הפוסט הקצר להלן מתייחס ליחסים בין יצירה לבין זיקה במאמרו/ נאומו של בובר 'על המעשה החינוכי'. עבודה מקיפה יותר שמתייחסת ל'אל המעשה החינוכי' ניתן לקרוא כאן. מאמר שמתייחס ספציפית למושג ההקפה של בובר נמצא כאן.
תענג לקרוא את המאמר הזה מ-1925. מאמר שמתפלמס בסוגיה מה חושב יותר: חינוך לאותנטיות (יצירה) מול חינוך ליחסי זיקה. הלוואי עלינו.
תוכן המאמר:
א. יצירה על פי בובר – מה היא ומה אינה?
ב. יצירה תנאי הכרחי, אך לא תנאי מספיק.
ג. יצר השיתוף וההתקשרות.
ד. סיכום
א. יצירה על פי בובר – מה היא ומה אינה?
המאמר 'על המעשה החינוכי' הנו עיבוד של נאום שנשא בובר בוועידה שנושא 'פיתוחם של כוחות הבריאה אשר בילד'[1]. אחד הטיעונים הראשונים שבובר משמיע בנאום מבהיר שהמושג המדויק, לתפישתו, איננו בריאה אלא יצירה. את יכולת הבריאה – יצירת יש מאיין – מייחד בובר לטרנסנדנציה,, ממלכת האדם הנה ממלכת היצירה. היצירה הנה על פי בובר 'מתן צורה'[2] לקיים בשונה מבריאה של יש מאיין. בובר מדגיש שהרצון או היצר ליצור הנו יצר עצמאי שאין לגזור אותו מיצרים אחרים. באמירה זו מובלעת ביקורת על הגישה הפסיכואנליטית שמנסה על פי בובר לעשות רדוקציה של האנושיות ושל היצרים האנושיים ליצר אחד (הוא מתייחס לליבידו), בשעה שהאדם מורכב ומגוון יותר. היצר ליצור הנו יצר בפני עצמו והוא יצר – היצירה הנה דבר שהאדם לא יכול להימנע ממנו מבלי להתכחש לעצמו ולאנושיותו. ניתן לראות פה אפוא קרבה בין תפיסתו של בובר לבין ההומניזם המרקסיסטי ולדרך שבה ההומניזם הזה מגדיר את אנושיות האדם[3].
היצירה – מתן הצורה – הנה אפוא יצר: כוח פנימי שהאדם אינו יכול להילחם בו; צורך. בהקשר זה מגדיר בובר את היצירה כ- יצר לחולל דבר'[4]. עם זאת, מבהיר בובר, זו אינה תאווה אותה מגדיר בובר ככוח שמביא לפגיעה באחרים, לחטא, לחטיפה. יצר היצירה לא מחטיא ואינו חוטף, אלא מֲחֲוֵוה. היצירה הנה יצר "שאפילו יגאה ויתגבר בכל שיעור שהוא, לעולם לא ייעשה תאווה, משום שאינו מכוון כלל נגד 'חזקה' אלא כנגד עשייה בלבד"[5]. היצירה הנה מימוש מלא של האנושיות, יש בה להט אך לא להיטות. היא יצר אך לא תאווה, "עם שיתנו ליקר זה להשתלשל ולפעול ללא מעצוב, כלום לא תצלח בידינו סוף-סוף התהוות דמותו של איש-האדם…?"[6] נובע מציטוט זה שיצר היצירה הנו על פי בובר היצר במימוש עצמי – היצר להגשים את דמותך האנושית. ההומניזם הבובריאני מניח כי הגשמה שכזו לא יכולה לבוא בד-בבד עם פגיעה באחר, שכן מימוש אותנטי של העצמיות יהיה כרוך תמיד במימוש של הזיקה הקו-אקזיסטנציאלית עם האחרים ולכן כרוכה באי-פגיעה בהם.
הגישה ההומניסטית עומדת גם בבסיס ההנחה שהצורך/יצר הזה, קיים באופן שווה בכל בני האדם. אמנם ישנם כאלה אשר דרך האמנות מביאים את הכושר ליצור לידי שלמות, אומר בובר, אך אין פירוש הדבר שהיצר והכושר לא מצויים בכל בני האדם.
יצירה אליבא דה-בובר הנה אפוא יצר אנושי אוניברסאלי – היצר לחולל דבר, ששורשו בכושר לתת צורה לדברים. היצירה הנה צורה מרכזית של ההגשמה העצמית האנושית וככזו היא תמיד מיטיבה.
