המנחה שלי, בתבונתו הרבה, הפציר בי להוריד את הדוגמא להלן מעבודת הדוקטורט. הדוגמא פוליטית מדי ובמידה רבה זמנית. מקווה שתהנו מהטעימה:
לשיטתו של צבי לם הדרך הנכונה להבין ולפרש כל שיטה חינוכית שלמה היא להתייחס אליה כאל אידיאולוגיה. כל שיטה שלמה תציע דיאגנוזה של המציאות – ניתוח שמסביר אותה ויוצק בה משמעות; תציע אסכטולוגיה – אוטופיה, אידיאל, מצב נשאף – פתרון לבעיות שהציפה הדיאגנוזה אשר יוצקת אף היא משמעויות משום שהיא מעניקה תקווה, כיוון, אמונה. מעניקה את התחושה שישנה תקווה, שיש מה לעשות. הרכיב השלישי הוא האסטרטגיה – איך מגיעים מהמצב הנתון, הבעייתי, אל המצב הנשאף.[1]
ככל שהאסטרטגיה תהיה ברורה יותר, ככל שהיא תיתפס בת-הגשמה, ככל שהיא תיתפס רלבנטית לתנועה מהמצב הנתון למצב הנשאף, כך יגבר כוחה של האידיאולוגיה. למעשה, פעמים רבות האסכטולוגיה תהיה רחוקה ועמומה, אולם הבהירות באשר למה שצריך לעשות נותנת עצמה רבה לאידיאולוגיה. עניין זה רלבנטי במיוחד לאסטרטגיות אוטופיסטיות בהן האסכטולוגיה היא תמיד בגדר מדומיין. כך לדוגמא, האסכטולוגיה של 'שלום', גם אם היא נתפסת ראויה, לא תהיה רלבנטית אם אין שום דבר שאפשר לעשות כדי להביאו, (אם, למשל, הכל תלוי בצד השני שאינו מעוניין בכך). לעומת זאת, אסכטולוגיה לפיה תמיד ניאלץ לחיות על חרבנו, למרות שהיא עשויה להיות פחות מפתה כשלעצמה, תהיה מוצלחת יותר אם היא מציעה אסטרטגיה בהירה ומלאת עֹצמה. האידיאולוגיה הראשונה נתפסת ככזו שמותירה את השליטה בידי אחרים ומותירה אותנו חסרי אונים, בשעה שהשנייה מציעה מוקד שליטה פנימי – אנחנו צריכים להיות חזקים, לא לפחד, לא להירתע, להמשיך במאבק המתמיד ו-"לא לפחד מדרך ארוכה" שהרי "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו".
ניתן לראות שלאידיאולוגיה שכזו ישנם רכיבים כמו-אוטופיסטיים של תהליך מתמיד. עצמתה נובעת מהאמונה בדיאגנוזה (בכל דור ודור) ומיעילותה של האסטרטגיה. זוהי אסטרטגיה אשר פוגשת באופן מדויק את החרדה משבירותו של העצמי ומציעה תפיסה עצמית של עֹצְמָה, כּוח, אוֹן – לא משנה מה עושים האחרים, אני, אנחנו תמיד נשארים חזקים.
בה-בעת שכוחות פופוליסטיים הולכים ומתחזקים בכל רחבי העולם, אנחנו צופים בנסיגה מתמשכת בכוחם של כוחות סוציאל-דמוקרטיים והומניסטיים. כיצד ניתן להסביר זאת? ישנם הסברים מלומדים רבים, אך מהפרספקטיבה הזו יש לקחת בחשבון את התחרות האידיאולוגית או, ליתר דיוק, את ההפסד: הכוחות ההומניסטיים שמים לב שהם מפסידים, נחלשים, כאשר ההמונים מעדיפים גישות אחרות. ההפסד מוביל לתחושת אבדן שליטה שמלווה בפליאה אבסורדית שמקורה בחוסר ההבנה של הנהייה אחרי הפופוליזם. גם הכוחות ההומניסטיים מתקשים להסכין עם מיקוד השליטה החיצוני הזה ובוחרים, הלכה למעשה, במוקד שליטה פנימי – אינדיבידואליסטי: אינני יכול להשפיע על ההמונים ה'נבערים', אבל אני בהחלט יכול לשלוט על חיי הפרטיים, על הקריירה שלי, המשפחה שלי, (כאן או במקום אחר). בימים אלה, האינדיבידואליזם המרוכז בעצמו, בשונה מההומניזם, יודע להציע מיקוד שליטה פנימי, אסטרטגיה בהירה. גם אם עבור ההומניסט ישנו פחות פיתוי באידיאולוגיה האינדיבידואליסטית ובאוטופיה שהיא יודעת להציע, הרי שהיא מציעה לפחות אסטרטגיה ברורה, קשר ברור בין פעולה לתוצאה; שליטה.
