להלן כמה ציטוטים מהפרק האחרון בספרו הקלאסי של ראהולה הנוגעים ליחס של הבודהה והבודהיזם לפוליטיקה וסוגיות חברתיות. חשבנו שזה עשוי להיות מעניין בתקופה הזו. מתוך: ואלפולה ראהולה, 'מה שלימד הבודהה'[1].
תודה ליערה בר-און על העריכה, התקצור והאיסוף של הטקסטים. וכמובן תודה לאילן לוטנברג ואבי פאר על התרגום של הספר.
"מטרתו של הבודהיזם היא ליצור חברה שמפנה עורף למאבק ההרסני שבשאיפה לכוח; מדינה שבה שלום ושלווה גוברים על כיבוש ותבוסה, שבה מוקיעים את רדיפתם של חפים מפשע באופן נחרץ, שבה מי שכובש את עצמו זוכה לכבוד רב יותר מזה הכובש מיליונים באמצעות לוחמה צבאית וכלכלית, שבה שנאה נכבשת בידי טוב לב ורוע בידי מידות טובות, שבה טינה, קנאה, כוונת זדון ורדיפת בצע אינן מזהמות את מוחם של בני האדם, שבה חמלה היא המניע לפעולה, שבה הכל, גם הנחות שביצורים החיים, זוכים ליחס הוגן, להתחשבות ולאהבה, שבה חיים בשלום ובהרמוניה." (פסקת הסיום של הספר, ע' 116).
*
"אלה החושבים שעניינו של הבודהיזם רק באידיאלים נשגבים ובמחשבה מוסרית ופילוסופית נעלה, ושהוא מתעלם מרווחתם החברתית והכלכלית של בני האדם, טועים בהחלט. […] אין הבודהיזם מציב רווחה חומרי כמטרה בפני עצמה; זהו רק אמצעי להשגת מטרה נעלה ונאצלה יותר. אבל זהו אמצעי חיוני להשגת המטרה הנעלה של אושרו של האדם. הבודהיזם מכיר בצורך בתנאים חומריים מינימליים התומכים בהצלחה רוחנית […]. הבודהה לא ניתק את החיים מהקשרם החברתי והכלכלי; […] כדי לבער את הפשע, יש לשפר את התנאים הכלכליים של בני האדם: יש לספק זרעים ואמצעי ייצור חקלאיים אחרים לאיכרים ולמגדלים; יש לספק הון לסוחרים ולאנשים המנהלים עסקים; יש לשלם שכר הולם למועסקים. כאשר לאנשים יינתנו אפשרויות להרוויח די הצורך, הם יהיו שבעי רצון, משוחררים מפחד או מחרדה, ואז תשקוט הארץ ותהיה חופשייה מפשע. […] אין פירוש הדבר שהוא הסכים לצבירת עושר המלווה בתאווה ובהיאחזות. […] אל לו לאגור נכסים בחמדנות וגם לא להיות ראוותן; עליו לחיות כפי אמצעיו. (ע"ע 109 – 110)
[…] הבודהיזם דוגל ומטיף לאי-אלימות ולשלום, כמסר אוניברסלי, ואין הוא מקבל שום סוג של אלימות או הרס של חיים. על פי הבודהיזם אין "מלחמה צודקת"; זהו מונח כוזב שהוטבע והופץ, כדי לתרץ שנאה, אכזריות, אלימות וטבח. (111) בימיו של הבודהה, כמו בימינו, היו שליטים ששלטו בארצותיהם שלטון עוול. אנשים דוכאו ונוצלו, עונו ונרדפו, מיסים מוגזמים הושתו, ועונשים אכזריים נגזרו על התושבים. […] ארץ שלמה יכולה להפוך למושחתת, מנוונת ואומללה, כאשר ראשיה, כלומר המלך, השרים ופקידי מנגנון השלטון, נעשים מושחתים ולא הוגנים. כדי שארץ תהיה מאושרת, היא חייבת שתהיה לה ממשלת צדק." כאן מפרט ראהולה את "עשר החובות של המלך" (112), וממשיך:
הבודהה אמר: "לעולם אין להתגבר על שנאה באמצעות שנאה, אלא באמצעות טוב לב. זוהי אמת נצחית"; "על האדם להתגבר על הכעס באמצעות טוב לב, על חולשה באמצעות מידות טובות, על אנוכיות באמצעות צדקה, על שקרנות באמצעות כנות"; "המנצח זורע שנאה, והמובס כורע תחתיו בייסורים. זה המוותר הן על הניצחון והן על התבוסה הוא מאושר ושליו". "אדם יכול לכבוש מיליוני בני אדם בקרב, אך זה הכובש את עצמו, רק אדם אחד, הוא הגדול שבכובשים". (113– 114 מ"מ 117).
