4.5.2 נרקיסיזם וקפיטליזם: העצמי כפרויקט הצלחה

פרק מתוך הדוקטורט שמסביר את האופן בו מתבטאת סנקהרה דוקהטה במבנה העל הקפיטליסטי.

[הבהרה: נדמה לי שהמושג היחידי שעשוי להיות לא מוכר הוא "סנקהק דוקהטה", אז כמה מילים: ההגות הבודהיסטית מניחה שישנה אי-נחת קיומית יסודית, 'חריקה', דוקהה. את הדוקהה הזו מקובל לחלק לשלושה חלקים – "דוקהה דוקהטה" – דוקהה, אי-נחת מובהקת – כאב, צער, עצב – כשרע לי ואני יודע שרע לי. השני, דוקהה של ארעיות (ויפרינמא), דוקהה שנובעת מהעובדה שכל הדברים, כולל הטובים, ארעיים, שבירים – האנשים שאנחנו אוהבים, תהילה, הצלחה, החיים שלנו…- הכל ארעי. השמחה והאושר שהם מסבים לנו, הנם במידה רבה המנבא של דוקהה שתופיע כשהם יעלמו. השלישי סנקהרה דוקהטה הנו סוג מעודן של אי-נחת שנובע מהעובדה שאין לנו באמת 'עצמי' מוצק ומובחן, מחד, ומהעובדה שאנחנו משתוקקים לעצמי שכזה, מאידך. התחושה שהעצמי הוא כה שברירי, מסיס, מעורפל, מייצרת דוקהה מעודנת שעליה מרחיב הפרק להלן].

עיוות המציאות הנרקיסיסטי יתאפיין על פי רוב בהתכחשות לאתגריה ולקשייה של המציאות, ובהכחשה של כישלונות, חולשות וטעויות. שני המאפיינים הללו עשויים להקטין את החוויה של הדוקהה המוחשית, דוקהה דוקהטה, שכן האדם הנרקיסיסטי חש שהיא לא תקפה לגביו, או שהוא מסוגל להתמודד איתה בלי בעיות. מאידך, הנרקיסיזם מגביר את סנקהרה דוקהטה וכן את הדוקהה של הארעיות, משום שהוא משעין את מלוא כובד משקלה של העצמיות על זהות אחת, טלאי אחד בשמיכה. כאשר טלאי זה נפרם, הזהות כולה נפרמת במפתיע, ומתרחש המצב שהפסיכולוגיה מגדירה כמשבר נרקיסיסטי.[1] לסבל שגורמים מצבים אלה נוסף הסבל שגורמים הצורך התמידי לקיים ולנפח את אותה זהות מדומיינת, החרדה מפרימתה, אובדן הקשר עם המציאות ואובדן היכולת ליצור קשר, אמפטיה אהבה.[2]

לאור הסבל הרב שהיא גורמת, מפתיע אפוא שההפרעה הנרקיסיסטית סובלת מתת-טיפול. ניתן למצוא לכך הסברים פסיכולוגיים: לעתים קרובות, הנרקיסיסט אינו מעוניין בטיפול משום שהוא סבור כי "אצלי הכל בסדר"; הרגשה זו מתאפשרת לעתים בזכות יכולתו של הנרקיסיזם להתמיר את הסבל המוחשי לתחושת משמעות או עליונות. בפעמים אחרות מקורה של ההסתייגות מטיפול הוא באמונה הנרקיסיסטית ש"אף אחד לא יכול באמת לעזור לי" (שהרי אני כה מיוחד) או ש"אני ממש בסדר, אני סובל בגלל העולם שלא מבין אותי".

