בנייר זה אני מעוניין לבחון את תפיסתו של קאמי על תהליך היצירה לאורה של פילוסופיית האבסורד של קאמי. לבחון, האם היצירה עשויה להוות מרד באבסורד.
חשוב מכך עבורי, יהיה לבחון כיצד ניתן ליישם את תהליך היצירה אליבא דה-קאמי בהוראה. אצטרף אפוא לבחון כיצד עשויה היצירה להוות מרד בשלב הראשון ובשלב השני כיצד ההוראה עשויה להוות יצירה של מרד.
המתווה יהיה אפוא:
- הגדרות יסוד על-פי קאמי – אבסורד ומרד.
- ממרד ליצירה – קאמי על תהליך היצירה לאורו של המרד.
- יישום להוראה – כיצד ניתן להביא לכיתה מרד ויצירה לאור הגותו של קאמי?
1. אבסורד ומרד – מושגי היסוד של קאמי ב'המיתוס של סיזיפוס'.
1.1. מבוא – מאבסורד לחירות:
העובדה המעניינת הראשונה אליה ניתן לשים לב בפרק זה הנה שמו: 'החירות האבסורדית'. המרד כמושג מוביל בהגותו של קאמי מופיע רק מאוחר יותר. במיתוס של סיזיפוס קאמי מבסס את הגותו סביב מושג ה'אבסורד'. ישנו האבסורד וגבולותיו אותם משרטט קאמי בתחילת המסה, ישנה החירות האבסורדית אותה מגדיר קאמי וישנה החירות האבסורדית אותה מגדיר קאמי בתם הספר.
לתפישתי, נוח להבין את קאמי על ידי התבוננות דרך הפרדיגמה הדיאגנוסטית הבודהיסטית:
א. האבסורד – המציאות הקיומית – הבעיה.
ב. מקורות האבסורד (מושג עמום משהו אצל קאמי)
ג. סיום האבסורד – הניצחון האבסורדי (ניצחון שאינו סיום שלם בשונה ממושג הניבאנה).
ד. הדרך לסיום – המרד.
הלכה למעשה, מרבית הספר – המסה על האבסורד – מוקדש להתמודדות עם האבסורד: שלוש דוגמאות לאדם אבסורדי ובתוכן התיאטרון; שלוש דוגמאות ליצירה אבסורדית.
האבסורד: כדי לעסוק בחירות האבסורדית, יש להתייחס תחילה להגדרת האבוסרד. יש להבהיר ממה משתחררים, על מנת להבין את טיבה של אותה חירות. המתודולוגיה של קאמי נמנעת מהגדרה מסודרת לאבסורד. הוא בוחר להתחיל בתיאור פנומנולוגי של האבסורד ולתאר את גבולותיו – חומותיו. כדי להציג את המושג ניתן להתחיל מתשומת לב לבחירת המושג – אבסורד – עניין שאינו הגיוני, שאינו מתיישב עם ההיגיון. קאמי מתאר אותו כך: "האבסורד, שהוא המצב המטאפיסי של האדם המודע… הוא החטא ללא אלוהים"[1] – "מחלה זו המסתיימת במוות ואין אחריה דבר"[2]. המוות הוא מאפיין מרכזי של האבסורד: האדם נענש על לא עוול בכפיו. כל חטאו בהיותו בן אנוש ועל חטא זה רובץ עונש מוות. עונש שלא ניתן על ידי אל, אלא על ידי קפריזה קיומית אשר בה מוגדר עבורנו קיום זמני: "מגיע יום ואדם נוכח או אומר, כי מלאו לו שלושים שנה. כך… הוא קובע את מקומו ביחס לזמן…" ההתבוננות באבסורד מעוררת בשלב ראשון תחושה קשה – תחושת האבסורד – "… באימה התוקפת אותו עיניו רואות את האיום באויביו. המחר, הוא רצה את המחר, אף-על-פי שכל כולו חייב היה לדחות אותו. מרד זה של הבשר הוא האבסורד"[3]. "מרגע שהוכר האבסורד הוא הופך להיות אַוָה שאין קורעת-לב ממנה"[4].