ב. יצירה תנאי הכרחי, אך לא תנאי מספיק:
אם לא ניתפס להבחנה הסמנטית שבין בריאה ליצירה, הרי שבשלב ההגדרה קרוב בובר אל ההגות הניט שיאנית של האותנטיות. אולם בנקודה זו של סיום ההגדרה מתרחש פיצול נוסף שכן בובר מבהיר שיש "לייחס חשיבות מכרעת לא לשחרור ששוחרר יצר מן היצרים, אלא לכוחות הפוגשים אותו את המותר מכבליו: לכוחות המחנכים.[7]"
טרם נעמיק בפיצול, חשוב להבין כי בובר מייחס חשיבות עצומה ליצר היצירה: "הכוח השופע וחודר בכל ישותו כולה של האדם, זה כוחם של חיים מחוללי-דברים.[8]" נבהיר – היצירה הנה תנאי הכרחי לקיום האנושי, תנאי הכרחי להגשמה עצמית. אולם, מבהיר בובר, היא איננה תנאי מספיק.
מגדיר בובר: "חינוך שאינו עומד אלא על תיקון היצר לחולל דבר, עתיד להמשיך על בני-אדם בדידות חדשה רבת ייסורים ביותר"[9].
קריאה של בובר הצומחת מתוך הוויית החומר הסרבני של ימינו[10] עלולה ליצור בלבול או הפתעה. 'אותנטיות' או 'מרד' אינם רווחים בשיח החינוכי של ימינו ובוודאי שלא בשיח של חברת הנעורים. 'פיתוח כוחות היצירה אשר בילד' על פי ההמשגה הבובריאנית עשויה להיתפש כמטרה ראויה ואף יומרנית אל-מול מציאות החיים העכשווית.
כדי להבין את המאמר, הכרחי לתפיסתי להבין את קונטקסט הכתיבה שלו משני פנים: מחד, הקונטקסט של הוועידה בה נישא הנאום, מאידך, הקונטקסט ההגותי בו פעל בובר:
התמה המרכזית בה עסק בובר באותה תקופה ובמרבית פועלו הייתה התמה הדיאלוגית. נאומו בוועידה היה נאום שמטרתו להתפלמס, לעדן ולאזן את הקולות שהושמעו בוועידה. ניתן לזהות מהלך זה כבר בעידון של המושג 'בריאה' למושג 'יצירה'. ההכרה הזו במגבלות האדם, מהווה חלק מהתפיסה האונטולוגית של הפילוסופיה הדיאלוגית והיא מצויה בוויכוח עם האקזיסטנציאליזם הניטשיאני שמתיימר להביא להאלהת האדם ולהביא את האדם להתעלות על כל מגבלה באשר היא. האונטולוגיה הניטשיאנית מניחה כי האדם הוא הבורא היחיד. אין יש אחר בעולם שעשוי לברוא. הרגנו אותו. הקונטקסט של הוועידה הוא קונטקסט ניטשיאני והשאלה החינוכית שהוועידה מעלה הנה כיצד ניתן ליצור תהליך חינוכי שיאפשר האלהה של האדם ופיתוחו של על-אדם? כיצד ניתן לפתח את כוחות הבריאה אשר בילד?
השיח הפדגוגי של אותם ימים, כפי שהוא התבטא ב"וועידה הפדגוגית השלישית" בשנת 1925, היה ספוג בהמשגה האקזיסטנציאליסטית של האותנטיות. כותרתה של הוועידה מבהירה זאת. אין בכותרת זו סימן שאלה לגבי מטרת החינוך – טיפוח האותנטיות, סימן השאלה הוא מתודי – איך עושים זאת?
