194-195.
[1] אילוז, 2012, 9.
[2]על פי רוב. ישנם כמובן תיאורטיקנים ומטפלים שאינם מתעלמים מרכיבים אלה של אנושיות. ובכל מקרה הדגש פה הוא על השיח הפסיכולוגי ולא לפסיכולוגיה עצמה.
מאידך, המודעות לאופנים בהם השיח הטיפולי תורם לריכוז העצמי הנרקיסיסטי מזכירה לנו גם שיהיה מוגזם להניח את כל משא הקפיטליזם על כתפי השיח הזה. כך, למשל, הביקורת של קאמי או בובר על השיח האקזיסטנציאליסטי מייחסת לו אחריות בלתי מבוטלת על אותה תנועה עצמה. בהקשר זה נתן רוטנשטרייך מבחין בין אקזיסטנציאליזם לבין קו-אקזיסטנציאליזם, כלומר בין תפיסה קיומית שמתמקדת בפרט ובחווייתו לבין תפיסה קיומית שמתבוננת על כל המרחב הבין-סובייקטיבי. רוטנשטרייך, 2010.
[4] אינני טוען כאן שהפרעת קשב וריכוז (ADHD) לא קיימת, אני גם לא מנסה לטעון שאין מקרים בהם כדאי לטפל בה, אני מפנה את המבט אל המובן מאליו החברתי, אשר מניח שיש רק "טוב" אחד, רק הגיון אחד אפשרי, וכי על כל הילדים כולם לחבוש את ספסל הלימודים ולהקדיש לכך את מירב שעותיהם ומיטב שנותיהם.
[5] אילוז, 2012, 9.
תיקון אדם-תיקון עולם 
פינגבק: טראמפ במקום פרוזאק: מקפיטליזם לפופוליזם קסנופובי – תיקון אדם ותיקון עולם