אתמול (17.4) התקיים הכנס: "מעבדות לחירות בימים מורכבים – פרספקטיבות בודהיסטיות על פוליטיקה ועל דמוקרטיה", הכנס, שיתוף פעולה של פסיכו-דהרמה, תובנה ובודהיזם בישראל, היה מרתק (בקרוב יעלו הקלטות הכנס באתר פסיכודהרמה). הנה השיחה שהכנתי. הספקתי לחלוק רק את חלקה הראשון ואני מצרף אותו. המשך יבוא. אחרי פסח אנחנו מתעתדים קורס קצר בנושא הזה במסגרת פסיכו-דהרמה. אעדכן…

זה קישור לשיחה שלי. קישור לפלייליסט כולו כאן.

חלק ראשון – בודהיזם והדמוקרטיה:

הכנס הזה נולד בעקבות כאב שעלה במפגשי הסנגהה סביב התחושה שרבים מאתנו חולקים, של איום על הדמוקרטיה. באחת הקבוצות, לאחר שיחה ארוכה על התמודדות עם הקורונה, כמה מתרגלות הודו שהכאב היותר גדול שלהן הוא האיום על הדמוקרטיה.

לאור זאת, רצינו להציע פרספקטיבה או פרספקטיבות בודהיסטיות לנושא הזה. ריבוי הפרספקטיבות והדרים שנאמרו קודם לכן מותירים לי חופש לייצג את הצד הדמוקרטי-ליברלי או ה'שמאלי' של המפה ולהציג את העמדה הפרטיקולרית שלי, את איך שאני תופס את הבודהה-דהרמה.

הדוקטורט שלי עסק בבודהיזם מעורב, בתפיסות פוליטיות בודהיסטיות ובאפשרות לבודהיזם רדיקלי ובתפיסה חינוכית שנובעת מתפיסות אלה.

אני מבקש לטעון שהדרך הבודהיסטית כדרך שמקדשת חופש תבחר בדמוקרטיה. אני אומר זאת ונתלה באילנות גבוהים: הדלאי לאמה שאחרי שנים של שלטון דתי, שינה את שיטת המשטר של הגולה הטיבטית לדמוקרטיה או הוגים כמו סטיבן בצ'לור שחוקרים וחושבים את האופן בו הבודהיזם צריך להתהוות בתקופה הנוכחית.

אחת הדרכים בהן מתואר התרגול הבודהיסטי הוא כמאבק להפחתה והעלמות של 'שלושת הרעלים' – תאווה, שנאה ותעתוע, בלבול. שלושה פקטורים שכאשר הם נמצאים בתודעה הם מביאים לסבל, לאי-נחת, 'דוקהה'. דיוויד לוי, מורה זן ואחד ההוגים החשובים של הבודהיזם הפוליטי, טוען כי שלושת הרעלים הללו מתמסדים לתוך החברה. הופכים למוסדות.

הוא מסביר שנוצר מצב שבו תאווה, שנאה ותעתוע מפסיקים להיות רק יצירה אנושית של אדם כזה או אחר, אלא הופכים להיות חלק מהשיטה, עד למצב שבו יש מוסדות שמנציחים אותם. מוסדות שמתעלים על אדם כזה או אחר.

דוגמאות פשוטות היא למשל האופן שבו לתעשיית הנצח תהיה נטייה להנציח מלחמה ושנאה. יכול להיות תעשיין קדוש שרק רוצה לסגור את מפעל הטנקים שלו, אבל עצם קיומה של תעשיית נשק יעודד בד"כ מלחמה. באותו אופן, אפשר לחשוב על האפנים שבהם תרבות הצריכה ועולם הפרסום הם מוסד שמבסס ומנחיל תאווה. אם יש אנשים ונשים סופר מוכשרים שהעבודה שלהם היא לשכנע אותנו כל הזמן לצרוך תוך שימוש בתאווה שלנו, תוך העצמה של התודעה שלנו, הרי שהתאווה בחברה תהיה גדולה יותר.

חשוב לנו לדעת את זה כמתרגלים. לדעת איך אנחנו מושפעים מהמוסדות האלה.

