הכול צפוי והרשות נתונה: גישת הבודהיזם לאפשרות הבחירה

את הטקסט להלן כתבתי לקראת מפגש בסדרת מפגשי “שבילים רבים – דהרמה אחת" של בודהיזם בישראל שנערך בשישי האחרון. הוא כתוב אפוא כשיחה

כדי לצפות בשיחה ביוטיוב הקישו על התמונה

נושא הבחירה החופשית הוא אחד הנושאים המורכבים על הדרך הבודהיסטית ובחשיבה האנושית בכלל.

מחד גיסא, כל הקונספט של תרגול, של מוסר, משמעו שיש לנו בחירה חופשית. אנחנו יכולים לבחור להשתנות, להתפתח. לכן עלינו לפתח ולטפח את האיכות של נחישות, את האיכות של אמון בתרגול, לפתח חוכמה, משום שכל אלה גורמות לנו לתרגל יותר ולשאוף בפועל לשחרור.

מאידך, מה שאמרתי בדיוק עכשיו מצביע על היעדרה של בחירה חופשית. כך למשל, מרגע שהתפתחה חוכמה הבחירה שלנו מצטמצמת. מרגע שהבנו שאי-נחת – 'דוקהה' היא מאפיין יסודי של הקיום האנושי ושיש לה פתרון, לא נוכל שלא לצעוד על דרך שמובילה לפתרון הבעיה הזו.

ניקח לדוגמא את השלב בתרגול של 'כניסה לנהר' סוטהפנה, אפשר להתייחס לכך כאל הרמה הראשונה של ההתעוררות שטומנת בחובה הבנה אינטואיטיבית של הדהרמה והמאפיין העיקרי שלה הוא התפתחותו של אמון – סדהה/שרדהה – בלתי ניתן לערעור בדרך הבודהיסטית.

אדם שהגיע לשלב הזה 'נועד' להתעורר התעוררות מלאה בהמשך. חקירה של השלב הזה מצביעה על התפתחותה של חוכמה שמכירה באופן צלול בארעיות, חוכמה שהרפתה מההשקפה בדבר קיומו של עצמי (sakkāya-ditthi), ומאידך, וצפתה להציץ, 'לטעום' מבאר השחרור – נירוואנה.

השלב הזה הוא שלב מאוד ראשוני התעוררות, אצל סוטהפאנה לא בהכרח נראה ירידה כלשהי בהשתוקקות ובשנאה. אפילו ברמה המוסרית השינוי אינו דרסטי.

ובכן, היכן הבחירה החופשית?

הטענה פה הנה שמרגע שאדם טעם את טעם הניבאנה, שתה מבאר השחרור, כבר אין לו בחירה. הוא ללא ספק יגיע לניבאנה תוך 7 גלגולים לכל היותר.

דימוי שטחי מעט לכך הוא מצבו של אדם שנאבק שנים בהתמכרות לסיגריות. יום אחד אותו אדם מגיע לרופא שמראה לו צילום של ריאותיו הפגועות. הבהלה והטרור שמעוררת בו התמונה הזו גורמים לו להפסיק לעשן בו-ברגע. האם יש פה בחירה חופשית? האם הוא מסוגל בכלל לבחור אחרת?

אומרים שיש הבדל בין לרצות להפסיק לעשן, לבין לרצות-לרצות להפסיק לעשן. המצב השני הוא מצב בו אני יודע שזה לא טוב ורוצה לרצות להפסיק לעשן, זהו מצב ששונה דרמטית ממצב שבו אני באמת רוצה להפסיק לעשן.

האם יש בחירה?

בחירה חופשית וחוק הקרמה:

התחום בבודהיזם שעוסק באופן הנרחב ביותר בסוגיית הבחירה הנו חוק הקרמה.

קרמה פירושה פעולה והכוונה היא לפעולה רצונית, מכוונת (צ'טנא). הנחת המוצא של חוק הקרמה הנה שלכל פעולה מכוונת תהיה בהכרח תוצאה.

ברמה הפסיכולוגית מדובר בחוק די אינטואיטיבי:

אם עשינו פעולה מתוך כוונת זדון, ההתניה לזדון התחזקה בתודעתנו. הכוונה כשהיא מתגשמת כפעולה שיש לה תוצאה, מחזקת את ההתניה למצב התודעה הזה.

באותו אופן אם עשינו פעולה מתוך כוונה אוהבת, אם כוונה אוהבת הפכה לפעולה שיצרה השפעה בעולם, הנטייה שלנו לאהוב תתחזק ותגדל.