בובר לא מציג אנטיתזה להגות הניטשיאנית, במהלך מחוכם הוא מציג סינתזה של התפיסות הניטשיאניות במשולב עם התפיסה הדיאלוגית. סינתזה שיש בה עידון סובלימטיבי מחד ודגשים חדשים מאידך. לא בריאה, אלא יצירה. העצמה? פיתוח הכוחות? – בהחלט, אך כתנאי מקדים למשהו אחר: העצמה אחראית, אשר לוקחת אחריות לא רק על פיתוח כוחות היצירה אשר בילד, אלא בעיקר על ניתובם של כוחות אלה. אין זה מספיק להעצים את הילד, עש לדאוג שהוא ישתמש בתבונה בכוחות אלה. זוהי האחריות החינוכית. האלטרנטיבה, מבהיר בובר, הנה אנשים המממשים את עצמם ויוצרים בבדידות תהומית, חדשה ו"רבת ייסורים ביותר". זאת משום ש:
"היצר לחולל דבר כשהוא לעצמו אין בידו להביא לידי שני דברים, הצריכים לבניינם של חיי-אדם אמיתיים: ידי שיתוף ולידי עמידה בזיקת גומלין.[11]"
המהלך האנטי-רדוקטיבי של בובר מתמשך אל-תוך הגדרה זו. לאדם ישנם יצרים מרובים אשר נבדלים באופן מהותי עד שבלתי אפשרי לכנסם תחת כותרת ליבידית אחת. כל אחד מהם מהווה תנאי הכרחי אך לא מספיק להגשמה אנושית שלמה. היצר לחולל, הצורך בשיתוף והצורך בזיקת-גומלין. הפולמוס של בובר בנושא זה אינו רק עם ניטשה או פרויד, אלא גם עם ההגות המרקסיסטית שקידשה את היצירה מתוך תשומת-לב שאינה מספקת לשני הצרכים האחרים. והוא מבהיר:
"לעשות דבר – על כך גאוותו של בן-תמותה, אבל להיות תלוי בעבודה משותפת, ענווה זו שלא מדעת של היות חלק ושותף היא שורש חיותו עלי אדמות[12]".
ג. יצר השיתוף וההתקשרות:
היצירה קשורה אפוא לגאווה, לתחושת העצמיות המלאה והמתגשמת, אולם תחושה זו איננה תנאי מספיק לתחושת חיות, חוויית התלות ההדדית התופסת את היצירה העצית כחלק ממכלול יצירה שלם שבו אני חלק, שותף, היא, היא על פי בובר שורש החיות. המאמר הזה הוא היצירה שלי ואם אתעלה בכתיבתו אוכל להרגיש גאווה, אך כדי להרגיש חי, עלי לתפוס את היצירה שלי כחלק ממכלול שבו אחוזים יחד בובר, ניטשה, משתתפי הוועידה בהיידלברג, המורים שלי, התלמידים שלי… "משנכנס האדם הפועל לתוך עניין, שבו הוא מוצא ומקיים שותפות של מפעל עם בני-אדם אחרים, שוב אינו הולך אחרי היצר לחולל דבר בלבד"[13]. מרגע שהצורך בשיתוף החל להתגשם באדם, הצורך ביצירה מאבד את בלעדיותו. זאת משום ש: "עשייה-של-מפעל היא מהווה 'חד-צדדי'. כאן שרוי כוח באמצעותו של האיש, מכאן הוא יוצא, טובע עצמו בחומר, הנה עלה המפעל ועמד בחינת דבר, התנועה הגיעה אל קצה, היא נתכנסה בכיוון אחד, מחלום-הלב אל העולם, נתכנסה ונעמדה"[14]. היצירה הנה אפוא אקט חד-צדדי, פעולה שיוצאת מהאדם אל העולם, פעולה בה מפעיל האדם כוח – מוציאו מעצמו ויוצר תנועה. הכוח הזה, התנועה הזו, מרגע שהיצירה עומדת מתכנס ועומד. ישנה עצירה של התנועה, בלימה של הכוח, ללא התחדשות. מחדד בובר: "כל זמן שהוא שוהה אצל המפעל, יוצאת ממנו נפש ולא נכנסת"[15], כלומר יצירה נטולת-שיתוף הנה יצירה שיש בה רק השקעה של אנרגיה ללא מקורות של התחדשות – כוחות הנפש, תנועת הנפש יוצאים החוצה, אך דבר לא נכנס. "האדם בחינת מחולל בודד הוא", מסכם בובר, "הוא משיב לעולם אבל אינו פוגש אותו עוד"[16].
התמונה העולה מהתיאורים הללו איננה תמונה של בדידות בלבד, אלא גם תמונה של סיזיפיות שוחקת. האדם המחולל יוצר מחלבו ודמו, משקיע את כוחו, מניע את תנועת היצירה, אך אינו מקבל תהודה, נפש יוצאת ממנו ואינה נכנסת. התמונה הזו נעדרת חווייה של התחדשות, של תנועה מתמשכת, של חיים. היצירה הַלְבָדית יש בה גאווה, הגדיר בובר, אך אין בה חיות: התנועה – תנועת החיים – נעצרת.