אם לחזור למושג, הרי שקאמי מגדיר כאבסורדי את העימות בין השאיפה המטורפת של האדם לבהירות, לבין טירופו של העולם: "האבסורד נולד מעימות זה בין הזעקה האנושית לבין השתיקה חסרת ההגיון של העולם"[5].
ניתן אפוא לראות שהאבסורד הנו מצב מטאפיסי– הכרה – מצבו הקיומי של אדם המודע מחד לאירציונאלי – למוות, לעוול, להעדר המשמעות… ומתאווה מאידך, להיגיון, לבהירות ולביטחון. האבסורד נולד במפגש שבין האירציונאלי לאווה. בין הזעקה האנושית למשמעות לבין הקיום הארעי של הבשר; במפגש בין השאיפה המטורפת לבהירות לבין העדר ההיגיון שבעולם השותק.
1.2. החירות האבסורדית – המרד:
במושג מרד בו משתמש קאמי המאוחר, יש לתפיסתי מן ההטעיה. המושג המוקדם – חירות אבסורדית – נתפס בעיניי כמדויק יותר: "…מהו יסוד הקונפליקט, יסוד הקרע בין העולם לבין רוחי אם לא מודעותי אליו? אם אני רוצה אפוא לקיימו, אזדקק למודעות מתמדת, שבה ומתחדשת תמיד, דרוכה תמיד"[6]. החירות האבסורדית מצויה אם-כן, במודעות מתמדת לאבסורד, מודעות זו היא המרד, היא: "…עימות מתמיד בין האדם לבין אי-הבהירות שלו… המרד מערער על העולם בכל שנייה ושנייה… המרד הוא נוכחותו המתמדת של האדם לפני עצמו." אולם קאמי מבהיר שהמרד "אינו שאיפה, הוא חשוך-תקוה. מרד זה הוא הביטחון בקיומו של גורל מוחץ, ללא ההשלמה העשויה להתלוות לכך" אך הפטאליזם הזה אינו מקור לייאוש או ניהילזם עבור קאמי שכן: "…אין מראה יפה יותר לאדם פקוח-עיניים ממראה התבונה הנאבקת עם מציאות שהיא למעלה ממנה".[7]
החירות האבסורדית הנה חירות הרוח והפעולה. חירות שמדומה לחירותו של האסיר או של היחיד המודרני בחוק המדינה (שם, 62). באבסורד אין כל אפשרות ל'חירות-נצח' רק לחירות של כאן ועכשיו – "החירות להיות". האמונה הכוזבת שיש ביכולתינו לכוון משהו בחיינו מזדעזעת עם ההכרה באבסורד, וההיפנות של האדם להיות מתרחבת. המוות הוא שמפנה את המקום. במציאות שבה אין אלוהים ואין אפשרות לחיי-נצח, יוצר המוות חלל שבו ניתן להיות בהווה.
ההיפנות נולדת מההבנה שהמטרות שאנו דוחסים לחיינו שמעניקות לנו אשליה של משמעות, הן גם אלה שמשעבדות אותנו. כשאנו משתחררים מהמטרות הללו ומהתפקידים שנגזרים מהן, אנו מתפנים להיות. הסיבה העמוקה לחירות מבהיר קאמי, הנה העובדה שאין מחר. "… האדם האבסורדי, כל-כולו מופנה אל המוות"[8].
החירות האבסורדית בצלו של המוות כרוכה באדישות כלפי העתיד מחד, ובתאווה למצות את כל הנדון, מאידך (שם, 65(.
כלומר, מן האבסורד והמוות ניתן להסיק את המרד, את החירות ואת התאווה (שם, 69). התאווה הנה תאווה למודעות. תאווה לרגעים של מודעות וצלילות-דעת. "ההווה וסדרת ההווים-הרצופים העוברת לפני נפש מודעת כל הזמן הנה האידיאל של האדם האבסורדי." (שם, 68). התאווה הזו למרד – התאווה למודעות וצלילות היא זו שדוחה את ההתאבדות בשם החירות.