אולם ההסבר המעניין יותר מבחינתנו הוא ההסבר המבני, שבוחן את התועלת של ההפרעה הנרקיסיסטית לעולם העבודה הקפיטליסטי. אריך פרום מתייחס לקונפורמיות כאל המנגנון המרכזי בו מתגבר האדם המודרני על תחושת נפרדותו, וטוען כי הקונפורמיות מקורה במנגנונים פסיכולוגיים של מנוס מחופש.[3] אולם הסבר זה אין בו די: צדו השני של המנוס מחופש הוא ההשתוקקות לתחזק את העצמי בתוך מרחב ההתייחסות החברתי. ניתן לחשוב על הנטייה האנושית לברוח מחופש ועל התשוקה הנרקיסיסטית כנטיות משלימות: אני מפחד להיות חופשי לחלוטין, אך משתוקק להיות מיוחד, ולכן מוצא ייחוד בתוך מרחב ההתייחסות החברתי. הנרקיסיזם הלאומני מאופיין בתחושה שאני מיוחד וחד פעמי משום שאני חלק מלאום מיוחד. הנרקיסיזם הקפיטליסטי מאופיין בתחושת ייחוד שמקורה בהצלחה בתוך מגרש המשחקים הקפיטליסטי, גם אם הצלחה זו אינה מיטיבה עמי.[4] אל הנ' במושג "מצליחנות" ניתן להתייחס כנ' ההקצנה, בדומה ל"לאומנות". המצליחנות שונה מסתם רצון להצליח. כמו הלאומנות, יש בה ממד קיצוני של ריכוז עצמי, ולכן היא מלווה לרוב בנכונות לפגוע באחר כאשר הוא מסכן אותי או מפריע לי.

כפי שראינו, הקפיטליזם המצליחני מאופיין פעמים רבות במידה מפתיעה של הזדהות עם מקום העבודה. למעשה, אחד ממאפייניו המרתקים של הקפיטליזם בן-ימינו הוא היכולת לגרום לאנשים ונשים לתת את כל-כולם למטרות אי-רציונליות ואף מופרכות, שמגדילות את רווחי החברה. לנרקיסיזם הקפיטליסטי יש בכך חלק מכריע. המידה בה תמריצים כלכליים מגבירים מוטיבציה בקרב עובדים היא מוגבלת, ולפיכך הקפיטליזם בן זמננו זקוק למנגנון נוסף על מנת לגרום לאנשים לעבוד קשה יותר ויותר שעות. הזדהות עם המוצר היתה יכולה למלא תפקיד זה, אך לחברות רבות אין מוצר שקל להזדהות אתו, בין אם משום שהמוצר שלהן מופשט ובין אם משום שהוא אווילי, ובמקרים רבים אפילו מזיק ופוגעני. הפתרון הפשוט הוא ההזדהות עם העצמי כפרויקט הצלחה. באופן בלתי תלוי בתוצר, אני בוחן את עצמי לפי ההתקדמות שלי ולפי המידה בה אני מצליח לעשות היטב את מה שאני עושה – גם אם מדובר בהגדלת שורת הרווח, שמשמעה הישיר גזל מהלקוחות. כך קורה שעובדים בגופים הכלכליים הגדולים פוגעים באופן מודע באחיהם למעמד העובד רק כדי להגדיל את שורת הרווח של הבנק, בידיעה מלאה כי רווחים אלה מגיעים בסופו של יום לכיסם של מעטים. הבונוס השנתי לא היה מספיק כדי לאפשר את העוול הזה; מה שמאפשר אותו הוא מצליחנות קונפורמית נטולת מוסר או אוטונומיה, בה דרים בשלווה יחדיו המנוס הקונפורמי מחופש יחד עם הנרקיסיזם המצליחני השטחי.