"רק כשמישהו תופס את ידו, לא בחינת 'בורא' אלא בחינת ברייה בת-מינו אובדת בעולם, כדי ליעשות לו שלא בתחום האמנות בן-לוויה, ידיד, אוהב, הוא יודע בלבו את ההדדיות וקונה בה חלק"[17].
תפיסת האדם של בובר מניחה כי גם האמן הנעלה, זה שהביא את היצר לחולל דבר, את כושר מתן הצורה לידי שלמות הנו "ברייה אובדת בעולם". ללא הדדיות הוא נדון לבדידות דוממת, נטולת תנועה.
בשלב זה שוזר בובר את תפיסת האני-אתה שלו לתוך המאמר ומכריז: "לא יצר לחולל דבר מביא אותנו לידי דעת אמירת-האתה אלא יצר ההתקשרות"[18]:
היצירה – היצר לחולל דבר – הנה 'אמירת-האני' של האדם. דרך היצירה מזהה הוא את עצמו. יצר ההתקשרות הוא שמביאו לידי אמית ה'אתה'.
ללא אמירת האתה העולם נותר מנוכר, העולם הוא אינסטרומנט, אובייקט. בני האדם הנם אובייקטים. אם האדם לא לומד את 'דעת אמירת-האתה' הוא נותר מנוכר לא רק לאחרים, אלא גם לעצמו ואף ליצירתו. היכולת לומר 'אני' שמתגשמת בתהליך היצירה, ללא הידיעה כיצד לומר 'אתה' מותירה את האני במעגל סגור ללא תנועה, ללא חיות. בבדידות עומדת. יצר ההתקשרות "הוא יצר גדול יותר מכפי שיודעים וסבורים גורסי הליבידו" מבהיר בובר, הוא
"התשוקה שהעולם יהיה לנו בחינת איש נוכח, היוצא לקראתנו כשם שאנו יוצאים לקראתו, הבוחר אותנו ויודע אותנו כשם שאנו בוחרים ויודעים אותו, המתאשר הנו כשם שאנו מתאשרים בו"[19].
מרגע שמעשה היצירה הסתיים מצויה היצירה בעולם. היא מפסיקה להוות חלק מאתנו, חלק מה'אני'. ללא אמירת ה'אתה' העולם נותר זר לנו וגם היצירה שצמחה והתגשמה מתוכנו הופכת לחלק מהעולם המנוכר. אנחנו לא זוכים להדהוד חוזר של היצירה אלא לגאווה בלבד שאין בה כדי לְחיות. כדי שהיצירה תהיה כוח מְחייה, נדרש מימוש של התשוקה להתקשרות. של התשוקה להיות חלק מהעולם שאליו יצאה היצירה. לקטוע את נפרדותו הבודדה, הדוממת של האני. בובר מבהיר שאי אפשר להפריז בחשיבותה של תשוקה זו, של יצר זה.
היצירה מצויה אפוא בצומת המפגש בין היצר לחולל ליצר ההתקשרות. היא מרחב שבו אפשר שיתגשם שיתוף אנושי. המסר המרכזי של בובר הנו שרדוקציה היא בלתי אפשרי. בלתי אפשרי לכנס את כל האיברים לתוך סובייקט יחיד. ישנו האני, ישנו האתה וישנה הזיקה ביניהם. היצירה הנה הגשמה של ה'אני', היא הכרה דיאלוגית באני, אולם מרגע שהיא מתממשת, היא יוצאת מתוך הסובייקט והיא עלולה להיהפך לאובייקט. אם היכולת לומר 'אתה' אינה מתגשמת הניכור מתגשם במקומה בין האדם לבין יצירתו ולכן בין האדם לעצמו. ללא היכולת לומר אתה יכולה אפוא להיות יצירה, אך אנו נדונים לבדידות תהומית.
ד. סיכום:
'שחרור כוחות היצירה אשר בילד' מהווה אפוא מטרה ראויה, כל עוד ברור לנו שאחריותנו כמחנכים אינה מסתכמת בשחרור הכוחות הללו, אלא גם בתשומת לב לניתובם של כוחות אלה.
בחלקו הראשון של החיבור מתייחס בובר לנפש התלמיד ולנפש האדם על יצריה, צרכיה ותשוקותיה. משנוצרה בהירות לגבי החלקים השונים, יכול בובר לפנות ליצירת בהירות רבה יותר לגבי תפקיד המחנך ואחריותו לכל חלק וחלק.