הפרק האחרון בספר מוקדש להדגמה באמצעות דמותו של סיזיפוס המיתולוגי. שם מגדיר קאמי את ה"ניצחון האבסרודי". הניצחון האבסורדי מוגשם ביכולתו של סיזיפוס לזכות ברגעי חירות, ברגעים של מודעות וצלילות בתוך מעגל חייו הבלתי-אפשרי. בשל הרגעים הללו "עלינו לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר" – כך חותם קאמי את ספרו.
קאמי לא מבטיח כאן ניצחון שלם ואינו חוטא בקפיצה אקזיסטנציאליסטית. אבל הוא מכריז שניצחון על האבסורד אפשרי. לפרקים. פרקים של חירות אבסורדית. חירות שהיא עצמה אבסורדית.
הפרק אליו התייחסתי לעיל, חותם את החלק המכונה 'חשיבה אבסורדית'. הוא מסכם אותו באומרו "כל מה שנאמר עד כה מגדיר רק אופן חשיבה עתה יש לחיות" (שם, 70). לאחר אמירה זו הוא ניגש למרכז הספר – הדוגמאות; החיים.
בחלק השני של הספר 'האדם האבסורדי' שלושה חלקים, שמתארים שלושה טיפוסים: 'הכובש' – שהנו כובש של הרוח; הדונז'ואן – המאהב, אבל של הדעת; והשחקן שאף הוא שחקן של האינטליגנציה. (שם, 97).
בסוף החלק מגדיר קאמי כי "הדמות האבסורדית ביותר"… הנה "דמות היוצר". בה עוסק החלק השלישי. הפרק הראשון בחלק זה עוסק 'בפילוסופיה והרומן' ובו מבאר קאמי את יחסו ליצירה. אתמקד אפוא בפרק זה:
-
2. קאמי על תהליך היצירה לאורו של המרד:
"האמנות ושום דבר מלבד האמנות,
האמנות ניתנה לנו כדי שלא נמות מהאמת"[9].
"יש אם כן אושר מטאפיסי בנשיאת האבסורדיות של העולם" מגדיר קאמי בתחילת הפרק, "הכיבוש או המשחק, האהבות הרבות לאין-מספר, המרד האבסורדי, כל אלה אותות-הוקרה שאדם מעניק לכבודו שלו, במערכה שבה הוא מנוצח מראש… אינך יכול לאיין את המלחמה. אתה חייב למות בה או לחיות מכוחה. הוא הדיון באבסורד: עליך לנשום עמו, ללמוד את לקחיו ולגלות את חלבו ובשרו. מבחינה זו, השמחה האבסורדית בהא הידיעה היא היצירה."[10].
ישנה אפוא אפשרות לאושר בתוך האבסורד. אפשרות לשמחה בתוך החירות האבסורדית. האושר היחידי אותו ניתן למצוא הנו אושר מטאפיסי שנובע מהמרד עצמו – מהנוכחות המודעת, המתבוננת על האבסורד. מנשיאת האבסורד. והשמחה האבסורדית – שיאה מצוי ביצירה אותה מציג קאמי כדרך הטובה ביותר לדעת את האבסורד – לנשום עמו, לגלות את חלבו ובשרו.
היצירה הנה אפוא הגילום האולטימטיבי של החירות האבסורדית. יש בה – כפי שקאמי יגדיר אותה – מודעות מתמדת לאבסורד, אדישות לעתיד ותאווה להווה.
אולם, מבהיר קאמי, אין היא מהווה מקלט מהאבסורד. "אין היא מציעה מפלט למצוקת הרוח. להפך, הריהי אחד הסימנים של מצוקה זו"[11]. האבסורד הנו מקור מצוקת הרוח. היצירה – המרד האולטימטיבי – הוא סימפטום למצוקה. ללא חוויית האבסורד לא היה בנו צורך למרוד.
בהיפוך מעניין, הסימפטום הופך למקור לאושר ושמחה – "העיקר הוא לא להחלים, אלא לחיות עם המחושים" ולא רק לחיות עם המחושים, אלא למצוא בהם אושר מטאפיזי ושמחה אבסורדית[12].