הסבר אפשרי נוסף וביקורתי פחות להתחזקות הנרקיסיזם בחברה בת ימינו יצביע על התמוטטות הקהילה והקולקטיב כגורם מרכזי בתהליך זה. התפוררותם של מבנים קהילתיים הגבירה את חוויית השבריריות של העצמי. אם התייחסנו קודם אל המשפחה כאל דרך להפוך את העצמי לרחב וקונקרטי יותר, הרי שהחוויה הקולקטיבית-קהילתית שאפשרה לאדם להשעין את העצמי שלו על בסיס רחב מאוד. יתר על כן, מנקודת מבט מודרנית, ההזדהות של האדם הפרה-מודרני עם הקולקטיב והקהילה מבטאת הבנה מדויקת יותר של המציאות, משום שיש בה מטעם חווית ההוויה שלובה. אמנם, כאשר חוויה שכזו נגועה בהיאחזות, שנאה ובורות היא הופכת מסוכנת, אך אפילו אז יש בה הבנה וידיעה מסוימות של הוויה שלובה, שחולשתה בהיאחזות ובתחימה של החיבור לקהילה ספציפית בלבד.[5] על כל פנים, ניתן להסתפק בטענה כי מנקודת מבט זו, התפרקות הקולקטיב הגבירה באופן דרמטי את החרדה הקשורה להעדרו של עצמי יציב. היציבות של הקהילה כעצמי מורחב אבדה, והאדם המודרני נאלץ לנפח ולהרחיב את העצמי כדי למצוא מזור לכאב הכרוך בכך. אולם תהא הסיבה לעלייתו של הנרקיסיזם בן זמננו אשר תהא, מהזווית הבודהיסטית והפדגוגית מה שחשוב הוא עצם עלייתה של דוקהה מסוג חדש, אי-נחת שונה וייחודית.

אחד המאפיינים המעניינים של הבודהיזם במערב הוא דחייתה של אמת האצילים הראשונה על כל משמעויותיה. המתרגלים במערב מתקשים לקבל את הטענה שהקיום האנושי מאופיין מטבעו באי-נחת, חוסר שביעות רצון וסבל. בשעה שכל הדתות הגדולות התייחסו לקושי הקיומי כאל אקסיומה שאין צורך להוכיחה, הרי שהתפיסה הרווחת כיום היא שהחיים הם דבר טוב בעיקרו, עם קצת הפרעות שנובעות מסטרס.[6] מן התפיסה הדתית, אשר נתנה כלים מעשיים ותפיסתיים להתמודד עם כאבי הקיום האנושי, עברה תרבות המערב אל הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, שניסתה להציע תשובה חילונית לאתגרים אלה, אולם שתיהן איבדו את הפופולריות שלהן עם התחזקות האתוס הקפיטליסטי-אינדיבידואליסטי. האתוס הזה גורס כי עבור הראויים, אנשי המעלה, החיים הם "טוב", "נחת" ו"אושר". ואם אינך חווה את כל הטוב הזה, הרי שהבעיה מצויה אצלך ועליך לפתור אותה בזירה הפרטית, בחדר הטיפול הפסיכולוגי. כפי שראינו, האתוס הזה תורם לשימור הסדר החברתי הקפיטליסטי, שכן הוא מבטיח שלא נאשים את שגרת העבודה הקפיטליסטית בסטרס שלנו, אלא את חוסר היכולת שלנו להתמודד עם הלחצים האובייקטיביים לכאורה של עולם העבודה.[7] כלומר, החוויה של דוקהה דוקהטה בחיי היומיום הופכת באתוס הקפיטליסטי לאחריותו של הפרט, או ליתר דיוק לאשמתו, וכך משולבת לתוך סנקהרה דוקהטה ומעצימה אותה.[8]

הקשיים שאני חווה נובעים מאיזה כשל פנימי, חוסר יכולת להתאים את עצמי לאידיאל האדם הקפיטליסטי – אני לא מספיק חרוץ, ממושמע, מוכשר, "עוצמתי", נחוש או בעל-סיבולת. סטיב ג'ובס, מייקל ג'ורדן ויצחק תשובה הצליחו להכין לימונדה מלימונים חמוצים, ואני רק מחמיץ פנים.

החוויה של דוקהה דוקהטה היא הבושה החדשה ומקור האשמה. להודות שקשה לך או שאתה סובל זה להודות שנכשלת במבחן החיים הקפיטליסטי.[9] זה עניין שמספרים רק תחת חיסיון מטפל-מטופל ולמעשה, עדיף לא לספר את זה אפילו לעצמך. החיים המערביים מאופיינים איפוא בהכחשת הדוקהה ולכן אין זה מפתיע שהפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית נעלמה מהנוף התרבותי – האקסיומה עליה היא מבוססת הפכה להיות לא-רלבנטית. ההגדרה הפשוטה של דוקהה מתייחסת לעובדה שפעמים רבות איננו מקבלים את מה שאנחנו רוצים או מקבלים את מה שאנחנו לא רוצים. אם בעבר יכולנו להטיל את האחריות למצב הזה על אלוהים, על ה'קרמה' שלנו,[10] או על האבסורד, הרי שהיום האשמה כולה עלינו – אם היינו מוצלחים יותר היינו מצליחים להשיג את כל מה שאנחנו רוצים ו/או לומדים לחיות עם מה שאין.

