רבות כבר נכתב בהקשר של המחאה החברתית על פערי הדורות בין מנהיגות המדינה ה'זקנה' לחבר'ה הצעירים (יחסית) שמובילים את המחאה.
מחאת הרופאים המתמחים היא דוגמה קלאסית לדו-שיח של חירשים בין שתי קבוצות שכלל אינן מדברות באותה שפה.
פקידי הממשלה וההסתדרות הרפואית הזקנה, בכלל אינם מבינים מה העניין. ההסכם שהושג בין המדינה לרופאים טוב יותר מהסכמי שכר אחרים ויש בו אפילו כמו סוכריות חשובות הם טוענים (רפואה בפריפריה).
המתמחים הצעירים לעומתם מבינים שמדובר באסון דרמטי שיביא להרס הבריאות הציבורית בישראל.

מה שד"ר אידלמן ופקידי האוצר לא יכולים להבין הוא שהדור הצעיר של הרופאים פשוט לא יהיה מוכן להישאר במערכת הבריאות הציבורית בתנאים החדשים.

בואו נבהיר משהו – מי שנשאר במערכת הבריאות הציבורית, בד"כ עושה את זה למרות השכר. עבודה פרטית מבטיחה שכר גבוה פי כמה. חלק עושים את זה מתוך אידיאליזם ושליחות, אחרים מתוך אתגר ועניין, אבל בכל מקרה זה תמיד למרות השכר.

כבר עכשיו החוט מתוח מדי. העולם השתנה, הרופאים השתנו. יותר נכון לומר, הרופאות השתנו. ממקצוע שהיה מקצוע של גברים וורקוהוליקים שנהנים לעבוד 20 שעות ביממה, הוא הפך להיות מקצוע שבו 60% נשים. מקצוע שבו גם הנשים וגם הגברים פשוט לא מוכנים לעבוד 20 שעות ביממה (או יותר כשיש תורנות (כ-פעמיים בשבוע)). הם רוצים משפחה, רוצים לתת תשומת-לב לילדים, רוצים חיים שפויים. ולהתפרנס בכבוד. לא לעבוד משרה מלאה בבית חולים ואחר כך עוד כמה שעות באופן פרטי.

את השינוי הזה, הרופאים הזקנים ופקידי הממשלה לא קולטים. הם לא מבינים שהמשמעות של ההסכם שהתגבש עם ההסתדרות הרפואית היא שבעוד 3-4-5 שנים, כל מי שיוכל לעזוב את המערכת הציבורית יעשה זאת. במערכת הבריאות הציבורית יישארו אז רק מי שאין להם ברירה. מי שלא יכולים להצליח בעבודה פרטית.

האם זו הרפואה הציבורית שאנחנו מייחלים לעצמנו? האם אנחנו כאזרחים רוצים להישאר עם השאריות?

כבר עכשיו מצבך הסוציו-אקונומי משפיע באופן ישיר על תוחלת החיים. במתווה הנוכחי הדברים יוקצנו. במקום 6 שנות פער, יווצר פער של עשור שלם בתוחלת החיים בין עשירים לעניים.

הרופאים הזקנים אומרים להם שהם מפונקים. שהשליחות הרפואית מחייבת אותם לסבול כמו שהם סבלו ולהקריב את חיי המשפחה. אבל מי מאתנו, בני הדור שלנו, היה מוכן לחיות כך?

הרופאים הצעירים לוקחים עכשיו סיכון עצום ומגלים אומץ לב ציבורי יוצא דופן. מהלך של התפטרות הוא מהלך מסוכן ומפחיד. והם סופגים שוב ושוב איומים שונים: איומים כלכליים, איומים של קריירה ואפילו איומים פליליים. למרות זאת, בזכות מצב היסטורי של התארגנות משותפת שלהם, הם ממשיכים במחאה. מידע אישי, רובם לא עושים זאת בגלל השכר או משיקולים אישיים. רובם באמת דואגים לרפואה הציבורית בישראל, כי הם בניגוד לזקנים, מבינים את ההשלכות של ההסכם המזעזע שנחתם.

הם מבינים, כי הם הרופאים של המחר והם יודעים שהם לא יוכלו לחיות אתו. אנחנו צריכים לתמוך בהם.

*** גילוי נאות: זוגתי שתחיה וכמה מחבריי הטובים הם רופאים.