אולם כיצד מהווה היצירה מרד? "כל קיומו של אדם שפנה עורף לנצח" מסביר קאמי, הוא משחק-חיקויים מופרז מאחורי מסכת אבסורד. היצירה היא החקיין הגדול[13]. ועוד: "האדם האבסורדי אינו מבקש עוד להסביר ולפתור, אלא להרגיש ולתאר". היצירה הנה מרחב של הרגשה ותיאור, לא מרחב של הסבר. ניתן לראות בנקודה זו מיקום ארספואטי בו מסביר קאמי את כתיבתו הפילוסופית: כתיבה לא-סדורה, לא-לוגית, לא-ליניארית. כתיבה שהיא יצירה מתהווה, בניגוד לחוקי הקיבעון האקדמיים. כתיבה אבסורדית. כתיבה מורדת.
אנו רואים אפוא שני הסברים. השני נוגע להתפוגגות הצורך להסביר ולפתור. הראשון מתייחס לחיקוי. לאדם האבסורדי נותר רק משחק חיקויים. "השחקן הכובש וכל אנשי האבסורד. הכל מנסים לחקות את המציאות שלהם, לחזור עליה, ליצור אותה מחדש." אך מדוע? "ליצור הרי זה לחיות פעמים".
ללא קו ליניארי ברור, מסביר קאמי את מהות היצירה. אם מבין אני את שירתו, הרי שאם הוא הגדיר קודם שהחירות האבסורדית פירושה חיים ארוכים ככל האפשר של מודעות, הרי ברור שיש ערך עצום לחיים כפולים של מודעות. היצירה הנה פסגת המרד משום שבה מתרחשת המודעות הרבה ביותר, הרחבה ביותר. יש בה מודעות כפולה. יש בה התבוננות ומודעות לאבסורד, ויצירה מחדש שלו. אין בה צורך להסביר את האבסורד או לפתור אותו, אלא להרגיש אותו ולתאר אותו. להכיר אותו. אם אני צודק, הרי שהסיכום של קאמי קוהרנטי "היצירה הולכת בעקבות האדישות והגילוי. היא מציינת את המקום שממנו פורצות התאוות האבסורדיות, ושבו נפסק הדיון השכלי. על כן מוצדק מקומה במסה זו."[14]
קאמי מתייחס כמובן ליצירה האבסורדית. הוא לא טורח לציין זאת בתחילת הפרק משום שזה מבחינתו המובן מאליו – כל יצירה על פי קאמי היא אבסורדית. הדבר מקופל מבחינתו בהגדרת היצירה. יצירה הנה תוצר של התבוננות על העולם ועל המציאות. התבוננות נכוחה באלה חושפת בהכרח את האבסורד. היצירה מתבוננת באלה ומתוך תבונת ההתבוננות מחקה אותם. היא מתנה אהבה אם האבסורד, חוקרת אותו, יודעת אותה, חשה אותו ואז מחקה אותו משחזרת אותו – חיה אותו מחדש. זו הפסגה האפשרית של אינטימיות עם האבסורד, של ידיעה מלאה. בידיעה המלאה של האבסורד ישנה לא רק מודעות, לא רק מרד, לא רק תאוות-הווה, אלא גם אושר. זהו הניצחון האבסורדי. היצירה מביאה אותנו להכרה-אבסורדית של אושר בתוך עולם שותק.
ולאחר שאמר זאת, מבהיר קאמי שאין היא הכרחית. "היוצר האבסורדי אינו תלוי ביצירתו. הוא יכול לותר עליה. הוא מותר עליה לפעמים." [15] קאמי לא מסביר את חוסר התלות הזה, אך בהקשר הכללי ניתן להניח שאף-על-פי שהיצירה היא גילוי עמוק של מרד, הרי שהמודעות לאבסורד והחירות האבסורדית ישנן תמיד שם. היצירה לא יכולה להתקיים בלעדיהן אך נוכחותן גם הופכת אותה ללא-הכרחית. דבר לא יכול לגזול את חירותי האבסורדית, את מרדי. היצירה תלויה בתנאים. המרד אינו תלוי בדבר.