אבל בהקשר הנוכחי, מה שיותר חשוב הוא להבין שהחשש שלנו מהמצב הנוכחי הוא חשש נבון. דמוקרטיה מציעה חירות – חירות מחשבתית-תפיסתית, חירות ממשית. היא מציעה, למשל, את החופש לתרגל בכל מסורת שבא לנו, לסוע לאן שבא לנו, לדבר על מה שבא לנו. היא מיטיבה והיא חשובה.

כשהחופש הזה מאוים, הגיוני שנדאג. כשהתבונה מאוימת על ידי "פייק ניוז", על ידי תנועה שמנסה לזרוע עפר בעיני ההמונים, הגיוני שנתקומם. אותה תנועה שגורמת לנו לבקש צלילות נפשית, מתקוממת נגד הניסיון לערפל את התודעה, להטעות.

אותה תנועה שמנסה להפחית שנאה, גורמת להתקוממות אל-מול הסתה ושיסוי.

אותה אמונה שהאדם הוא אדם הוא אדם, גורמת להתקוממות אל-מול גזענות.

Zen Master (&Proff.) David Loy

פעמים רבות, הדרך הבודהיסטית שמה דגש על האופן שבו "עובדים עם" ההתקוממות והכעס, מטפלים בהם. על האופן בו מפתחים התבוננות חומלת. אבל אני רוצה להציע להקשיב לחוכמה של ההתקוממות והכעס, לשים לב אליהם ואל האנרגיה שאצורה בהם.

אני רוצה לטעון שחמלה נכונה, תחילתה בבהירות ואבחנה של 'טוב ורע'. חמלה אמיתית היא לא רק חמלה לגזען, למשסה, לאחר. היא גם חמלה לכל המושאים ההתנהלות הזו ודאגה להם. לכן חמלה נכונה תחילתה בבהירות לגבי המציאות. האנרגיה שעולה עם הכעס וההתקוממות צריכה להיות מנותבת לפעולה בעולם, פעולה חומלת. לא צריך רק לשכך אותה, צריך לתעל אותה.

נכון, התבוננות בודהיסטית שמרפה מ'עמדות ודעות', עשויה לפתוח אותנו להבנה של עמדות האחר, לחקירה שלהן, לחשיבה עליהן ואולי אפילו נמצא מקומות שבהן אנחנו טועים והאחר צודק. אולי נמצא בתוכנו מרחב לשים לב שיש מקומות שבהם לא ברור לנו עד הסוף מי צודק. אולי נצליח להרפות מ'שמאל' לעומת 'ימין' ותגיות כאלה. אבל אין פירוש הדבר ויתור על בהירות ערכית-תפיסתית, אין פירוש הדבר ויתור על פעולה של התנגדות לכל סוג של דיכוי. אין פירושו ויתור על המאבק במי שזורע תאווה, שנאה ובלבול.

הדרך הבודהיסטית היא רק דרך שבה אני נאבק לא רק ברעלים "שם בחוץ', אלא גם עם ההתעוררות של אותם רעלים בתוכי.

האילן החשוב ביותר עבורי הוא הבודהה עצמו. נסיך שהיה לוחם חופש. מורה רוחני שקיים 'מסעות דילוגים' בניסיון להשכין שלום, שבחר לעשות מהפכות חברתיות דרך המדיום הדתי – בחר ללמד לימודי רוח לבני כל המעמדות ואפילו לנשים. אפשר רק לדמיין את היקפה של מהפכה שכזו לפני 2,500 שנים.

ואחרי שאנחנו מבינים את זה אנחנו נעים לדרך האמצע. דרך שבה אנחנו מבקשים

להחזיק מורכבות

להחזיק אמפטיה

מבלי לאבד את הבהירות,

מבלי לאבד את ההתנגדות.

לוותר על כעס,

מבלי לוותר על פעולה.

לוותר על שנאה,

מבלי לוותר על בהירות.

לוותר על צדקנות

מבלי לוותר על צדק.

החמלה והאמפתיה לא מובילות לויתור על המאבק. להפך!

מאידך, לשהות לא רק באמפטיה אלא גם בריקות.

ריקות שרואה את הדברים בהקשר, רואה שהמצב לא עד כדי כך גרוע. שעדיין עם כל הפופוליזם, אנחנו במצב יותר טוב מאשר הייתה רוב האנושות לאורך רוב ההיסטוריה.

שהקורונה גרועה פחות מהמגיפה השחורה.

ומתוך תפיסת הריקות חוזרים למאבק

בכוחות מחודשים שמקרום בשלווה שקטה.