חוק הקרמה מתייחס גם לאופן בו התניות הולכות ומתחזקות בנו: אם נאפשר לסוג מסויים של מחשבות לעלות בתודעה שוב ושוב, הסיכוי שהן יהפכו לפעולה גובר. אם אני כל הזמן חושב מחשבות זדון על אדם אחר, שוב ושוב, ישנו סיכוי שיום אחד תהיה לי הזדמנות לפגוע בו ואני אממש אותה. הכוונה הפכה לפעולה. כל מחשבה שלנו מדומה לזרע. אם אני זורע זרע מסויים שוב ושוב ישנו סיכוי טוב שיום אחד הוא יקלט וינבוט.

גם הפעולות מדומות לזרעים, חזקים יותר, כך שאם אנו זורעים זרע של פעולה – אם אנחנו חוזרים על פעולה מסויימת שוב ושוב – יש סיכוי שהיא תהפוך להרגל.

חוק הקרמה מניח שמה שאנחנו קוראים לו 'אופי' או 'אישיות' הוא סך ההרגלים שלנו.

הפרשנות החילונית של חוק הקרמה מניחה שהאופי שלנו – סך ההרגלים שלנו – מגדיר את האופן שבו אנחנו פוגשים את אירועי החיים. כך, אם מישהו התנגש בי מאחור, אם אני אדם שאופיו מוגדר על ידי זדון, אני עלול להניח שהאדם שפגע בי עשה זאת מתוך כוונה רעה; אם לעומת זאת פיתחתי הרגל לחמלה אני אניח שהאחר, כמוני, כמו כל אדם, פישל וכי סביר להניח שכרגע הוא מזועזע לא פחות ממני.

שני אנשים עברו אותה חוויה, אחד פיתח קרמה, אופי שמעוצב על ידי זדון, השני פיתח קרמה של חמלה – התגובות שונות לחלוטין.

אם כך, איפה הבחירה החופשית?

האם לאדם שתודעתו מתוכנתת לזדון יש בחירה חופשית בשעת התאונה? האם לאדם שמתוכנת לחמלה יש בחירה חופשית?

הנטייה האינטואיטיבית שלנו היא להגיד שתמיד יש בחירה חופשית מסוימת. למשל, אם אדם שנוטה לזדון החל לתרגל בודהיזם והבין שבמחשבות של זדון ישנה פגיעה עצמית, ברגע התאונה, לאחר שיעלו מחשבות הזדון המותנות, יהיה רגע של מודעות שבו הוא ינסה להתמיר את המחשבות של הזדון במחשבות של חמלה.

ושוב נשאלת השאלה – האם הייתה כאן בחירה חופשית?

  • האם הייתה בחירה חופשית ללכת ללמוד בודהיזם?
  • האם הייתה בחירה חופשית ביכולת לפתח את ההבנה שזדון הוא פגיעה עצמית?

אנשים רבים שומעים את הרעיון הזה ולא מסכימים אתו, לא מבינים אותו. האם הייתה בחירה חופשית?

ריצ'רד טיילור הוא פילוסוף מערבי שחקר את הנושא של בחירה חופשית. כשהוא מציג את התפיסה הדטרמיניסטית לפיה 'הכל צפוי' הוא אומר שאם היו בידינו כל הנתונים על נפשו של אדם ברגע נתון, מצד אחד, ואת כל הנתונים על כל מאורעות חייו, מצד שני, היינו יכולים לחזות את התנהגותו באופן מושלם.

העובדה שאין בידינו את כל הנתונים אין פירושה שיש בחירה חופשית, פירושה שאנחנו פשוט לא מבינים את שרשרת הסיבות ההכרחית – הדטרמיניסטית.

ישנו דימוי של החיים האנושיים כשולחן ביליארד, אופן הסידור של הכדורים והמכה הראשונה מגדירה את המסלול של הכדור הלבן. מרגע שניתנה המכה הראשונה הכל צפוי ולא יכול להתרחש אחרת. אנחנו מדומים לכדור הלבן שמתרוצץ לאורך השולחן, פוגע בכדורים, פוגע בשולחן, משנה זווית. הכדור, מתוך עצמו, חושב שהוא בנתיב מפתיע, בלתי צפוי. למעשה הכל צפוי. טיילור מסביר שהעובדה שאנחנו חווים את המציאות מהפרספקטיבה של הכדור הלבן ולא מהפרספקטיבה של שחקן ביליארד מיומן, יוצרת אצלנו את התחושה של בחירה חופשית.