אם אנחנו חווים את עצמנו כאשמים בחרדות ובכעסים שלנו, בעצלנות ובחוסר המשמעת שלנו, הרי שהשנאה שלנו למצב הקיומי המנוכר שלתוכו נקלענו תהפוך בהכרח לשנאה עצמית וניכור עצמי. כך נולדת שנאה מתוך ההפנמה והקבלה של אידיאל האדם הראוי של הקפיטליזם, ומתוך השאיפה לעמוד באידיאל אדם אישי שיצרנו בהתבסס עליו. למעשה, עצם יצירתו של אידיאל אישי כזה היא בפני עצמה מהלך נרקיסיסטי אופייני של האדם בתרבות הקפיטליסטית.

עם זאת, מנגנון נרקיסיסטי אחר שהוצג לעיל מאפשר לנו להתגבר, לפחות במידת מה, על הכאב המפלח הכרוך בשנאה עצמית. הפתולוגיה הנרקיסיסטית מאופיינת בהכחשה של המציאות, ובאמונה בעצמי דמיוני מושלם. את האמונה באל אנחנו מחליפים באמונה בעצמי המדומיין וביכולת להגשימו במציאות. את המשיח מחליפה השלמות. הניפוח, העיוורון, הכאבים והמחירים של הנרקיסיזם הקיצוני נתפסים כקלים הרבה יותר מהחלופה.[11] מעניין לשים לב שנרקיסיזם קיצוני זה מחליף תכנים דתיים מרכזיים: השאיפה הדתית להביא את האמונה באל לידי שלמות[12] מוחלפת בשאיפה להביא את אידיאל העצמי לידי שלמות. שאיפה זו מלווה בפרקטיקות שמטרתן לחזק את האמונה, ויש אפילו סוכנים חברתיים שכל תפקידם לעזור לך להגיע ל"שלמות האמונה".[13]

כמו כל תעתועי הקפיטליזם, גם האתוס של בן המעלה הקפיטליסטי והתפיסה המריטוקרטית הקשורה אליו אינם מנותקים מהמציאות. ישנם בני מעלה שמצליחים להשתחרר מעצלות, חרדה או סטרס ולהגיע להישגים יוצאי דופן. אלה גיבורי התרבות שלנו: מנכ"ליות מצליחות, אמנים שופעי יצירתיות או מדענים פורצי דרך. אלַא שהיוצא מן הכלל פה, לא רק שאינו מעיד על הכלל, אלא שהוא מעוות אותו. מנקודת המבט של חוק הקרמה, העובדה שא/נשים מסוימים מוצאים את עצמם בנסיבות שמאפשרות את אותה הצלחה אין פירושה שהדבר אפשרי עבור כולם/ן.[14] היכולת שלנו לעצב מחדש את תכונות האופי שלנו קיימת, אך היא איננה אינסופית, בוודאי לא בטווח הקצר, והיא מושפעת במידה רבה מנקודת הפתיחה שלנו ומנסיבות חיינו הנוכחיות. יתר על כן, נסיבות חיצוניות ממוזלות מסויימות דרושות כדי שאופי יוכל להיתרגם להצלחה כלכלית. האתוס של ה"self-made man", "הילד שגדל בשכונת מצוקה ועלה לגדולות", מתעלם מהעובדה שמדובר במיעוט מזערי ומהנסיבות שאפשרו זאת. הבולטות החברתית של הדוגמאות הללו מטעה, משום שהיא מתעלמת מנדירותן ומסתירה אותה, ומציגה אותן כאפשרות תקפה לכולם. מקרי ההצלחה המעטים משמשים כדי לגרום לכל שאר בני האדם בחברה הקפיטליסטית לחוש שהבעיה היא אצלם: "אם לא הייתם מתבכיינים, מתקרבנים ומתעצלים אולי הייתם מצליחים כמו יצחק תשובה שגדל בשכונת מצוקה בנתניה והוא היום טייקון"; "אם רק הייתם חרוצים, נחושים ויצירתיים כמו סטיב ג'ובס הייתם מצליחים לצאת מהכלא הבינוני שבו אתם חיים". הקפיטליזם מעודד את רובנו להרגיש אשמים על כך שאנחנו לא מצליחים לעמוד בסטנדרט שמציבות הדוגמאות המועטות להצלחה חריגה, או חמור מכך, לא מצליחים לפתח את האמונה היסודית שתגרום לנו לנסות לעמוד בו. אשמה זו מובילה אל ניכור ואל שנאה עצמית.

