בקורס האחרון עסקנו במצבים רגשיים (סנקהרות) שנחשבים בעייתיים, נתפסים כ'רגשות עוכרים, כאשר למעשה, פן מסויים של מצבים רגשיים אלה הוא פן מיטיב. מצבים רגשיים כמו חרדה, פחד, אשמה ובושה שמתייחסים אליהם בד"כ כ'מכשולים' או 'זיהומים', אלא שיש אופנים בהם לא רק שהם לא בעיה או מִכְתָּם, אלא שמדובר במצב מנטאלי מיטיב.

התייחסנו בעיקר לצמדים הירי ואוטפה שמתייחסים לתחושות של אשמה או בושה מוסרית ובעיקר את הטענה לפיה ישנו מצפון אנושי, והמצפון הזה, גם אם הוא מטריד אותנו וכואב בכליותינו, הרי שהוא מיטיב ומועיל משום שהוא שומר עלינו.

באותו אופן, גם המושג סמווגה שמתאר חרדה, חשש ואפילו אימה אל-מול אי-הנחת הקיומית (דוקהה), מתאר מצב מנטאלי מיטיב משום שהוא נובע מ'הבנה נכונה' של המציאות הקיומית. בן הזוג של סמווגה, פסאדה, הוא בן זוג הכרחי, משום שהחרדה, הדאגה או האימה לבדן אין בהן די. אם הן לא צמודות למצב מנטאלי שיש בו אמון ביכולת להשתחרר ולעבוד עם דוקהה, מצב מנטאלי שיש בו איסוף ויציבות מסויימים, הרי שהן מסוכנות.

אז למה דווקא עכשיו?

נתחיל בכך שמודעות למצבים המנטאליים הללו חשוב תמיד. חשוב לדעת איפה ישנה בושה או אשמה מוסרית מיטיבה והיכן ישנה אשמה מיותרת, מכאיבה ולא מיטיבה. איפה ישנה חרדה מוצדקת אל-נוכח הבנה של המציאות הקיומית ואיפה ישנה חרדה מיותרת שאינה תורמת לכלום ורק מכאיבה. הבנה נכונה של המציאות הקיומית של מלוא ההיקף של אי-הנחת הקיומית מעוררת תחושות מהעולם של חרדה, אימה, פחד, דאגה או מתח. אנחנו רוצים לזהות את החלקים המיטיבים, המדוייקים, שמזהים נכונה את המציאות מחלקים שיש בהם עירפול ותעתוע.
זה חשוב במיוחד עכשיו כי ההתמשכות של הקורונה, הסגרים, השבר הפוליטי והשבר הכלכלי נותנת את אותותיה בכולנו. בסגר הראשון רבים מאתנו מצאו כוחות לתרגל, לנצל את המשבר להתפתחות. ואילו כעת, רבים מאתנו מרגישים מוצפים באי-נחת וקושי, בהבנה שיש פה אתגר שעלול להימשך זמן רב. זה זמן מצויין לתרגל צלילות. זמן מצויין להתבונן על המציאות המכאיבה ולהבין שזה עוד מקרה מובהק של אמת האצילים הראשונה – שהקיום האנושי מאופיין באי-נחת, דוקהה. הבודהה לא התבדח, הוא התכוון ברצינות ומיקם את האמת הזו בראשית. להבין שהתחושות השליליות הן לא רק משהו שצריך 'לעבוד אתו' להתגבר עליו, אלא גם משהו שצריך להקשיב לו. שהאימה, החרדה, הפחד, הדאגה או המתח הם במקרה הזה, מיטיבים. הם תמרור שאומר לנו שהקיום מורכב ושהגיע הזמן להרפות מהמחשבה שאפשר לפתור את הבעיה "שם בחוץ", שהגיע הזמן להקדיש הרבה יותר מאמץ לעבודה פנימית. לעבודה יסודית עם גורמי הסבל.

הסנגהה בטובה תרגמה שני מאמרים שנוגעים למצבים המנטאליים אלה. אני מדביק כאן את המאמר על סמווגה ופסאדה ומקווה להעלות בהמשך גם את המאמר על אוטפה והירי.

מצורף גם קישור להקלטות מפגש שעסק בסמווגה ופסאדה.