בפעם הראשונה ששמעתי על קורס ויפסנא הייתי בן 22 בקיוטו, התקשרתי למרכז לויפסנא ואמרתי שאני רוצה להגיע אבל אין לי כל כך הרבה כסף. הם אמרו לי שמוטב שאלך ללמוד זאת בתאילנד. זה היה מרכז של גואנקה שפועל בדנה. מוזר.

לאחר שלמדתי ותרגלתי תקופה במרכז בדרום תאילנד הגעתי לקורס של גואנקה. לאחריו חשבתי, שאם הרטריט של גואנקה היה הרטריט הראשון שהייתי עושה, הוא גם כנראה היה האחרון.

הנוקשות שהייתה בי באותם ימים, יחד עם הנוקשות והקשיחות של דרישות הקורס יצרו מפגש לא מיטיב.

האם, אפוא, הנוכחות שלי כאן, כמורה, היא בחירה חופשית?

שרשרת של אירועים מקריים מנעו ממנה לתרגל ביפאן, הביאו אותי לתרגל בדרום תאילנד בבי"ס שהיה מדוייק להפליא עבורי. האם בחרתי בכך?

האם בחרתי בכמיהה הראשונית לתרגול מדיטציה? היא התעוררה בי בגיל מאוד צעיר שצפיתי באחד מסרטי 'מלחמות הכוכבים' וראיתי שהג'די מתרגלים מדיטציה. האם הילד שצפה בסרט והתלהב מגבורת הג'די בחר בחירה חופשית?

האם אני בוחר ברגשות שעולים בי ממש עכשיו? כתבתי את השיחה הזו מראש וצפיתי ששיחה בפני קהל גדול תעורר בי התרגשות, ספק, אולי קצת חרדה. זה פחות או יותר מה שעלה. האם בחרתי בכך?

אחת התשובות הרווחות הנן שאנחנו לא יכולים לבחור בתגובה הנפשית הראשונית, אבל אנחנו יכולים לבחור בתגובה לתגובה. אינני יכול לשלוט על התעוררותה של חרדה, אבל אני יכול לבחור אם להגיב אליה בעוד חרדה, בגינוי ושנאה עצמית, או להגיב בקבלה, אופקהה, התבוננות.

אנחנו נכנסים פה לריגרסיה אינסופית. משום שכדי להגיב אחרת הייתי צריך קודם לכן – להתעניין בבודהיזם, ללמוד אותו, להחליט שהוא מיטיב ומתאים לי, להתחיל לתרגל, לפתח תשומת לב, ריכוז ומשמעת עצמית שמאפשרות לי לעצור את התגובה האוטומטית ולמקם במקומה תגובה אחרת.

האם בחרתי?

פתרון:

ההשלכות של ההנחה שאין בחירה חופשית הן עצומות גם בהקשר של ההתנהלות שלנו, גם בהקשר של האחריות שלנו לאחרים. אם אין בחירה חופשית לא רק שאין תרגול, גם אין מוסר. אנחנו גם מאבדים את אחד הרכיבים היסודיים שמגדירים את האנושיות שלנו – הבחירה החופשית, הרצון, היכולת להתכוון (צ'טנא).

לכן רובנו נרתעים מאוד מהרעיון שאין בחירה חופשית.

למעשה הפתרון לכך הוא מורכב.

נתחיל להסביר אותו עם הסבר מערבי אלגנטי:

יכול להיות מאוד שטיילור צודק ואנחנו כדורי ביליארד לא מודעים על לוח.

יכול להיות שאין בחירה חופשית.

אבל, לנו, מהפרספקטיבה שלנו, אין יכולת לדעת את מהלך הדברים ולכן אנו נאלצים להניח שיש בחירה חופשית. משום שההתכוונות שלנו היא אחד הכוחות שפועלים בלוח הביליארד.

קל יותר להבין זאת ביחס לאחרים – נניח שחבר שלי עומד לעשות משגה אדיר בחייו. אם יש דטרמיניזם הרי שאין צורך או טעם לעשות משהו. מאידך, היות שאינני מבין את הלוח הדטרמיניסטי יכול להיות שאני חלק מאותו לוח, יכול להיות שההתערבות שלי, הפעולה שלי היא חלק מרצף הפעולות שיצר את התוצאה ההכרחית. אם אינני עושה אותה, אני מחבל בתכנית הדטרמיניסטית הגדולה.

אני יודע שבתיאוריה הזו יש כמה חורים, אבל זמננו קצר ולכן אגש למשמעות היפהפייה של הרעיון הזה לתרגול:

יש משהו נפלא ברעיון של בחירה חופשית – באמונה שיש לנו יכולת לקחת אחריות על גורלנו, לעצב את חיינו, לבחור לרצות.