אחד הפרדוקסים המרתקים בהגירת הבודהיזם אל המערב נוגע להמרה שעברה הדרך הבודהיסטית לתוך פרויקט ההצלחה הקפיטליסטי, ולעלייתו של אידיאל אדם חדש ומוזר – בודהיסט-קפיטליסט. אידיאל אדם זה נוצר באמצעות אדפטציה של אידיאל האדם הבודהיסטי אל תוך אידיאל ההצלחה הקפיטליסטי. התכונות ונטיות האופי של אידיאל זה לקוחות מהדרך הבודהיסטית, אך אופני ההגשמה והפיתוח שלהן הם קפיטליסטיים לחלוטין. הדרישה היא להיות בודהה כאן ועכשיו, לפתח וליישם באופן מיידי את החוכמה, החמלה והמשמעת המנטאלית שמהוות את פסגת הדרך, תוך אובדן ההתייחסות המקורית, המתבטאת בארבע האמיתות, לדרך הבודהיסטית כתהליך ארוך טווח, כדרך שמתייחסת לנטייה להשתוקקות והיאחזות כ"אמת", שמתייחסת לדרך כ"אמת", שמתייחסת לדוקהה כאמת ומציאות קיומית. התעוררות היא המטרה והשאיפה להגשים אותה נוכחת מתוך מודעות צלולה לעובדה שאנחנו על דרך ארוכה. הא-דואליות הבודהיסטית מציגה תנועת מלקחיים, שבה אנו נקראים מצד אחד לטפח תכונות מיטיבות, כמו אהבה, נדיבות, סבלנות ומשמעת, ומאידך להרפות מכל אחיזה בעצמי נפרד וקבוע, ובתכונות מהותיות של אותו עצמי. כלומר, היא מדגישה את האחריות שלנו לפיתוח תודעתנו, אך מתוך הבנה שתודעתנו היא לא לגמרי שלנו, אלא תלויה בגורמים ותנאים. בניגוד לכך, האידיאל הבודהיסטי-קפיטליסטי מבקש התעוררות כאן ועכשיו, שלווה והיעלמות של סְטרס כאן ועכשיו, ואין בו כל דגש על קבלה או חמלה עצמית. זה האידיאל שמפניו מזהיר ז'יז'ק בהתייחסו ל"בודהיזם המערבי". אידיאל האדם הבודהיסטי הוא אפוא אידיאל של אדם המצוי על דרך, "שלם שאינו מושלם" כפי שמגדיר זאת מרטין בובר.[15] דיון מפורט באידיאל אדם זה יוצא להלן.


[1] ניתן להבחין בין משברים נרקיסיסטים קטנים לבין שבר קיצוני שמתרחש כשהמבנה הנרקיסיסטי קורס, למשל כאשר איש הקריירה יוצא לפנסיה ומאבד את זהותו המקצועית.