---

לאשש את אמיתות הלב: הלימוד הבודהיסטי של המונחים Pasāda  ו-Saṁvega

תניסרו בהיקו. מקור: Thanissaro Bhikkhu Affirming the Truths of the Heart

תרגמה מאנגלית: יערה בר-און, ערכה: אלפא אלשיך, הערות: אסף סטי אל-בר

לעתים רחוקות חושבים על בודהיזם כעל דת של רגש. הבודהיזם, בייחוד הבודהיזם המוקדם, נתפס כממוקד בצד השמאלי העליון של המוח ולא בלב. אבל כשבוחנים היטב את המסורת, מוצאים שמתחילתה ניזונה הדרך הבודהיסטית   מליבה רגשית עמוקה.

חשבו לרגע על סיפורו של הנסיך הצעיר סידהרתא ומפגשו הראשון עם הִזְדַקְנוּת, מחלה ומוות ועם נווד היערות הקונטמפלטיבי [המתבונן, המהרהר]. זהו אחד הפרקים הידועים במסורת הבודהיסטית, בעיקר בשל האיכות הישירה והנוגעת ללב של רגשות הנסיך הצעיר. סידהרתא התבונן בהזדקנות, במחלה ובמוות באימה נוראה ומיקד את תקוותיו בחיים קונטמפלטיביים – חיי הרהור ותרגול – ביער; חיים שנתפסו בעיניו כמפלט יחיד. כפי שסיפר המשורר הבודהיסטי הגדול אשוואגהושה (Aśvaghoṣa) לא חסרו לנסיך הצעיר חברים ובני משפחה לחלוק איתם את השקפותיו. אשוואגהושה היה חכם והציג את עצותיהם המחזקות של אלו באור חיובי למדי. למרות זאת הבין הנסיך שאם ייכנע לעצותיהם, יבגוד בליבו. רק כשנשאר נאמן לרגשותיו, הצליח לעלות על הדרך המובילה הרחק מהערכים המקובלים בחברה לעבר התעוררות, הנמצאת מעבר למגבלות החיים והמוות.

הסיפור אינו סיפור חיים במובן המקובל, אבל הוא מאשש ערך חשוב יותר מחיים: הוא מאשש את האמת של הלב, השואף לאושר טהור. עוצמת השאיפה תלויה בשני רגשות, הנקראים בפּאלית סַמְוֵוגָה ופָּסָדָה saṁvega)  ו-pasāda).

מעטים שמעו עליהם, אך אלה הם הרגשות הבסיסיים ביותר במסורת הבודהיסטית. לא זו בלבד שהיוו השראה לנסיך הצעיר בדרכו להתעוררות, אלא גם אחר כך, כשהיה לבודהה, היה מייעץ לממשיכי דרכו לטפח רגשות אלו יום-יום. למעשה, יחסו לשני רגשות אלו ייחודי כל כך, עד שאפשר לומר שזו אחת התרומות החשובות שיש לדברי הבודהה להציע לתרבות שלנו.

סַמְוֵוגָה הוא הרגש שהנסיך הצעיר סידהרתא מרגיש כשהוא נחשף בפעם הראשונה להזדקנות, למחלה ולמוות. קשה לתרגם אותו מפני שהוא מכסה טווח מורכב – אשכול של לפחות שלושה רגשות:

הרגשות המדכאים: פחד, אימה וניכור, העולים כשאנחנו מבינים את חוסר התועלת וחוסר המשמעות של החיים בהתנהלותם הרגילה; רגש של צניעות, העולה מהשאננות, מהטיפשות ומהשותפות לפשע כשאנחנו מניחים לעצמנו לחיות בעיוורון כה גדול; ורגש החרדה בשל דחיפות הצורך למצוא דרך שתפרוץ את מעגל חוסר המשמעות. את אשכול הרגשות הזה חווינו כולנו בזמן כלשהו בתהליך ההתבגרות, אך איני מכיר מונח באנגלית שמשמעותו כוללת את שלושתם. לאור נחיצותו אפשר פשוט לאמץ את המונח הפּאלי סַמְוֵוגָה.[1]

מעבר להצעת מונח מועיל, הדרך הבודהיסטית מציעה אסטרטגיה אפקטיבית להתמודדות עם הרגשות האלה – רגשות שהתרבות המודרנית רואה בהם איום ונוטה שלא להתמודד איתם. לא רק התרבות שלנו מאוימת על ידי רגשות של סַמְוֵוגָה. בסיפורו של סידהרתא, תגובת האב לתגלית של הנסיך הצעיר דומה לדרך שבה רוב התרבויות מתמודדות עם רגשות אלו: האב מנסה לשכנע את הנסיך בכך שֶׁרַף האושר שלו גבוה מדי ובלתי אפשרי, ובו בזמן מנסה להסיח את דעתו באמצעות הנאות החושים ויחסים מכל סוג שרק אפשר לדמיין. הוא מארגן לנסיך נישואים אידיליים, בונה לו ארמון לכל עונת שנה, קונה לו את הבגדים היפים ביותר, מממן בקביעות אירועי בידור ומשלם למשרתים ביד רחבה כדי שיהיו עליזים, לפחות למראית עין, ויספקו את כל משאלות ליבו של הנסיך.

