תגובה למאמרו של דוד מרחב: "חזרה לקהילה: כניעה או קידמה ?"

חיי קהילה שיתופיים אינם חייבים ואף אינם יכולים לעמוד בסתירה לחתירה נחושה לסוציאל-דמוקרטיה ולצדק חברתי. המודל אותו מציב גולדמן (כפי שאני מבין אותו) הנו מודל דיאלקטי שבו חיי הקהילה השיתופיים משורגים בחתירה נחושה שכזו. החתירה לתיקון חברתי במודל זה חייבת להיות אחד ממאפייני הקהילה ואחת ממטרותיה. ללא חתירה שכזו, הקהילה היא קהילה חסרה. (אמירה חזקה בהקשר זה במאמרו של גולדמן: עשר הנחות יסוד לאוטופיה סוציאליסטית קהילתית, חברה, 11).

חיי קהילה שימשו פעמים רבות בהיסטוריה מצע לאסקפיזם חברתי, להתנתקות ולהתבודדות מהחיים החברתיים. עובדה היסטורית זו איננה פוסלת את מודל הקהילה השיתופית. עם זאת, היא מעוררת את השאלה, כיצד בונים חיי קהילה שיתופיים שאינם אסקפיסטים. חיי קהילה בהם כל פרט מעורב בחיים החברתיים. חיי קהילה בהם הקהילה עצמה הנה מצע ואמצעי בחתירה לחברה טובה יותר.
סבורני, שהמודל אותו מציע גולדמן, בעקבות מרטין בובר, עונה לתנאים אלה ועושה הרבה מעבר לכך: מודל זה נותן מענה לצרכים הבסיסיים של כל אחד מאתנו. חשוב מכך, הוא נותן לנו מפתח בעזרתו נוכל להיחלץ מהסכנות המקופלות בחתירה לשינוי חברתי העומדת לבדה, כמטרה יחידה.

את מי משחררים ?

על מנת לענות על שאלה זו עלינו להידרש למהותו של הסוציאליזם האוטופיסטי. מרחב, במאמרו, מכנה סוציאליזם זה "הסוציאליזם החירותני" ויש המכנים אותו "סוציאליזם אינדיבידואליסטי" או אנארכיסטי. היות שהתכנים אליהם אתייחס להלן קשורים בעיקר להגותו של מרטין בובר ולדבריו של גולדמן, אשתמש במושג סוציאליזם אוטופיסטי בו השתמש בובר.
הסוציאליזם האוטופיסטי איננו מסתפק בשאלה: "מהי הדרך הטובה ביותר לחברה צודקת". סוציאליזם זה שואל גם: "מהי הדרך הנכונה לחיות את החיים". במובן זה, הסוציאליזם האוטופיסטי חורג מתחומי התורה החברתית והאידיאולוגיה ומתרומם למרומי העיסוק באתיקה, מוסר ומטאפיסיקה.

ייחודו של הסוציאליזם האוטופיסטי בכך שהוא מבקש להועיל ולשחרר לא רק את העשוקים והמדוכאים, אלא להוות פלטפורמה לשחרורם של "מתקני החברה" עצמם ואפילו לשחרורם של הקפיטליסטים.
במובן זה מגן עלינו הסוציאליזם האוטופיסטי מאחת הסכנות המרכזיות של הפעולה החברתית – היהירות. מכבסת המילים בעניין יהירות ופעולה חברתית הולכת ומשתכללת ככל שחולפות השנים, אך שכלול זה רק מעיד על הקושי הבסיסי הטמון בפעולה של אנשים עתירי הון (כלכלי, תרבותי או חברתי) במעוזים של עוני ודיכוי. פעולה זו מלווה פעמים רבות באתוס של תרומה, עזרה, נתינה, הקרבה… אתוס אשר מכבסת המילים, משוכללת ככל שתהיה, איננה מאפשרת להעלים ממנו את היהירות אשר בבסיסו. מדובר בפעולת שחרור המתבצעת על ידי אדם, חופשי לכאורה, בעבור בני-אדם מדוכאים וכבולים.
אתוס זה לא רק חוסם את האפשרות להביא תועלת אמיתית למדוכאים (שמתנגדים כמובן להתנשאות שכזו!), אלא שהוא פוגע גם ב"משחרר" עצמו המצוי באשליה לגבי מצבו הנפשי-רוחני.

הסוציאליזם האוטופיסטי מניח שלמרות הבדלים גדולים אלו בין אדם לחברו, בפני כולנו עומד אתגר השחרור והחירות. תהליך ההשתחררות הנו תהליך מתמיד ואינסופי בו מביא האדם את ערכי הסוציאליזם וההומניזם לידי הגשמה פנימית מלאה. תהליך של חירות מכבלי הרצון האנוכי, שוויון נטול התנשאות בין אדם לחברו וסולידריות פנימית-מוסרית כלפי כל הברואים.
בובר מציע לנו את המודל הדיאלקטי של "תיקון אדם-תיקון עולם", מודל של השלמה הדדית בו מהווה תיקון העולם דרך בה מתקן האדם את עצמו. פעולת תיקון האדם בתורה, היא שמאפשרת לנו להיות מתקני עולם טובים יותר.