היקף העבודה אינו מאפשר הצגה של הנגזרת החינוכית, אך אסקור בקצרה את המהלך שעורך בובר:
בהמשך לדבריו לעיל, מגדיר בובר את תפקידו של המחנך כתפקיד כפול, בעל שני חצאים: השחרור והזיקה החינוכית. הזיקה החינוכית בין המחנך והתלמיד מוצגת כאופן שבו לומד הילד לממש את יצר ההתקשרות. בובר מגדיר את הזיקה החינוכית כזיקה מיוחדת, יוצאת דופן. בשעה שהזיקה הנשאפת בין אדם לחברו מוגדרת כקשר הקפה של 'ידידות': הקפת גומלין אמיתית – ממשית והדדית, הרי שזיקת המחנך מתוארת כניסיון הקפה מוחשי, אך חד צדדי. כלומר, על המחנך מוטלת החובה לייצר זיקה עם התלמיד, ליצור אתו ניסיון הקפה, גם בהיעדר הדדיות. לבובר ברורה הפרדוקסאליות של הזיקה הזו, והוא מבהיר שמדובר בזיקה רוחנית ייחודית שבה מבקש אדם "להשפיע בהוויה של עצמו על הוויתם של אחרים". מהייחוד הרוחני הזה נובעת אחריות עצומה במעשה החינוכי, אחריות אשר משתמעת בדרישה לחוש את הילד הפרטי, הסובייקטיבי:
"אדם שנועד להשפיע על הווייתם של יצורים הפתוחים להשפעה, חייב להרגיש ולחזור ולהרגיש את עשייתו זו… מן הצד שכנגד. הוא חייב להיות גם בעבר השני – בלי שיחלש מעשה-הנפש שלו החלשה כל שהיא – להיות בתחומה של הנפש האחרת שהוא מקביל אותה, ולא נפש מופשטת, שראה במחשבתו, אלא מדי פעם בפעם הנפש הממשית בכולה של אדם יחיד ויחידי זה, העומד לפניו, השרוי יחד עמו בסיטואציה משותפת של 'חינוך' ושל 'התחנכות'."
זיקת הגומלין החינוכית מבהיר בובר היא זיקה פרטית. על המחנך לחוות את הילד כסובייקט ייחודי, גם אם הילד איננו מסוגל עדיין לחוות אותו ככזה. על המחנך לומר 'אתה' לילד, לכל ילד וילד באופן אישי וייחודי. רק באמצעות זיקה שכזו מבהיר בובר במספר דוגמאות, עשויה להתרחש למידת הזיקה אצל הילד. וזה, זהו עיקרו של המעשה החינוכי.
"האדם, הנברא", מסכם בובר, הצר צורה ומשנה צורה לנברא, אינו יכול לברוא. אבל יכול הוא, יכול כל אדם לפתוח את לבו של עצמו ואת לבם של אחרים לדבר הבריאה. ויכול הוא לקרוא לבורא, שיציל את צלם דמותו וישלימהו"[20].
ביבליוגרפיה:
בובר, מ., על המעשה החינוכי, בתוך: בסוד שיח – על האדם ועמידתו נוכח ההוויה, ירושלים: מוסד ביאליק, 1963, עמ' 237-261.
[1] הוועידה הפדגוגית הבינלאומית השלישית, היידלברג, 1925.
[2] מקור כל ההתייחסות להלן: בובר, מ., על המעשה החינוכי, בתוך: בסוד שיח – על האדם ועמידתו נוכח ההוויה, ירושלים: מוסד ביאליק, 1963, עמ' 237-242.
[3] מאידך, ניתן לזהות פה גם התייחסות דתית המניחה כי יצירתיות האדם הנה שיקוף של כוחות הבריאה של היש הטרנסנדנטי.
[4] שם, 240.
[5] שם, 240.
[6] שם, 241.
[7] שם, 242.
[8] שם, 242.
[9] שם, 243.
[10] ציטוט של בובר מתוך נתיבות באוטופיה, 1948. החומר כנראה סרבני יותר בציון או כשמתבגרים ב-23 שנים.
[11] שם, 242.
[12] שם, 242.
[13] שם, 242.
[14] שם, 242.
[15] שם, 242-243.
[16] שם, 243. סדר הציטוט הפוך מסדר ההופעה.
[17] שם 243.
[18] שם, 243.
[19] שם, 243.
[20] שם, עמ' 267.
תיקון אדם-תיקון עולם 