בהמשך הפרק מתאר קאמי את אופייה של היצירה האבסורדית. הוא מהיר שהמחשבה הצלולה היוצרת, לא תתפתה להוסיף משמעות עמוקה למתואר, משום שהיא יודעת שמשמעות שכזו לא תהיה מוצדקת. "אין היא יכולה להיות תכלית החיים, משמעותם ונחמתם".
היצירה האבסורדית לא נמנעת רק מיציקת משמעות במקום בו זו אינה קיימת, אלא נמנעת מלצקת כל דבר שאינו. היא "ממחישה את ויתור המחשבה על יוקרתה והשלמתה להיות לא יותר מאשר השכל המפעיל את המראות ביצירה ומכסה בתמונות ובדימויים כל מה שאין בו תבונה"[16]. התבונה מכירה במגבלותיה, חדלה להתיימר להבין הכל. ומרשה לעצמה להשתמש בתמונות ודימויים במקומות שבהם היא איננה מבינה ואינה יכולה להבין.
אנו רואים כאן עדות נוספת של קאמי על השיטה הפילוסופית האקדמית. על הדיקטטורה של התבונה לכאורה. קאמי הוא פילוסוף אמן שמכריז כי "לו היה העולם ברור, לא הייתה האמנות קיימת."[17]
הניסיונות הנואלים להתייחס לעולם כאל ברור הם לכשעצמם התכחשות לאבסורד. אמנות (או פילוסופיה) המנסות להתייחס לעולם כברור, מאיינים את עצמם. פעולה של חשיבה שאיננה רק 'שכל מכוון' פירושה "לרצות ליצור עולם"[18] זו בריחה מהאבסורד. מניסיון החיים המר אל עבר עולם מושלם שבו מתיישב הפירוד הבלתי נסבל בין אדם לעצמו ובין אדם לעולם.
התיאור הזה של חטאי השכל וניסיונות המחשבה לברוא עולמות נטולי אבסורד, מהדהדים לא רק אל האמנות של המושלם, אלא גם אל האידיאולוגיה האוטופית אליה יתייחס קאמי 'האדם המורד'. החשיבה יוצרת תמונה של עולם מושלם שבה ישנו גשר מעל הפירוד בו מצוי האדם בעולם אבסורדי. משציירה את התמונה, היא נאחזת בה. הציור והאחיזה – בשתיהן מוכחש האבסורד. בשתיהן אין התבוננות.
מרטין בובר היטיב לפרק את התהליך הזה: "הסבל הבא לאדם מחמת סדר חברתי שהוא בניגוד לטעם ולבינה מכשירים את הנפש לחזון, המחזק ומעמיק את הכרת עיקולו של המעוקל. הכיסופים להגשמת החזון מעצבים את הציור.[19]" ההתייחסות של בובר היא חיובית, אך בולטת פה ההבחנה בין הכיסופים התשוקה של האדם למשמעות, לצדק… לבין המציאות האבסורדית. מציאות שבניגוד לטעם ולבינה. מציאות מעוקלת.
האמנות, כולל אמנות הדעת, אין תפקידה ליישר את העיקול, אלא להציגו מבהיר קאמי. להציג ולהצביע על עיקולו של המעוקל: "אם לא יישמרו ביצירה מצוות האבסורד, אם היא לא תמחיש את הפירוד ואת המרד, אם תקריב קרבנות ותעורר תקווה, אין היא עוד חסרת תמורה. שוב לא אוכל להינתק ממנה. חיי עשויים למצוא בה משמעות: דבר זה מגוחך. שוב אין היא תרגיל בשוויון נפש ובתאוה, המשכללים את הפאר וחוסר-התועלת שבחיי אדם."[20]
היצירה הנה אפוא תרגיל של חירות אבסורדית. תרגיל שמבהיר את האבסורד ומבליט את שני הצדדים של חיי האדם – הפאר וחוסר התועלת. אך אם התרגיל לא שומר על מצוות האבסורד אם אני מתפתה לצקת משמעות לעולם אותו אני אמור רק לתאר. אם אני מתפתה לבנות גשרים על פני פירוד, היצירה הופכת להיות עולם דמיון שבו אני עלול להיאחז ואף זה אבסורד.