אנשים הוזים, מבולבלים מבחינה פסיכולוגית ועיוורים הולכים שולל אחרי מושגים כמו "לאומי", "בינלאומי" או "מדינה". מהו לאום אם לא ערב רב של בני אדם? לאום או מדינה אינם פועלים; האנשים הם אלה הפועלים. מה שהיחיד חושב או עושה הוא מה שהלאום או המדינה חושבת או עושה. אם אפשר לפייס שנאה באמצעות נדיבות וטוב לב ברמת היחיד, לבטח אפשר לעשות זאת גם ברמה הלאומית והבינלאומית. אפילו כשמדובר באדם בודד, כדי לעמוד מול שנאה מתוך טוב לב, צריך מידה עצומה של אומץ, נחישות, אמונה וביטחון בכוחך המוסרי. האם אין הדבר נכון אף יותר ליחסים בינלאומיים? אם בביטוי "לא מעשי" מתכוונים לומר "לא קל", אז צודקים. זה לבטח לא קל. אף על פי כן, יש לנסות זאת. אפשר לטעון שהניסיון מסוכן. ללא ספק אין הוא יכול להיות מסוכן יותר ממלחמה גרעינית. (114)
לדבר על שמירת השלום באמצעות מאזן אימה או באמצעות איום של הרתעה גרעינית זה טיפשי. עוצמת החימוש יכולה ליצור רק פחד ולא שלום. בלתי אפשרי לקיים שלום אמיתי ומתמשך באמצעות פחד. פחד יכול להביא רק לשנאה, כוונות זדון ועוינות, שאפשר אולי לדכא באופן זמני, אך בכל רגע הן מוכנות להתפרץ ולהפוך לאלימות. שלום אמיתי ובר קיימא יכול להתקיים רק באווירה של מטה, ידידות וחופש מפחד, חשד וסכנה.(116)
[1] משפט הסיום אחרי הפסקה: "בעולם שבא על סיפוקו מבחינה חומרית, מכוונים למטרה הנעלה והנאצלה ביותר – הנירוואנה". מאנגלית אילן לוטנברג ואבי פאר, תל אביב 2004.
תיקון אדם-תיקון עולם 
כל זה יפה מאוד. באמת. השאלה היא כיצד עלינו להתייחס לרהאולה: רק כאדם חכם שמספק לנו השראה, או גם כמייצג "אותנטי" של הבודהיזם? כנראה שהאפשרות האחרונה לא יכולה לעבוד (ראה את דברי מקמהאן להלן), ואם כך אנו נותרים עם טקסט יפה שמהדהד את המחשבות של רבים מאתנו, אבל שלא ניתן להתייחס אליו כמייצג באופן מהימן את "מה שהבודהה לימד".
הנה מה שכותב דיוויד מקמהאן על ראהולה (The Making of Buddhist Modernism, 2008, p. 51):
1 . Rahula selects from the vast corpus of Buddhist literature certain
features that can be interpreted in such a way as to resonate with
a modern worldview, especially the Enlightenment, Protestantism,
Transcendentalism, and science.
2. This selection excludes or obscures other features of Buddhist
literature, for example the many stories of miracles, magical feats,
supernatural beings, and literal heavens and hells.
3. When Rahula does address these, he tends to present them as ethically
significant myth, symbol, or allegory.
4. By focusing on elite literature, Rahula’s presentation occludes many
features of the tradition on the ground, such as ritual, devotion, and
exorcism, that are actually more central to many Buddhists’ lives than
abstract doctrines.