אבל גם יש משהו נפלא בדטרמיניזם. הדטרמיניזם עשוי להוביל לקבלה עצמית מלאה ושלמה. הוא עשוי להוביל לקבלה שלמה של העולם שהיא המפתח להתפתחותן של אהבה, חמלה ותחושת חיבור לעולם.

ההנחה שיש לנו השפעה רבה על התודעה שלנו ועל העולם היא הנחה אופטימית שנותנת לנו את הכוחות לתרגל ולהפוך את העולם למקום טוב יותר.

ההנחה שיש לנו השפעה מוחלטת על התודעה שלנו או על העולם, היא הנחה שעלולה להיות הרסנית ולהוביל לגינוי עצמי שיהפוך לשנאה עצמית ולתחושת חוסר יכולת.

הפתרון הבודהיסטי, לתפיסתי, הנו פתרון א-דואלי שמחזיק בו-זמנית בשתי התפיסות. יש בחירה חופשית ואין בחירה חופשית.

זה עלול להישמע מורכב, אבל בתרגול זה פשוט:

כל מה שקרה עד עכשיו, כולל מה שקרה לפני רגע, חייב היה לקרות. חרדה, השתוקקות, ספק או עצב שעלו – הכרחי היה שיעלו.

כל מה שקורה מרגע זה ואילך, נתון לבחירתי החופשית.

יש פה אתגר, משום שברגע הבא אני צריך להניח שמה שעשיתי ברגע הקודם (שבו הנחתי שיש לי בחירה חופשית), היה הכרחי.

בתרגול זה נראה כך – הכעס שעולה היה הכרחי, המודעות לכעס וגם תגובת הגינוי האוטומטית שעלתה אל-מול הכעס. המודעות שוב והבחירה לנשום ולהרפות מהכעס הם ביטוי של בחירה חופשית. ההתעוררות של הכעס מחדש היא הכרחית, לפעמים אפילו ההתעצמות של הכעס גם כשאנחנו יודעים שהוא לא מיטיב…

זוהי ההתגלמות המוחלטת של קבלה רדיקלית, של קבלה מוחלטת של העבר המתחדש, מבלי לוותר על העתיד.

הבודהה היטיב לנסח זאת במשפט המפורסם מהדרשה הקצרה על קרמה:

"כל היצורים הם הבעלים של פעולותיהם, יורשי פעולותיהם, הם נולדים מתוך פעולותיהם, קשורים לפעולותיהם, פעולותיהם הן המפלט שלהם. הם יירשו את הפעולות המזיקות או המיטיבות שהם יעשו".[1]

הוא מתחיל בבעלות – אנחנו הבעלים של הפעולות שלנו – פיזיות ומנטאליות – ישנה אחריות, ישנה בחירה חופשית.

אבל אנחנו גם היורשים של הפעולות שלנו, של הקרמה שלנו. אני עכשיו יורש את ההתניות שיצר מתישהו בחור צעיר.

אני נולדתי מתוך הפעולות שעשה אדם אחר.

מיד אחר כך הבודהה חוזר לאחריות – אני קשור לפעולות שלי, הן המפלט שלי. מה שאבחר לעשות – את זה אירש.

יש פה כריך שמתחיל בבעלות, עובר לדטרמיניזם וחוזר לאחריות – מרגע זה ואילך כל פעולה מיטיבה או מזיקה שאני אעשה – את תוצאותיה אני ארש. מכיוון שירשתי קרמה, יכול להיות שלא תהיה לי ברירה אלא לפעול בצורה מסויימת, ועדיין אני ארש את התוצאות של הפעולה הזו.

מה שהבודהה מבקש להדגיש פה זה את המודעות לכך שלפעולות יש השלכות שמובילה אותנו להיות זהירים יותר.

אנחנו לא תמיד נצליח, אבל המודעות לכך שאנחנו נירש את תוצאות הפעולות שלנו עשויה לגרום לנו להתאמץ יותר לפעול נכון.

לפני סיום אוסיף שפעמים רבות קל יותר להוסיף פעולות מיטיבות לחיים שלנו מאשר לשרש הרגלים מזיקים. מפרספקטיבה בודהיסטית זה לא פחות חשוב. אז מכיוון שיש לנו בחירה חופשית מסויימת, בואו ננסה לבחור להרבות טוב.

הלוואי שכולנו, הלוואי שכולם יהיו חופשיים מסבל

הלוואי שכולנו, הלוואי שכולם, יהיו מאושרים.