[2] בפרק שעוסק בנרקיסיזם מדגישה הפסיכואנליטיקאית אסתר פלד את הבדידות הנרקיסיסטית – את חוסר היכולת לקיים יחסים של טוב עם הזולת עד כדי חוסר הכרה בקיומו. הנרקיסיסט חווה את העולם דרך איכויות רגשיות של צרות עין וחמדנות, אינו מכיר בזכות הקיום של הטוב אצל הזולת ולכן לא יכול לקיים יחסים של טוב עם הזולת. מחיר הנרקיסיזם הנו מחיר של בדידות נטולת מזור. בהמשך למלאני קליין, פלד מתייחסת לנרקיסיזם כ"הכחשה של תלות" – התחושה שאני סוכן עצמאי שאינו תלוי באיש ולכן לא חווה את הכאב של תלות באחר.  פלד, א., להרבות טוב בעולם – בודהיזם, מדיטציה, פסיכותרפיה, ת"א: רסלינג, 2007. 132-138.

[3]אני מתייחס פה לטענות של פרום ב"המנוס מחופש" לפיהן קיימים גורמים פסיכולוגיים שגורמים לאדם להירתע מחופש וממחירי החופש, והם מצויים בבסיס הנטייה האנושית לקונפורמיות.

[4]והנרקיסיזם השלם הוא שילוב של השניים הללו – תחושת הזדהות מוחלטת עם הפירמה שאני עובד בה, שהיא ללא ספק הפירמה המוצלחת ביותר, המשולבת בתחושה שאני מצליח הצלחה מסחררת בפירמה. לא רק שאני בפירמה מוצלחת, אני גם מצליחן בתוכה; בשביל זה ללא ספק כדאי לעבוד ללא גבול ומתוך אקסטזה.

[5]אדגיש שמהפרספקטיבה הבודהיסטית אגואיזם קולקטיבי שכרוך בגזענות ושנאת האחר הוא כמובן בלבול והבנה לקויה של המציאות הקיומית שבה יש קשר הדדי בין כל היצורים. ובכל זאת, נקודת המבט של ההוויה השלובה ברורה יותר לאדם הקהילתי מאשר לאינדיבידואליסט. יכול להיות שהאינדיבידואליסט מבין טוב יותר רכיבים אחרים של המציאות, אולם בהקשר זה ובו בלבד, ישנה הבנה מדויקת יותר לאדם הקולקטיבי.

[6]עברנו מ-Mindfulness Based Suffering relinquishment ל- MBSR – stress reduction.

[8] אחד הגורמים המאפשרים זאת הוא ההתפתחות הטכנולוגית, והירידה האובייקטיבית של הדוקהה המוחשית. יש פחות מפגש עם הדוקהה של לידה, מחלה, גסיסה ומוות; בלתי נתפס בעיננו שבעבר לפחות 1 מ-3 תינוקות היו מתים בלידתם ולפחות 50% מהתינוקות לא היו שורדים את הילדות. התנועה מ-40% ל-0.2% תמותת תינוקות היא בלתי נתפסת מבחינת חוויית הדוקהה.

[12] הצורך באמונה מודגש גם בדרך הבודהיסטית. בסוטה על עירור האמונה במהאיאנה מנוסחת שאיפה לפתח אמונה שלמה ביכולת האישית להתעורר לטובת כל היצורים החשים.

[13] הכוונה למאמנים אישיים ("קואצ'רים") אך גם למורים רוחניים מסוימים שמתחזקים נרטיב זה.

[14]לכך ניתן להוסיף את הפקטור של הטיית ההישרדות (או הטיית השורדים) שמעוותת את המחקר משום שהיא מתייחסת רק לאלה שהצליחו מבלי לבדוק את כל אלה שניסו. כך, יתכן שהיו מאות א/נשים בעלי הכישורים ותכונות האופי של סטיב ג'ובס אבל רק הוא הצליח בשל הנסיבות. אם זה המקרה, הרי שאין כל אפשרות לדרוש מכולם להיות סטיב ג'ובס משום שזה תלוי במידה רבה בנסיבות מקריות. דוגמה פשוטה יותר היא הדוגמה של הזוכים בלוטו והבלטתם. העובדה שישנם א/נשים שזכו בלוטו נטולת משמעות סטטיסטית ואין פירושה שכולם יכולים לזכות. נהפוך הוא.

[15] בובר, 'על חינוך האופי'.


מחשבה אחת על “4.5.2 נרקיסיזם וקפיטליזם: העצמי כפרויקט הצלחה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.