הקהילה השיתופית כמודל לתיקון האדם את עצמו

בהיותנו חלק מן החברה הכללית מופנה רוב הקשב שלנו לתיקון העולם. אנו מרוכזים בעוולות החברתיות, במדוכאים ובאי הצדק ופועלים לתיקונם. הקהילה, להבדיל, היא המקום בו אנו מקדישים קשב רב יותר לעצמנו, היא המקום בו אנו לומדים טוב יותר להכיר את עצמנו, היא המקום בו אנו נזכרים בחולשותינו ובאסורים הכובלים אותנו. חיי הקהילה, מאפשרים לנו להיות מודעים לצורך שלנו בשחרור עצמי והם אף עשויים להוות עבורנו זירה בה מתבצע תהליך ההשתחררות.
חוויה זו מאפשרת לנו מחד, להפוך לפעילים טובים יותר כשפנינו לחברה, חשוב לא פחות, היא מאפשרת לנו למצוא את החירות האישית.
מדובר בפעילות משולבת ובלתי ניתנת להפרדה: תיקון האדם לא יכול להתרחש ללא הניסיון המתמיד לתקן עולם, ואילו תיקון העולם יהיה תמיד חלקי ובעייתי ללא תיקון מתמיד של האדם את עצמו.
שאיפה אותנטית לשחרור האדם מכבליו, לא תוכל שלא להתבטא בו זמנית בשאיפה לשחרור עצמי מחד ובשאיפה לשחרור של האחרים, מאידך.

עניין של מטרות

הבדל מרכזי בין הסוציאליזם האוטופיסטי לזרמים אחרים בסוציאליזם הנו במטרות:
ראשית כל הגדרת השחרור – החירות – החופש: מהי חירות אנושית? האם חירות חומרית או חירות של השכלה הנן פסגת השאיפות? האם לכך אנו חותרים? או שאנו חותרים למודל מרומם יותר של חירות – של חירות נפשית?
הסוציאליזם האוטופיסטי קשור לתפישה האקזיסטנציאליסטית של החירות והוא מבקש, אפוא, שחרור של האדם מכבלים פנימיים האוסרים אותו: כבלים של אגואיזם, אינטרסנטיות, יהירות וניכור עצמי. כבלים שלא מאפשרים לנו לברוא את עצמנו באופן האותנטי ביותר.
מודל כזה של חירות איננו אדיש לאי הצדק החומרי או לשיעבוד, ההפך הוא הנכון: התפישה ההומניסטית – שוויונית של האקזיסטנציאליזם איננה יכולה להיות אדישה לכך שבני אדם רבים הם נטולי תנאים חומריים לעסוק בשחרור עצמי. גישה סוציאליסטית זו איננה יכולה להיות אדישה לשעבוד החומרני הקפיטליסטי ולשעבוד הנפשי שהוא יוצר הן אצל המשועבדים והן אצל המשעבדים. סולידריות שניצוקה בתהליך שחרור עצמי איננה יכולה לעמוד מנגד כשאחיך משועבדים או רעבים.
אך מודל זה למרות רגישותו לאי צדק אינו רואה בו את חזות הכל. מודל זה מעמיד את מצב החירות על פני רצף אינסופי, ויוצר בו ברגע אחווה אמיתית בין הפעילים החברתיים לבין העניים והמדוכאים. אחווה זו נוצרת בתוך התובנה לפיה כולנו נמצאים על אותו רצף של שחרור מכבלים. רצף שעל גביו השחרור החומרי-פוליטי הנו רכיב מסייע, אך איננו תנאי מספיק.

תפישה כזו של חירות מבטלת אפשרות ליהירות אקטיביסטית: מחד, לעולם אינני יכול לדעת היכן נמצא רעי על רצף השחרור. מאידך, אין שום בסיס להנחה לפיה כל עני הוא משוחרר פחות. תפישת חירות שכזו מאפשרת לסוציאליסט האוטופיסט לפעול בחברה באופן סולידרי אותנטי, מתוך אחווה אמיתית: אחווה אנושית בין רעים – צועדים במשותף בדרך אל החופש.