להלן קישור לוידאו של השיחה באירוע. התמונה הקפואה היא הוכחה אמפירית לכך שאין בחירה חופשית 😉

שיחה באירוע 'שבילים רבים – דהרמה אחת': בחירה חופשית

הציטוטים אליהם מתייחס הטקסט:

מתוך "מה לימד הבודהה", אל-בר וארבל, 2016 (אחרית דבר לספר הדרשות "דברי הבודהה")

"חוק הקרמה מסביר כיצד מתרחשת התפתחות זו. בקאנון הפּאלי מוצגת הקרמה כך: "כל היצורים הם הבעלים של פעולותיהם, יורשי פעולותיהם, הם נולדים מתוך פעולותיהם, קשורים לפעולותיהם, פעולותיהם הן המפלט שלהם. הם יירשו את הפעולות המזיקות או המיטיבות שהם יעשו".[2]

ציטוט זה נפתח במתן אחריות לסובייקט על מעשיו. לאדם ישנה חירות מותנית ובכל זאת יש לו אחריות מלאה על מעשיו. אחריות במובן שמובהר בהמשך לפיו האדם הוא היורש של מעשיו: כל מעשה מכוּון גורם להשלכה-תוצאה שהאדם יחווה, 'יורֵש' בלשון הסוטה. האדם שהוא יהיה "ינבע" ממעשיו משום שהאישיות היא תוצר של מעשים מכוונים, היא קשורה ואחוזה במעשים. ההתכוונות – המיטיבה או המזיקה – תקבע את חייו. כשהכוונה לא-מיטיבה ומזיקה, גם החיים יהיו לא-מיטיבים ומזיקים, ולהפך. "

מתוך,סרו של אג'הן פאיוטו על קרמה – טוב, רוע ומעבר להם, שיצא בהוצאת 'בודהיזם בישראל', עמ' 49-50:

באופן עקרוני, קרמה היא כוונה (צֶ'טָאנָה) ומילה זו כוללת בתוכה רצון, בחירה והחלטה, קרי: הדחף המנטאלי המוביל לפעולה. כוונה היא זו אשר מניעה ומכוונת את כל הפעולות האנושיות, הן הבונות והן ההרסניות ולפיכך היא מהותה של הקרמה, כפי שהדבר נאמר בדבריו של הבודהה: סֶ טָ נָהָ אם בִ יק הָ וָה קָ אמָ אם וָאדָ אמִ י – נזירים! כוונה, אני אומר, היא הקרמה. בכך שיש לנו רצון, אנחנו יוצרים את הקרמה באמצעות הגוף,[3] הדיבור והתודעה.

בנקודה זו ראוי שנשקיע מעט בהרחבת הבנתנו את המילה "כוונה". "כוונה" בהקשר של הבודהיזם היא בעלת משמעות מעודנת ועמוקה יותר לעומת מובנה המקובל בשפה המדוברת. בשפה האנגלית (וכך גם בעברית. המתרגמים), אנחנו משתמשים במילה זאת על מנת ליצור הקשר בין מחשבה רצונית ותוצאתה החיצונית המתבטאת בפעולה או במעשה.

לדוגמא, אנו עשויים לומר משהו כמו "לא התכוונתי לעשות זאת", "לא התכוונתי לומר זאת" או "היא עשתה זאת בכוונה". אך על פי הלימוד הבודהיסטי כל המעשים, הדיבור וכל המחשבות, לא משנה כמה מהירים, קצרי מועד וחולפים הם, או כל התגובות של התודעה לגירויים חושיים הנקלטים באמצעות העיניים, האוזניים, האף, הלשון, הגוף והדעת, ללא יוצא מן הכלל, בכל אלה יש מרכיבים של כוונה. לכן, כוונה היא בחירה רצונית של התודעה במושאי המודעות; היא הגורם המוביל את התודעה לפנות אל, הוא להידחות על ידי מושאי תודעה שונים או להמשיך בכיוון מסוים; היא המנחה או הגורם השולט בדרך בה תגיב התודעה לגירוי; היא הכוח המתכנן והמארגן את תנועות התודעה ובסופו של דבר היא זו שתקבע את מצב החוויה של התודעה (הנפש).


[1] MN III.206. (MN 135 culakammavibhanga suttam)

[2] MN III.206. (MN 135 culakammavibhanga suttam)

[3] .A.III.415 (A.22/334/464)


2 מחשבות על “הכול צפוי והרשות נתונה: גישת הבודהיזם לאפשרות הבחירה

להגיב על Muli G לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.