בפשטות, האב רצה להוריד את רמת הציפיות של הנסיך, שיסתפק באושר שאינו מוחלט ורחוק מטהור. אילו היה הנסיך הצעיר חי היום, היו לאב אמצעים אחרים לטפל בחוסר הסיפוק של בנו: פסיכותרפיה, רטריט מיינדפולנס, ליווי דתי וכן הלאה, אבל האסטרטגיה הבסיסית זהה: להסיח את דעת הנסיך ולהקהות את רגישותו, שיתיישב בדעתו ויהיה לאדם יצרני המתאקלם בסביבתו.למזלו של הנסיך, היו לו עיני נץ ולב ארי, והוא לא התפתה לאסטרטגיה זו. נוסף על כך, בחברה  שבקרבה חי, נמצאו דרכים לפתרון בעיית הַסַמְוֵוגָה, והפתרון תאם את האמת שבליבו.

הצעד הראשון לעבר הפתרון בסיפורו של סידהרתא מגולם בדמותו של האדם הרביעי שראה הנסיך בטיוליו מחוץ לארמון – נווד היערות הקונטמפלטיבי – ובתגובתו של הנסיך אל הנווד. כשהשווה סידהרתא את הדרך המאובקת והצרה של בעל הבית לחיי החופש של הנווד באוויר הפתוח, הוא הרגיש שדרך החירות תאפשר לו למצוא תשובות לשאלות של חיים ומוות המעסיקות אותו, ולחיות חיים ההולמים את האידאלים הנשגבים שלו, חיים "טהורים כצדף מלוטש". הרגש שהציף את הנסיך באותו רגע נקרא פָּסָדָה. כמו הסַמְוֵוגָה גם המושג פָּסָדָה מכיל מערך מורכב של רגשות. בדרך כלל מתרגמים את המונח כ"בהירות, רוגע ואמון" – מצבים מנטליים השומרים על הסַמְוֵוגָה מלהפוך לייאוש. לנסיך הייתה הרגשה בהירה וברורה מאוד של קְשָׁיָיו, ואמון מוחלט שהדרך שמצא תחלץ אותו מהם.

הכתבים הבודהיסטים המוקדמים מראים שהקושי נובע מכך שהחיים במעגל הלידה, ההזדקנות והמוות הם חסרי משמעות. הלימוד אינו מנסה להתכחש לעובדה זו ואינו דורש מאיתנו לעצום עיניים נוכח המציאות. כפי שאמר אחד המורים: ההכרה הבודהיסטית במציאות של סבל – הכרה חשובה כל כך עד שהסבל הוכר כאמת האצילים הראשונה – היא מתנה. הכרה זו מאששת את החוויה הישירה והמעודנת שלנו, חוויה ששאר המסורות ניסו לשלול.[2]

מכאן שהבודהיזם המוקדם מלמד אותנו להיות רגישים וערים ביותר, עד שנכיר בכך שהסיבה האמיתית לסבל מקורה אינו בחוץ – לא בחברה ולא באדם אחר – אלא בפנים, בהשתוקקות הנוכחת בתוך כל תודעה יחידה.[3] הקץ לסבל והשחרור ממעגל הסבל אפשריים, אומר הבודהיזם המוקדם, ומראה את הדרך לשחרור באמצעות פיתוח וטיפוח איכויות אציליות, הקיימות באופן רדום בתודעה. זו הדרך המסתיימת בנקודה שבה נפטרים מההשתוקקויות ונפתחים לאלמוות.[4] לקושי ולסבל יש פתרון מעשי, פתרון הנמצא בהישג ידו של כל אדם. זהו פתרון הפתוח למבחן הביקורת ולבדיקה קפדנית, וזו ההוכחה לאמון של הבודהה [בדרך], כשהוא מתמודד עם הבעיה העולה מהסַמְוֵוגָה. משום כך הבודהיזם האותנטי מושך אנשים שמאסו בכך שמציעים להם להכחיש את התובנות שהתעוררו בהם מלכתחילה בעקבות הסַמְוֵוגָה.