אהבתיLiked by 1 person
הסוגיה של בודהיזם מודרניסטי חשובה מאוד ואני שמח לגלות חבר לדרך הזו. אני חושב שאנחנו צריכים לדון בכך הרבה יותר ולהיות ערים להשפעות המודרניות על הבודהיזם ועל האופן שבו הבודהיזם התעוות (פעמיים) במעבר למערב.
ספציפית בנושא הזה אני חושב שהעיוות הוא בדרך כלל הפוך. בדרך כלל הבודהיזם הגיע למערב כא-פוליטי, בלי הבהרות על הפמיניזים של בודהה למשל, או על גישתו לאלימות, לעוני וכו'.
דווקא בהקשר הזה אנחנו יכולים לסמוך על ראהולה.
אם מחפשים בכל זאת נקודת ערעור, הרי שהיא מצויה בשימוש באגדות הג'טאקה. שם לא מדובר על דברי הבודהה ההיסטורי עצמו, אלא על כתבים שנוצרו אחרי מותו ומעמדם פחות ברור.
מאידך, השאלה המרתקת ביותר היא מה הופך את הבודהיזם לבודהיזם והאם הבודהיזם בכלל צריך להיאחז בבודהה ההיסטורי. נדמה לי שהבודהה עצמו לא היה רוצה שנאחז בו "רק בגלל שהוא המורה שלנו", או "רק בגלל שמדובר בכתבים קדושים", אלא היה מעדיף שניקח את עקרונות היסוד הבודהיסטיים ונתבונן באמצעותם על המציאות המשתנה-מתהווה תמיד.
תודה על הפידבק המחכים.
סאדהו!
אהבתיאהבתי
מבחינה מעשית, אם נהיה חלשים צבאית, הושמד. לא?
אהבתיאהבתי
הי אביעד,
האופן שבו אני מפרש את דבריו של הבודהה אינו כהתנגדות גורפת להגנה או הפעלת עצמה. אבל אם אנחנו עושים זאת, אנחנו צריכים לעשות זאת מתוך מודעות גדולה לנזקים של שנאה, אלימות והיאחזות. לעשות זאת עם המון זהירות ובחינה עצמית. ועם המון חמלה. זה מורכב, משום שהחיים בסמסארה מורכבים.
אהבתיאהבתי
ואם נהיה חזקים צבאית, לא נושמד? אחרי הכל, כולנו בני תמותה.
ומי זה בדיוק ה- "האני" או "אנחנו" שיושמדו ומי זה "ההם" שישמידו אותנו?
האם בכל ההיסטוריה האנושית קבוצות שהיה להם כוח צבאי לא הושמדו?
האם בכל ההיסטוריה האנושית קבוצות שלא היה להם או הפעילו כח צבאי, לא שרדו?
מה זה כח צבאי, אם לא האפשרות לא להצטרך להלחם?
הרבה שאלות עולות לי בקריאת התגובה שלך.
אהבתיאהבתי
לאדם יש את זכות ההגנה מפני אלימות. לפיכך במציאות הקיימת נדרש צהל כשמו העיוות נוצר כאשר מהגנה עוברים להתקפה ולכיבוש. כך אני כותב בספרי ״ תורת מגילת העצמאות לדמוקרטיה ישראלית״. זוהי הצעה לאתיקה ישראלית הקרובה בערונותיה לנכתב על הבודהיזם לעיל. בהוצ צמרת.
אהבתיאהבתי
הי רואבן תודה על ההתייחסות ועל ההפניה. הבודהיזם, בדרכים יצירתיות, מתייחס למצבים של הגנה מפני אלימות. הפרמטר שמודגש בכתבים של הבודהיזם המאוחר הוא ההתכוונות/ כוונה, וליתר דיוק השאלה האם יש חמלה לצד שכלפיו מופנית האלימות. זו סוגייה סבוכה, אבל ללא ספק אפשר להסכים שברגע שעוסקים בכיבוש והתקפה הכל קורס. כל טוב
אהבתיאהבתי