בסוף הפרק מדגיש קאמי שוב שהיצירה היא למרות הכל "אחת הגישות האפשריות של האדם המודע לאבסורד"[21] ומה שמשותף לכולן הוא מה שמודגש ביצירה: שאל לו לאדם לשכוח "כי מעשה-החיים אינו אפשרי לי מודעות לאפיו המטורף".
למיטב ידיעתי זהו המקום היחידי בו משתמש קאמי במילה מטורף לתיאור החיים[22]. וכשהוא מחבר את הדימוי הזה למעשה היצירה ולגיבוריו – השחקן, כובש-הרוח והדון-ז'ואן – עולה ניחוח זֵן. החיים באבסורד. המרד בו, החירות בתוכו, המודעות. התאווה ושוויון הנפש שמתרחשים בו-זמנית הם כולם גילוי של טירוף. מעשה-החיים באבסורד הנו טירוף.
-
3. יישום להוראה – מה ניתן ליישם בהוראה:
קאמי מגדיר לתפיסתי מטרה ברורה לחינוך כמעשה יצירה, כמו-גם לכל פעולה אנושית – הצבעה ברורה על האבסורד. כמות שהוא.
בפרק שקראנו הוא מתייחס ליצירה בעיקר כאל תרגול של חירות אבסורדית, כך מוגדרות המטרות, כך מנוסחות האזהרות. אך למרות שהוא מנסה להימנע מכך עולה מבין המלים רוח של מחויבות ואחריות – רוח של אתיקה. המחויבות הבלתי-מתפשרת לאבסורד, להצגת התבונה בכבליה, איננה רק משום שאילולא כן אני עלול לשכוח את האבסורד ואולי גם להתאהב באוטופיה שיצרתי, אלא גם משום שישנם אחרים שפוגשים את היצירה. ישנם פנים שרואים את יצירתי אשר עלולים ליפול בפח האוטופיה. פנים שאינם חופשיים דיים כדי לחמוק מפח האוטופיה.
במעשה החינוכי ישנם לא רק הפנים, אלא גם בהירות רבה יותר לגבי אחריותו של האמן-מחנך לפנים הללו. המחויבות המוגברת הזו מבהירה כי תפקידו של המחנך לא יכול להסתכם בהצבעה על האבסורד גרידא. המחנך לא יכול להותיר את הפנים של חניכיו חשופות לשמש האבסורד מבלי לתת להם את האפשרות לחיות תחתיה. המחנך מחויב אפוא, ואני בוחר מילותיי בקפידה, ללמד גם מרד, מודעות, חירות אבסורדית.
אל-מול מטרות שכאלה אני עומד נדהם. כפוף מעול התפקיד. להצביע על האבסורד אני יודע, אך לחיות בתוכו – עדיין לא. עדיין אני נצרב-נשרף באורו של האבסורד ואיך אוכל ללמד אחרים, רַכִּים, לחיות אתו?
האלטרנטיבה אף-היא בלתי נסבלת. לא לומר דבר, לשתוק ולתת להם להמשיך לחיות באשליה, בכזב, בשקר של ה'אמת' וה'משמעות', והכסף-קריירה-בית- משכנתא-מסכות. גם זה בלתי אפשרי.
הייתי רוצה להגדיר את הדילמה הזו כדילמה אבסורדית. דילמה בין בחירות בלתי-אפשריות, אך אולי אני מקל על עצמי, אין בדילמה הזו כל אבסורד, זה רק אני שמגוחך משום שההכרעה פשוטה וברורה: למרות הכוויות, לא הייתי רוצה להישאר במערה. לעתים נראה שהבורות היא שמחה, אך לא הייתי יכול לשאת את הבורות. והבורות היא לא באמת שמחה, בשלב כזה או אחר, כל אדם פוגש באבסורד במלוא הדרו וכיעורו ומי שסירב להביט בו קודם לכן, ייצרב באורו. אין אפוא שום דילמה. התשובה ברורה. הדילמה איננה אבסורדית היא מגוחכת.