הדרך הבודהיסטית בטוחה ביכולתה לתת תשובה לרגשות הסַמְוֵוגָה, ויותר מכך: זוהי אחת הדתות היחידות המעבדות את הרגשות האלה ביסודיות ובאופן פעיל. הפתרון של הבודהיזם לקשיי החיים דורש להקדיש מאמץ עצום, ורק בעלי רגש עמוק של סַמְוֵוגָה ימשיכו לתרגל בודהיזם ולא יחליקו בחזרה לדרכיהם הקודמות.[5] לכן ההמלצה היא שכל איש ואישה, חילונים ודתיים, יתבוננו יום-יום בעובדות –  הזדקנות, מחלות, פרידות ומוות – יְעַבְּדוּ את רגשותיהם, ובכוח פעולותיהם שלהם יצעדו צעד נוסף קדימה ויתמירו סַמְוֵוגָה לפָּסָדָה.

בעבור אנשים שהרגשת הפָּסָדָה שלהם עמוקה כל כך – עד שהם מבקשים לזנוח את כל קשרי החברה שלהם, המפריעים להם בדרכם אל קץ הסבל – הדרך הבודהיסטית מציעה הן גוף ידע שהוכיח את עצמו במשך זמן רב ואפשר להסתמך עליו, הן רשת ביטחון: סנגהה של מנזר, מוסד המאפשר למעוניינים לעזוב את חיי החולין ואת בזבוז הזמן על דאגות הקיום הבסיסי. לאלו שאינם יכולים לעזוב את החברה, הבודהיזם מציע דרך לחיות בעולם מבלי לתת לו לגבור עליהם. זוהי דרך של נדיבות, מידות מוסריות ומדיטציה, שיחזקו את התודעה ויובילו אל קץ הסבל.[6]

לסיכום: היחסים הסימביוטיים בין שני ענפים אלו של ה-parisā [תלכיד החלקים של הדרך הבודהיסטית] מבטיחים שהנזירים לא יהפכו ללא-יוצלחים או לאנטי-חברתיים, ושבעלי הבתים לא יאבדו קשר עם הערכים שישמרו על חיוּת התרגול שלהם. הגישה הבודהיסטית לחיים מעודדת עיבוד סַמְוֵוגָה – הרגשה עמוקה שמקורה בהבנה של העדר משמעות במעגל הלידה, ההזדקנות והמוות – ומטפחת אותה כפָּסָדָה: דרך בטוחה לאלמוות. הדרך כוללת לא רק הדרכה שעמדה במבחן הזמן, אלא גם מוסד חברתי המטפח את הדרך ושומר על חיוניותה.[7] לכל אלו אנחנו והחברה זקוקים נואשות. כשמתבוננים בדברי הבודהה ובוחנים מה הם מציעים ל"זרם המרכזי" של חיינו המודרניים, יש לזכור שאחד ממקורות העוצמה הבודהיסטית הוא היכולת להניח רגל אחת מחוץ לזרם. לא בִּכְדִי המטפורה המסורתית לתרגול היא חציית הזרם לצד השני.

אני תקווה שדברים אלו יחלחלו לתודעה ושניקח אותם לתשומת ליבנו, ובשאיפתנו למצוא בודהיזם "מוֹכֵר", לא נמכור את עצמנו בזול.[8]

---

[1] סמווגה מתורגמת ומפורשת בדרך כלל כתחושה של "דחיפות רוחנית", לכן היא חשובה כל כך על הדרך. זוהי הרגשת דחיפות שעולה מתוך הבנה עמוקה של דוקהה כאמת קיומית, כמאפיין יסודי של הקיום האנושי. התגובה הראשונית לתובנה זו היא פחד, אימה וניכור, שעוברים התמרה לתחושה של דחיפות לצאת ממעגל הדוקהה. הבנה של ההיקף העצום של הדוקהה, הבנת הסמסארה – מעגל החיים בדוקהה – היא המולידה את הצניעות. הנרקיסיזם האנושי מבין את אפסותו אל מול העולם והנצח, מבין את הנטייה האפריורית לדוקהה המובנית בתודעה של כל אחד מאיתנו ומסגל יחס צנוע יותר לקיום. לא מדובר בצניעות המובילה לביטול עצמי, להפך: יש בה אמון רב ביכולת של התודעה להשתחרר, אבל זוהי צניעות המבינה את עוצמת הדוקהה ומבינה שאנחנו חייבים להשתחרר ממנה שחרור מלא, וָלא – תמיד נהיה נתונים לה. הבנה זו מייצרת חרדה מהמשך החיים בסמסארה, ובהקשר של סמווגה – מדובר בחרדה מיטיבה. אילו ידענו שיש אריה זועם בהמשך השביל, חרדה מפניו הייתה מועילה לנו ומובילה אותנו להיזהר ולהתכונן. כך גם ההבנה של מעגל הסמסארה מעוררת חרדה מיטיבה, הגורמת לנו להתכונן ולהיזהר; היא מחזקת את תחושת הדחיפות. סמווגה היא מצב שבו פחד, אימה וחרדה מותמרים לדחיפות. בדרך אל התמרה זו, כשפוגשים את הרגשות העוכרים האלה, במקום לדחוק אותם, אנחנו משתמשים בהם כדי לעורר סמווגה.