בקונטקסט הזה אפשר להתפעם שוב מהגיונו של בובר, (בהמשך לחסידות), שמדגיש כי "הבא לתקן יתחיל בו בעצמו". מעשה התיקון – אדם-עולם – הכרחי שיהיה זמין תמיד, זמינות זו מאפשרת שמירה מתמדת על מוקד שליטה פנימי, תיקון האדם הוא לא רק ראשית הדרך, אלא גם הבסיס הבטוח. היכולת להחזיק אידיאולוגיה הומניסטית בימים של פופוליזם והידלדלות-רוח לא יכולה להישען רק על אסכטולוגיה הומניסטית של חירות, שוויון ואחוות-עמים. ככל שחולפות השנים נבואתו הדטרמיניסטית של מרקס נדמית פחות ופחות נגישה.[2] רק מעטים מצליחים לאחוז בה בעוז ואצל רבים מהם נראה כי מדובר באילוץ ערכי, (הם אוחזים רק בגלל חוסר יכולת נפשית להגר לאידיאולוגיה האינדיבידואליסטית). ניכר גם, כי האילוץ הזה אל-מול-פני המציאות מוליך למיאוס גובר כלפי המציאות, כלפי האידיאולוגיה המתחרה וכלפי ההמונים. אותם המונים עבורם הם מבקשים חירות ושוויון, אותם המונים מהם הם דורשים אחווה. אחרים, וראוי לומר שמדובר בַּרוב, אוחזים ברפיפות באותם ערכים הומניסטיים מבלי לשים לב לעובדה שהאסטרטגיה האינדיבידואליסטית-קפיטליסטית בה הם מנהלים את חייהם עומדת בסתירה עצומה לאותם ערכים עצמם.
כדי להיות מסוגלים לאחוז בשתי ידיים באידיאולוגיה הומניסטית נדרשת אסטרטגיה הומניסטית ברורה ונגישה. אסטרטגיה שמציעה כלים זמינים התמודדות בכל רגע ובכל מצב.[3] בנקודה זו ברור גם יתרונה הסגולי של הדרך הבודהיסטית בעת הזו: העובדה שמדובר בדרך שיטתית שיודעת להציע מתודה חילונית עשירה של תיקון אדם.
אתגרו של הבודהיזם הפוליטי, המעורב חברתית, לשזור את הדרך הזו בתפיסה חברתית ברורה וקוהרנטית לזו הפנימית.
הניתוח
הזה מחדד ומחזק את ההעדפה שלא להתמקד בדמותו של בית ספר בודהיסטי או מערכת חינוך
בודהיסטית. שלא לצייר אסכטולוגיות מדומיינות שיכולות להתגשם רק כיוצא מן הכלל
שאינו מעיד על הכלל, או לשמש כעוד קונסטרוקציה אסכטולוגית מדומיינת שרק מזכירה עד
כמה המציאות עגומה. האסטרטגיה המוצעת ממוקדת בדמותם של המחנך והמחנכת, המורה
והמורה, האקטיביסטים הבודהיסטיים שמבקשים לתקן את העולם בתוך 'החומר הסרבני'
שמתמשך מאז ימיו של בובר ועד היום. להתמקד באידיאל של מחנך ומחנכת שאינם מפחדים
מדרך ארוכה.
[1] הרכיב האחרון הוא הקולקטיב – האוכלוסייה אליה מתייחסת האידיאולוגיה – אשר פחות רלבנטי לשיטה שהקולקטיב שלה אוניברסלי. יכולים היינו לומר שהקולקטיב של הפדגוגיה המוצגת כאן היא המורים והמורות, אך האופן שבו הוצג אידיאל המורה והקבלתו לאידיאל האדם מפחיתה את הדיוק שבאמירה שכזו. לם, צבי, אידאולוגיות ומחשבת החינוך, בתוך: הרפז, י., (עורך), לחץ והתנגדות בחינוך, מאמרים ושיחות, ת"א: ספריית הפועלים, 2000, עמ' 254-217.
[2] הלכה למעשה ישנה תנועה מתמדת של התקדמות לעבר נבואתו של מרקס, בוודאי אם נשווה את המצב הנוכחי למצב ב-1848, אולם היות שמדובר במעין טנגו ומכיוון שאנחנו נמצאים כרגע ב'צעד אחורה', קשה לשים לב לכך, להחזיק תפיסה על-זמנית שרואה את המציאות בתוך קונטקסט זמן רחב כל-כך ומוצאת אופטימיות אסטרטגית גם בהווה המאתגר.
[3] האסטרטגיה הגרמשיאנית, לדוגמא, על כל יפיה, כרוכה בהפעלה מתמדת של הדמיון – דמיון של הגשמת האסכטולוגיה, דמיון של הרשת של 'סוכנים חשאיים' בכל מרחבי החברה שאני חלק ממנה, מבלי שיהיה לי מפעיל או קבוצת התייחסות קונקרטית. אולי מסיבה זו הגורמים המרכזיים שמצליחים להפעיל גישה זו הם גורמים קהילתיים כמו אלה שקיימים בתנועות הבוגרים הקהילתיות.
תיקון אדם-תיקון עולם 
יפה מאוד
אהבתיאהבתי
אהבתי מאוד – את הניתוח בכלל ובפרט את הדגש על אסטרטגיה מעשית.
ודווקא אם מדגישים מעשיות – בבודהיזם (לפחות כפי שהגיע למערב) יש עצות מצוינות לגבי שינוי עצמי אבל הוא מאוד מוגבל במה שהוא מציע לשינוי הסביבה והחברה.
אהבתיאהבתי