החברה המושלמת

הבדל שני הנו הבדל של מודל החברה המושלמת: הן הסוציאליזם הדמוקרטי והן זה האוטופיסטי התפכחו מכישלון הסוציאליזם הטוטליטרי ומכזבי המהפכה. שתי הגישות בוחרות ברפורמה הדרגתית שבה המטרה זהה לדרך תוך הימנעות מקפיצות מהפכניות א-מוסריות בדרך לגאולה שלמה. בכך נמנעות שתי התורות מהתהום הרצחנית אליה נפלו הלניניזם-סטליניזם.
אך מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית עלולה להוות פשרה גדולה מדי: האם די לנו במדינה בה יש מכניזמים המוודאים חלוקה צודקת יותר של ההון וסיכויים אמיתיים למוביליות חברתית? האם זוהי כל מטרתו של הפרויקט הסוציאליסטי לשחרור האדם???
בהנחה שמדובר בפרויקט בעל אופק רחב יותר, איננו יכולים לחטוא למהותו של הפרויקט בדרכנו להגשמתו. המתאם בין המטרה לדרך חייב להיות מרבי. הוא חייב להיות מרבי הן במוסריותו (בשונה מהמודל המהפכני), והוא חייב להיות מרבי בחתירתו המתמדת, החל מרגע זה, לשחרור מלא של האדם.

הקהילה השיתופית החותרת – כולנו יחד וכל אחד לחוד – לתיקון חברתי, תוך הקפדה בלתי מתפשרת על תיקון האדם ושחרורו בד בבד עם פועלה החברתי, הנה אפוא, מודל המקיים ומגשים את האידיאל החברתי והאנושי גם בדרך "לחברה המושלמת". קהילה זו היא בו-זמנית מטרה ודרך: הקהילה כמטרה בפני עצמה – כמצע להתפתחות ולשחרור האנושי. הקהילה כדרך: דרך באמצעותה עמלים כל החברים על תיקון חברתי.

בנוסף על כל זאת, מספקת הקהילה השיתופית מעטפת עבורנו – הפעילים החברתיים: בניסיון הסיזיפי לתיקון חברתי אנו צופים פעמים רבות בסלע כשהוא מתגולל במורדו של ההר ורומס את כל הנמצא בדרכו. עמידה מול הכוחות הקפיטליסטים האימתניים היא פעמים רבות מייאשת ועל פי רוב לא קלה. הקהילה פרט לתפקידיה שנזכרו לעיל, משמשת בהקשר זה "קבוצת תמיכה" ומקור לכוח ואמונה. מקום שמסייע לכל אחד מאתנו לשמר ולחזק את המוטיבציה והאמונה בדרכנו.

סוציאל-דמוקרטיה כאן ועכשיו!

הקהילה השיתופית הנה אפוא הן "קבוצת תמיכה" למשני עולם, הן מקום לתיקון עצמי והן מטרה בפני עצמה. קו ישר מתוח בין הקהילה כמטרה בפני עצמה לבין השאיפה לתיקון אדם: קו זה הנו השאיפה לשחרור ולחירות ושאיפה זו באה לידי ביטוי בכל מסגרת בה נמצא האדם: אל מול עצמו, בחברה בה הוא חי ובקהילה בה הוא חבר.
בה במידה שהסוציאליסט האוטופיסט מחויב למשימה המתמדת של השחרור העצמי, מחויבת הקהילה השיתופית לשאיפה המתמדת להגשמת ערכי הסוציאל-דמוקרטיה בתוך עצמה ובתוך הבריתות הפדרטיביות בהן היא חברה. כך נוצרים מעגלים על מעגלים של תיקון, שחרור והגשמה מהפרט דרך הקהילה, דרך ברית הקהילות לחברה כולה, (כאשר ככל שהתא מצומצם יותר, כך גוברת יכולתו של האדם למצוא שחרור אמיתי).

השאיפה להיות השינוי שברצונך שיהיה מתגלמת אפוא בכל המעגלים בהם לוקח הפרט חלק.

אינני מבקש לטעון כי הקהילה השיתופית הנה הדרך היחידה להגשמה של סוציאליזם אוטופיסטי. הפרויקט העיקרי אליו קורא בובר, לדעתי, הנו תיקון האדם בד בבד עם תיקון העולם. בובר סירב להגדיר במדויק את דמותו של העולם המתוקן והותיר פתח לדרכים שונות להגשמת פרויקט זה התלוי בזמן, במקום ובבני האדם הפועלים. איש, איש עלינו למצוא את דרכנו להגשמה מתמדת של פרויקט זה.
מטרתה העיקרית של רשימה זו היא לחדד את שורש הפער בין התפישה הסוציאל דמוקרטית לתפישת הסוציאליזם האוטופיסטי ולהבהיר שמשימת תיקון האדם הכרחי שתהיה כרוכה באופן הדוק במשימת תיקון העולם.
תובנה שכזו, הופכת את המודל הקהילתי של גולדמן למודל לגיטימי ושלם בספקטרום הסוציאל-דמוקרטי ומעמידה סימן שאלה וצו של ביקורת עצמית בפני מודלים אחרים. עם זאת אין היא הופכת את מודל הקהילה השיתופית למודל האפשרי היחידי.