כי מה שבאמת מעניין זו הכְּפִיפוּת. תחושת העול. בתיאור כזה של החוויה מקופלת ללא ספק אשליית משמעות. התחושה שיש פה משהו כל כך חשוב שלא תתכן לגביו שלוות נפש. תחושת העול מבהירה שישנו בלבול. שישנה אי-הבנה של האבסורד, שאולי בְּשֶלה יש גם אי-הבנה של מרד. ומהידיעה של שתי אלה עולה בי מחויבות נוספת שלי כמחנך – לדעת. לדעת את האבסורד עד עומקו. לדעת את המרד. שהרי ברגע שאדע, אוכל להצביע, ללמד. אנחנו מגדירים כאן למעשה מטרה שלישית של 'תיקון אדם' שהכרחית למעשה החינוכי לשון "הבא לתקן יתחיל בו בעצמו"[23].
צברנו אפוא שלוש מטרות: ללמד אבסורד, ללמד מרד וללמוד את שניהם על ידי מודעות מתמדת ומרד מתמיד באבסורד. עצם הגדרתה של המטרה השלישית מחזק את הטענה שהחינוך הוא מעשה יצירה משום שגם במעשה החינוכי כשהוא אותנטי, הכרחית מודעות כפולה לאבסורד. נדרשת התבוננות של האבסורד, הצבעה על האבסורד וישנה המחויבות ללמוד אותו וללמוד כיצד למרוד בו.
כאן בממלכת המילים אין בעיה ואין דילמה – התשובה מזדקרת. האזכור של בובר מחדד ומזכיר – אין אפשרות למחנך מושלם, נדרש מחנך שלם – מחנך שמצוי בתוך התהליך של 'תיקון-אדם'[24]. הדילמה איננה אבסורדית, אבסורדית היא הציפייה שלי מעצמי להיות מושלם, שאדע אפריורי כיצד למרוד, כיצד לחיות תחת שמש האבסורד. הדרישה שלי שאהיה מושלם לפני שאני מתחיל במעשה החינוכי. דימוי המדבר של קאמי מזכיר שיש לחיות במדבר, לחיות על המצוקים כדי ללמוד כיצד לשרוד בהם, כיצד למצוא שם שמחה אבסורדית. מעשה היצירה והמעשה החינוכי אינם יכולים לחכות.
אבל מחוץ לממלכת המלים אני יודע שרכיב האבסורד של חוסר המשמעות מעולם לא התיישב אצלי עד הסוף. אני יכול להבין שאין משמעות טרנסצנדנטית. שאין איזו משמעות עצומה וגדולה. להבין שאנחנו בוראים משמעויות מסביבנו. אבל מה אם יתאבד תלמיד? מה אם הוא לא יבין את החירות האבסורדית ויראה רק את הכאב והגועל של האבסורד ולא יוכל לשאת זאת? הרי תלמידים בני 16, 17, 18 אינם בהכרח בשלים כולם להתבוננות באבסורד. לא הייתי מדבר על כך אם ילד בן 10 – זה ברור. אך מי אמר שילדה בת 16 כבר בַּשְלָה?
ואולי זה מה שמכריע אותי. התחושה מחד, שאין משמעות אך מאידך, שיש אין סוף אחריות. חוסר המשמעות כואב לי, חורך אותי. האחריות מכריעה אותי. המשמעות נתנה לי בעבר את הכוח להתמודד עם האחריות. לשאת אחריות ללא משמעות בלתי-נסבל. ברמה המטאפיסית אני ניהיליסט, ברמת היומיום נותרתי רומנטיקן. המתח הוא בלתי נסבל ושני הקצוות מוטעים.