[2]תניסרו מתאר כאן את התפתחות התרגול: ההכרה בדוקהה, אי-הנחת הקיומית כמאפיין יסודי של החיים האנושיים, מעוררת את הסמווגה. בדרך כלל אנחנו נוטים לברוח, לחמוק, להתכחש ולהדחיק את ההכרה בדוקהה ואת הרגשות הבאים בעקבותיה. הנתיב המוצע כאן הוא נתיב הפוך, המונע על ידי תחושת דחיפות רוחנית. כדי שנוכל לעשות זאת, אנחנו זקוקים לשני הממדים של פסדה – אנחנו זקוקים לבהירות הבלתי מתפשרת שמתבוננת נכוחה במציאות הקיומית, ואנחנו זקוקים לאמון בכך שניתן לסיים את מעגל הדוקהה. הבהירות מאפשרת להעמיק בראייה הצלולה (וי-פסנא) של הדוקהה. האמון הופך את תובנת הדוקהה ואת האימה ממנה לדחיפות רוחנית משום שהשחרור אפשרי. מסיבה זו המחבר מדגיש בפסקה הבאה את האפשרות לשחרור.

[3] בדרך הבודהיסטית ההשתוקקות נתפסת כמקור הדוקהה, כסיבה הפנימית לדוקהה: נטייה של התודעה להגיב למציאות בהשתוקקות ובדחייה, באופן בלתי תלוי במצב, תמיד, נטייה אפריורית של התודעה להיות בקונפליקט מתמיד עם המציאות.

[4] השחרור – ניבאנה או נירוואנה – נתפס כמצב של אלמוות, משום שהתודעה הופכת יציבה, מתנתקת מהארעיות של החיים האנושיים והופכת לחלק מרובד גבוה יותר של הוויה, שהוא אלמותי.

[5]ללא סמווגה, נעדיף לחזור לדרך הקודמת. סמווגה היא הנכונות להמשיך להרגיש את הפחד והחרדה. מסיבה זו התרגול של התבוננות במוות, בארעיות ובדוקהה הוא תרגול בסיסי כל כך בבודהיזם הקדום. מעניין לשים לב לקרבה בין החמיקה מסמווגה למושג של חמיקה מאבסורד שמציע אלבר קאמי.

[6]תניסרו בהייקו הוא נזיר ואב מנזר. הוא מניח שהדרך הטובה ביותר לשחרור היא על ידי הצטרפות למסדר נזירי. ייחודו של הבודהיזם המערבי (וגם של זרמים בבודהיזם המאוחר, המהאיאנה) באמונה ששחרור מלא יכול להתרחש גם מחוץ למנזר. אין ספק שהוא דורש מחויבות רבה והתגייסות עצומה, הקדשת החיים לתרגול, כולל פרקים משמעותיים של תרגול שקט בבית ובריטריט.

[7]הכוונה גם לדרך בעלת שמונת האיברים – האמת הרביעית וגם לסנגהה הנזירית ולממסד הנזירי כמרחב תרגול. היום קיימים מוסדות תרגול מבוססים המציעים אפשרויות תרגול עמוקות ברטריטים ארוכים בעיר.

[8]לבודהיזם במערב יש נטייה לדלל את המסר בדבר דוקהה, אך ללא התבוננות נכוחה בדוקהה לא תוכל להתעורר סמווגה. תרגול מדיטציה עלול להפוך לדרך נוספת להתאקלם בתוך חוסר הסיפוק, להתרגל לעולם. "בודהיזם" שכזה מוציא את עוקץ התרגול, עוקץ מכאיב אומנם, שיוצק את יסודות התרגול המעמיק במכוון אל השחרור.