אם אני חוזר לכותרת של הפרק – 'ישום להוראה' – הרי שפרט למטרות שהוגדרו לעיל, אני יכול להתייחס ללקחים מעשיים:
את הנסיונות ללמד פילוסופיה קיומית אינני יכול להגדיר כהצלחה. הקונטקסט הפורמלי הביאו להתייחסות לרעיונות הקיומיים של קאמי ושל בודהה כאל שעשוע אינטלקטואלי במקרה הטוב ו'חומר לבגרות' במקרה הטוב-פחות. במשוב סוף השנה הם אמרו שהיה להם מעניין מאוד לעומת מקצועות לימוד אחרים ועדיין מדובר בעיניי על עניין אינטלקטואלי בלבד. זה מוביל אותי לשאלה האם ניתן בגיל הזה לתפוס את האבסורד באופן שאיננו אינטלקטואלי. זה נראה לי הגיוני גם אל-מול הביוגרפיה שלי: פגשתי את קאמי לראשונה בכיתה י"א וזה ריתק אותי פילוסופית. אבל הבנה עמוקה של הרעיון של אי-הנחת הקיומית הצלחתי לקבל רק מאוחר יתר. הניסיון הזה מצביע על כך שיש ערך לעיסוק באבסורד, גם אם הוא שטחי – שלח לחמך – אבל הציפיות צריכות להיות בהתאם.
מרחב שבו הרגשתי שיש בשלות הנו המרחב הקונקרטי של האבסורד – חוסר הצדק בעולם. רעיונות של חוסר צדק מושכים תיכוניסטים ודרכם ניתן ללמד אבסורד ומרד.
במלים אחרות, בדיאלקטיקה 'תיקון אדם-תיקון עולם' נראה לי שלגיל המודרך הזה נדרש דגש על תיקון עולם שממנה יצמח בעתיד תיקון האדם. העיסוק בתיקון אדם כרגע צריך לצמוח מתוך תיקון העולם או מתוך בסיס של דעת אבסורדית.
כלומר, אם אנחנו עוסקים בהוראת הפילוסופיה הרי שיש מקום להוראה של פילוסופיות הקיום, בתהליך שמתחיל בעיסוק באתיקה ובמטאפיסיקה של האתיקה, ממשיך לעיסוק בצדק וצומח לעיסוק בצדק והעדרו בהקשר קיומי.
התבוננות על המטרות והתכנים לעיל מחדדת חוסר מרכזי שאני מוצא בהבניית ההוראה במסגרת הפורמאלית: היעדר ההתנסות. כדי להעמיק ולהפוך את האינטלקטואלי להתבוננות נדרשת חוויה, נדרש מפגש, נדרשת התנסות ב'תיקון עולם' למשל.
בשורה התחתונה אני מסיים את שנת ההוראה הזו עם תהיות לגבי היכולת להגשים מטרות חינוכיות אבסורדיות בתוך מסגרת החינוך הפורמאלי. הניסיון חייב להמשיך.
ביבליוגרפיה:
בובר, מ., נתיבות באוטופיה, תל אביב: עם עובד, תש"ז, 1946.
קאמי,א. המיתוס של סיזיפוס,עם עובד,1978.
[1] קאמי, 1978, 46
[2] קאמי, 1978, 31 – ציטוט של קירקגור.
[3] קאמי, 1978, 23
[4] קאמי, 1978, 30
[5] קאמי, 1978, 35
[6] הציטוט הזה והציטוטים להלן, מתוך קאמי, 1978, 58-61. ההדגשות שלי.
[7] שם, 61
[8] שם, 64
[9] ציטוט של ניטשה בתוך קאמי, 101
[10] שם, 101.
[11] שם, 103.
[12] ציטוט של דברי האב גאליאני למאדאם ד'אפיני בתוך קאמי, 1978, 45.
[13] שם, 102
[14] שם, 103.
[15] שם, 105.
[16] שם, 106.
[17] שם, 106.
[18] שם, 107
[21] שם, 109.
[22] שם, 109.
[23] ציטוט מתוך 'בפרדס החסידות' למרטין בובר. שם הפרק הרביעי.
[24] ההמשגה מתוך 'על המעשה החינוכי' לבובר
[25] קאמי, 1999, האדם המורד, מתוך פרק הסיום.
תיקון אדם-תיקון עולם 